ביאור:מ"ג שמות כד יח
וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל הָהָר[עריכה]
ויבא. ויעל אל ההר. הטעם אל ראש ההר ששם הכבוד:
ויהי משה בהר. בכל פעם שעלה שם מכאן ואילך, שהם ארבעים יום וארבעים לילה, כימי יצירת הולד, לקנות תחתיה שם הויה נכבדת, ראויה לשמוע מפי הרב מה שלא ישיגהו זולתו, כמו שהעיד באמרו "כי קרן עור פניו בדברו אתו" (להלן לד, כט), וקלקל זה חטאם בסוף ארבעים יום ראשונים, בעת שהיה ראוי להשיגו, כאמרו "לך רד כי שחת עמך" (להלן לב, ז); ובאמצעיים, כפי הקבלה שהיו בכעס ולא זכו להנות מקרני ההוד, והשיג זה בארבעים יום אחרונים, ובהם נצטוה על מלאכת המשכן, כמו שבאר באמרו "ואל הארן תתן את העדת אשר אתן אליך" (להלן כה, כא), וזה לא נתקיים בלוחות ראשונות, שלא באו לשום ארון אלא שבריהם בלבד בלתי 'עדות', כאמרם זכרונם לברכה "לוחות נשברו ואותיות פורחות" (פסחים פז, ב). וזה בעצמו באר באמרו "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (להלן כה, ח), לא כמו שיעד קדם לכן באמרו "מזבח אדמה תעשה לי.. בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך" (לעיל כ, כא), אבל עתה יצטרך לכהנים, וזה בעצמו התבאר באמרו "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך" (להלן כח, א), והנה לא נבחר שבט לוי לשרת עד אחר מעשה העגל, כמו שהעיד באמרו "בעת ההוא הבדיל ה' את שבט הלוי.. לשרתו ולברך בשמו" (דברים י, ח). אמר אם כן, שבכל פעם שעלה משה להר שהה ארבעים יום וארבעים לילה, והפעם אשר בה השג זה התכלית היתה הפעם האחרונה לכלם, שבה צוה על מלאכת המשכן. ואחר שסיים מלאכת המשכן ובגדי כהנה והקטרת ושמן המשחה, באר שבסוף הראשונים נתן האל יתברך הלוחות הראשונות (להלן לא, יח), ולא סבב הוא יתברך שום איחור, "כי לא ענה מלבו" (איכה ג, לג), אלא שישראל השחיתו ענינם כאמרו "כי שחת עמך" (להלן לב, ז), ובאמצעיים כפי קבלת רבותינו ז"ל היתה פרשת "ראה אתה אמר אלי" (להלן לג, יב), ו"פסל לך" (להלן לד, א), ובשלישית היה כל הענין שספר באמרו "ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה.. ויכתב על הלחת" (להלן לד, כח), וירד אז עם קרני ההוד (להלן לד, כט) וצוה על מלאכת המשכן (פר' ויקהל פקודי, לה מ).
[מובא בפירושו לפרק מ' פסוק ל"ד] ויכס הענן את אהל מועד. אמר כי הענן יכסה את האהל מכל צד והוא מכוסה וטמון בו. וכבוד ה' מלא את המשכן, כי תוכו מלא הכבוד, כי הכבוד שוכן בתוך הענן תוך המשכן, כענין שנאמר בהר סיני (לעיל כ כא) אל הערפל אשר שם האלהים. ואמר כי לא יכול משה לבא אל אהל מועד (פסוק הבא) אפילו אל הפתח, מפני שהיה הענן מכסה אותו ולא היה רשאי לבא בתוך הענן. ועוד, כי המשכן מלא כבוד ה' ואיך יכנס בו. והטעם, שלא יבא שם בלא רשות, אבל יקרא אותו ויבא בתוך הענן כאשר עשה בהר סיני ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן (לעיל כד טז), ואמר ויבא משה בתוך הענן (שם יח). ועל דרך הפשט, בעבור שנאמר וידבר ה' אליו מאהל מועד (ויקרא א א) לא נכנס משה למשכן, אבל קרא אותו מאהל מועד ועמד פתח אהל מועד וידבר אליו: ורבותינו אמרו (ת"כ פתיחתא ח) כתוב אחד אומר ולא יכול משה לבא אל אהל מועד, וכתוב אחר אומר "ובבוא משה אל אהל מועד" (במדבר ז פט), הכריע כי שכן עליו הענן. כי לדעתם ובבא משה אל אהל מועד, שיבא שם בלא קריאה מדעתו, או מפני שאמר שם וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפורת נראה להם שהיה משה עומד בתוך האהל לפני הכפרת, וכל עת היות כבוד השם מלא את המשכן לא נכנס משה בתוכו. ולכך יאמרו שהיה זה לאחר שנסתלק הענן, כלומר שנסתלק מלכסות כל האהל ואין הכבוד מלא את המשכן, כי לא היה זה רק ביום השמיני ברדת שם הכבוד. והקריאה שאמר ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד (ויקרא א א), על דעתם קודם לכן היתה, כאשר פירשתי למעלה (בפסוק ב). ויתכן שהכתוב שיאמר פעם אחרת וכבוד ה' מלא את המשכן ירמוז אל הכבוד השוכן בקרבו:
[מובא בפירושו לפרק מ' פסוק ל"ד] ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן. נראה מזה שכבוד ה' אינו הענן, אלא שהאש והאור דהיינו כבוד ה' היה נראה מתוך הענן, כי זולת הענן לא היה אפשרי להסתכל בו כי באור השמש לא יוכל האדם להסתכל ק"ו באור זוהר שכינתו יתברך על כן היה האור הקדוש ההוא תמיד נראה מתוך הענן, וכשהוקם המשכן נבדלו זה מזה כי האור האלהים היה נכנס לתוך המשכן כי שם מקום קדושתו ית' והענן נשאר מבחוץ, וזה"ש סוף פרשת משפטים (כד טז) וישכון כבוד ה' על הר סיני ויכסהו הענן ששת ימים ר"ל הענן כסה את כבוד ה' כדי שיוכלו לראות הכבוד ההוא כמ"ש שם ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני כל ישראל, כי על זה האופן יכלו לראות הכבוד. ולכך אמר כאן ולא יכול משה לבא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא המשכן, כי אלו היה כבוד ה' מעורב עם הענן היה יכול לבא שמה כמו שנאמר סוף פרשת משפטים ויבא משה בתוך הענן כי לפי שאז היה כבוד ה' מכוסה בענן היה אפשרי למשה לבא בתוך הענן אבל עכשיו שנבדלו זה מזה שהענן היה מבחוץ וכבוד ה' היה בלא ענן תוך אהל מועד על כן היה מן הנמנע למשה לבא תוך אהל מועד, משמע אבל עד האהל מועד סמוך לו ממש היה יכול לבא אף על פי ששכן עליו הענן, ועל פי דברינו אלה יתורצו הרבה ספיקות בענין זה אשר נתעוררו עליהם המפרשים.
[מובא בפירושו לבראשית פרק ה' פסוק כ"ג] ויהי כל ימי חנוך חמש וששים שנה ושלש מאות שנה. היו כל ימי חייו שס"ה שנים כמנין ימות החמה לא פחות ולא יותר, כי הצדיק הזה ידע והשיג מהלך השמש וכחותיו העצומים והכיר בחכמתו כי יש סבה עליונה על הכל ונדבק בה. וכבר הודעתיך למעלה כי יש מאורות למאורות וכלן נמשכים מן האור העליון אשר הצדיק הזה זכה אליו, וזהו שהזכיר בו לשון ויהי מה שלא תמצא בדורות הראשונים שלא הזכיר באחד מהם אלא ויהיו, כדי לרמוז שנתעלה באור העליון שכתוב בו יהי אור ויהי אור. ומצינו גם במשה ע"ה כלשון הזה, הוא שכתוב ויהי משה בהר, ומזה זכה לאור התורה שנתנה על ידו וזכה לקרון עור פנים, והבן זה:
[מובא בפירושו לפרק י"ט פסוק י"ז] ויתיצבו בתחתית ההר. למטה מן ההר וחוץ לגבול שהוזהרו להתרחק ממנו: ודע כי הכבוד היה בראש ההר שנאמר וירד ה' על הר סיני אל ראש ההר וכתיב (שמות כד) ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר וכל ישראל עמדו בסוף ההר שנאמר ויתיצבו בתחתית ההר, ומשה זכה לעלות אל ההר לבא בתוך הענן, שנאמר (שם) ויבא משה בתוך הענן ויעל אל ההר וזכה עוד שנתקרב אל עב הענן הוא שכתוב הנה אנכי בא אליך בעב הענן, ועב הענן הוא הערפל אשר שם האלהים, וזהו באור הכתוב (דברים ד) וההר בוער באש עד לב השמים חשך ענן וערפל, חשך הוא האש ואח"כ ענן ואח"כ ערפל שהוא עב הענן, ולפי זה היו ד' מדרגות זו למעלה מזו וזו לפנים מזו ואלו הם, תחתית ההר, וראש ההר, וענן. ועב הענן, ומצינו דוגמתם בבהמ"ק שער העזרה כנגד תחתית ההר, והעזרה עצמה כנגד ההר עצמו, וההיכל לפנים כנגד פנימיות הענן, בית קדשי קדשים שהוא לפנים מן ההיכל הוא כנגד עב הענן הוא הערפל אשר שם האלהים:
בתוך הענן. (יומא שם) ענן זה כמין עשן הוא ועשה לו הקב"ה למשה שביל (נ"א חופה) בתוכו:
וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה:[עריכה]
ויהי משה בהר. שלא ירד וכתוב על אלה הארבעים יום לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי. וזה פלא גדול לא נהיה כמוהו לפניו:
ובמדרש בוא וראה שכל מעשה בראשית נברא בששה ימים והתורה נתנה לסוף מ' יום אשרי מי שנותן מעשה ששה ונוטל מעשה מ'. ויראה לי במספר הזה כי מן הידוע כי השיג משה בחכמת התורה תכלית ההשגה אשר המין האנושי יכול להשיג אבל אי אפשר לו אל המין האנושי לבא אל תכלית אותה ההשגה בפחות מן הזמן הזה ועל כן הוצרך להתעכב שם ללמוד התורה מ' יום ומ' לילה, ומזה הורגלו רז"ל לומר תנא מניה ארבעין זמנין ודמיא ליה כמאן דמנחא בכיסתיה: גם יראה לי שבזכות ארבעים יום הללו זכה לקרון עור פנים מ' שנה שחיה אחרי כן כי כל שנותיו היו מאה ועשרים שנה, וההוד הגדול ההוא לא נפרד ממנו עד יום מותו שהעיד עליו הכתוב (דברים לד) לא כהתה עינו ולא נס לחה, והימים שעמד בהר שלשה פעמים מ' יום היו מאה ועשרים יום כמנין שנתנו ארבעים יום ראשונים בלוחות ראשונות ללמוד פירוש התורה, ארבעים יום שניים להתפלל על מעשה העגל, מ' יום שלישים לקבל לוחות שניות: