ביאור:משנה ברכות פרק ג

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

משנה מבוארת    •     משנה עם מפרשים

• זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
• מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
• נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
• נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
• קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
• טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין

משנה מבוארת למסכת ברכות: א ב ג ד ה ו ז ח ט

מסכת ברכות עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט

----

במוקד הפרק - ההבחנה בין קריאת שמע לבין תפילה: התפילה מחייבת קדושה, ולבוש ועמידה וגם אורכת יותר זמן.

מצוות התפילה מקיפה יותר מק"ש. המקרה הנדון במשנה א נובע מסיטואציה ייחודית, והכלל העיקרי מופיע במשנה ג.

השוואות בין קריאת שמע למצוות אחרות

חטיבה I: קריאת שמע, תפילה וברכת המזון

הפטור מקריאת שמע הוא למי שטרוד: מי שמתו מוטל לפניו טרוד באבל. נושאי המיטה טרודים בלווייה. והשוו לעיל ב, ה, ותוספתא ב, י. נראה שאין לצמצם דווקא לטרודים בקיום מצווה במובן הפורמלי, שהרי בתוספתא אין איזכור למצווה שעושה החתן, ועוד: במה טרודים נושאי המיטה שאחריהם ובני החופה, הפטורים מתפילה?

מי שאינם טרודים אישית בחובות הלווייה חייבים בקריאת שמע, אבל פטורים מן התפילה. מדוע?

1. קריאת שמע קצרה יותר, ולכן קל יותר לומר אותה תוך כדי הלווייה, וראו גם לעיל ב, ד.
2. זמן קריאת שמע קצר יותר, ולכן לא ניתן לדחות אותה, בניגוד לתפילה.
3. קריאת שמע היא מצווה חשובה יותר מתפילה.

שתי הסיבות הראשונות נובעות מהסיטואציה הזמנית, בדומה למשנה. במשנה ג אין תלות בסיטואציה מסויימת, ושם התמונה הפוכה.

(א) מי שמתו מוטל לפניו - פטור מקריאת שמע, (ומן התפילה) ומן התפילין.

נושאי המיטה וחלופיהן וחלופי חלופיהן - את שלפני המיטה, ואת שלאחר המיטה, יש להבחין בין נושאי מיטת המת שכבר מילאו את חובתם לאלו שלא.

את שלמיטה צורך בהן שעדיין לא נשאו את המיטה - פטורים, ואת שאין למיטה צורך בהן - חייבין.

אלו ואלו - פטורין מן התפילה:

כל יציאה מבית הקברות נקראת "חזרה", כי בה חוזרים מעולם המתים אל עולם החיים והתפילה.

(ב) קברו את המת וחזרו,

אם יכולין להתחיל קריאת שמע ולגמור עד שלא יגיעו לשורה - יתחילו.

ואם לאו - לא יתחילו.

העומדים בשורה: הפנימיים - פטורין, והחיצוניים - חייבין:

התחולה הרחבה יותר של התפילה על פני ק"ש אינה בהכרח משקפת את חשיבותה הגדולה יותר של מצוות התפילה, כפי שמנסה לטעון בדוחק הסוגיה הבבלית. יתכן שהיא נובעת מאופי המצוות הללו: התפילה היא עניינו של כל אדם, ואילו קריאת שמע, שיש בה לימוד תורה ו/או קבלת מחוייבות של עול שמים – נובעת מעניינים אלו ששניהם גבריים, כי מצוות לימוד תורה אינה מוטלת על נשים, וראו גם מכילתא פסחא יז, שקשרו את התפילין ללימוד תורה; וכן קבלת עול מלכות שמים אינה יכולה להיות מוטלת עליהן - כשם שאינה אפשרית לעבדים - שהרי הן כפופות לבעליהן. וראו בסוגיה הירושלמית.

בימינו, שנשים רבות לומדות תורה ושאין הבעל שולט על אשתו, יש מקום לדון בעניין מחדש, וראו גם מס' סופרים יח, ד.

הניגוד המובלט בין משנה זו למשנה א מוסבר בכך שפטור הנשים הוא חלק ממצוות קריאת שמע, שמראש חלה רק על גברים.

במקרה של הלווייה, פטורים נושאי המיטה מהתפילה עקב הסיטואציה, ומכאן שאין מדובר שם באופיין של המצוות, בניגוד לכאן.

רש"י (ראו רש"י לברכות כ ב, ד"ה וחייבים בתפילה וד"ה הכי גרסינן) ואחריו הרמב"ן ניסו אף להוציא את התפילה בכלל ממסגרת ההלכה, והציגו אותה כהזדמנות חוץ הלכתית. קשה ליישב את גישתם עם ההלכה התנאית והתלמודית.

