תורת העולה/חלק ב/פרק ג
פרק שלישי[עריכה]
אמרו רבותינו ז”ל פרק קמא דברכות (דף כו:) תפילות נגד תמידין תקנו, ואמרו פרק היה קורא (ברכות יד, ב) הקורא קריאת שמע בלא תפילין, כמקריב עולה בלא מנחה, תודה בלא נסכים, ואם נפנה ונטל ידיו וקרא קריאת שמע והניח תפילין כאלו בנה מזבח והקריב עליו כל הקרבנות (דף טו.). הרי גילו שטעם הקרבנות וטעם קריאת שמע וברכותיה הן אחד. וכבר האריך בעל העקידה פרשת צו לבאר עניין התפילה שהיא הקרבן האמיתי שאדם מקריב נפשו להשם יתעלה. לכן נראה כי כמו שאנחנו בזמן הגלות שאין לנו לא כהן ולא קרבן ולא מקדש בעונותינו ובעונות אבותינו מתפללין לפניו שחרית וערבית וקורין קריאת שמע וברכותיה בשחרית יוצר המאורות והמחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. ובערבית מעריב ערבים כדי לקבוע בלבבינו אמונת חדוש העולם, כן היו מקריבין בזמן המקדש קרבנות להורות על חידוש העולם.
וידוע כי הרב המורה חלק שני פרק אחד ושלשים כתב שהדעות אם לא יהיו להם מעשים שיעמידם ויפרסמן ויתמידון בהמון לנצח, לא ישארו, לכן צותה התורה ביום השבת כדי לקבוע בנפשינו אמונת חדוש העולם. וכן האריך בזה בעל עיקרים מאמר רביעי פרק שלשה עשר, לכן בזמן המקדש שהיו ישראל על אדמתם וכהנים המקודשים ידעו כוונת הקרבן, וידעו שלא לפגל בקדשים לחשוב מחשבה זרה אלא כמו שצוה השם יתברך, היו מקריבים תמידין, אחת עשו בבקר ואחת בין הערבים, וכבר ביארנו שכל אחד מבעלי חיים הוא בדמות העולם בכללו זולת השם יתעלה אשר אין דוגמא לו, אין לו דמות בב"ח כלל רק באדם שנברא בצלמו, על כן היו מקריבין ומפסידין בעלי חיים אחד בשחרית ואחד בערבית, להורות שכל העולם שהוא בדמות החי יפסד ויכלה, ועל ידי זה עומדים על חדוש העולם שהוא עיקר התורה ויסוד האמונה כמו שנתבאר למעלה מורה גם על סוד האחדות אשר נגלה על ידי הקרבן המקריב הכחות על ידי אמונת חדוש העולם, וכמו שיתבאר בחלק שלישי פרק שלשים. ולזה היו התמידין נשחטין נגד השמש שחרית וערבית כמו שמוזכר במסכת יומא, וכמו שאבאר לקמן אם ירצה השם יתעלה בסדר מעשה התמיד. להורות כי על ידי זריחות השמש ומבואו אנו מכירין יוצר בראשית יתעלה. והנה זה טעם על הקרבנות, בין הקרבנות הבאים על החטא ובין קרבנות שנקרבו מבריאות עולם על ידי אדם ונח ואברהם וכיוצא בהן, או הבאים בנדר ובנדבה, כי אם חטא ומביא קרבן אין לך תשובה גדולה מזה, שמורה שהשם יתעלה ברא העולם ברצונו ויכול להענישו על עוונותיו, מה שאין כן אילו היה העולם קדמון, שאז נתבטל ההשגחה ושכר ועונש וכל עיקרי התורה, ועל כן בשובו להשם יתברך מקריב קרבן ויהא לרצון לפניו.
ומעתה יצא לנו גם כן הטעם שהקרבן בא על השוגג ולא על המזיד, כי אם חטא בשוגג לא חטא בחלק השכלי שבו שהוא חלק אלו-ה בעולמו, ואז נשאר כבהמה וכשמקריב קרבן מזכיר גם כן מה שחטא הוא עושה בחלק הבהמית שבו, והוא שיפסיד גם כן בהפסד הקרבן והעולם בכללו, מלבד השם יתעלה שישאר חי וקים לנצח נצחים והוא אינו כח בגוף כמו שנפשו השכלי אינו תלוי בגופו, שהרי לא חטא עם גופו. ומזה נראה שהוא נבדל ממנו שהרי הגוף חוטא בלא דעת, ולכן מתכפר בבהמה שאין לה דעת ומתכפר לו.
אמנם כאשר יחטא עם שכלו והראה בחטאו ששכלו תולה בגופו, לא נאות לו לכפר בקרבן שלא נחשב בזה על השם יתעלה חס ושלום. ומנהג זה נוהג ברוב הקרבנות הבאים על החטא והם חטאת קבוע. אמנם בקרבן שבועות העדות ושבועות הפקדון, הם באין על הזדון כשוגג, מפני שעיקר החטא היא בין אדם לחבירו, ואין זדונו ניכר לחבירו, לכן זדונו נחשב כשוגג. ומכל מקום נשתנה דינו להיות נידון בעולה ויורד ולא בחטאת קבוע להורות על קוצר המדע והשגה הנופל בעניין קרבן זה, ושעל ידי זה הוא נידון כפי השגת יד המקריב, אשר מורה על זה כמו שיתבאר לקמן פרק שמונה ועשרים. ומטעם זה ראוי להקריב מזיד כשוגג. וטעם אשם נזיר ואשם מצורע אשר באין על מזיד כשוגג, אינו בדרך שאר קרבנות, כי קרבנן אינו מצד חטא שעשו רק בכוונה מיוחדת בכל אחד כמו שיתבאר מדינים אם ירצה השם יתעלה בחלק שלישי (פרקים ס"ח ע"א).
ואשם גזילות הבא על מזיד כשוגג, גם כן הוא מטעם קרבן שבועות העדות ופקדון, ונשתנה דינו להיות נידון כאשם מטעם שנבאר לקמן פרק עשרה אם ירצה השם בדיני אשם, וכן אשם שפחה חרופה הבא גם כן על מזיד כשוגג, ואינו מכלל כוונת שאר הקרבנות רק שהוא עומד במקום מלקות שהיא חייבת, ולכן לא ימנע מלהקריבו מזיד כשוגג. אמנם ברוב הקרבנות הוא הטעם מה שנתבאר למעלה. ולדעתי שלזה כוונו חכמים ז"ל במסכת תענית פרק קמא שאמרו (ירמיה, יט) אשר לא צויתי, זה בנו של מלך מואב. ולא עלתה על לבי, זה יצחק בן אברהם, כי באמת המקריב אדם כופר בעיקר ומראה כי חס ושלום אפשר הפסד בנפש האדם, ויבא חס ושלום לחשוב כן בהשם יתברך ויתרומם מזה כי הוא מחוייב המציאות, לא יתבטל בהפסד העולם, לכן אין להקריב רק בהמה או עוף שהוא בעל חי שהוא בדמות כל העולם שיהיה נפסד, ואין בו רמז על השם יתעלה. ולזה כן באו קרבנות בתורה נדבה ורצון, כי המודה בזה מודה בכל התורה כולה כמו שנתבאר (לעיל פרק ב) ועל אחדות השם יתעלה, שלא נמצא נצחי כמהו ואין לך עבודה רצויה גדולה מזו. זהו טעם הקרבת קרבן נדבה או על השוגג ולא על המזיד, ולזה דרשו רבותינו ז"ל (זבחים מו, ב) ריח ניחוח לה' (ויקרא, א), לשם מי שעשה את העולם.
ולהיות כי הדברים אלו עמוקים, אין כל אדם עומד עליו, אם לא למשכיל בכל הנמצאים. וידוע טבע העולם ושהוא נערך אל הב"ח, על כן חסדי השם יתעלה כי גברו, צותה התורה שאם אין יד האדם משגת להקריב בעל חי שיקריב קמח סולת. ואמרו בנדרים (דף מא.) אין עני אלא עני בדעת. רצה לומר כי המדברים על ידי הקדמותיהן בארו חדוש העולם במושכל ראשון, כי לא הניחו לשום דבר שבעולם טבע קיים, אלא אמרו שהכל יכול להיות הפך מה שהוא, אלא שהקדוש ברוך הוא בראו כרצונו, ולזה מושכל ראשון הוא ואינו קשה להשיגו, על כן היה מביא קמח סולת שהוא כדמות העצמיים הפרדים, שהניחו המדברים להקדמה שעליה נבנה כל חכמת המדברים, כמו שכתב הרב המורה חלק ראשון פרק שנים ושבעים ושלשה ושבעים וארבעה ושבעים, וידוע שאין לך דבר שחלקיו קטנים כמו הקמח והסולת.
ודע והבן כי מצות הקרבנות שהיו מורים על חדוש העולם במה שהיו נפסדים, הם בדמות מצות שבת שבא הזכרון על חדוש העולם עם השביתה ולא עם המלאכה, כי השבת מורה גם כן על הפסד העולם באלף השביעי כמו שכתב הרמב"ן פרשת בראשית (ב ג . ועיין רש”י ר”ה ל”א א ד”ה ליום). וכבר האריך בזה בעל העקידה פרשת בראשית שער רביעי גם פרשת ויקהל שער חמשה וחמשים, למה היתה זכרון הבריאה בשביתת השבת ולא באה המצוה לעשות מלאכה כל ימי השבוע לזכרון הבריאה. ובאר בו טעמים אחרים, אבל מה שכתבתי נראה לי שעל ידי ההפסד נגלה חדוש גם כן, אבל על ידי החדוש אינו נגלה ההפסד. וכמו שכתבתי פרק שני חלק שני בהצעה השנית. ולפי שסוד הקרבן הוא סוד השבת, על כן היו הקרבנות דוחין שבת.
וכבר גלו חכמים ז"ל במדרשים המעולים (ויקרא רבה כז, י) כל זה, באמרם (ויקרא, כב) ומיום השמיני והלאה ירצה. אמר רבי יהושע בשם רבי לוי, משל למלך שנכנס למדינה והוציא כרוז לפניו, כל אכסניא שבא לכאן לא יראה לפני אם לא יראה פני המטרונה תחלה, כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, בניי לא תקריבו לפני קרבן עד שיעבור עליו שבת, שאין שבעה בלא שבת, ואין מילה בלא שבת, ע"כ לשונו. הודיע לנו שסוד הקרבן הוא סוד השבת, וכל זמן שלא ראה השבת, והוא עניין אמונת חדוש העולם אסור להקריבו, שלא יחשוב בו מחשבת פסול, והוא עניין עצמו במצות מילה כמו שיתבאר. ואמרינן בירושלמי דתענית פרק שלשה ועשרים פרקים (הלכה ב?)[1] שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה, הוא היה אומר על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים, ושלשתן בפסוק אחד, ואשים דברי בפיך זו תורה, ובצל ידי כיסיתך זו גמילות חסדים, ללמדך שכל מי שעסק בתורה ובגמילות חסדים, זוכה לישב בצילו של הקדוש ברוך הוא, הדא הוא דכתיב מה יקר חסדך אלקים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון. לנטוע שמים וליסוד ארץ, אלו הקרבנות. הנה מבואר שהקרבנות היו מורים על נטיית שמים ויסוד ארץ, והוא מבואר בדברינו, וזה הנראה לי בטעם כלל הקרבן, אך בטעם התחלפות המינים שור או כבש או עז ושאר כל הלכותיהן יתבאר לקמן אם ירצה השם.
- ^ רצה לומר בפרק בשלשה פרקים, והוא פרק ד' דתענית, ותיבת עשרים כנראה ט"ס.