תורת העולה/חלק ב/פרק יב
פרק שנים עשר[עריכה]
כתב עוד הרמב"ם פרק ראשון מהלכות הקרבנות (הלכה ב), וכל הקרבנות בין של ציבור בין של יחיד ארבע מינין, עולה, וחטאת, אשם, ושלמים. ועוד יש שם שלשה מינין קרבן יחיד, והם הפסח, והבכור, והמעשר, כל קרבנות הצבור הן עולה או חטאת, ואין בקרבנות הצבור שלמים חוץ משני כבשים הבאים בעצרת, והם נקראים זבחי שלמי צבור, ואין הצבור מקריבין אשם לעולה ולא עוף. וכתב עוד שם (א יא), השלמים אינן באין אלא מן הבהמה זכר ונקבה, ואין שלמים באין עוף, עד כאן לשונו. בכל זה הסבה והטעם מבוארים, וזה כי שלשה חלקי הקרבן שהם עולה חטאת ואשם באין על החטא. אמנם השלמים אינן באין על חטא כלל, ולכן נקראין שלמים. כמו שדרשו ז"ל (תנחומא תולדות א, תורת כהנים ויקרא יג טז) שעושין שלום בעולם, כי לפי שאין שלום בעולם כשחטא בעולם, וכמו שנאמר (ישעיה מח) אין שלום אמר ה' לרשעים. וכבר האריך בזה בעל העקידה פרשת אלה הדברים, ולזה אין הצבור מביאין שלמים, כי אי אפשר שלא יחטא אחד מן הצבור שיהיו ראויין להקריב שלמים. אמנם בעצרת שבו היה מתן תורה, והיו אז שלמים, כמו שנאמר (דברים ה כו) מי יתן והיה לבבם זה להם כל הימים. אז ראויין להקריב שלמים. ובירושלמי דראש השנה פרק בתרא (פרק ד הלכה ח) רב משרשיה בשם רב אידי, בכל הקרבנות כתיב חטא ובעצרת אין כתיב חטא, אמר להם הקדוש ברוך הוא מכיון שקבלתם עליכם עול תורה, מעלה אני עליכם כאלו לא חטאתם מימיכם, הרי ראויים להקריב שלמים בו ביום, ולפי שאמרו נעשה ונשמע שהיו שלמים בעשייה ובשמיעה באו שני כבשים שלמים, והיו מקריבין אותו על לחם התנופה שהוא מורה על התורה הנקרא לחם, כמו שנאמר (משלי ט ה) לכו לחמו עמ' מז' פראג בלחמי וגו'. וכמו שיתבאר בחלק שלישי (פרק נה) אם ירצה השם במעשה קרבנות עצרת. ובהדיא אמרו בזוהר פרשת בראשית (השמטות רס א) כי שני הלחם היו נגד תורה שבכתב ושבעל פה, וכבר כתבתי (פרק י) כי הכבשים מורים על עניין עושר, על-כן היו השלמים כבשים נגד שני לוחות הברית שמשם נתעשר משה, אבל בשאר ימים חוטא אחד שבצבור יאבד טובה הרבה, על כן אין צבור מקריבין שלמים. אמנם היחיד ראוי להקריב כי אפשר שהוא שלם, ואין עוף בא שלמים כמו שנתבאר גם כן שאין תמות וזכרות בעופות, ואין שלימות במקום שאין זכר ונקבה נמצאים, רצה לומר החומר והשכל שהן דוגמתן כמו שכתבנו (פרק י).
וטעם הבכור, והמעשר, והפסח, שמקריב יחיד נוסף על הצבור. אומר כי ידוע שזמן האדם נחלק לשלשה חלקים, שהם ימי עלייה ועמידה והירידה. וידוע גם כן שהבכור הוא ראשית פרי הבטן שהוא במדריגה האחד שהוא תחלת המספר והעשירי הוא סוף המספר. וכן כתב אבן עזרא סוף פרשת בחקותי (ויקרא כז לד), שזהו טעם בכור ומעשר, על כן היחיד מקריב הראשון והאחרון במספר, להורות כי יש לו ראשית ואחרית ונפסד ויש לו עלייה וירידה. אמנם בצבור אין שייך זה כי כשזה עולה זה יורד, וזה שקראו חכמים ז"ל קצת קרבנות קרבן עולה ויורד, ולא קראוהו קרבן עשיר ועני, לכן אין הצבור מקריבין בכור, ומעשר, ועניין קרבן פסח הוא מורה על ימי העמידה, שהם עקר ימי האדם, כי בימי העלייה עדיין אינו נשלם, ובירידה כבר בא לו החסרון. אמנם בעמידתו עדיין לא התחיל לחסר, ולכן קרבן פסח בא ביום ארבעה עשר בין הערביים, שאז הלבנה כמעט בין עלייתה וירידתה, ואז היה יום צאתם ממצרים שהיו אז בשלימתן ועמידתן. וכל זה יתבאר לקמן בענין קרבן פסח בחלק שלישי (פרק נג) אם ירצה השם.
ולהיות כי הקרבנות הראשונים שהם חטאת, עולה, שלמים, ואשם, מורים על עניני חטא, וגם שלמים עמהם מורה על אדם שלם בלא חטא, מה שאין קרבנות אלו, על כן הן חלוקין מאלו בדינן. כמו שכתב הרמב"ם (מעשה הקרבנות א יב) אף על פי שכל הקרבנות כשרים מיום השמיני והלאה, אין מקריבים לכתחלה אלא מיום שלשים חוץ מן הבכור, והפסח, והמעשר, שאם רצה להקריבן מיד בשמיני לכתחלה מקריב. להיות כי מיום שלשים ואילך אדם יוצא מכלל נפל ומתחיל להיות אדם. ואפשר שאז מתחיל רוח יי' לפעמו, רצה לומר שמתחיל בו קצת השלימות האנושי, ולכן מצינו שאין ערך לפחות מבן חדש, ולכן ארבע מינין אלו באין דווקא מיום שלשים ואילך, שאז יהיה ראוי לחטוא באחת מהנה, או להיות שלם בכולן. אמנם השלשה מינין האחרים, שאין להן שייכות בזה, כשרים מיום השמיני והלאה.