ביאור:מ"ג בראשית א י
וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ[עריכה]
ואומרו תיבת ויקרא תתפרש בב' אופנים או לשון קריאת שם או לשון צעקה צעק עליה לבל תתפשט עוד כאומרם ז"ל (חגיגה י"ב.) שאמר לעולמו די, וכיון ששמעה ולא נתפשטה עוד קראה ארץ כאמרם ז"ל (ב"ר פ"ה) שעל שם שנתרצית נקראת ארץ.
[עיין בפירושו לפסוק א, המובא גם בפסוק זה תחת הכותרת "מה הצורך בשני" וכו']
ויקרא אלהים ליבשה ארץ. יאמר כי שמה הראוי לה "יבשה", כי בהפרד המים מן העפר היא יבשה, אבל יקרא אותה "ארץ" כשם כלל היסודות הנברא בראשון. והטעם, כי בעבורה נבראו, שתהיה ישוב לאדם, שאין בתחתונים מכיר בוראו זולתו.
ליבשה ארץ. כמו שפירשתי למעלה, היבשה היא שקרויה ארץ בכל מקום בתורה.
ויקרא אלהים ליבשה ארץ. והיא המוזכרת בפסוק ראשון בראשית וגו',
ויקרא אלהים ליבשה ארץ. קרא החלק בשם הכל, כי אמנם זה החלק היה עקר המכון מכלם, כאמרו "לשבת יצרה" (ישעיהו מה, יח).
[מובא בפירושו לפסוק א'] את השמים ואת הארץ. הפשט הברור הוא מה שכתב הרמב"ן בפסוק ח' שאינו מדבר בזה המקרא ברקיע שנקראו ביום השני שמים וביבשה שנקרא ביום השלישי ארץ מוכח מזה דרקיע אינו בעצם וביחוד שמים וכן היבשה אינו ביחוד ארץ אלא הקב"ה קרא לרקיע שמים וליבשה ארץ. מה שאין כן בזה הפסוק. משמע דבעצם וראשונה מורה ענינם ששמם שמים וארץ בלא קריאת שם. כמו שם יבשה אינו בקריאת שם. אלא מובן מאליו דעפר ואדמה יבשה נקרא יבשה על שם תכונתם. [וכן יבואר להלן בשם אדם]. אלא נראה דשמים וארץ היינו בכלל משפיע ומקבל השפעה. והפירוש בתחלת הבריאה עלה על רצונו יתברך להיות הליכות העולם כולו משפיע ומושפע. דגם החמה וז' כוכבי לכת המשפיעים לנו מכל מקום המה מקבלים השפעה מגבוה עליהם ועל הגבוה עליהם אנו אומרים בנוסח התפלה מוציא חמה ממקומה ולבנה ממכון שבתה. וידוע שאין הליכות חמה ולבנה בזה האופן. אלא הכוונה מניעי חמה ולבנה ונקראים על שם פעלתם וכפירוש הרמב"ם ז"ל במס' עבודה זרה. צורת חמה מזל חמה. והנה כל משפיעים מכונים בשם שמים. משום אותיות שם ים. משמעות שם מונח בכח דבר ההשפעה. וים הוא מספר זוגי לרבים כמו ידים ורגלים. וארץ מורה על המושפע שהוא בטבע רץ לקבל ההשפעה (ועיין מה שכתבתי בספר דברים בפרשת האזינו השמים. ובפרשת ברכה בפסוק אף שמים יערפו טל). ולא ביאר הכתוב מאומה במשפיעים העליונים באשר אינם מושגים כי אם לגדולי הדעת. ומי שדעתו יפה ימצא ברמז הכל כאשר לכל. והארץ מתחיל מן המים העליונים אשר אח"כ עשה אלהים רקיע בתוכם. ונשתנה כח המים שעל הרקיע וצורתם ממים התחתונים כאשר יבואר:
וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים[עריכה]
קרא ימים. והלא ים אחד הוא, אלא אינו דומה טעם דג העולה מן הים בעכו לדג העולה מן הים באספמיא:
ואמר ימים. בעבור שאין שום ים שיקיף כל הארץ:
ואמר קרא "ימים" ולא ים, לפי שהם רבים, ודרשו רז"ל (ב"ב עד ב): שבעה ימים הם:
וקרא למקוה המים "ימים", כאילו הוא "ים מים", לפי שקרקע המקוה נקרא "ים", כדכתיב (ישעיה יא ט) כמים לים מכסים. וכן ואת הים הוריד מעל הבקר (מ"ב טז יז), כי מפני שהוא מקוה מים גדול יקרא כן:
ולמקוה המים קרא ימים. אין שם הים נקרא על המים כי אם על החפירה, וזהו שתרגם אונקלוס: ולבית כנישות מיא, כלומר החפירה, שהוא בית המקוה שהמים נקוים שם. וכן אמר הכתוב: כמים לים מכסים (ישעי' יא מ.-וכן מביא רמב"ן ראיה מפסוק זה.) כי המים מכסים את החפירה הנקרא ים. וכן בברכת הדגים או התנינים ביום חמישי אמר: ומלאו את המים בימים (להלן פסוק כב), באר כי המים עומדים בימים. וראיה עוד: הים שעשה שלמה, הוא שכתוב: ואת הים הוריד מעל הבקר.
קרא ימים. לכל מקוה נקרא ים ולהרבה מקואות נקרא ימים. זהו פשוטו ש"ד. והדרשה ידוע:
ואומרו קרא ימים לא זה הוא התהום האמור בפסוק ב' כי התהום יאמר על כללות מימות ואשר מתחת לארץ גם מימות הניקוים היה אז בבחינת תהום קודם שניראת הארץ כי היו שוים בתערובת עם מימות אשר הם הן היום תחת לארץ,
וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב:[עריכה]
וירא אלהים כי טוב. הוא קיומם בחפצו. והענין, כי כאשר הלבישם הצורה הזו חפץ בהם והיה הקיום, כמו שפירשתי (בפסוק ד). וזה מה שאמרו רבותינו (ב"ר ד ו) מפני מה לא נאמר כי טוב בשני, לפי שלא נגמרה מלאכת המים, לפיכך כתוב בשלישי שני פעמים, אחד למלאכת המים ואחד למלאכת היום:
ואומרו וירא אלהים כי טוב חוזר גם על מקוה המים כי בזה יש חיות וקיום העולם כי ממנו גשמים בעולם כאומרם ז"ל (תענית ט:):
וירא אלהים כי טוב. רצה כן בשביל התכלית שהוא הטוב המכון.