שבט מוסר/ל
ידיעת המצות והחיוב המוטל על האדם לקיימם בשלימות גדול הוא, לכן ראיתי להזכיר בפרק זה מזה הענין, כתב החסיד בעל שני לוחות הברית ז"ל בשער אהבה התורה, רושם אלהות והעולם הוא האדם, דהיינו ישראל שנקראו אדם מצד נשמתם הם רושם התורה ומתדבקים זה בזה, דהיינו האדם הגופני הוא רמ"ח אברים ושס"ה גידים, וכן בנשמה יש רמ"ח אברים ושס"ה גידים רוחניים נעלמים שהם תרי"ג מצות התורה, לא תעשה הן מצד הדין דוגמת גידים אדומים המורים על מידת הדין, ורמ"ח מצות עשה הם ממדת הרחמים דוגמת רמ"ח אברים לבנים המורים על הרחמים. ואלו מסתעפים מסוד רמ"ח ושס"ה נעלמים הנסתרים בסוד דמות אדם העליון היושב על הכסא, בסוד שמו הנרמז בפסוק זה שמי וזה זכרי, י"ה עם שמי שס"ה, ו"ה עם זכרי רמ"ח, ולתכלית זה נברא האדם לקיים אלו תרי"ג מצות, כי המצות הם קשר אחד אי אפשר להיות לאחת בלתי האחרות, כדמות בגד הנארג שכל חוט וחוט דבוק בחבירו ועוזר בקיומו, שהרי המה באדם אחד רמ"ח אברים ושס"ה גידים ואם חסר אחד הרי הוא פגום. ואם כן כלל העולה אין האדם שלם אלא שהשלים כל התרי"ג מצות. וכשחסר האדם ולא קיים כל התרי"ג מצות אז הוא פגום, לפי שיעור חסרונו כן הוא שיעור הפגימות שפגם בנשמתו. וכן כל מצוה ומצוה שלה סגולה מיוחדת שהיא מאירה בנשמתו. ואם לא קיים כלם נפל מידו השכר המוכן מקיומם. ואם כן מי הוא זה ואי זה הוא שקיים כל התרי"ג מצות, ואף אדון הנביאים משה רבינו ע"ה לא קיימם, כי יש ארבע סיבות שלא יוכל לקיים כלם, הראשונה היא סבה נמנעת לגמרי, כגון תורת כהנים שהם מצות הנוהגים בכהנים והם בכלל התרי"ג מצות, וכן יש מצות שהם בלוים ולא בכהנים וישראלים, ויש שאין שייכין אלא בישראלים ולא בכהנים ולוים. השנית שהם סיבה, מי שיש לו בן חייב למולו, אם אין לו בן לא חל עליו המצוה וכיוצא בהן. הסבה הג' מצות התלויות במקדש והתלויות בארץ ישראל אינן חלין בחוצה לארץ, ואף גם נתבטלו בחורבן המקדש. אלא הענין הוא כך, ידוע שכל המצות בלולות זו מזו, וכל מצוה מתרי"ג ברוחניותיה כוללות כל רוחניות התרי"ג, כי המצות תלויות במדות העליונים, כמו שהמדות העליונים כלולות זו מזו כנודע ליודעי חן. על כן כל איש מישראל יקיים כל תרי"ג מצות בפועל כל מה שיש לו לקיים, ואז כשעושה כן ומקיים בפועל מה דאפשר והוא שש ושמח בעבודת השם ית' ומוכן לקיים כל מה דאפשר לו לקיים, אז מה שאי אפשר לו לקיים הוא כאלו קיים מאחר שהוא מוכן לקיים ואין המניעה מצדו רק מצד אחר, והנה על כל פנים נתקיימו התרי"ג מצות בכל ישראל, דהיינו תורת כהנים נתקיימו בכהנים, וכן מצות היבום למי שבא לידו היבום וכן כולם, ומי שלא היה אפשר לו, יקיים כל מה שאפשר ויהיה עוסק בתורה לשמה, ופירוש לשמה הוא כך, כשעוסק בתורה עוסק על מנת ללמוד וללמד לשמור ולעשות, כלומר שרוצה לקיים מה שימצא בתורה שגזר מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא לעשות, אף שלא קיים מחמת שהיה בנמנע אצלו לקיים, ועל זה רמזו ז"ל חשב לעשות מצוה ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה. עד כאן לשונו.
אמר המחבר אליהו הכהן. העולה על הדעת בענין זה, שכל אחד מישראל מקיים כל המצות בסוד הגלגול, דמי שהוא ישראל מתגלגל בכהן ואחר כך בלוי ומקיים מצות המוטלות על הכהנים והלוים, וכן הכהן מתגלגל בלוי ולוי בכהן, וכדאיתא בזוהר על פסוק והכהנים הלוים בני צדוק וכו'. שהכהנים באים להיות לוים וכו'. אך יש בתשובה זאת קצת מהקושי בקיום מצות המלך, דאיך אפשר כמה רבוא רבבות מישראל שכלם יתגלגלו להיותם מלכים כדי לקיים מצות המלך, ובפרט בזה הזמן בהיותינו בגלות שאין מלך בישראל. ואפשר ליישב זה שבהיות האדם ת"ח הוא בחינת מלך, כארז"ל מאן מלכי רבנן. והתורה מכרזת ואומרת בי מלכים ימלוכו. ובהיות ת"ח שהוא מלך מקיים מצות המלך, שת"ח אינו רודף אחר תאות נשים להרבות בהן ואינו מרבה סוסים, דמואס בתענוגות בני אדם וכסף וזהב לא ירבה לו, כי אינו חפץ בחמדת הגופניות, וכותב ספרים לעצמו ודן את הדין ואינו מטה משפט ואינו לוקח שוחד, דוק ותשכח כל האמור בפרשת מלך מקיים. ובאופן זה יש מציאות בסוד הגלגול להיות כל אחד ת"ח לקיים מצות המלך. אמנם מה שנראה לי עוד בזה שישראל מצד נשמתם הם נפש אחת, כדרז"ל על הפסוק ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש. וגם בבחינת הגוף הם אחד, שנאמר אדם אתם. ונראה שהכונה לומר אתם ישראל כלכם אדם אחד, ואין אומות העולם קרויין אדם כארז"ל, לפי שישראל כל אחד מרגיש בצער חבירו כאלו הצער בגופו ממש, לפי שכלם גוף א' אדם אחד. דלכן נמשלו ישראל לשרביט של זהב, שאם תניח קצה הימנו באש נכוה קצה הב'ף כך ישראל נוגע לכל א' צער חבירו וגם ישמח בטובו בהיותם כלם גוף א'. לא כן א"ה שנמשלו לברזל שאם נכוה קצה א' קצה ב' אינו חם כארז"ל, לפי שכל א' וא' נחשב בפני עצמו מופרד כל א' מחבירו, ולכן אינו מרגיש שום אח' בצער המגיע לחבירו, וזהו הטעם דישראל ערבים זה לזה, דכל אחד נתפס על חבירו בהיותם גוף א', וכשם שבגוף בהגיע נזק לאבר א' נתפסים שאר כל האברים באותו כאב, כך בחטא של א' נתפסים כלם. וכיון שכל ישראל כלם אחד מצד הנפש ומצד הגוף כמדובר, כל מצוה שמקיים אחד מישראל נמצא שמקיימים כלם. הרי שכל אחד ואחד מקיים מצות המלך ומצות הכהנים והלוים, והלוים מצות הכהנים והכהנים מצות הלוים, ועל דרך זה מצות יבום וחליצה וגט. והמשל לזה לאברי הגוף, דממה שעושה היד מגיע תועלת לשאר כל האברים, וכן מה שעושה הרגל וכן כל אבר ואבר בהיותם כלם גוף אחד. ולכן בהיות ישראל באהבה ואחוה בלי פירוד אז נקראים גוף אחד, ומצוה שעושה אחד נחשב כאלו מקיימים כלם. וזהו הטעם לא מצא הקב"ה כלי מחזיק טובה לישראל אלא השלום וכו'. משום שע"י השלום נעשים גוף א', ונמצא מקיימים תרי"ג מצות כל אחד וא'. אך כדי שיחשב לאדם שמה שמקיים חבירו כאלו מקיים הוא גם כן צריך בתנאי שיחשוב במחשבתו בחשק כל המצות, לומר מי יתנני להיות כהן לקיים גם מצות הכהנים, וכן במצות הלוים והמלך ובשאר המצות שאין בידו לעשותם, ובזה יחשב על כל אחד מה שמקיים חבירו שמוטל עליו לקיים, דכשם שמקיים הכהן או הלוי המצות המוטלות עליהם בחפצם ורצונם, כך הישראל חפץ ברצונו וכיון שכלם אחד, נחשב רצון זה כרצון הכהן והלוי ממש, ונחשב כאלו הוא ג"כ קיים אותם. וכן תראה יעקב אבינו ע"ה שאמר עם לבן גרתי ותרי"ג מצות שמרתי וכו'. וקשה הרי לא קיים מצות מלך ומצות כהנים ולוים ולא יבום וחליצה וגט ולא מצות התלויות בארץ בהיותו בחרן שהיה בחוצה לארץ, ואיך אמר ותרי"ג מצות שמרתי. אלא כיון שהוא שורש נשמות ישראל שכלם יוצאי ירכו הם, ובהיות שעתידין לקיים בקבלת התורה, נחשב כאלו כבר הוא קיים אותם. שכח הענפים מובלעים וכלולים בשורש. ונמצא כל מה שהיו עתידין ישראל לקיים היה כלול בו המעשה עצמו ונכון ודוק. גם י"ל דכיון דמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה ממש, בהיות כל אדם חושב לומר אם הייתי מלך או כהן או לוי הייתי מקיים המצות המוטלות עליהם וכן בשאר המצות כיבום וחליצה, נחשב לו כאלו קיימם. וע"ד זה אמר יעקב ותרי"ג מצות שמרתי, דכיון דכל מגמת פניו היה על קיום כל המצות, אם החיוב היה מוטל עליו נחשב כאלו קיים כלם וכן בכל אדם, והיותר פשוט בזה ע"ד שאמרו רז"ל כל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה, גם הלומד במצות המלך ובמצות התלויות בארץ ובמצות הכהנים ויבום וחליצה וכו' כאלו קיים אותם. אמנם נראה על אופן אחר, דכיון שרמ"ח אברים ושס"ה גידים הם כנגד רמ"ח מצות עשה ושס"ה לא תעשה, וכל מצוה היא נשמה לאבר שכנגדה, וכשאדם חוטא פוגם האברים שלא יכול הנשמה להאיר בה, כי הפגם מסך מבדיל בין האבר לנשמה, וכשאדם מקדש עצמו גורם שתאיר הנשמה לתת חיות לכל האברים שהם כמספר כל מצות התורה. ובכלל גורם הארה וחיות גם לאברים שהם כנגד מצות התלויות בארץ, ומצות המלך וכהן ולוי וחליצה ויבום וכדומה שאין בידו לקיימם בפועל, ובהיות הוא גורם חיות בפועל מעשה שעושה לקדש עצמו ע"י סגופים וטבילות לאברים שמצות המלך והכהנים תלוים בהם נחשב אותה מעשה של קדושה שקדש עצמו כאלו עשה מעשה בפועל לקיימם. ונמצא שכיון שאדם מקדש עצמו כאלו מקיים גם המצות שאין בידו לעשותם כגון מצות המלך וכדומה כמדובר ודוק. ודע וראה בעיניך בכח המצות שהן כנגד רמ"ח אבריו של אדם, שלפעמים יראה אדם בעצמו באיזה אבר מאבריו קל ומזורז יותר משאר אבריו, כגון ירגיש בידיו שהן חזקות ומזורזות למלאכה יותר משאר ימים, או רגליו קלות לרוץ. ועל דרך זה ירגיש ויראה יתרון באבר אחד או בשנים יותר משאר אבריו, אין זה כי אם שעשה מצוה הנוגעת לאותו אבר ואז הנשמה האירה בו יותר משאר האברים ומשם קנה אותו אבר כח וזריזות יותר משאר האברים. ואע"פ שבעשיית מצוה אחת נוגע תועלת וחוזק והארה לכל האברים, כי כל האברים מסייעים בדבר, מכל מקום האבר המיוחד שהוא כנגד אותה מצוה מתחלת הנשמה להאיר בו תחלה ומושפע יותר ממנה, ולכך הוא חזק ומזורז יותר. ואם יראה איזה יום בריאות בכל גופו משאר הימים, בודאי עשה מצוה שתקן עמה דברים גדולים ונפשו יודעת מאד ומרוב השמחה משפעת יותר בחוזק באבר שהמצות לעומתו, ומחוזק הארה מקבלים כל האברים יותר, ומשם קונה כל הגוף בריאות וחוזק. והנה כדי שיזרז האדם בעשיית המצות יתן נגד עיניו משל זה, לאחד שרצה לעשות שותפות עם עשיר מופלג, והעשיר הוציא לקרן השותפות תרי"ג דרכמוני זהב, והוא הוציא מאה זוזי כסף. אע"פ שנקרא שותפו עם זה, מיהו אינו שותף לגמרי כיון שאין הקרן בשוה, והריוח הנוגע לו מועט כפי שיעור הקרן, ואם יוסף עוד על הקרן יתקרב יותר אל השותפות, וכן בכל פעם שיוסיף עד שבזמן שהושוו במספר הקרן אז נקרא שותף לגמרי, כך הקב"ה מקיים המצות כארז"ל והם תרי"ג מצות לקרן, ואדם העושה מצוה נעשה שותף עמו בקיום אותה מצוה בלבד, עד עשות כולם נעשה שותפו לגמרי, שהרי גם קרן שלו תרי"ג כמו הקב"ה. וכיון שכן כשעושה אדם מצוה כמה צריך להשתדל לבקש אחרת עד שיקיים כולם להיות שותף עם הקב"ה כביכול שווין בעשייתם, יען לא יגיע לו מן הבושה, שהשותף שהקרן שלו מועט מוכנע ומתבייש משותף חבירו שהקרן שלו גדול, לא כן בהיות הקרן שוה, דמה שיש לזה יש לזה, שאז באמת נקראים שותפים שוין לטובה, וכמה צריך האדם לרדוף אחר שותפות זה כיון שהוא בנקל והריוח גדול הוא בנקל, שבהיותו קורא בענין המצוה כשאין בידו לעשותה נחשב לו למעשה, כדרז"ל לעיל כל העוסק בתורת עולה וכו'. והריוח גדול שמקבל שכר עליה כאלו עשאה בפועל ממש. וידוע תדע שקיום המצות תלוים בקיום מצות המילה, וסמך לדבר מצות ומילה מתחילין במ"ם, לרמוז שקיום המצות תלוים במילה, כדכתיב מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל. ומילה ומצות במ"ם פתוחה, כי המילה כמפתח לפתוח שערי החכמה שיושפע המהול ממנה להבין ולהשכיל אופן עשיית המצות כתקונן, והערלה בתינוק כדבר הסותם מקור המים המשקים את הגן, והסרתה הוא כמסיר אותו אבן נגף מעל פי המקור, ויוצאים מים חיים ומשקים לכל אילני הגן ומצמיחים ומגדלים אותם. ולכן לא נקרא אברהם אע"ה שלם אלא עד שמל כארז"ל. כלומר לא היה שלימות במצותיו מקודם אלא עד שמל, כי מקודם היו מצותיו כאילנות שהם כמושים מחסרון מים, וכבא המים עליהם מתעוררים אל הצמיחה, כך היו אחר שמל. ובהיות הוא ראשון לנכנסים בבריתו של הקב"ה ולפרסם היחוד בעולם, וכל דורו בלתי טהור אין בהם קורא בשם ה' שיתעורר לעבודתו ושיהיה ראוי ליכנס בבריתו, ומתוך חכמה יתירה שהיתה בו הכיר את בוראו והוא בן ג' שנים, וידע ענין היחוד והאלהות ופרסם אותו בפי הכל, וחיזק האמונה בלבבות, שנאמר ויקרא שם אברהם בשם ה'. ודרשו רז"ל כאדם המחזיק את התקרה, כתיב הכא ויקרא שם אברם. וכתיב התם המקרה במים עליותיו. ואז היה נכנס בבריתו ראוי והגון עד שצוהו בכך. ואע"פ שהיה זקן בן צ"ט שנים היה זריז במצוה ולא נתעכב ולא נתעצל בה כלל. כי ידע בחכמתו הרמה כי בכל מצוה שקיים לא היה בהן מהארה הגדולה, ולכן נזדרז מיד בעשייתה לקנות שלימות למצותיו שכבר עשה, ולאותם שיעשה משם ואילך. וכשם שהערלה סותם החכמה כמדובר, כך האדם אע"פ שמל עצמו אם פוגם בריתו בעריות חוזר וסותם מקור המים חיים, ואין במה שמקיים אח"כ מהמצות שלימות והארה עד שיחזור ויעשה תשובה. הכלל העולה בשמור האדם בריתו הוא פתח שיזדמנו לו מן השמים מצות לעשות, והן מאירות ומגינות לו ולכל העולם כלו ואז נקרא שותף להקב"ה בעשיית המצות. דמה השותף האחד המיוחד שהוא הקדוש ב"ה טהור וקדוש, כך המוציא המצות לקרן השותפות צריך להיות ג"כ טהור וקדוש כדי שיהיה השותפות שלם. וגם שבהיות האדם טהור בבריתו מיד מוציא לקרן השותפות תרי"ג דרכמוני זהב כשותף האחר. כי המקיים מצות המילה כאלו מקיים כל תרי"ג מצות כארז"ל, ר"ל ששקולה כנגד תרי"ג מצות. והטעם כי היא הגורמת לקיום כל המצות ונותנת להן שלימות והארה כמדובר. גם לקיום השותפות עם הקב"ה יחזיק במדת החסד כאשר החזיק בה אברהם אבינו ע"ה ראש המהולים. דכיון דהסרת הערלה היא פתיחת פתח ההשפעה להשקות את הגן, צריך להיות האדם בעל חסד להשפיע לכלם. וגם אדם שעושה חסד ומוצא רע (שמשלמין לו רע בעבור שעשה טובה) משום דיש כמה בני אדם כפויי טובה שלא די שאין מחזיקים תשואות חן חן לעושים עמהם חסד אלא אדרבא מבקשים ברעתם. עם כל זה אל יבעוט במדה עשות חסד עם טובים ורעים כיוסף הצדיק דזן מהולים וערלים. וילמוד מהקב"ה שעושה חסד תמיד ומוצא רע, שהרי נותן עושר לאדם ומכעיסו בעושר שנותן לו. מרפא חולה מחוליו והולך ורוצח וגונב ונואף. וכן לכל אדם בכל מדה ומדה שמטיב עמו מכעיסו ועכ"ז הולך ומטיב בלי הפסק רגע, וכיון שכן מה מקום יש לאדם למנוע עצמו מן החסד בעבור המשכת הרע כמדובר. לכן החיוב מוטל עליו לעשות ויעבור מה שיעבור עליו. וכדי שיתקיים השותפות עם הקב"ה בהיותו עושה כמעשיו, הכלל העולה שיעשה האדם המצות ויחזיק בהם אעפ"י שיראה לו שלשעה ימשך לו רעה ממנה ח"ו ואל יחוש. אלא ישים על לבו החיוב המוטל עליו לעשות וימשך מה שימשך, שצריך ללמוד מהקב"ה כמדובר. וישים נגד עיניו שהעבד חייב לקיים מצות רבו ויהיה מה שיהיה כ"ש וק"ו מצות מי שבראו. ובפרט שהם צווים ישרים וטובים. וכדי שיתחזק האדם בדרכי הצדקה והחסד ישים נגד עיניו שהקב"ה הוא מקור הצדקות והחסדים ותמיד בלא הפסק רגע עושה צדקה וחסד בעולמו עם הכלל ועם הפרט. וכיון שכן כשיזדמן ביד האדם לעשות צדקה וחסד נמצא שהקב"ה עשהו שלוחו, והשליח כמשלח על דרך שלוחו של אדם כמותו. ואם כן כמה שמחה צריך שיקח האדם בעצמו וכמה השתדלות וזריזות נמרץ לעשותו כיון שנעשה שליח של בוראו. וכמה מהכבוד והמעלה יגיע לו מעליונים ותחתונים, כי מלאכי עליון ישמרוהו ויכבדוהו ביודעם דשלוחו של מקום זה, והמכבד לשליח כאלו מכבד למי ששלחו. וגם חוט של חסד משוך עליו, באופן שיפול חנו על התחתונים לכבדו ולנשאו, ונמצא מכובד הוא מעליונים ותחתונים, הבט וראה בשליח ששולח מלך למלך, כלם חייבים בכבודו כמלך עצמו ששלחו, משום דשלוחו של אדם כמותו, והשליח עצמו כמה משתדל להיות שליח כדי לקבל הכבוד הזה. כ"ש וק"ו מי שקונה שלימות לנפשו ומקבל כבוד ומעלה מן העליונים ומן התחתונים, דצריך שישתדל בכל כחו והונו להיות שלוחו של מקום. מקום נתן לך ה' אלהיך ללמוד לעשות חסד, מדגי הים שכל יום ויום הולך דג גדול לפומיה דלויתן, לגמול עמו חסד שיאכלהו ויכלכל עצמו, ונמצא מוסר עצמו למיתה כדי לגמול חסד, ואעפ"י שאין דגים בעלי בחירה, וטבע הטביע בהן הקב"ה שיעשו כך, ולזה הטביע הקב"ה טבע זה בהן, למען תלמוד שהיה יכול לזון ללויתן על אופן אחר ולא שכל יום ויום ילך דג אחר לפיו, כדאמרינן בפרק ה' דבתרא, רב ספרא משתעי זמנא חדא הוא קא אזלינא בספינתא, וחזינא ההוא כוורא דאפיק רישיה ממיא, ואית ליה קרנא וחקוק עלייהו אנא בריה קלה שבים והוינא ש' פרסי ואזלינן לפומיה דלויתן ע"כ. ופירש"י לפומיה דלויתן, שיאכלני היום ע"כ. ויש מקום במדבר שלא נמצא בו מים מהלך כמה ימים, ונמצאים שם עופות, ובלשון ישמעאל קוראין אותם שאקה קונ"י. ר"ל שואבי מים גדולות עד מאד, וברואם ששיירא עוברת שם הולכות למקום מים וממלאים זפקיהן מים ובאין ומריקין אותם המים בחפירות הנמצאים בהרים ובארץ, כדי שימצאו מים לעוברים שם ולא ימותו בצמא, כמו שכתבו חכמי המחקר. הרי טורחות בלי שכר כדי לעשות חסד ואע"פ שאין להם לא שכר ולא תשלום גמול. כ"ש וק"ו האדם שיש לו שכר בעולם הזה ובעולם הבא כדרז"ל אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, כבוד אב ואם וג"ח וכו'. איתא בפרקי שירה, בשעה שסיים דוד המלך ע"ה ספר תהלים, זחה דעתו עליו אמר לפני הקב"ה, רבש"ע יש בריה בעולמך שאומרת שירות ותשבחות יותר ממני, נזדמנה לו צפרדע אחת וא"ל דוד אל תזוח דעתך שאני אומר שירות ותשבחות יותר ממך, ולא עוד אלא כל שירה שאני אומרת ממשלת עליה ג' אלפים משל, שנא' וידבר שלשת אלפים משל ויהי שירו חמשה ואלף. ולא עוד אלא שאני עוסק במצוה גדולה, שיש בשפת הים מין א' שאין פרנסתו כ"א מן המים, ובשעה שהוא רעב נוטלני ואוכלני, לקיים מה שנא' אם רעב שונאך וכו' עכ"ל. הרי הצפרדע מוסרת עצמה למיתה כדי לעשות חסד כנז', ק"ו האדם שיש לו שכר והוא מצווה והחיוב מוטל עליו לעשות רצון יוצרו, כעבד שחייב לעשות עבודת רבו. (וע"ל בפרק כ"ב עוד מענינים אלו). הבט וראה כח החסד שמע' אומות הקדמונים לא בחר הקב"ה אלא בישראל, ומכל ישראל בחר בלוים, ומן הלוים בחר בכהנים, והקדישם בקדושה כדי שיכהנו לפניו בקדושה ובטהרה, ולכן הזהירם על הטומאה כמ"ש בפרשת אמור, לנפש לא יטמא כי אם לשארו הקרוב אליו לאמו ולאביו וכו'. ונראה בזה ב' טעמים, משום שאלו הנזכרים כלם גוף א' חשבינן להו, שכלם משורש אחד ואגודה אחת הם, לכן יטמאו זה לזה. שהוא נמשל לאבר אחד שמת באדם עצמו מחמת מכה או חולי, דלא שייך טומאה בהיותו נוגע באברו בהיותו מחובר בגוף עצמו, לבד אחותו הנשואה שכבר נפרדה מהם ונתפרדה החבילה והלכה והיתה לאיש ונעשית עמו לבשר אחד, ולכן לא יטמא לה. וגם הכהן הגדול לא יטמא אפילו לאביו ולאמו כי הוא נפרד מהם ועלה לבחינה אחרת כי מלאך ה' צבאות הוא. אך שאר הנזכרים שיטמאו זה על זה כלם גוף אחד הם. טעם שני שהוא כענין יפת תואר שלא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, שמוטב שיעשה הדבר בהיתר ולא באיסור, גם בנדון זה כיון שאלו נפשם קשורה זה עם זה, לא יוכלו לסבול שלא לראות זה את זה במותו ולבכות עליו וליפול על פניו, על דרך ויקם אברהם מעל פני מתו. דרך געגועים נופלים על פני המת החביב עליו, וכדכתיב ביוסף ויפול יוסף על פני אביו ויבך עליו וינשק לו. ולכן כדי שלא יבואו לעשות באיסור מוטב להיות בהיתר, ולכך צוה שיטמאו אלו, אך הנשואה שהיתה לאיש לא יטמא עליה, שכבר נפרדה מהם ונתמעטה האהבה. וכהן גדול אפילו על אביו ואמו לא יטמא כי מלאך השם צבאות הוא, וקנה בחינת רוחניות ודעתו צלולה וכבר נפרד קצת מהחומר וסובל ולא יבא ליטמא, לכך נאסר עליו להטמא אפי' על אביו ואמו, אך גדול כח החסד שיטמא למת מצוה, דכיון שאין לו קוברים יגמול עמו חסד של אמת לקוברו, ולא יהיה קברו גופי חיות השדה ועוף השמים. כלל העולה האוחז במדת החסד הוא סבה לקיום כל המצות, דכיון שנשתרש לעשות חסד אינו עובר על שום מצוה כדי שלא יבא רע לעולם בעבורו. ומדתו עשות חסד עם כל העולם באופן שהחסד מביאו לקיים כל מצוה ושלא לעבור על שום מצוה של לא תעשה כדי לעשות חסד וכו'. פקח עיניך וראה התפרש שיש מהחסד שעושה הקב"ה עם האדם לחסד שעושה אדם עם חבירו, חסדו יתבר' חסד של אמת שאינו מצפה לתשלום גמול כחסד שעושים עם המתים, כי אנו לפניו בחינת מתים, דלכן בכל צרה שלא תבא על הצבור היו יוצאים על הקברות לומר כמתים אנו נחשבים לפניך וכו', ומה המת אין יכול לשלם למי שעושה עמו חסד להתעסק בקבורתו, כך אין אנו יכולים לשלם להקב"ה על החסד שעושה עמנו, ונמצא דמה שהוא עושה עמנו הוא חסד של אמת שאין מצפה לתשלום גמול, אבל אדם מצפה לגמול. וגם בחסד שעושה עם המתים הן אמת שאינו מצפה לגמול מהמת, אבל מצפה גמול מהקב"ה שישלם לו על החסד שעשה, ואם יש לו קרובים למת, יש תקוה שאפשר יתקרב לו תועלת מהם. גם ראה חסדו הגדול של הקב"ה עם האדם, שאפי' מה שאוכל ושותה האדם לשובע נפשו, חושבו הקב"ה חסד לתת לו שכר על זה, כדרז"ל על פסוק גומל נפשו איש חסד. דמה שגומל האדם עם נפשו נקרא חסיד, וגם אמרו רז"ל שמעניש הקב"ה לאדם הרואה איזה פרי ומתאוה ואינו אוכל ממנו, ראה רחמנותו שחפץ שלא יצטער נפשו, וגם מה שזן האדם בניו ובנותיו הקטנים צדקה יחשב לו ונותן לו שכר על זה, כדרז"ל על פ' עושה צדקה בכל עת. ואע"פ שאדם שזן אותם על רוב חיבתו עמהם וטבע מוטבע בו לחבבם, עכ"ז משלם לו שכר כאלו אין חיוב עליו לזון אותם, יש חסידות גדול מזה. ובהיות כן מה צד יש לאדם לפטור עצמו מעשות חסד תמיד עם טובים ורעים, והלכת בדרכיו כתיב, מה הוא חנון אף אתה חנון, מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חסיד אף אתה חסיד, ומה חסידותו לעשות חסד לטובים וגם עם מי שחטא לפניו, אף אתה בן אדם עשה חסד עם מי שחטא לך, ובזה הקב"ה מוחל לך אף על פי שחטאת לו. ובמעלת הצדקה כתב החסיד בעל של"ה בשם המקובלים ז"ל, שכל מי שעושה צדקה שלא לש"ש יקבל שכרו מיד בעה"ז, אבל מי שנותן לשם שמים יקויים בו מה שדרשו רז"ל בפסוק רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד. ר"ל הקדוש ב"ה ממציא לו מעות לעשות צדקה, כי צדקה בא"ת ב"ש ג"כ צדקה, וממציא לו בני אדם מהוגנים לעשות להם צדקה כדי לקבל עליהם שכר, וזוכה לבנים בעלי חכמה, דכתיב ימצא חיים. ותורה נקראת עץ חיים, ובעלי עושר דכתיב צדקה כמדובר שממציא לו מעות וכו'. בעלי הגדה דכתיב כבוד, זהו בעה"ז ואחר מותו באים מלאכי השרת הממונים על הצדקה והולכים לפניו ומכריזין פנו מקום לפלוני דין, דכתיב אני בצדק אחזה פניך ע"כ בהג"ה. פקח עיני שכלך ודע והבן שמלבד המעלות הידועות שיש בענין הצדקה כנודע מדרז"ל בתלמוד ובמדרשים והספרי המוסר, עוד בה שממשיך הבושת פנים לעולם ובושת פנים לגן עדן, הפך שעז פנים לגיהנם. והענין שכיון שיש נותנין צדקה, המקבלים אותם קונים ביישנות לעצמן, שלעולם מתביישים מהנותנים, כי מוראם עליהם, וזה מביאם שלא להעיז פניהם לעשות מה שלבם הרע חפץ, ונעשה להם הרגל זה טבע שני, ושוב אינן חוטאים וטוב בעולם. גם הנותנים קונים יראת השם בלבם בראותם בשעת הנתינה, החסד הגדול שעושה הקב"ה עמו, היות הוא מהנותנים ולא מהמקבלים, ובזה מוראו יתברך על פניו מיראתו שלא יחזור עליו הגלגל לרעה ומטיב מעשיו גם בענין אחרים. ונמצא מעשה הצדקה שלום בין הבריות לאביהם שבשמים, כיון שעל ידה נטהרים עשירים ועניים, שהוא כמקוה המטהר הטמאים.