(ג) נשים ועבדים וקטנים

פטורין מקריאת שמע ומן התפילין,

וחייבין בתפילה ובמזוזה ובברכת המזון:

כמו משנה ג, גם משנה זו משווה בין שתי מצוות: קריאת שמע וברכת המזון.

לפי תקנת עזרא אסור לבעל קרי (ראו הגדרתו במקואות ח, ב-ג) לעסוק בתורה בקול רם, שנאמר "אל תגשו אל אשה". תקנה זו, בהתאם לרוח המקרא, מציגה את לימוד התורה כעיסוק אקסקלוסיבי, המחייב טהרה וקדושה - בניגוד למגמה של חז"ל. לפי התקנה אין בעל קרי יכול לקרוא את שמע בקול, אבל לקבל עליו מלכות שמים יכול וחייב. אם אינו קורא - כמובן אינו מברך ברכות שלפניה ואחריה. בברכת המזון אין דברי תורה ולכן חייב לברך אותה. הסבר נוסף: ברכת המזון היא מצווה מהתורה, וקיומה דוחה את תקנת עזרא.

אין הכרח להסיק ממשנה זו שבעל קרי פטור מתפילה לכתחילה, שהרי בהתחשב בזמנה המאוחר של התפילה יכול בעל קרי לטבול ולהתפלל אחר כך. רק אם לא טבל והתחיל להתפלל יעשה כמשנתנו. גם כאן עדיפה התפילה על ק"ש, שבה אם נזכר - מפסיק מיד לקרוא ובתפילה מקצר.

התפילה המקוצרת שמופיעה כאן דומה לזו המופיעה בברכות לב ב. אם כן, הרי משנתנו – וכן הברייתא שם - הן לשיטת רבן גמליאל, שלכתחילה היחיד מתפלל שמונה עשרה מלאה ראו להלן ד, ג.

(ד) בעל קרי מהרהר בלבו מקבל מלכות שמים בלי לבטא את ק"ש בפיו

ואינו מברך - לא לפניה ולא לאחריה.

ועל המזון - מברך לאחריו, ואינו מברך לפניו.

רבי יהודה אומר: מברך לפניהם ולאחריהם:

(ה) היה עומד בתפילה, ונזכר שהוא בעל קרי - לא יפסיק, אלא יקצר.

חטיבה II: קריאת שמע ואיסור דברי תורה של בעל קרי

ירד לטבול,

אם יכול לעלות ולהתכסות

ולקרות עד שלא תנץ החמה

יעלה ויתכסה ויקרא.

ואם לאו - יתכסה במים ויקרא.

המשנה כחכמים, ולא כר' יהושע דלעיל א, ב.

החובה להתכסות לפני קריאת שמע מקבילה למשנה ד,ה לקמן. שם ניתן לראות כי לתפילה חייב אדם לרדת מהחמור, אם יוכל, ולעמוד בכיוון קדש הקדשים. לקריאת שמע, ניתן לראות כי מספיק להתכסות – ובשעת הדחק מספיק להתכסות במים, כדי שלא לקרוא את שמע ערום. אין כאן כל מחווה של כבוד, אלא רק הימנעות מביזוי דברי תורה. כאמור לעיל ניתן גם כאן לראות שבניגוד לתפילה, קריאת שמע אינה מחייבת מחוות מעבר לאלו הנהוגות בלימוד תורה, שהרי אין בה כל נוכחות של האל.

אבל ראו ספרי דברים רנח, שם קושרים להלכה הזו את הפסוק דברים כג טו!

הפיסקה "וכמה יתרחק מהן ומן הצואה.." מלמדת כי ניתן לקבל מלכות שמים במרחק ארבע אמות מן הצואה. מרחק זה אמור למנוע את ההפרעה שבריח הצואה. כמו במשנה הקודמת גם כאן אין שום ייחוד לקריאת שמע לעומת קריאת כל קטע אחר מן התורה. ניתן לומר כי משנתנו מלמדת שאין בעולמנו מקום נקי באמת, ולכן אין כל טעם בהתרחקות נוספת מהצואה.

אבל לא יתכסה,

לא במים הרעים ולא במי המשרה -

עד שיטיל לתוכן מים.

וכמה ירחיק מהם ומן הצואה? ארבע אמות:

הזב, הנידה והמשמשת טובלים למרות שגם אחרי הטבילה ישארו טמאים. והשוו יומא ג, ג, גם שם הטבילה אינה לטהרה.

החזרה לנושא הטבילה מחזירה אותנו לתחילת המסכת, וסוגרת את היחידה של פרקי קריאת שמע (א-ג).

(ו) זב שראה קרי, ונדה שפלטה שכבת זרע, והמשמשת שראתה נדה - צריכין טבילה,

ורבי יהודה פוטר: