ביאור:מ"ג בראשית א ד
הקדמה[עריכה]
[מובא בפירושו לפסוק א'] אות כ עוד תרמוז הפרשה כולה על בריאת האדם כי הוא עיקר תכלית הבריאה, על זה הדרך בראשית כשברא ה' את האדם בראו ממקור הרוחניות הרמוז בתיבת השמים וממקור הגשמיות הרמוז בתיבת הארץ, ותמצא שרמזו רז"ל (סנהדרין צ"א:) במה שאמר הכתוב יקרא אל השמים מעל שהוא הרוח ואל הארץ הוא הגוף הבנוי מהארץ, ורצונו יתברך בזה הוא שעל ידי מעשה האדם יתעצם להפוך החומר שהוא הגוף עד שיהיה נחשב צורה, והנה תמצא (שבת קנב:) שהצדיקים אינם חוזרים עפר, להיות כי זככו החומר שלהם עד שנעשה רוחני, כמו שכתב הר"י עראמה ז"ל וזה לשונו והתעצמות השלמים להפך החומר לצורה עכ"ל, ולזה אמרו ז"ל (ברכות יח.) שהצדיקים במיתתן נקראים חיים כי חלק הגשם נעשה רוחני המתייחס אל החיים, והרשעים בחייהם קרויים מתים לצד שגם הרוחניות שבהם נתגשם ונעשה ארץ המתיחס אל הדומם שהוא מת: וב' מדות אלו רמזם באומרו את השמים ואת הארץ על זה הדרך אם זכו הרי הם מסמיכים חלק הגשם שבהם הרמוז אל הארץ מחברים אותו ונעשה חומוניא אחת עם השמים, ואם לא זכו הרי הם מהפכים חלק הרוחניות שבהם לבחינת הארץ ונעשה הצורה חומר, והוא אומרו ואת הארץ. ואומרו והארץ היתה תהו ובהו כאן רמז מה שהיה בעונות שנתגבר צד החומר שהיא הארץ ונתרוקן מהרוחניות כמו שתרגם צדיא ורקניא, וחשך שהוא יצר הרע הנקרא בדברי קדשם (זהר ח"א ס"ג.) דמחשיך אנפי דברייתא, על פני תהום וקרא להגוף תהום להיותו כתהום בולע תמיד, ומצד היצר שהוא החשך ורוח אלהים הנתנת בו מרחפת על פני המים כי לא מצאה הרוח מנוח לכף רגלה כי היצר גירשה והורמה ממקום הנחתה וישכון שם החשך שהוא יצר הרע ונשארת הנפש מרחפת על פני המים הם מים הזדונים שהם כוחות של הטומאה: ובראותו הקב"ה כן ויאמר אלהים יהי אור שולח אל האדם עזר נגד יצרו וזה יהיה בהגיעו לי"ד שנה יופיע עליו ממעון קדשו רוח אלהין קדישין נשמה קדושה וטהורה, או ירמוז אל התורה כי היא האור הנערב ולה יקרא אור דכתיב (משלי ו') ותורה אור, והמכוון אחד, כי בחינת הנשמות הקדושות הם בחינת אור התורה ובעל נפש הוא בעל תורה, והוא אומרו ויאמר אלהים יהי אור שהיא הנשמה שאורה רב להיותה חצובה מתחת כסא כבודו יתברך חלק אלוה ממעל שולחה ה' להאיר אל האדם לבל יטבע בטיט היצה"ר, או גם כן למה שאמרנו שהיא התורה המאירה לנפש אדם ואז ויהי אור, וירא ה' את האור אשר נתן באדם כי טוב שבאמצעותו ילך האדם בדרך הטוב והישר: ולא תחשוב כי בהיות הנשמה באדם או על ידי עסק התורה בזה הוא שקט מתחבולות היצר המחטיאו ופנה והלך לו, שאם כן אין כאן לא שכר ולא עונש לזה אמר כי עדיין החשך בעולם, אלא שעל ידי זה מסתייע האדם להעריך מלחמה עמו ולהבדילו מעליו לבל הפילו במועצותיו ויכיר בחינת עשות רע כי רע הוא, וזה הוא אומרו ויבדל אלהים בין האור שהיא הנשמה ובין החשך שהוא היצר הרע, וזה שאמר הכתוב (קהלת י') לב חכם לימינו שהוא מקום האור מקום הנשמה, ולב כסיל לשמאלו שהוא מקום היצר הרע, וקרא לאור יום ולחשך קרא לילה, ולזה התפלל דוד (בתהלים צ"א) שיצילהו מפחד בלילות: ואומרו ויהי וגו' יום אחד כי אי אפשר שיוכר אורה של הנשמה אלא מחשכו של היצר הרע שאם לא כן לא ישתנו ממלאכי השרת ואין כאן לא שכר ולא עונש, ולזה אמר יום אחד: ויכוין עוד לומר יום אחד על דרך אומרם ז"ל (ע"ז ל"ה:) בפסוק (שה"ש א') על כן עלמות אהבוך על מות פירוש אפילו מלאך רע עונה בעל כרחו אמן. ולזה אמר ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד פירוש מדת ערב ומדת בקר כלם בהסכמה אחת לטובת הצדיק: או ירמוז שעל ידי סיוע הנשמה יהיה הערב עת שיעריב שמשו ללכת לעולם העליון כעת בקר עת בואו לעולם שתחזור הנשמה מאירה כיום בואה, והוא על דרך אומרם ז"ל (שבת קנ"ב:) והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה, וזה לשונם תנה לו כמו שנתנה לך, ובזה ישוה יום בואו כיום לכתו כאחד: אות כא עוד יכוין הכתוב להודיע כי בתחילת הבריאה הכין ה' ועשה פעולתו שוה שמים וארץ שהגם שהשמים הם העליונים אף על פי כן גם הארץ היתה בגדר הטהרה, וצא ולמד מעלתה וזכותה כי ממנה נברא אדם עפר מן האדמה ותוארו כמלאך ה', ותמצא כי ה' בחר לשכון בארץ עם הנבראים והכין בית למנוחתו כביכול, ודבר פשוט הוא כי מושב אלהים שלם הוא וקדוש יאמר לו, ותמצא כי קודם שחטא אדם היה ה' מצוי בתחתונים כבעליונים, והוא אומרו בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ בגדר אחד בנקיות וטהרה, והוא מאמר הנביא (ישעי' סו) כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדום רגלי, ואמרו ז"ל (חגיגה יד.) שהוא שרפרף, הא למדת שהיא בגדר ראוית מושב אלהים, אלא שעל ידי מעשה התחתונים והארץ היתה תוהו ובוהו ונתגשמה והוחשך אורה לצד מעשה הרשעים, ויאמר אלהים יהי אור שהיא התורה אז חזרה הארץ לקדמותה להאיר אורה ושכן ה' בארץ עם עמו ונחלתו, והוא אומרו ויהי אור: אות כב עוד יתבאר הכתוב על זה הדרך כי דבר ידוע כי מצינו להקב"ה שבחר לשכון בערפל, וחבב לשכון בתוכנו. ועוד לו שמצינו (תענית ה.) כביכול שנשבע שלא יכנס לירושלים של מעלה עד שיכנס לירושלים של מטה הרי זה מגיד שחביבה לו של מטה יותר משל מעלה, גם כשנשכיל בטעם בריאת כל העולם נדע כי העיקר הם התחתונים שהם עמו ונחלתו: ולפי זה יכוין הכתוב לומר סדר הבריאה לא זו אף זו בדרך חיבה, בראשית ברא אלהים את השמים, ועוד ברא בריאה יותר חביבה אצלו ומעולה יותר והיא את הארץ שהשמים אדרבה תלויים בה וכל זה באמצעות בני ישראל עם קדושו כי בהם תלוי קיום העולמות גם העליונים כידוע לבקיאים בחדרי החכמה האמיתית: ולדרך זה יתבאר אומרו והארץ היתה תהו כאן רמז בעונות לגליות ישראל שהיא סיבת מניעת דירתו יתברך בארץ. גלות האחד הוא גלות מצרים אשר נשארו בו ת' ושלשים כמנין תה"ו ת' ואחד עשר ובהו חשבונו י"ט הרי ת"ל, ומשמעות ובהו גם כן ירמוז לגלות שלאחריו שהוא גלות בבל נקרא גלות בבל בהו כי תרגום בהו ריקניא וכתיב בירמיה סימן נ"א על גלות בבל אכלני הממני נבוכדנאצר מלך בבל הציגני כלי ריק, ואומרו וחשך על פני תהום ירמוז על הגלות המר אשר אנו בו שקועים בתהום אשר אין לו סוף זה לנו אלף ותרע"א שנה, ולא די אורך הגלות אלא חשך שירמוז לב' דברים, הא' לשיעבוד העמים וכובד עול המסים עד כי חשך משחור תארם זה רודה וזה מרדה אשרי מי שלא ראה ובפרט במערב שלנו, והב' הוא על היצר הרע אשר החשיך העולם, ובעונותינו רבו פריצי עמו ישראל והותר להם נבלות הפה ושבועת שוא ולשון הרע וגזל ומונעם מלעשות תשובה לשוב שבותם, ולא יאמר אדם בראותו כל כך ירידת ישראל כל אורך הזמן כי חס ושלום אבדה תקוה מבנים, לא כן הוא אלא ויאמר אלקים יהי אור הוא אור הגאולה העתידה המופלא, ואומרו ויהי אור על דרך אומרם בתיקוני הזוהר (תיקון כ"א) ויהי רז שאור בגימטריא רז, הכוונה שגזר ה' יתעלה שמו שאור זה של מלך המשיח לא יתגלה בעולם ויהיה סוד טמון אצלו כאומרם (שם) ללבי גליתי מלבא לפומא לא גלי, ואומרו וירא אלהים את האור כי טוב חוזר על האור מצד עצמו כי טוב הוא אשרי עין ראתה, וחוזר גם על מה שרמז שיעשהו בסוד נסתר כי טוב שכן צריך להיות כאומרם ז"ל (יומא ט) מכמה טעמים, ואומרו רוח אלהים וגו' אמרו במדרש (ב"ר פ"ב) זה רוחו של משיח, מרחפת על פני המים אין מים אלא תורה על דרך אומרם בזוהר (בהשמטות לחלק א' י"ג) שלא יגאלו ישראל אלא בזכות התורה שנמשלה למים: והנה ידוע הוא כי בעונותינו הרבים הרבה נצוצות של קדושה הוטבעו בתוך הקליפות וגם הרבה ערב רב נשתקעו בתוך הקדושה כאומרם בספר תיקוני הזוהר הקדוש (תיקון ס"ו) ומעורבים רע בטוב וטוב ברע לזה צריך כביכול להבדיל הטוב מהרע והאור מהחשך אשר נתערבו, והנה ידוע כי הקליפה חיותה היא יניקתה מהקדושה דוקא וזולת זה אין לה חיות, ולכן אז בהבדילו ה' את האור שהיא הקדושה ונשאר הרע מובדל ואין לו מקום חיות לינק ממנו ממילא יבטל, וזה הוא אומרו (זכרי' י"ג) ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ כי ידמה לקציצת האילן ממקום יניקתו ושורשו אשר יונק ממנו שיבש ולא יצלח עוד ולא ישאר כי אם האור הטוב, וזה הוא שאמר ויקרא אלהים לאור יום פירוש ויקרא לשון יקר וגדולה, כי אין מעלת הקדושה נכרת אלא בהפיל הקליפה הנקראת חשך, והודיע הכתוב כי ביום ההוא הידוע לפניו במרום יקרא ה' לאור ביקר וגדולה, וזה יהיה ביום יודע לה' שיהיה בו ה' אחד, ואומרו ולחשך קרא לילה לשון מקרה הוא בלתי טהור, ולזה לא סמך הכתוב על תיבת ויקרא שאמר בתחילה כי אין יקר וכבוד עוד לחשך אלא מקרהו יהיה דוקא בלילה והוא סוד אומרו (תצא כ"ג) מקרה לילה, אבל כשיעבור הלילה שהוא זמן הגלות כמו שאמר הכתוב (ישעי' כ"א) משא דומה וגו' שומר מה מלילה כי הגלות דומה ללילה, ואז בעלות השחר אין עוד חושך ולא לילה אלא ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד כי בחינת הרע נסתלקה ואינה ולילה כיום יאיר והיה אור הלבנה כאור החמה, והוא אומרו יום אחד, והוא שרמז הכתוב באומרו (זכריה יד) ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד:
וַיַּרְא אֱלֹהִים[עריכה]
וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל. אף בזה אנו צריכין לדברי אגדה (חגיגה יב.). ראהו שאינו כדאי להשתמש בו רשעים והבדילו לצדיקים (בכ"י ליתנהו) לעתיד לבא. כי לא יפול הבדל רק בדברים המתערבים, ואור וחושך הם העדר וקנין, וא"א חיבורים בעת מן העתים) . ולפי פשוטו כך פרשהו, ראהו כי טוב ואין נאה לו ולחשך שיהיו משתמשים בערבוביא, וקבע לזה תחומו ביום ולזה תחומו בלילה:
וירא. כמו וראיתי אני והוא במחשבה:
וירא אלהים את האור כי טוב. כתב רבינו שלמה, אף בזה אנו צריכין לדברי אגדה, ראה שאינו ראוי להשתמש בו רשעים והבדילו לצדיקים לעתיד לבוא. ולפי פשוטו כך פרשהו, ראהו כי טוב ואין נאה לו ולחשך להשתמש בערבוביא, וקבע לזה תחומו ביום ולזה תחומו בלילה. ורבי אברהם אמר, וירא, כמו וראיתי אני (קהלת ב יג), והיא במחשבת הלב, וטעם "ויבדל", בקריאת השמות: ואין דברי שניהם נכונים, שאם כן יראה כענין המלכה ועצה חדשה, שיאמר כי אחרי שאמר אלהים יהי אור, והיה אור, ראה אותו כי טוב הוא, ולכן הבדיל בינו ובין החשך, כענין באדם שלא ידע טיבו של דבר עד היותו: אבל הסדר במעשה בראשית, כי הוצאת הדברים אל הפועל יקרא "אמירה", ויאמר אלהים יהי אור, ויאמר יהי רקיע, ויאמר תדשא הארץ, וקיומם יקרא "ראיה", כענין וראיתי אני דקהלת (ב יג), וכן ותרא האשה כי טוב העץ למאכל (להלן ג ו), והוא כענין שאמרו (כתובות קט.) רואה אני את דברי אדמון. וכמוהו (ש"ב טו כז) ויאמר המלך אל צדוק הכהן הרואה אתה שובה העיר בשלום. והענין להורות כי עמידתם בחפצו, ואם החפץ יתפרד רגע מהם יהיו לאין. וכאשר אמר בכל מעשה יום ויום: וירא אלהים כי טוב, ובששי כאשר נשלם הכל וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, כן אמר ביום הראשון בהיות האור: וירא אלהים כי טוב, שרצה בקיומו לעד:
וירא אלהים את האור. נסתכל במראהו כי יפה הוא. וכן ותרא אותו כי טוב הוא, נסתכלה במשה שנולד לששה חדשים כמו שמואל לתקופת הימים, וראתהו כי טוב ויפה הוא שנגמרו סימניו וצפרניו ושערו. ותצפנהו שלש ירחים, כלומר עד סוף ט' חדשים, שהרי ראתהו וידעה שהוא טוב ויפה בסימנים, שאינו נפל:
וירא אלהים את האור כי טוב. ע"ד הפשט מלת וירא קיום הדבר ועמידתו בחפץ הש"י מלשון רז"ל רואה אני את דברי אדמון, ובכל יום ויום של מעשה בראשית תמצא כן, והכונה בו שגזר על כל אחד מן הנבראים שבכל הנמצאים העמידה והקיום שיהיה קיומן בחפצו ואם יפרד מהם חפצו רגע יהיו לאין, ועל כן חתם מעשה בראשית והנה טוב מאד שרצה בקיומן,
וירא אלהים את האור כי טוב. והיה כן, כי 'ראה אלהים' ובחר במציאותו, מפני התכלית אשר הוא ה"טוב", שבגללו המציאו בידיעתו הפועלת.
וירא אלהים וגו'. לא שלא ידע טרם היותו: כי יהיה טוב כמו שראה אחר שנהיה. אלא בא גם בזה לעשות טבע שיהא הראיה טובה מהאמנה בדעת והבין בדבר עד שאמרו בשמות רבה שלא נתפעל משה רבינו בשעה שאמר הקב"ה שעשו ישראל עגל כמו אחר כך שראה בעיניו אף על גב שלא היה בגדר ספק אצלו גם עד שלא ראה אבל כך הוא הטבע שמראה עינים פועל יותר מהלך נפש. וכאן הטביע המקום ב"ה במעשה בראשית שראה אחר כך שכך הוא:
אֶת הָאוֹר[עריכה]
[כהמשך לדבריו הקודמים] והוסיף בכאן "את האור", שאילו אמר סתם "וירא אלהים כי טוב", היה חוזר על בריאת השמים והארץ, ולא גזר בהן עדיין הקיום, כי לא עמדו ככה, אבל מן החומר הנברא בראשון נעשה בשני רקיע, ובשלישי נפרדו המים והעפר ונעשית היבשה שקראה "ארץ", ואז גזר בהם הקיום, ואמר בהם:
ומה שהוסיף את האור ולא אמר וירא אלהים כי טוב, שאלו אמר כן היה חוזר על בריאת השמים והארץ, ולא גזר בהם הקיום עדיין כי לא עמדו בכח שהרי בשני נעשה הרקיע, ובשלישי נפרדו המים והעפר ונעשה היבשה ונקראת ארץ, ואז גזר בהם הקיום ואמר וירא אלהים כי טוב:
את האור. ולא כתיב כמו בכל הפרשה וירא אלהים כי טוב. משום שיש שני משמעות בלשון כי טוב. א' כי טוב הדבר לתכלית הנרצה בו. אף על גב שעיקר בתכלית אינו בא לתכלית טוב מכל מקום לפי מה שנרצה מזה החפץ הוא טוב. ב' הוא טוב באמת. והנה בכל הבריאה יש כמה דברים שאינו טובים כמו מיני מזיקים. אלא שראה הקב"ה דלתכלית הבריאה נצרך להיות כך ולא באופן אחר. אבל אור הוא טוב בהחלט. עד שמכנים לכל דבר טוב ומועיל שהוא אור. כמו שנקרא גשם אור כדאיתא (בתענית דף ז') (ובבראשית רבא פרשה כו') כל אור האמור באליהו בגשם הכ"מ. והיינו משום דמביא טוב לעולם. [והרמב"ן ראש פרשת מקץ נדחק בטעם הדבר] וכן מכונה כל הצלחה ליום המאיר. והעדר הצלחה לחשכת לילה. עד שהמשיל המשורר ואמר (תהילים קכא,ו) יומם השמש לא יככה וירח בלילה. וביארנו להלן (כ"ח ט"ו) דהכונה על שעת הצלחה והעדרו. וזהו לשון המקרא שראה המקום דאור ביחוד הוא טוב:
כִּי טוֹב[עריכה]
וע"ד המדרש וירא מה חדוש טובה ראה בו ראה שאינו כדאי להשתמש בו רשעים בעולם הזה עמד וגנזו לצדיקים לעתיד לבא: וע"ד הקבלה את האור בא לרבות הדבר שהשיג ר"ע וכל מיני מאורות שלו הנמצאים מאמתת זה האור, ועל הדבר ההוא העידו החכמים עליו שנכנס בשלום ויצא בשלום, ואפשר עוד שבא לרבות הנשמות שנבראו עם האור וכן נרמז באיוב (איוב לח) איזה הדרך ישכן אור, וכתיב (איוב לח) ידעת כי אז תולד ומספר ימיך רבים, כמו שבאר הרמב"ן ז"ל בפירוש איוב, וכן כתיב (ד"ה א ד כג) עם המלך במלאכתו ישבו שם:
וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים[עריכה]
וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל. אף בזה אנו צריכין לדברי אגדה (חגיגה יב.). ראהו שאינו כדאי להשתמש בו רשעים והבדילו לצדיקים (בכ"י ליתנהו) לעתיד לבא. כי לא יפול הבדל רק בדברים המתערבים, ואור וחושך הם העדר וקנין, וא"א חיבורים בעת מן העתים) . ולפי פשוטו כך פרשהו, ראהו כי טוב ואין נאה לו ולחשך שיהיו משתמשים בערבוביא, וקבע לזה תחומו ביום ולזה תחומו בלילה:
וטעם ויבדל. בקריאת השמות:
ואמרו קצת המפרשים (עיין כוזרי ב כ) כי האור הזה נברא לפניו של הקב"ה, כלומר במערב, ושקעו מיד כדי מדת לילה, ואחרי כן האיר כמדת יום. וזה טעם: ויהי ערב ויהי בקר, שקודם היה לילה ואחר כך יום, ושניהם אחרי הויית האור. ואיננו נכון כלל, כי יוסיפו על ששת ימי בראשית יום קצר: אבל יתכן שנאמר, כי האור נברא לפניו יתברך ולא נתפשט ביסודות הנזכרים, והבדיל בינו ובין החשך שנתן לשניהם מדה, ועמד לפניו כמדת לילה, ואחר כך הזריח אותו על היסודות, והנה קדם הערב לבקר: ועוד יתכן שנאמר, כי משיצאו השמים והארץ מן האפס אל היש הנזכר בפסוק הראשון, נהיה זמן, כי אף על פי שזמנינו ברגעים ושעות שהם באור ובחשך, משיהיה יש יתפש בו זמן. ואם כן נבראו שמים וארץ ועמדו כן כמדת לילה מבלי אור, ואמר: יהי אור ויהי אור, וגזר עליו שיעמוד כמדת הראשון, ואחר כך יעדר מן היסודות, ויהי ערב ויהי בקר.
ויבדל אלהים בין האור ובין החשך. שי"ב שעות היה היום ואח"כ הלילה י"ב. האור תחילה ואח"כ החשך. שהרי תחילת בריאת העולם היה במאמר יהי אור. וכל חשך שמקודם לכך, דכתיב וחשך על פני תהום לא זהו לילה:
ויבדל אלהים בין האור ובין החשך. אותם הימים ששמש בהם האור הראשון היו זמני אור וזמני חשך שלא בכח סבוב גלגל, אלא ברצון אלהי, שהבדיל בין זמן "האור" לזמן "החשך".
ויבדל אלהים בין האור ובין החשך. הוראת הבדל הוא בשני משמעות. א' מסך מבדיל בין שני דברים שוים או אינם שוים. ב' הבדל רוחני בין שני דברים שנראין לחוש העין שהם שוים. כמו הבדלה בין יום קודש לחול. דלפי הנראה מה יום מיומים. וכן הבדל בין טהור לטמא ועוד הרבה. וכאן אין לפרש באופן הב'. שהרי אור מחשך מובדלים ממילא לעין. החוש והפכים זה מזה אלא פירוש הא' שעשה מסך מבדיל. והיינו באיזה שעה שאינו לא אור ולא חשך. וכך הטביע המקום ב"ה שלא יהא החשך תכף אחר האור. אלא יהא האור מתמעט והולך עד שנעשה חשך:
בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ:[עריכה]
והנה מצינו בלשון המקרא פעם כתיב על המבדיל בין זה לזה. ופעם כתיב על המבדיל בין זה ובין זה. והיינו היכן שאין בענין המבדיל מעין זה ומעין זה. כתיב בל'. והיכן שבענין המבדיל יש מעין זה ומעין זה כתיב בין זה ובין זה. (ועיין ספר שמות ח,י"ט וכ"ו, ל"ג ובכמה מקומות) (וכן בכל מקום ברצות עליון יתברך) וכאן הוא כדברינו. דשעה המפסקת ביניהם. הוא פעם קרוב יותר לאור ופעם קרוב לחשך. וכך טבע הבריאה בכל דבר המכונה אור וחשך להיות מפסיק ביניהם ובזה האופן יהיה האדם יכול לסבול השנוי בדרך הטבע:
וירא אלהים כי טוב. ויבדל אלהים בין האור ובין החשך. איננו החשך הנזכר בפסוק הראשון שהוא האש, אבל הוא אפיסת האור, כי נתן אלהים מדה לאור, ושיהיה נעדר אחר כן עד שובו:
ויבדל אלהים בין האור ובין החשך. ע"ד הפשט החשך הזה הוא העדר האור ואינו חשך של מעלה שהזכיר וחשך על פני תהום, לפי שאותו החשך הוא האש.
[מובא בפירושו לפסוק ה'] ולחשך קרא לילה. פירשו חז"ל ריש מסכת פסחים (ב.) קרא הקב"ה לחשכה ופקדה אלילה. למדונו רבותינו שלא נימא דחשך הוא העדר האור לבד. כמו בעצם היום כשסותמים החלונות נעשה חשך. ואם כן אינו בריאה. אבל באמת חשך הוא בריאה בפני עצמה גם כן כדכתיב (ישעיה מה,ז) ובורא חשך וטעות גדול לומר שחשך אינו אלא העדר האור. אלא ה' עושה שניהם כמו כוחות הקדושה והטומאה. (ועיין מה שכתבתי להלן כ"ז ט') ואל תקשה מאי מועיל בריאה זו. הרי בלא בריאה יהיה חשך בהעדר אור. אבל כבר הורונו חז"ל (בפרק חלק ובבראשית רבא פרשת נח ובירושלמי פסחים פרק א') דאור האש אינו מנהיר ביום במקום חשך כמו בלילה שבו החשך מושל. ומזה הבינו אנשי מעלה בישיבתם בחשך מתי יום ומתי לילה. וכמו באור וחשך של יום ולילה. כך בכל דבר שנמשל לאור וחשך כך הוא. דיש כמה טובות שאין האדם מרגיש כל כך בעת שהוא מוצלח עד שנעשה עני ומכיר הטובה. וכך הטביע יתברך בעולמו:
[מובא בפירושו לשמות פרק ל"ה פסוק ב'] כל העושה בו מלאכה יומת. וסמיך ליה לא תבערו אש בכל מושבותיכם, יתכן לפרש כי כתובים אלה להזהיר על המלאכה ולאסור אותה בשבת, אמר תחלה כל העושה בו מלאכה יומת כלומר מלאכת המשכן, ועל זה לא אמר כל מלאכה כמשפט התורה והכתובים בענין השבת, ואחר כן הזכיר והזהיר לדורות לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת והוא כאלו אמר לא תעשו כל מלאכה בכל מושבותיכם וכלל כל המלאכות במלאכת אש כי בידוע שרוב המלאכות שבני אדם מתעסקין בהם אינם אלא ע"י האש כי האש סבתם ועקרם, ולכך תקנו לנו רז"ל במצות הבדלה במוצאי שבת שהוא תחלת היתר המלאכות לברך על האש בורא מאורי האש לפי שהאש תחלת המלאכות במעשה בראשית וכענין שכתוב ביום ראשון ויהי אור, והנה ד' ברכות ההבדלה רשומות שם לכל משכיל, ברכת היין רמוזה היא בפסוק בראשית במלת הארץ שהוא הגן וגפן בגן והוא היין המשומר בענביו מששת ימי בראשית, ברכת עצי בשמים רמוזה במלת ורוח אלהים כי הריח באמצעות הרוח והוא האויר שישאף האדם האויר ויכניס אותו בחוטמו, ועוד ממה שידוע כי הרוחות מניעות הריח, מאורי האש נאמר יהי אור, המבדיל בין קדש לחול שנאמר ויבדל אלהים בין האור ובין החשך והבן זה: