ביאור:מ"ג בראשית כד ב
וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ הַמֹּשֵׁל בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ[עריכה]
זקן ביתו. לפי שהוא דבוק נקוד זקן:
המושל בכל אשר לו. כי ראה אותו נאמן בכל ביתו הוא, על כן האמינו שלא יקח שוחד וישא לבנו אשה שאינה הגונה לו, כי למה יקח מה שאינו ראוי לו והלא הוא מושל בכל אשר לו. ונוכל לומר שמלת לו שב אל אליעזר לפי שכל מי שהוא להוט אחר חמדת הממון הרי ממונו שליט עליו אל כל אשר יחפוץ יטנו, אבל הוא אינו שליט על ממונו כלל, כמ"ש (שם ו ב) איש אשר יתן לו האלהים עושר וכבוד ונכסים וגו' ולא ישליטנו האלהים לאכול ממנו וגו'. והול"ל איש אשר נתן לו האלהים כי יתן להבא משמע וזה לפי שהפסוק מדבר במי שאינו שמח בחלקו והוא מצפה תמיד שיתן לו ה' עוד נוסף על מה שבידו כי תמיד אין לו די וזהו האיש אשר לא ישליטנו האלהים לאכול ממנו, כי עינו רעה בשלו, אמנם למעלה מן פסוק זה אמר, (שם ה יח) גם כל האדם אשר נתן לו האלהים עושר ונכסים והשליטו לאכול ממון וגו' זו מתת אלהים הוא. הזכיר נתן לשון עבר, זה המסתפק ושמח בחלקו, הוא האיש השליט ומושל בכל אשר לו, וזה לא יקח בודאי מה שאינו ראוי לו ומזה הצד האמינו לאליעזר, כי ידע בו שהוא מושל על כל אשר לו, ואין ממונו מושל בו, על כן לא יכריחו הממון לעשות בעבורו מה שאינו ראוי ונכון, וזה פירוש יקר.
[מובא בפירושו לפסוק ג'] ואשביעך בה'. היה ראוי לאברהם שיצוה את יצחק בנו שלא יקח אשה מבנות כנען, אבל היה רצונו לשלוח בחייו אל ארצו ומשפחתו והשביע העבד לעשות כן בחייו או במותו, ולכן הוצרך על כל פנים להשביע לעבד ללכת שם, והוצרך לאמר אני מצוך שלא תקח אשה לבני מבנות כנען ושתלך אל ארצי ותקח לו אשה מבית אבי. וכיון שהשביע את העבד על זה, לא הוצרך לצוות את יצחק דבר כי יודע בו שלא יעבור על רצון אביו ועל השבועה שהשביע את עבדו, כי היה הענין נודע ליצחק באמת: גם יתכן שהיה העבד אפוטרופוס על נכסיו וצוה אותו שישיא יצחק לרצונו וינחיל אותו נכסיו על מנת כן, וזה טעם המושל בכל אשר לו.
שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי:[עריכה]
תחת ירכי. (שבועות לח) לפי שהנשבע צריך שיטול בידו חפץ של מצוה כגון ספר תורה או תפילין. והמילה היתה מצוה ראשונה לו ובאה לו ע"י צער והיתה חביבה עליו ונטלה: (ור"ל מה שלא אמר תחת יריכך וה"ל להשביע העבד במילתו לפי ששל אברהם היתה ראשונה לו קודם מילת העבד וק"ל):
שים נא ידך תחת ירכי. יש אומר רמז למילה. ואילו היה כן היה נשבע בברית המילה ולא בשם. והקרוב אלי שהיה משפט בימים ההם לשום אדם ידו תחת ירך מי שהוא ברשותו והטעם אם אתה ברשותי שים נא ידך תחת ירכי. והאדון יושב והירך על היד כטעם הנה ידי תחת רשותך לעשות רצונך. וזה המשפט עדיין בארץ הודו:
שים נא ידך תחת ירכי. ע"ד הפשט שאל ממנו ב' דברים, האחד שיכרות ברית עמו להשתעבד לו שעבוד משרת לאדון אומנג"י בלע"ז, והשני שישבע לו בה' אלהי השמים ואלהי הארץ: ודע כי המשפט בימים ההם היה לשום ידו תחת ירך מי שהוא ברשותו. וכן פירש ר"א ז"ל שים נא ידך תחת ירכי, היה מנהגם כי היה האדון יושב וירכו על יד העבד, כטעם הנה ידי תחת רשותך לעשות רצונך, וזה המשפט עודנו היום בארץ הודו: וע"ד המדרש שים נא ידך תחת ירכי ואשביעך וגו', הכל דבר אחד שכך אמרו רז"ל, השביעו במצות מילה שהיא המצוה המחודשת לו. ומה שהזכיר בה' אלהי השמים, לפי שהתורה כולה שמותיו של הקב"ה, ומצוה אחת מן המצות הלא היא חלק אחד מן השמות, והבן זה:
תחת ירכי. (שבועות לח) לפי שהנשבע צריך שיטול בידו חפץ של מצוה כגון ספר תורה או תפילין. והמילה היתה מצוה ראשונה לו ובאה לו ע"י צער והיתה חביבה עליו ונטלה: (ור"ל מה שלא אמר תחת יריכך וה"ל להשביע העבד במילתו לפי ששל אברהם היתה ראשונה לו קודם מילת העבד וק"ל):
שים נא ידך תחת יריכי. השביעו במילה, כי מצד המילה נעשה האדם גדור מעריות, על כן אמר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני כי הזימה ירושה אצלם מן חם אבי כנען, כי יש אומרים שרבעו לנח (סנהדרין ע) לפיכך אין ראוי שיזדווג הנימול לבעלי הזימה, כי מצד המילה ברך ה' את אברהם, ומצד שרבע חם לנח קם לו בארור כנען, ואין ברוך מדבק בארור.
[מובא בפירושו לפרק ב' פסוק כ"ה] ויהיו שניהם ערומים וגו'. טעם הדבר להיותם מקודם מושללים מבחינת הרע וכללותם קודש היו דומות בהם פנים שלמטה כפנים של מעלה, כי בחינת הרע שנדבקה באדם היא אשר תבדיל בחלק שלמטה באדם כי שם קנה הרע מקומו וזה לך האות אות ברית קודש אשר תסובבהו הקליפה בערלה וצוה ה' לכרות אותה הנך רואה כי שם הרגיעה שידה. ותמצא כי כל תאוות הרשעים הנואפים תבער במקום ההוא, וגזר ה' לכסות התיעוב. ותמצא שאסרו חז"ל (נדה יג.) להניח ידו וכו' ואמרו (שבת קח:) יד לאמה תקצץ כי יבעיר אש זרה ותאכלהו אש לא נופח, וזה לא היה קודם לכן. ויש לנו לבחון הדבר ממה שראינו באברהם אבינו עליו השלום שאמר (בראשית כד) לעבד שים נא ידך וגו'. הטעם אמרו רז"ל (זוהר) כי אברהם אבינו עליו השלום לא היה כל כך בהשוואה עם כל הנבראים בבחינה זו כי הרחיק התיעוב והגם שלא הורחק בהחלט והמיתה מוכחת אבל על כל פנים לא היה התיעוב כל כך וברית קודש שבבשרו תמה היתה נקיה היתה. ולדרך זה ידוייק הכתוב על נכון אומרו ולא יתבוששו שהיה לו לומר ולא נתביישו, שנתכוון לומר שהגם שהיו ערומים לא יתבוששו פירוש התורה מגדת עליהם שאין להם דבר שיתביישו ממנו והבן. והגיד הכתוב מי גרם בחינת הערוה להבדיל באדם חציו של מטה ואמר והנחש וגו' ומזה נתגלגלו הדברים וכו':
שים נא ידך תחת ירכי. וכן ביוסף כשנשבע ליעקב כריתות ברית ושבועה של בן ועבד לאדוניו כך היתה שדומה ענין השעבוד וכ"כ בן יכבד אב ועבד אדוניו. אבל תקיעת כף אל כף או כריתות ברית דבר לשנים ולעבור בין בתריו מצויה בשאר בני אדם:
[מובא בפירושו לפסוק א'] ואברהם זקן בא בימים. חזר הכתוב לאמר כן להודיע הסבה שבעבורה השביע את עבדו, ואמר כי ראה עצמו זקן מאד וחשב בלבו שאם ישלח לארץ מולדתו, אולי טרם יחזור השליח, ילך לו אל בית עולמו, ולכן השביע את עבדו אשר ילך יצחק אחרי עצתו, כי הוא המושל בכל אשר לו, שלא יקח לו אשה מבנות כנען:
[מובא בפירושו לפסוק א'] ואברהם זקן וגו'. פירוש לצד שראה עצמו זקן וגם ראה כי הגדיל ה' להטיב עמו בכל טוב חש על העבד המושל בכל ורואה נכסים מרובים והאיש אדוני הכל זקן יחשוב מחשבות להשיא בתו ליצחק כי יתן בטוב עינו, לזה אמר לו שים נא ידך וגו' נתחכם להשביעו בדרך כלל על הכנעני ואזניו תשמענה דבר כי הקול לו קול אליו שיבטל דעתו כי הוא ארור כנען כפי דבריהם ז"ל (ב"ר פנ"ט) ויצחק ברוך:
[מובא בפירושו לפסוק א'] וה' ברך את אברהם בכל. ע"ד הפשט פירושו בכל דבר, כלומר שהיה שלם בכל, בעושר ונכסים וכבוד ואורך ימים, אין חסר לנפשו מכל אשר יתאוה רק שיראה בנים לבניו, ומפני שהתאוה לזאת השביע את עבדו שילך בשליחות זה:
[מובא בפירושו לפסוק א'] ואברהם זקן.. וה' ברך את אברהם. באר הסבות שהכריחו את אברהם לשלח את עבדו עתה אל ארץ אחרת בעד אשה לבנו, ושהצרך להשביעו על כך. כי לסבת הזקנה דאג שימות ולא יראה בחפת בנו, והסכים שלא לאחר עוד, ומבלי אין בארצו אשה הגונה לבנו, הצרך לשלח אל ארץ אחרת. ומפני עשרו דאג שמא איזה אדם בלתי הגון ירבה שחד לעבדו כדי שיבחר בבתו, ולא ישתדל להשיג אשה הגונה לבנו, ולכן הצרך להשביע את עבדו על כל אלה.
[מובא בפירושו לפסוק ג'] אשר אנכי יושב בקרבו. גילה דעתו אברהם טעם שהוצרך להשביעו ולא הועיל טעם שזה ברוך והוא ארור, כי העבד חשב מחשבות שהגם שכנען ארור כבר יצא מארור מטעם שאמר הכתוב והיה ברכה פירוש שכל משפחה שהיה אברהם בתוכה תהיה מבורכת, גם אומרו ונברכו בך וגו', לזה אמר אשר אנכי וגו' פי' הגם שאני יושב בקרבו ונברכו בי עם כל זה אין דבר זה מוציא לך ארור מקללתו.
[מובא בפירושו לפסוק א'] ואברהם זקן בא בימים. באר הכתוב כי מצד שהיה זקן פחד על עצמו פן ימות טרם השיאו את יצחק, ולא רצה לשלוח שם העבד בלתי שבועה פן ימות טרם שיחזור מן השליחות, וע"כ השביע את עבדו כי ידע ביצחק שישמע לעצתו ולא יעבור על דברי פיו. ומה שלא השביע בזה ליצחק לפי שאילו השביעו היה העבד מרמה אותו בטענותיו ותחבולותיו, כי כנען בידו מאזני מרמה (הושע יב) ולחזק הענין יותר השביע את העבד:
[מובא בפירושו לפסוק ג'] ואשביעך בה'. היה ראוי לאברהם שיצוה את יצחק בנו שלא יקח אשה מבנות כנען, אבל היה רצונו לשלוח בחייו אל ארצו ומשפחתו והשביע העבד לעשות כן בחייו או במותו, ולכן הוצרך על כל פנים להשביע לעבד ללכת שם, והוצרך לאמר אני מצוך שלא תקח אשה לבני מבנות כנען ושתלך אל ארצי ותקח לו אשה מבית אבי. וכיון שהשביע את העבד על זה, לא הוצרך לצוות את יצחק דבר כי יודע בו שלא יעבור על רצון אביו ועל השבועה שהשביע את עבדו, כי היה הענין נודע ליצחק באמת: גם יתכן שהיה העבד אפוטרופוס על נכסיו וצוה אותו שישיא יצחק לרצונו וינחיל אותו נכסיו על מנת כן, וזה טעם המושל בכל אשר לו.