ביאור:משנה כלאים פרק א
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
משנה מבוארת למסכת כלאים: א ב ג ד ה ו ז ח ט
----
מסכת כלאים עוסקת באיסורי הערבוב שבתורה, המפורשים בספר ויקרא יט יט ובספר דברים כב (פס' ט-יא). לאיסורים אלו שם כולל - כלאים - ונראה שגם טעמם משותף.
למרות הקשרים בין איסורי הכלאים, דנה בהם המשנה בדרך כלל לחוד, ומקדישה להם מקומות נפרדים. יוצא מכלל זה הפרק הראשון, המתאר את הבסיס הטקסונומי המשותף לאיסורי הכלאים, וכן פרק ח, המשלב דיונים בכלאי הרבעת הבהמה - ובכלאי הנהגתה.
המינים הנחשבים שונים לענייני הכלאים נחשבים כן לפי קריטריונים אחדים, שביניהם בולטים הקריטריון הלשוני - כלומר השם של הגידול, והקריטריון התפקודי - כלומר, השימוש בו.
כלאי הכרם, התופסים כמעט מחצית המסכת, הם החמורים ביותר, שכן רק הם אוסרים את ההנאה מהיבולים שהתקבלו בכרם. האיסור הזה מכונה, בעקבות דברים כב ט "קודש". בכך ניתן למצוא רמזים לקשר בין איסורי הכלאים לבין המקדש. בנוסף, היין - פרי הגפן - נחשב משקה מקודש לעניינים רבים, וביניהם ניסוך במקדש. רומז לעניין זה גם הכלל אין אדם מקדש דבר שאינו שלו", המופיע לקמן ז, ד, וכן בענייני המקדש, ראו ערכין ז, ה.
רמז נוסף לאותו עניין ניתן בפרק ט, המגלה לנו שכלאי הבגדים האסורים הם הם הבסיס לבגדי הכהונה.
באותו פרק נמסרת גם דרשה הקושרת את כלאי הבגד ("שעטנז") למילה "נלוז", כלומר "זר". הכלאים כולם הם עירוב של מינים זרים זה לזה. המילה "זר" היא גם כינויו של מי שמגיע למקדש באיסור.
- יתכן אפוא לומר שאיסורי הכלאים - בדומה לאיסור לאכול דם - מיועדים לשמר את הייחוד של המקדש והקדושה.
- יתכן גם שהאיסורים מבטאים את החשיבות של הנאמנות ואי ההתקשרות לזרים, במישור הלאומי והמשפחתי. רמז לכך ניתן למצוא בדרשה הבאה: "כתיב (שופטים יד ה) 'ויבואו עד כרמי תמנתה', אמר רב שמואל בר רב יצחק: מלמד שהיו אביו ואמו (של שמשון) מראין לו כרמי תמנתה זרועים כלאים, ואומרים לו: בני, כשם שכרמיהן זרועין כלאים - כך בנותיהם זרועות כלאים" (ירושלמי סוטה א ח). כלומר הכלאים משקפים מצב של אי יציבות בזהות וביחסי האישות, והם קרובים לדיני העריות. וראו גם דרך ארץ רבה, פרק עריות, המונה את איסור כלאים כאחד הנימוקים לאיסור לבוא על השפחה. עם ישראל נמשל לכרם ה' (ישעיהו ה ז), וזה עשוי להסביר את החומרה הרבה בכלאי הכרם דווקא, כמשל לאיסור העירבוב של זרים בעם ישראל.
רעיון כזה נתמך גם מפרק ח, המציג במקביל שני איסורי כלאים ומערב ביניהם - כנראה במכוון: בעניין כלאי ההנהגה מתיר הפרק לאדם להתערב עם כל בעל חיים, ובמקביל נדון באותו הפרק איסור כלאי ההרבעה של הבהמה. יתכן שבכך נרמז לנו על הקשר בין איסורי ההרבעה לבין איסור משכב בהמה, שהוא אחד מאיסורי העריות החמורים ביותר.
- היצירתיות והיכולת לפתח מינים וזנים חדשים במסגרת הנדסה גנטית נתקלות כאן במחסום עקרוני המבטא חשש מיצירתיות יתר, המסכנת את העולם ועלולה לברוא מפלצות. כך ניתן לראות בדרשה הבאה: "מה עשה צבעון וענה? זימן חמורה והעלה עליה סוס זכר, ויצא מהן פרדה. אמר הקב"ה להם: אתם הבאתם לעולם דבר שהוא מזיקן - אף אני מביא על אותו האיש דבר שהוא מזיקו! מה עשה הקב"ה? זימן הכינה והעלה עליה חרדון, ויצא ממנה חברבר. מימיו לא יאמר לך אדם שעקצו חברבר - וחיה, נשכו כלב שוטה - וחיה, שבעטתו פרדה - וחיה" (ירושלמי ברכות ח, ה).
לבני ימינו, הרואים ביצירתיות ובמיזוגים חדשים את ברכת האל, קשה להבין מדוע יש לדכא אותה. מבחינה זו עדיף לנו לדבוק בהסבר הראשון, הרואה בכלאים קדושה, שבמקומה הנכון היא מרוממת, ואין בה פסול עקרוני, אלא שאין להוזיל אותה יתר על המידה.
דיני כלאים רגישים במיוחד לדעת הקהל, וההתחשבות בה רבה, הן בטקסונומיה הקשורה לשמות הצמחים, (א, ג) הן בצורת הצמחים שבה יש הבחנה בין צמחים המתפשטים לכאלו הצומחים אנכית, (ג, ה,) הן בשיוך השדה לבעליו (ז, ו.) דעת הקהל משפיעה על איסורי כלאים לא רק לחומרה, אלא גם להקלה, וראו לקמן ג, ד-ה.
כאמור, פרק א מציג עקרונות כלליים המשותפים לרוב סוגי הכלאים. פרק ב עוסק בכלאי זרעים ופרק ג עוסק בכלאי ירקות. גידול הירקות היה נהוג בא"י רק מהתקופה ההלניסטית. בדרך כלל כלאי ירקות אינם דורשים הרחקה ככלאי זרעים, ור' יהודה אף מתיר לגמרי לערב ירק באילן (א, ז.) אבל בין הירקות יש כמה מינים שבהם החמירו חכמים: חרדל, דלעת, קישואים ופול המצרי. הראשון - בגלל שפריחתו בולטת למרחוק, ושלושת האחרים - עקב נטייתם להתפשט לשטחים נרחבים. לכן במובנים מסוימים חמורים דיני הדלעת מדיני הגפנים.
פרקים ד-ז מוקדשים לכלאי הכרם, שהם הנושא הרחב ביותר במסכת. פרק ד עוסק בהגדרת הכרם, פרק ו עוסק במקרה של ה"עריס" - שורת גפנים מודלית ויחידה, שהיא מעין כרם קטן. פרק ה מטפל בכרמים שאינם רגילים, ומציג את המקרה שבו הכרם מתקדש כתוצאה מכלאים, ולרעיון זה חוזר פרק ז המציג מקרי גבול שבהם אסור לזרוע אבל אין התקדשות של היבולים.
פרק ח מציג את כלאי הבהמה והחיה, וכאמור הוא משלב את כלאי ההרבעה עם כלאי ההנהגה, למרות ההבדלים הניכרים בדיני שני סוגי הכלאים. לאחר ההתקדמות מכלאי הזרעים, דרך הירקות לכלאי הכרם והחיה הינו מצפים לסוג גבוה עוד יותר של כלאים, אבל פרק ט עוסק בכלאי הבגד, כלומר בכלאי הדומם. דוקא בו נרמזים גם אחדים מטעמי איסורי הכלאים כאמור לעיל.
עקרונות טקסונומיים באיסורי כלאיים[עריכה]
חטיבה I: זנים שונים מאותו המין אינם כלאיים[עריכה]
|
אין בצמחים הדומים זה לזה את איסור התורה "שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם" (ויקרא יט יט), כי הם נחשבים אותו צמח. חלוקת המינים (טקסונומיה) של חז"ל אינה מבוססת רק על דמיון חיצוני, אלא גם על דמיון בשימוש, בטעם או בצורת העלים (למשל ירושלמי כלאים א ה), וכן על דמיון בשמם של המינים השונים (משנה ג): למרות שחיטה ושעורה נראים דומים, הם כלאים זה בזה. ולמרות ההבדל הניכר בין שעורה לשיבולת שועל, ששניהם משמשים למאכל בהמה - אינם כלאים. יתכן ששיבולת שועל אינה הצמח המוכר לנו היום בשם זה אלא אחד הזנים של השעורה. הזון הוא צמח בר, ואינו ראוי למאכל, אבל אינו נחשב ככלאים כי גדל בשדה החיטה בניגוד לרצון הבעלים. יתכן גם שהוא נחשב מין חיטת בר, וראו בראשית רבה כח ח. בתחילת המשנה מופיעים חמשת מיני דגן (ראו חלה א, א) והזון. בחלה ד ב מופיעה הגדרה שונה של "מין במינו" במיני הדגן. |
(א) החטים והזונין [באנגלית - Rygrass] - אינן כלאיים זה בזה.
השעורים - ושיבולת-השועל, והכוסמין - והשיפון,
- אינן כלאיים זה בזה.
גלריה[עריכה]
-
שדה חיטה -
זון -
שעורה -
שיבולת שועל -
כוסמין -
שיפון -
פול -
ספיר -
הפורקדן? -
טופח -
פול הלבן? -
שעועית
|
מסתבר שלפי המפרשים הקדומים - Cucumber מה שקרוי בימינו מלפפון הוא הקישות הקדום, ואילו מה שבפינו נקרא קישוא - הוא המלפפון הקדום. בעניין הדלועים השוו תוספתא א, ד, דברי ר' נחמיה. |
(ב) הקישות והמלפפון - אינן כלאיים זה בזה.
- רבי יהודה אומר: כלאיים.
חזרת - וחזרת גלים, עולשין - ועולשי שדה, כרישין - וכרישי שדה ramps, כוסבר - וכוסבר שדה,
- חרדל - וחרדל מצרי באנגלית, חרדל הבר קרוי Indian Mustard ואולי זהו החרדל המצרי, לעומת המתורבת., דלעת מצרית - והרמוצה, פול המצרי - והחרוב
- אינן כלאיים זה בזה.
גלריה[עריכה]
-
קישות (כיום: מלפפון) -
מלפפון (כיום: קישוא) -
חזרת -
עולש -
כרישה -
כוסברה (קוריאנדר) -
חרדל -
חרדל מצרי
|
ראו תוספתא א, ב, שם טוען ר' שמעון שר' עקיבא הוסיף רק את התורמוס והפלוסלוס, ולא את שני הזוגות האחרים. |
(ג) הלפת - והנפוס, והכרוב - והתרובתור לפי הרב שווארץ יש הפנייה לשמו הערבי (אלקארניביד) וביידיש (קעסקאהל), אך שניהם אינם מוכרים. באינטרנט ישנה הפנייה לפארסניפ אך ספק אם צמח זה היה קיים במקומותינו אז, ולא ברור הקשר לכרוב., והתרדין - והלעונין
- אינן כלאיים זה בזה.
|
בכלאי אילן ובכלאי בהמה האיסור הוא להרכיב, ראו משנה ז בהמשך. |
(ד) ובאילן: האגסים - והקרסתומלין, והפרישים - והעוזרדים
- אינם כלאים זה בזה.
חטיבה II: מינים שונים - כלאיים[עריכה]
|
לעניין האגס והקריסטמול ולעניין התפוח והחוזרד ראו תוספתא א, ג. |
התפוח - והחוזרד, הפרסקים - והשקדין, והשיזפין - והרימין,
- אף על פי שדומין זה לזה - כלאים זה בזה:
|
דלעת מצרית ורמוצה - משחק מילים. סדר הדיון בפרק: זרעים - ירק - אילן - ירק. המשנה מקבילה למשנה ב, שעסקה בירקות שאינם כלאיים. |
(ה) הצנון - והנפוץ, החרדל - והלפסן, ודלעת יונית - עם המצרית והרמוצה,
- אף על פי שדומין זה לזה - כלאים זה בזה:
|
לעניין הדמיון בין זאב לכלב ובין חמור לערוד ראו ברכות ט ב. |
(ו) הזאב - והכלב, כלב הכפרי - והשועל, העיזים - והצבאים,
- היעלים - והרחלים, הסוס - והפרד, הפרד - והחמור, החמור - והערוד,
- אף על פי שדומין זה לזה - כלאים זה בזה:
חטיבה III: איסורי יצירת זנים מורכבים חדשים[עריכה]
|
בכלאי אילנות ובהמות האיסור הוא על הרכבה וחיבור בידי אדם, ולא על הגידול בקרבת מקום. וראו גם לקמן ח, א. אבל הגדרת המינים ועצם האיסור דומים, ולכן הכל נדון יחד בפרק זה. |
(ז) אין מביאין אילן באילן, ירק בירק, ולא אילן בירק, ולא ירק באילן.
- רבי יהודה מתיר ירק באילן:
|
החצב נחשב בעיני חז"ל לסוג של ירק, ראו תוספתא ג, יד, דברי ר' ישמעאל. |
(ח) אין נוטעין ירקות בתוך סדן של שקמה. אין מרכיבין פיגם על גבי קדה לבנה
- מפני שהוא ירק באילן.
אין נוטעין יחור של תאנה לתוך החצוב, חצב, שהבצל שלו אוגר הרבה נוזלים שיהא מקרו מקרר אותו או משקה אותו.
אין תוחבין זמורה של גפן לתוך האבטיח, שתהא זורקת מימיה לתוכו - מפני שהוא אילן בירק.
אין נותנין זרע דלעת לתוך החלמית, שתהא משמרתו - מפני שהוא ירק בירק:
(ט) הטומן לפת וצנונות לא מדובר בשתילה אלא באיכסון תחת הגפן, אם היו מקצת עליו מגולין
- אינו חושש לא משום כלאים, אפילו אם השרישו במקום ולא משום שביעית, ולא משום מעשרות, וניטלים בשבת.
|
אינו חושש משום שביעית - ראו שביעית ה, ב. הטמנת ירקות אינה נחשבת שתילה. חטה ושעורה נזכרו במשנה א, והם מסגרת הפרק: הדוגמא הקלאסית לכלאי זרעים. המשנה עוסקת באיסורי שתילה והרכבה, ולכן הוזכרו כאן גם איסורי הזריעה. בכלאי זרעים יש גם איסור של קירבה, והוא אינו נדון כאן. |
הזורע חטה ושעורה כאחת - הרי זה כלאים.
- רבי יהודה אומר: אינו כלאים,
- עד שיהו שתי חטים ושעורה, או חטה ושתי שעורים, או חטה ושעורה וכוסמת: