שב שמעתתא/שמעתא ו/פרק כג
פרק כג[עריכה]
נסתפקתי בספק טומאה ברשות היחיד ובא ע"א והעיד שיודע בבירור שלא נטמא, אם נאמן ע"א בזה, לפי מה שמבואר מדברי תוס' והרא"ש והטור דע"א אינו נאמן אלא היכא דלא אתחזק כמו בחתיכה ספק חלב, אבל נגד חזקה אין ע"א נאמן, וכיון דספק טומאה ברה"י ספיקו טמא אפילו היכא דאיכא חזקת טהרה, והוא מבואר אצלינו בשמעתא א' פ"ו, וכיון דאפילו חזקה לא מהני בספק טומאה ברה"י כל שכן ע"א דלא מהני, דע"א גרע מחזקה, כיון דאין ע"א נאמן נגד חזקה, והא דכתיב וספרה לה דמינה שמעינן ע"א נאמן והיא עומדת ברה"י והוי ליה ספק טומאה ברה"י ואפילו הכי נאמנת, דכבר כתבו תוס' ריש נדה (דף ב.) דלא ילפינן ספק טומאה ברה"י אלא דוקא ספק מגע דומיא דסוטה ולא ספק ראיה ע"ש.
ואין להביא ראיה דע"א אינו נאמן בספק טומאה ברה"י מסוטה גופא דהכתוב טימא כודאי, ואע"ג דסוטה היא אומרת לא נטמאתי ובאיסורין ע"א נאמן אפילו בעל דבר עצמו, דהא וספרה לה כתיב, די"ל דסוטה חשוב כחשוד לאותו דבר דאינו נאמן, כיון דקינא לה ונסתרה ועברה על יחוד שהוא מן התורה, ועוד דהוי ליה דבר שבערוה כדלקמן.
אמנם נראה להביא ראיה דע"א נאמן בספק טומאה ברה"י, מהא דאמרינן ריש פ"ק דחולין (דף ב:) הכל שוחטין, הכי קתני הכל שוחטין ואפילו טמא בחולין שנעשו על טהרת הקודש, כיצד הוא עושה, מביא סכין ארוכה ושוחט בה כדי שלא יגע בבשר, ובמוקדשים לא ישחוט שמא יגע בבשר, ואם שחט ואמר ברי לי שלא נגעתי בה שחיטתו כשירה כו', אלא אטמא במוקדשין בברי לי סגי, ומשני דליתא קמן דלשייליה, וכתבו שם תוס' ד"ה דליתיה קמן וז"ל, ואע"ג דעזרה רה"ר היא כדאמר פ"ק דפסחים, לא דמי לשאר ספק טומאה ברה"ר, משום דרוב פעמים לא יכול ליזהר מליגע, ואי איירי בבמה אתי שפיר עכ"ל, ואי נימא דע"א אינו נאמן בספק טומאה ברה"י, א"כ במה דהוי ליה רה"י היכי סגי לה בברי, כיון דע"א אינו נאמן לטהר ברה"י בספיקא, וא"כ בעינן שפיר אחרים רואין אותו, ומאי פריך בברי לי סגי, אלא ע"כ מוכח מזה דע"א נאמן בספק רה"י. אלא דבזה יש להשיב כיון דבידו נאמן אפילו נגד חזקה, וזה דהוי ליה בידו ליזהר מליגע משום הכי בברי לי סגי, אבל במקום שאינו בידו דאינו נאמן במקום חזקה, הוא הדין דאינו נאמן ברה"י, כיון דספק טומאה ברשות היחיד לא מהני חזקה, הוא הדין ע"א לא מהני.
ולכאורה נראה ראיה דלא מהני ע"א, מהאי דאיתא בסוטה סוף פרק מי שקינא (דף לא.) עד אומר נטמאה ועד אומר לא נטמאה, אשה אומרת נטמאה ואשה אומרת לא נטמאה היתה שותה, ופריך בש"ס וכיון דמדאורייתא ע"א מהימן אידך היכי מצי מכחיש ליה, והא אמר עולא כל מקום שהאמינה התורה ע"א הרי כאן שנים, אלא אמר עולא תני לא היתה שותה, ואי נימא דע"א נאמן לטהר בספק רה"י, א"כ לפי מה שכתב הריטב"א, הובא בנימוקי יוסף ריש פרק האשה רבה, דדוקא בעדות דבר שבערוה בעי שנים והאמינו לזה שאומר שמת כשנים, אבל באיסור דעלמא כיון שלא האמינוהו אלא כחד, כי אתי אחרינא ומכחיש, הוי הכחשה כחד לגבי חד עכ"ל, וא"כ בסוטה שהוא ספק טומאה ברה"י דנאמן ע"א לטהר, א"כ להימניה לשני כמו לראשון.
אלא דליתיה, דסוטה הוי ליה דבר שבערוה, ואין דבר שבערוה פחות משנים וכדיליף דבר דבר מממון, וגבי ממון אין ע"א נאמן בין להקל בין להחמיר, אלא דעד שאומר נטמאת התורה הימניה מדכתיב ועד אין בה, אבל השני אינו נאמן בטהרתה, כיון דהוי ליה דבר שבערוה אינו נאמן בטהרתה, אבל בעלמא יש לומר ע"א נאמן בטהרתה בספק רה"י.
אלא דלפי מ"ש לעיל פרק ט' דהא דאין ע"א מעיד בדבר שבערוה, היינו היכא שיהיה לפנינו דבר ערוה ואתחזק דבר ערוה, וכגון להעיד על גירושין או על קידושין, הוא דבעי שנים דוקא, אבל אם עד מעיד שלא היה כאן דבר שבערוה כלל ע"א נאמן ע"ש, א"כ הוא הדין בסוטה, כשאומר השני לא נטמאה וטהורה ואין בה דבר שבערוה אמאי אינו נאמן.
מיהו נראה דלפי מ"ש הריטב"א דוקא בעדות דבר שבערוה דבעי שנים והאמינו לזה כשנים, אבל באיסור דעלמא דסגי בחד, כיון שלא האמינוהו אלא כחד, כי אתא אחריני ומכחשי הוי הכחשה כחד לגבי חד, ולכאורה נראה מדברי הפוסקים באיסורין משום הכי נאמן השני כמו הראשון, כיון דבאיסורין העד מעיד בחתיכה ספק חלב ספק שומן הן לומר חלב הן לומר שומן, והובא לעיל פי"ט ופ"כ ע"ש, וא"כ למה צריך הריטב"א לומר טעמא משום דבעדות דבר שבערוה דבעי שנים והאמינו לזה כשנים, לא היה צריך לחלק אלא משום דבדבר שבערוה השני אינו נאמן.
לכן נראה דלא תיקשי, דגבי סוטה ראוי לומר דהשני נאמן כמו הראשון, דזה שאומר לא נטמאה אינו מעיד בדבר שבערוה כיון דלא אתחזק דבר שבערוה, וכמ"ש לעיל פרק ג', לזה קאמר דוקא בדבר שבערוה דבעי שנים וא"כ האמינה תורה לזה שאומר נטמאה כשנים, והשני אע"ג דנאמן משום דלא אתחזק דבר שבערוה ומעיד בטהרתה, אינו אלא בתורת ע"א, והראשון שאומר נטמאה דלא אתחזק דבר שבערוה וזה מעיד שנטמאה והוא דבר שבערוה כמו במעיד שנתקדשה לזה דאיבעי שנים, וכיון דהאמינה התורה לראשון במקום שנים, אין השני שהוא במקום ע"א נאמן נגד שנים, ובנימוקי יוסף שם הביא דברי הריטב"א לגבי סוטה, ע"ש.
ועוד נראה דהתם השני שאומר לא נטמאת, אין הפירוש שיעיד בודאי לא נטמאת אלא טהורה היא, דא"כ היכי תני התם אחד אומר נטמאת ושנים אומרים לא נטמאת היתה שותה, ואמאי שותה כיון דשנים אומרים טהורה היא, אלא התם שנים אומרים לא נטמאת היינו בפניך לא נטמאת, שראינו יחד הסתירה ובפנינו ובפניך לא היה טומאה, אבל יכול להיות אח"כ טומאה באותה סתירה כשהלכנו משם, וכהאי גוונא הוא דשותה וכדפירש רש"י ע"ש, והיכא שאינו מעיד על טהרה אלא להכחיש הראשון, כהאי גוונא אפילו באיסורין נמי עד הראשון מהימן, ואין השני הבא להכחישו אח"כ נאמן כיון שהאמינה התורה לראשון, וע"א דנאמן באיסורין אינו אלא במעיד על איסור או על היתר, וכמ"ש בפרק י"ט ע"ש, אבל להכחיש אינו נאמן לזה שבא בתחילה והאמינתו תורה, והכי נמי עד אומר נטמאה ועד אומר לא נטמאה, אין השני מעיד בטהרתה, אלא מעיד בהכחשה לומר לראשון בפניך לא נטמאה, ובכהאי גוונא אין השני נאמן, וכמ"ש בפרק י"ט ע"ש.
אמנם נראה ראיה דמהימן ע"א לטהר בספק טומאה ברה"י, מהא דתנן בטהרות פרק ה' [משנה ט'] עד אומר נטמא ועד אומר לא נטמא, שנים אומרים נטמא ושנים אומרים לא נטמא, ברה"י טמא ברה"ר טהור, והתם על כרחך מיירי דכבר נסתפק הספק ברה"י או ברה"ר אם נטמא או לא, דליכא למימר דהספק נתהוה על פי העדים, א"כ בעד אומר נטמא ועד אומר לא נטמא אמאי טמא, הא אין ע"א מהימן היכא דאתחזק התירא, ואפילו לדעת הפוסקים דמהימן אפילו אתחזק התירא, עכ"פ היכא דבאו בבת אחת הוי ליה ע"א בהכחשה ולאו כלום הוא ואמאי טמא ברה"י, על כרחך מיירי דכבר נסתפק אם נטמא, ומשמע דוקא משום שאומר עד נטמא, הא אי לאו עד שאומר נטמא, היה נאמן ע"א לומר לא נטמא בספק טומאה ברה"י, ודוק.