ביאור:מ"ג שמות כד י
וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל[עריכה]
ויראו. במראה נבואה. כמו ראיתי את יי' יושב על כסא. והנה כתוב ויראו את אלהי ישראל. ושם כתוב היא החיה אשר ראיתי תחת אלהי ישראל כי תפש דרך קצרה כי היא תחת רקיע. גם הוא תחת הכסא. והכל תחת השם הנכבד:
ויראו את אלהי ישראל. פירש ר"א במראה הנבואה, כמו ראיתי את ה' נצב על המזבח (עמוס ט א). ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר, הוא שראה יחזקאל כמראה אבן ספיר דמות כסא (יחזקאל א כו). וכעצם השמים לטוהר, שראו תחת לבנת הספיר כעצם השמים לטוהר, הוא הרקיע כעין הקרח הנורא הנטוי על ראשי החיות (שם כב). והנה בכאן כתוב ויראו את אלהי ישראל, ושם (י כ) כתוב היא החיה אשר ראיתי תחת אלהי ישראל, כי תפס דרך קצרה, כי היא תחת הרקיע שהוא תחת הכסא, והכל תחת השם הנכבד. ועל דרך הפשט טעם אלהי ישראל, לומר כי זכות ישראל אביהם עמהם לזכותם במראה הזאת: ועל דרך האמת, בעבור כי הזכיר במתן תורה וידבר אלהים (לעיל יט כה), והוא כאשר אמר הן הראנו ה' אלהינו את כבודו ואת גדלו ואת קולו שמענו מתוך האש (דברים ה כא), ביאר כאן שראו אלהי ישראל, ולא אמר כאשר יאמר בכל מקום ה' אלהי ישראל, והזכיר בהם זה לומר שהשיגו הזקנים במראה הזאת יותר משאר העם שראו על הארץ את אשו הגדולה (שם ד לו), כי היה לעם במחיצת ענן וערפל (שם ה יט). ואונקלוס ירמוז לזה שתרגם וחזו את יקר אלהא דישראל, ולא תרגם ואיתגלי להון יקרא דה', כמנהגו במקומות אחרים:
ויראו את אלהי ישראל. בעין וראית את אחורי:
ויראו את אלהי ישראל. הכוונה בזה על הכבוד האחרון שהזכירו למעלה ולכך הוסיף בו את שהוא השכינה, שה' המיוחד שהוא אלהי ישראל כתוב בו (שמות לג) כי לא יראני האדם וחי ולכך תרגם אונקלוס וחזו ית יקר אלהא דישראל, והוא הכבוד שראה יחזקאל (א) כמראה אדם עליו מלמעלה כי ראה תחלה חיות הקדש והאופנים למטה אצל החיות וחזר וראה הרקיע הנטוי על ראשי החיות וראה הכסא על הרקיע ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה:
[מובא בפירושו לפסוק י"א] (...) ואולי שכוונת הכתוב על דרך אומרו (לקמן ל"ג כ"ג) והסירותי את כפי וראית וגו' הרי כי ה' יעשה הבדלה בידו לנבראים מהביט אל האלהים ואפילו למשה כשנגלה אליו בגלוי שכינה שם כפו עליו פירוש בחינה המפסקת לבל יסתכל, וכאן הודיע הכתוב כי לאצילי ישראל לא שלח ידו למנוע מהם המחזה לצד היותם חשובים בעיניו והניחם לזון עיניהם מאורו יתברך. וזה הוא שיעור הכתוב ויראו את אלהי ישראל פירוש ראו אור גדול של אלהי ישראל אבל לא נסתכלו אלא תחת רגליו ואחר כך לצד שלא שלח ה' ידו פירוש כחו ורשיונו למנוע מהם ובזה היה להם כח לחזות בנועם ה' ונהנו זו אכילה זו שתיה ושבעה בטוב נפשם, ולא יקשה למה למשה שם כפו עליו ומנעו מהביט ולאצילי ישראל לא שלח ידו כי מה שהוצרך ה' לשום כפו על משה לא לשלול ממנו השגה שהשיגו אצילי ישראל כי השגה זו היתה למשה בתמידות אלא להביט בהשגה מופלאת אשרי כל מחזה עליון יחזה. ויש עוד לאלוה מילין בפירושן של דברים ושומר אני עצמי מהעלות על ספר דברים היושבים בסתר עליון לבל יהנו מהם מי שאינו ראוי לאור באור החיים:
ויראו את אלהי ישראל. נסתכלו והציצו ונתחייבו מיתה אלא שלא רצה הקב"ה לערבב שמחת התורה והמתין לנדב ואביהוא עד יום חנוכת המשכן. ולזקנים עד ויהי העם כמתאוננים וגו' ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה בקצינים שבמחנה:
ישראל. ותחת רגליו. מלמד שראו דמות יעקב תחת כסא הכבוד. ודמות פניהם פני אדם (יחזקאל א, י) ס"ת תמים. וזהו שאמר יעקב התחת אלהים אנכי (בראשית ל, ב) אנכי בגימטריא כסא:
וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר:[עריכה]
[מובא בפירושו לדברים פרק ד' פסוק ל"ז] ותחת כי אהב את אבותיך. (...) והיה אפשר לומר ובעבור כי אהב או למען, אבל אמר ותחת כלשון (שמות כד) ותחת רגליו, והם שנים בתורה לא יותר, וירמוז למה שדרשו האבות הן הן המרכבה:
כמעשה לבנת הספיר. (סוטה יב) היא היתה לפניו בשעת השעבוד לזכור צרתן של ישראל שהיו משועבדים במעשה לבנים:
אמר הגאון כי ספיר לבן. ראייתו לבנת הספיר. ואיננו רק אדום. והעד כי מנהג הלשון לכפול הטעם במלות שונות. והנה כתוב זכו נזיריה משלג צחו מחלב. והנה הטעם כפול. אדמו עצם מפנינים ספיר גזרתם. והנה ספיר כמו פנינים. ועוד אם לבנת הספיר הוא לובן מה טעם לומר כמעשה. היה ראוי לומר כמראה. והנכון כי לבנת מגזרת לבנה. כמו חשכת מים. מגזרת חשכה. והנה לבנת הספיר. כאבן ספיר שראה יחזקאל במראות הנבואה ההוא דמות כסא:
וכעצם השמים לטוהר. משנגאלו היה אור וחדוה לפניו: וכעצם. כתרגומו לשון מראה: לטהר. לשון ברור וצלול:
לבנת. לובן: וכעצם. מראה כמו [איכה ד] אדמו עצם מפנינים: לטהר. כשהשמים ברור בלא עננים:
וטעם וכעצם השמים לטוהר. תחת לבנת הספיר והוא הרקיע שהוא כעין הקרח שהוא נטוי על ראשי החיות שראה יחזקאל.
[מובא בפירושו לויקרא פרק כ"ג פסוק כ"ח] בעצם היום הזה. אמרו המפרשים שפירושו בגוף היום הזה, וכן ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה (פסוק יד), עד גוף היום, וכן וכעצם השמים לטוהר (שמות כד י), גוף השמים: ולא נוכל לפרש שירמוז אל עצם היום הזה וכחו, כמו שאמרו רבותינו (ספרי האזינו שלז) בפסוק בעצם היום הזה בא נח (בראשית ז יג) בעצם היום הזה הוציא ה' את בני ישראל (שמות יב נא), כי כתוב (פסוק לב) בתשעה לחודש בערב מערב ועד ערב, וכן וקראתם בעצם היום הזה מקרא קודש (פסוק כא) גם הלילה בכלל: והנה לא הזכיר "בעצם היום הזה" בשבת ולא במועדים, רק בחג השבועות (לעיל פסוק כא) וביום הכפורים (כאן), וכן באיסור החדש אמר (פסוק יד) עד עצם היום הזה. והנראה בטעם הדבר, כי בעבור שאמר בשבועות, מיום הביאכם את עומר התנופה וגו' תספרו חמשים יום, ואמר והקרבתם מנחה חדשה ממושבותיכם תביאו וגמר הענין (פסוקים טו-יז) , והאריך לצוות בקרבנות (פסוקים יח-כ), הוצרך לומר (בפסוק כא) וקראתם בעצם היום הזה מקרא קדש, כי גוף היום הוא קדוש ואסור בעשיית מלאכה ואיננו תלוי בעומר ולא בקרבנות: וכן ביום הכפורים, מפני שאמר (פסוק כז) ועניתם את נפשותיכם והקרבתם אשה לה', ובפרשת אחרי מות תלה עוד הכפרה בקרבנות ובשעיר המשתלח, מפני כן הוצרך לומר (כאן) וכל מלאכה לא תעשו בגוף היום הזה כי יום כפורים הוא בגופו לכפר עליכם, מלבד כפרת הקרבנות: וכן "עד עצם היום הזה" בחדש (לעיל פסוק יד), עד גוף היום הזה שהוא יום הביאכם את קרבן אלהיכם, שאפילו לא יבא הקרבן המצוה נוהגת בגוף היום הזה, להיות החדש אסור לפניו ומותר לאחריו. וזה טעם אמרו (פסוק יד) חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם, כמו שפירשתי (פסוק טז): ומצאנו עוד שהזכיר הכתוב "בעצם היום הזה" בענינים נגזרים לעתים מזומנים, אמר בנח בעצם היום הזה בא נח וגו', ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים (שמות יב מא) , וידבר ה' אל משה בעצם היום הזה עלה אל הר העברים (דברים לב מח מט): והטעם באלו, מפני שיתכן שהכניס נח בתיבה קודם לכן הרבה מן החיה והעוף, וכן יתכן שיצאו מקצת ישראל ממצרים קודם לכן וביום ההוא נגמר הענין, וכן קודם ליום ההוא היתה צואה למשה רבינו בעלייה ההיא וביום ההוא עלה, לכך פירש הכתוב בכולן שהיו בגוף היום ההוא, לא שהותחל בהם מתחילה ונשלם ענינם ביום ההוא, רק הכל היה בגוף היום הזה. וכן בעצם היום הזה נמול אברהם וגו' (בראשית יז כו), שנמולו עם רב ביום אחד להגיד זריזותו במצות: וכן נראה לי עוד כי עצם כל דבר, כחו ותקפו, נגזר מלשון כחי ועוצם ידי (דברים ח יז), עוז ותעצומות (תהלים סח לו), וכן זה ימות בעצם תומו (איוב כא כג), בתוקף שלמותו, ובעבור שהעצמות מוסדות הגוף ותקפו יקראו כן. והנה כעצם השמים לטוהר (שמות כד י), שטהרת הדבר שראו ברורה וחזקה כחוזק טוהר השמים. ולכך יזכיר בימים הנזכרים "עצם היום", כי הענין בהם בעצמם לא בדבר אחר נוסף בהם, שהוא הקרבנות אשר יקריבו בהם: וכן אמר אונקלוס, בקרן יומא הדין, בקרנו של יום, בגופו וכחו, מלשון, וכל קרני רשעים אגדע (תהלים עה יא), מגני וקרן ישעי (ש"ב כב ג), כי בעבור שהכוח בקרנים יקראו גוף הדבר קרנו, ובלשון חכמים (תרומות פ"ז מ"א) משלם את הקרן ואינו משלם את החומש: ויש גורסין בתרגום בכרן בכ"ף, והכל אחד, כי בכתוב כובע וקובע שוים, וישתמשו חכמים בכל לשון עכבה בכ"ף, נגזר מולא יעקבם כי ישמע קולו (איוב לז ד) ויאמרו, מתקשט (תוספתא כתובות ז ג) מן תכשיטין, ואמרו קרסמוה נמלים (פאה פ"ב מ"ז) מן יכרסמנה חזיר מיער (תהלים פ יד). והנאמר במקומות הנזכרים "בעצם היום הזה" גם כן פירושו בכח היום ההוא, שהם ענינים לא יעשו ביום אחד כמנהגו של עולם, לפיכך אמר כי כל החיה וכל הבהמה וכל העוף וכל רומש על האדמה נאספו בכוח היום ההוא בגזרת האל עליהם כי פיו הוא צוה ורוחו הוא קבצן, וכן לא יאספו שש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף ויצאו כאיש אחד מארץ מצרים, רק בכח היום הנגזר עליו כן מפי עליון: וכן בענין משה רבינו, להגיד כי ביום שנצטוה בשירה וכתבה ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם (דברים לא יט) ויכל לדבר את כל הדברים האלה (שם לב מה) נגזר עליו שיעלה בכח היום ההוא שהגזרה בו אל הר העברים, ואמר וזאת הברכה ועלה שם, והוא ענין ראוי לימים רבים אבל נעשה בכוחו ועצומו של יום. וכן מילת שלש מאות ושמנה עשר איש ביום אחד בבית אברהם מה' הוא. ואמר יחזקאל (ב ג) המה ואבותם פשעו בי עד עצם היום הזה, להכניס היום בכלל ההוא. וכן "עד עצם היום הזה" דחדש, שהוא עד ועד בכלל, כי גוף הדבר כחו ותקפו: ורבותינו דרשו (תו"כ פרק יד ז ח) מלשון "בעצם היום הזה" דמועדים, עצומו של יום, כלומר מעת צאת הכוכבים עד צאתם בליל המחרת, למעט התוספת שלמדו להוסיף מחול על הקודש. וידרשו (בספרי דברים לב מח) בנח וביציאת מצרים ומשה בעצומו של יום בחצי היום, כדאיתא בספרי, וכתבו רש"י בפרשת האזינו (דברים לב מח):
ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר. ע"ד הפשט יבאר הכתוב כי משה ואהרן ובניו ושבעים הזקנים ראו עתה במעמד הר סיני אלהי ישראל על הכסא והכסא על הרקיע והוא הרקיע הנטוי על ראשי החיות אמר תחלה ותחת רגליו שהוא הכסא וכן תרגומו כורסי יקריה, והזכיר כמעשה לבנת הספיר כי כן כתוב (שם א) כמראה אבן ספיר דמות כסא, וספיר הוא אבן יקרה לבנה לדעת רבינו סעדיה גאון ז"ל, וע"כ אמר לבנת מלשון לובן וענינו זכות גדול שהאור נראה מאחריו: אבל דעת החכם ר"א ז"ל כי ספיר הוא תכלת ואמר כי לבנת אינו מלשון לובן אלא כלשון (שם ד) ואתה קח לך לבנה ואמר לבנת הספיר כמו שראה יחזקאל אבן ספיר, והעד על פירושו זה שאמר כמעשה ולא אמר כמראה לבנת או כעין לבנה כי על גוון הלובן אין לשון כמעשה נופל בו, ויהיה באור הכתוב כי היו רואים כסא הכבוד כמעשה לבנת של ספיר זך ובהיר, ותחת אותו כסא שהוא כמעשה לבנת הספיר ראו עצם השמים לטוהר והוא הרקיע כעין הקרח הנורא הנטוי על ראשי החיות, ומזה הזכיר יחזקאל (שם י) היא החיה אשר ראיתי וגו', רצונו תחת הרקיע והרקיע תחת הכסא והכסא תחת אלהי ישראל אבל הכתוב קצר בזה: וכן כתב הרמב"ן ז"ל בפירושו כי הכתוב תפש דרך קצרה שהרי למעלה מן החיה רקיע, למעלה מן הרקיע הכסא, למעלה מן הכסא אלהי ישראל: ומה שהזכיר עצם השמים ולא הזכיר חיות הקדש אשר תחתיו, יתכן לפרש כי רצה להסתירם לפי שמשם היה החטא לישראל ששמטו אחד מטטרמולין שלו והכעיסוהו בו: וע"ד המדרש כמעשה לבנת הספיר כדי לזכור שעבוד של ישראל בלבנים. ובאור הענין ללמד שהקב"ה מצר כשהאומות מצירין לישראל והוא מה שאמרו כל המשעבדם מלמטה כאלו משעבדם מלמעלה. ומזה הענין הוא מה שכתוב (שמות ג) כי ידעתי את מכאוביו, ומזה אמרו בירושלמי דמסכת סוכה מעשה אין כתיב אלא כמעשה היא וכל ארגליא שלה היא והסל והמגרפה ע"כ, ושבעים זקנים אלו הם השוטרים המוכים על הצבור להקל מעליהם עול הלבנים ולכך זכו מדה כנגד מדה להשיג כמעשה לבנת הספיר: וע"ד החכמה כמעשה לבנות הספיר, היא השגה במראה הנבואה אמתת החומר הראשון התחתון שהיה משלג שתחת כסא הכבוד, והוא שדרשו ז"ל שמים מהיכן נבראו מאור לבושו שנאמר (תהלים קד) עוטה אור כשלמה נוטה שמים כיריעה, הארץ נברא משלג שתחת כסא הכבוד שנאמר (איוב לז) כי לשלג יאמר הוא ארץ וגו', ואונקלוס שתרגם ותחות כורסי יקריה, עשה רגליו שבים אל הכסא. ומלת רגליו סבותיו כמו (יחזקאל א) ורגליהם רגל ישרה, (זכריה יד) ועמדו רגליו, והכוונה בו שהחומר ההוא מאצלו והוא סבתו המחייב מציאותו והוא בראו וחדשו אחר העדרו. ואמר כמעשה לפי שהחומר מתפעל ומקבל צורה, ואמר לבנת כי הלובן ההוא שתחת הכסא היה חומר לארץ, ולא אמר כלבנת הספיר לפי שאין הכוונה במראה הלובן כי הספיר איננו לבן כי אם היה לו מראה לובן לא היה מראה המראים כלן ולא היה מקבלן מאחריו, אבל הוא נעדר מכל מראה ולפיכך הוא מקבל כל מראה, כן החומר הוא נעדר הצורות כלן ואין לו דמות וצורה כלל על כן הוא מקבל כל צורה וצורה, וזה דעת הרמב"ם ז"ל בספר המורה בחלק שני פרק כ"ו ע"ש: וע"ד הקבלה כמעשה לבנת הספיר, ידוע אצל חכמי המרכבה כי כסא הכבוד מיוסד מג' יסודות, אש, רוח, מים, שהם נאצלים מג' מדות, חסד, דין, רחמים, והם ג' מראות, לבן, אודם, תכלת, ותן אל לבך כי הזכיר לבנת על מראה הלובן, וספיר על מראה האודם, וכעצם השמים על מראה התכלת, ולכך תרגם אונקלוס ותחות כורסי יקריה, והוא שאמר התכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד: (...) ויש שפירשו כמעשה לבנת הספיר כי המשיל השגת האצילות לענין הספיר הלבן שהוא מראה מה שבתוכו שהוא פנימי ונסתר שם, והפנימי הזה הנסתר הוא נראה מתוך החיצון אבל עצמותו אינו נראה ואינו נודע לעצמו, וזהו (שמות ו) וארא אל אברהם וגו', כי הפנימי הנסתר נראה אל הרואים כספיר אבל לא נודע להם, ועל כן יבאר הכתוב השגתה במשל יפה מאד יובן ממנו הנמשל, וזהו לשון כמעשה בכ"ף הדמיון כי ענין ההשגה בהם גם בכל הנביאים כלן גם בישראל בהר סיני היא הנקראת פנים בפנים כח לפנים מכח, ולכך אמר כמעשה כענין מה שיעשה הספיר הלבן שהפנימי הנעלם נראה מתוך החיצון אבל עצמותו אינו נראה כי הוא נסתר ונעלם מן ההשגה, וזה מבואר:
ותחת רגליו. בארץ, שהיא שפל הכל, כאמרו "והארץ הדם רגלי" (ישעיה סו, א). כמעשה לבנת הספיר. עצם נעדר כל הצורות השכליות ומוכן לקבלם, כמו הספיר הלבן הנעדר מכל המראות. והוא עצם הנפש האנושית השכלית, הנעדרת מכל מדע ומוכנת לקבלם בעיון בחיריי. וכעצם השמים לטהר. וראו שזה העצם הוא נבדל מן החמר האנושי וטהור ממנו, כמו שעצם השמים, והוא נפש הגלגל, בלתי מערב עם חמר הגלגל או גופו כלל, אבל טהור ונקי ממנו, באפן שזה העצם הוא כעצם השמים ונפשו בענין הטהר והנקיות מחמר.
וראוי שתתבונן איך הזכיר ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר שהוא באור גמור כי יש תחת הכסא כמעשה לבנת הספיר שהוא כסא אחר וזהו יורה על שני כסאות, והנה הדבר אמת ויציב כי יש כסא לכסא, ועל כן גלה לך הכתוב בפירוש כי תחת הכסא העליון יש כסא אחר שהוא כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים, ושלשה יסודות לכל כסא וכסא הרי ו', וזהו סוד הכתוב הנזכר בכסא שלמה (מלכים א י) שש מעלות לכסא וגו', וכתיב (דברי הימים א כט) וישב שלמה על כסא ה', כי רצה שלמה בחכמתו הגדולה לכלול בכסאו מעלות שני הכסאות שעליהם נאמר בעת רצון (תהלים קכב) כי שמה ישבו כסאות למשפט כסאות לבית דוד, ונאמר בשעת הכעס (דניאל ז) עד די כרסון רמיו: