תורת העולה/חלק ב/פרק ה
פרק חמישי[עריכה]
בעניין הקרבת הקרבן על האש על המזבח, כבר נתבאר בהצעה השלישית (פרק ב) כי הסיבה המהווה והמחדש העולם, הוא בעצמו הסיבה הגורמת לו הפסדו, ומבואר נגלה כי אין בכל הכחות הגלגליות המהוות והמפסידות העולם כחום הטבעי שהוא המכין החיות לכל חי, והשמש בחומה מצמחת ומפרחת, עד שלזה המשילו החוקרים ימות הקיץ לימי החיים וימות החורף בדמות המות. ואמר החכם האדם יולידו האדם והשמש, והוא מפורסם אין צריך לראייה כי בהסתלק החום מן החי הוא מתקרר ומת לשעתו, וכן הוא סיבת ההפסד כי החום מיבש הליחות שבחי וגורם לו המות מידי יום יום, וזה גם כן מפורסם בחולים, כי אם יתגבר עליהם החום מפסידם, לכן היו הקרבנות נקרבים על האש והיה האש יורד מן השמים, להורות על החום השמיימי שמפסיד החיים.
ודע כי אף בעלי התוכנים מודים בהפסד העולם כמו שגילה בן עזרא בפירוש לתורה פרשת נח (ח כב), שעל ידי תנועות השמש והשתנותו מקום רום השמש ונוכח רומו יתבטל העולם, כי כשיגיע הנוכח רום למקום צפון אשר שם הישוב, יתבטל הישוב מרוב חום השמש שיהא קרוב לארץ. ולזה הטעם לעת עכשיו אין ישוב בדרום. וכבר האריך בזה בעל יסוד עולם בספרו, הרי לך מבואר נגלה שהאש שהוא סיבת הווית העולם, הוא סיבת הפסדו. ואל ישיבני לומר שבדרך זה ההפסד נמשך אחר מערכת הגלגלים, וחזר העניין להיות דבר טבעי ואינו מורה על החדוש רק הפסד גמור לאפס מוחלט עם הגלגל וכל אשר בו, כי על הפסד כזה כוונתנו כמו שמורה עליו עניין הקרבן, וזה לא יהיה אם אין העולם מחודש גם כן מאפס מוחלט. ולא העתקתי דברי התוכנים אלא לראייה ודוגמא שסיבת ההוויה הוא סיבת ההפסד והוא החום. ולהיות כי ידוע שכל אלו הדברים נתהוו ויפסדו על ידי סיבות הסיבות וגובה על גובה, והוא הסיבה רחוקה לכל דבר על ידי אמצעיית, ובפרט הספירות העשר שהאציל כמו שידוע לכל משכיל בדברו הקבלה האמיתית, על כן היו כל הדברים נפסדים על המזבח. וכבר ידעת אל מה היה רומז.
ולהיות כי השתלשלות הדברים הוא מעליונים לתחתונים, ויחזרו וידרכו אל ההפסד מתחתונים לעליונים, על כן בא הפסד הקרבן על דרך סדר האברים שהיו מקריבין הכהנים בקרבנות וסדר ניתוח האברים ההם והפסדתן זה אחר זה על גבי המזבח, כמו שיתבאר לעתיד אם ירצה השם שהיה מורה על זה.
ולפי שפעולת השם יתעלה שלימה מכל צד ואין בה לא תוספות ולא חסרון, על כן היה הקרבן נפסל במומין, הן חסרות או יתרות. ועוד יתבאר לקמן אם ירצה השם, ולהיות כי פעולות השם יתעלה שלימה מכל צד בכללות ובפרטות, על כן בא הרמז בעניין הקרבנות בשתיהן, על החלקים שהן שלימים בא הרמז באיסור מום בקרבן, שנאמר בו שרוע והוא התוספות, או חסרון והוא חסרון אבר להורות על חלקי העולם שהם בלא תוספות וגרעון רק כולה לתועלת הכלל. אמנם על שלימות הכלל כולו, בא הרמז באיסור התמורה, אשר לא יחליפנו רע בטוב וטוב ברע, כי אין לפעולת השם יתעלה שום חילוף, הן טוב הן רע. כי עמקו מחשבות השם יתעלה ואין להם חילוף, והוא גם כן סוד איסור מעילה בקדשים. וכמו שאמרו חכמים ז"ל (ברכות לה א) כל הנהנה מן העולם בלא ברכה כאילו מעל.
ולהיות כי ששה ימים עשה ה' שמים וארץ, ולא היה טבע קיים עד תחילת יום השביעי, שבו נראה הטבע הנהוג בכל הזמנים, ולא היה אז בריאה חדשה. וכמו שכתב בעל העקידה פרשת בראשית, כי לזה כתב ויכלו השמים וגו' ביום השביעי. כאילו היה גם כן בריאה ביום השביעי, להיות שבו התחיל המנהג הטבעי, וע"ש בעקידה. ואם כן כל יום משבעה ימי הבריאה היה דבר חדש עד יום השמיני, ולכן מיום השמיני והלאה ירצה, היה הקרבן נכשר להקרבה, שמאז והלאה היה העולם שהחי דוגמתו על מלואו. ויש בזה עוד טעמים יתבארו לקמן פרק שבעה ופרק שמונה אם ירצה השם. ומה נאות מאד לפי דרכינו שאמרו (ויקרא רבה כז י) שצריך לראות המטרונה תחילה, והיא השבת כמו שנתבאר, ויתבאר עוד לקמן אם ירצה השם יתעלה.
ודע והבן כי בהיות שהיה מן הנמנע להפסיד הקרבן על העדר המוחלט, כי אי אפשר שלא ישאר ממנו העפר והדשן, והיה אפשר לחשוב שכן הוא בבריאות העולם שהיה יש מיש וכן יהיה הפסדו שישאר אחריו מאומה, ויבא מזה להאמין דעת אמונת אפלטון שהיה העולם נברא אך מחומר קודם אשר לא היה ולא נפסד. וכבר האריך הרב המורה חלק שני פרק שלשה עשר בדעת זה, וכתב המורה חלק שני פרק חמשה ועשרים, וזה לשונו עמ' מב' פראג ואמנם אם נאמין הקדמות על דעת השני והוא דעת אפלטון, והוא שהשמים גם כן הוים ונפסדים, הדעת ההיא לא יסתור יסוד הדת ולא תמשוך אחריו הכזבת האותות, אבל העברתם. ואפשר שיפורשו הכתובים עליו וימצאו לו דמיונות רבים בכתובי התורה וזולתם שאפשר להתלות בהן. וגם יהיה לראייה, אבל אין הכרח מביא אותנו לזה, אלא אם התבאר הדעת ההוא במופת. אמנם כל עת שלא יתבאר במופת, לא זה הדעת נטה עליו ולא הדעת ההוא גם כן נביט אליו כלל, אבל נבין הכתובים כפשוטיהם ונאמר כי התורה הגדתנו עניין לא יגיע כוחינו להשיגו. והאות מעיד על אמיתת טענותינו עד כאן לשונו.
ולזה הקרבן היה תחילה נשרף ונשאר ממנו הדשן, להורות אף כי נאמין אמונה ההיא, מכל מקום תישאר התורה בקיומה. וכמו שכתב המורה פרק הנזכר לעיל, שאילו התבאר החידוש במופת אפילו על דעת אפלטון יפול כל מה שדברו עלינו הפילוסופים סרה, ומכל מקום צוה השם יתעלה בהרמת הדשן בכל יום קודם הקרבת התמיד כמו שיתבאר לקמן בסדר התמיד בעזרת אלקי (חלק ג פרק ו), להורות כי גם דשן זו יש להרימה מעל המזבח, כמו שכתב הרב הנזכר לעיל, כי לדעת השני לא נביט.
ומה שאמר שהאות מעיד יד(אולי למחוק) על אמיתת טענותינו, כוונתו ז"ל באמרם שהדשן היה נבלע בקרקע בדרך נס. כמו שיבא סוף פרק קמא דיומא (כא א), ואז לא נשאר מאומה מן הקרבן, להורות על האין המוחלט שיפסיד אליו וכן נתהווה. ולזה היה צריך הנס ההוא, כי זהו עניין אלקי להפסידו אל הפסד מוחלט שלא ישאר מאומה. ולכוונה הנזכרת אמרו (פסחים לד ב) בקרבן שנפסל, שלא היה יוצא לבית השריפה עד שתעבור צורתו, רוצה לומר שמורה הכל הפסד והעדר הצורות מן החומרים לעתיד, שעליו אותה ההוראה בא עיקר הקרבן.
ובהיות כי עיקר ההויה וההפסד הוא בדברים הגשמיים, על כן היה המזבח עומד באולם, שהוא מקום מורה בגשמיים, ולא היה עומד בפנים מקום שרומז על שכלים הנבדלים. ודע כי להיות אלו הדברים, היו נגלה לחכמים ובפרט בדורו של משה רבינו עליו השלום, לכן באו בקרבנות המילואים שנצטווה בהן אהרן ובניו ובחנוכת המזבח דברים שהיו מורים על כל עניין חידוש ובריאות העולם והמשך הדורות זו מזו. ולהיות כי קרבן הנשיאים הוא הקרבן הגדול שהקריבו לחנוכת המזבח, אדבר בו הנה להיותו סניף וסעד למה שנתבאר, ושאר קרבן המילואים אניחנו עד לקמן אם ירצה השם יתעלה בטעמי פרטי הקרבנות, ואף על פי שכבר האריכו בזה במדרש רבתי (במדבר רבה יב-יד) לתת טוב טעם בפרטי קרבן הנשיאים, וכן האריך בזה בעל העקידה, מכל מקום לא אמנע מלכתוב כפי השגת ידי לפי כוונה הנמשכת.