שב שמעתתא/הקדמה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


אמר המחבר

הקונטרס הזה חברתיהו בעודי בימי הילדות והשחרות. ואבני פינותיו טרם היותי לאיש ירה יריתי. ומאשר חסתי על מיטב ימי נעורי. וחמלתי על רב טרחי ויגיעי בו בימים אלה. גם כי פעמים הרבה אזכיר אזכירהו בקרב ספרי קצה"ח. ויעדתי להוציאו לאור עולם. ומאשר יקר בעיני חבורי זה נעים לי מאד כי יבכר לחידושי וכי הוא ראשית בכורי פרי מזימות לבבי. למען אלה הבאתיו אל הדפוס לשלמי נדרי היום. דברי הקימותי הפעם. אולם מאשר יגורתי מפני השגיאה אשר עלי נתיב מחקר בני הנעורים. ומרשתי הטעות אשר לפעמיו פרושה יירא לבי. וגם מפני שנתערבו בו הלכות רבות. וענינים יתבוללו בו מאוד. מעגלותיו נעו נפוצו על פני כל הש"ס. ולבלתי בלולים יעלו על מכבש הדפוס. ויצא חצץ כולו. ע"כ לא קדמתי להעלותו לבית הדפוס. עד יחקו מלי בספר. הואלתי לפלס כל נתיבותיהם בפלס ומאזני המשפט. ולתור ולחקור ולחפש כל חדריו מששתי כל כליו. זקקתיו שבעתים ומכשוליו הרימותי. צרפתיו ובחנתיו ואשר לא ישר בעיני הפעם הבדלתי מתוכו. ועוד שתי עליו נוספות עתה הפעם פי שנים בה. וכאשר מצאה ידי הוספתי וגרעתי. וכל הענינים אשר נפזרו בקרבו. עתה אקבצם. אל מקום אחד יקוו. וחצבתי עמודיהם שבעה. ואם כי מצער הוא. יאותו לאורו רבים בישע אלקים. כי הוא בית נתיבות הש"ס נצב. כולל ענינים נצרכים כבירים נפגשים בהלכות עמוקות ועצומות והן ימצאו בעיני המשכילים בעזה"י. ואמרו ז"ל בפסחים רבא פתח באגדתא כו' וכן הרימותי גם אני בפתיחתי. וכפי פרושות השמים. מקוה ישראל בשמך אשא כפי פרשתי ידי אליך ובקידה ובכריעה אתן הודאה לשעבר אשר עזרני עד כה. ותפלתי להבא להוסיף לי כח ואומץ לעסוק בתורתו ויראתו ולהוציא לאור שאר חדושי הכמוסי' עמדי. אל נושא היית בדור ודור מאז אותנו לעם לך קנה קנית. רבה צבאך וצא לישע עמך לישע משיחך:

ארי' ליב באאמ"ו מוה' יוסף הכהן זלה"ה


הקדמת המחבר

יתברך האחד וישתבח הבורא בחכמתו ורצונו כל צבא השמים ארץ וימים אלה ואלונים. בהמת ארץ וחיתו שדי. ויברא את האדם על הארץ. ויפח באפיו נשמת חיים. וימשילהו בכל מעשי ידיו וישת כל תחת רגליו. והנה כל היצורים והנבראים אלה הם בכללם איש אחד. וזה מופת על אחדותו ית"ש כמ"ש הרמב"ם בספר המורה ח"א פ' ע"ב. כי האחד אמנם ברא אחד. והנה לזה ראוי לכל איש קודם כל מעשה טוב וכל לימוד לכוין לשם יחוד כו' ובשם כל ישראל ולקבל עליו מצות ואהבת לרעך כמוך. וכמו שיבואר.[1]


אמרו חז"ל בשעה שרצה הקב"ה לברוא את האדם ברא כת מלאכים כו' אמרו מה אנוש כי תזכרנו כו'. ולכאורה מה אכפת להו למלאכים בבריאת אדם. אלא דעיקר בריאת האדם על הארץ. אם כי הנשמה במחצבה נהנית מזיו התפארת. וכלום חסר בבית המלך. אולם גזרה חכמתו ית"ש. להורידה למטה לנסותה בקיום מצותיו ושמירת תורותיו. וכאשר תצדק הרבה כן תרבה וכן תפרוץ ותגדל למעלה עד אשר תשוב אל האלהים אשר נתנה ביתר עוז ורב אונים. וכתיב בזהר שתה מים מבורך ונוזלים מתוך בארך. כי בהיות הנשמה למעלה אינה אלא בחינת בור שאינו נובע רק מתמלא מאחרים ומצד עצמו הוא ריק. ובירידתה אל עולם השפל הזה והשיגה מה שעליה להשיג כגזירת חכמתו ית"ש אזי היא בחינת באר הוא מעין המתגבר ונובע מעצמו. ובזה לא יהיה נהמא דכסופא. ועיקרא דמלתא דכל דלית ליה מגרמיה כלום עני חשוב כמת כמ"ש בגור אריה דמי באר קרוין מים חיים לפי שהוא נובע מעצמו משא"כ מי בור. ולזה עני חשוב כמת ושונא מתנות יחיה ע"ש. וא"כ כל זמן היות הנפש במקורה והיא בבחינת בור אין לה חיות, כי מעצמה ריקה היא. רק מה שמשפיעין אותה עד רדתה הנה ונובעת מעצמה היא בבחינת באר ויש לה חיות. לזה אמר ויפח באפיו נשמת חיים. והיינו דעיקר בריאת אדם על הארץ בכדי שתהא הנפש בבחינת באר ותקרא נשמת חיים. וזהו אלה המצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם:

בהאזינו ויאמר עליהם שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום לשמור ולעשות את כל דברי התורה הזאת כי לא דבר רק הוא מכם כי הוא חייכם. והיינו שלא יאמרו שאין בידם לשמור ולעשות כל דברי התורה. ע"ד שאמר איוב על דעתך כי לא ארשע. וכדאמרי' פ"ק דב"ב בראת צדיקים בראת רשעים. ואין טובם בידם רק מה שנגזרה ממרום קדשו להשפיע טוב לטוב. לזה אמר כי לא דבר ריק מכם פי' מעצמותיכם כבחינת בור שאינו מצד עצמו רק מתמלא מאחרים אבל בדבר הזה אתם בבחינת באר הנובע מעצמו בשמרכם את מצות ד'. לזה אמר כי הוא חייכם רק בלשון אלא ופי' אלא הוא חייכם ובידכם בעצמותיכם. ולזה היה עיקר הבריאה שתהיו חיים כלכם היום. וזה כוונת מאמרם ז"ל אין בור ירא חטא, דעל יראת שמים לא נגזר על הטפה כמו שאר המעלות שהם בבחינת בור והיא בבחינת באר. ולזה אנו אומרים על התורה ועל העבודה כי הם חיינו פי' חיות עצמיות. וגם זה כוונת מאמרם ז"ל רשעים בחייהם קרואים מתים דלאדם אחד מאלף נברא כל העולם לצוות לזה. ולאדם הצדיק הכל נברא. כמ"ש הרמב"ם לולי כת המשתגעים ההולכים במדברות כו' ע"ש. לפ"ז הרשע אין לו חיות עצמיות רק חיותו היא חיות הצדיק ולכן נקרא מת:

גם מסר הקב"ה לאדם ביום ברוא אותו כל הכחות מכל הברואים שנבראו מקדם תחתונים ועליונים ועליוני עליונים כולם נמסרו בידו אל אשר יחפוץ יטם ואם יצדק וימין אז זכו גם הם היצורים גדולים וקטנים להתעלס במעלתם ואם ישמאיל וירע מעשיו ח"ו אז ירדו גם הם במורד אשר הכין להם. וכן מצינו בדור המבול בחטאת וזדון אדם ירדו כל הכתות הנבראים והיצורים דרי מעלה ודרי מטה השחית כל בשר דרכו על הארץ אפילו בהמה וחיה כמאמרם ז"ל מקצת המלאכים נפלו לארץ והורידו כבודן לעפר בפשעיהם. ולזה מבואר ראשית מאמרינו אות א' בשעת הבריאה אמר הקב"ה למלאכים נעשה אדם כו' . והגיד להם כי שם בלל ד' כל כתות הברואים ומשם נפוצו על כל העולמות והיצורים ולאשר יהיה רוח האדם ללכת על אופניו יסבו בלכתן ברצונו יעלה וברצונו יורידם. וגם סיפר להם איך הוסיף לו חלק עצמותו כמאמרם ז"ל ע"פ ויפח באפיו כל הנופח מעצמותו נופח. ומבואר בכתבי האר"י כשהאדם פוגם במצות ד' בחטאיו חלק האלהי ישוב למקומו הראשון. ולא יתן כבודו לאחר. וסר צלו מעליו ולזה כאשר אמר הקב"ה למלאכים נעשה אדם היינו שיתנו לו כולם חלקם להתעלות בעלייתו אמרו לו מה מעשיו אמר להם כך וכך. היינו המעלה והמוריד על ידו יסבו הכתות ומלאכי אלהים עולים ויורדים בו והשיבוהו מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו פי' על חטאיו. כי אז ותחסרהו מעט מאלהים פי' החלק האלהי אשר הפחת באפיו ישוב אליך ורק אנחנו נשאר ברעתו ברשתו נלכד תמשילהו במעשי ידיך כי נתת לו הממשלה להטות אותנו לרצונו הרע ולעשות עמנו כחפצו ורצונו כאדם העושה בשלו. על כן לא הסכימו על בריאתו כי אמרו לא ייטיב לנו אף לא ירע. עד שגזרה חכמתו ית' בבריאת האדם להחיות עם רב כיום הזה המוני מעלה ודרי מטה להטותם לתחיה עצמיית. כי כל מעשה האדם למעשיהם יחשב. כי בקרבו מצורפים כל הנבראים הנ"ל. וע"כ גם הם בנתינת באר. וזה עיקר הבריאה:

דבר זה נתקשו בו רבים מדוע לא רצה ד' בתשובת אדם הראשון ולא השיב חרב המות אל נדנה. ונ"ל במ"ש באות ג' בשם כתבי האר"י דבחטא האדם הרוח האלהי ישוב אל האלהים וע"י התשובה חוזר עליו. וזה כוונת מאמרם ז"ל בעל תשובה כקטן שנולד דמי ועליו נאמר ועם נברא יהלל יה. לפ"ז קודם חטא אדם הראשון היה הרכבתו מאתו ית' והיה יציר כפיו של הקב"ה שנתן לו חלקו. וראוי היה שלא יכלה ולהתקיים באיש. אמנם לאחר החטא כשנסתלק חלק האלהי ואחר כך כשחזר בתשובה והחזיר החלק האלהי והרי הוא כאלו עשה את עצמו והיה בבחינת ועם נברא ומעשי אדם לא יוכלו להתקיים באיש רק במין. ומאז עלה מות בחלונינו. ובזה יובן הא דאיתא במדרש השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם. כימי אדם הראשון. והיינו שאנו רוצים שיהיה מקודם אתערותא דלעילא ויהיה התשובה ע"י הקב"ה ואת"כ ונשובה. ואז נהיה יציר כפיו של הקב"ה ונחיה ולא נמות. וזהו כימי אדם הראשון קודם חטאו. אשר רק בשמרו לעשות מצות ד' יחזיק בקרבו החלק האלהי לעד. ויהיה תמיד בבחינת באר וזהו כוונת מאמרם ז"ל. וצדיק באמונתו יחיה. היינו בבטחונו שאינו בוטח ברוב חילו כי הכסף איננה עצמית כי אם בד' נכון לבו ובאמונתו יחיה. והוא הנקרא חיות שנובע מעצמו:

הגם שיש בני אדם שמוכרחין לעשות איזה מסחר צריך המו"מ להיות באמונה. וזה הוא תחלת דינו של אדם. כמ"ש פ"ב דשבת. אמר רב בשעה שמכניסין את האדם לדין אומרים לו נשאת ונתת באמונה. והיינו על פי מה דאי' שם. והיה אמונת עתיך חוסן אמונת זה סדר זרעים. וכתבו התוס' בשם הירושלמי שמאמין בחי עולמים וזורע. והיינו שאינו כעוסקים במו"מ ואומרים כחי ועוצם ידי כו'. כי אם זורע משליך זרעותיו ישדד אדמתו ויכסם שם יאבדו יפסדו וירקבו. עד ירחם ד' עליו יוריד טללים ישיב הרוח ברנה יקצור וישא אלומותיו. ומש"ה זרעים נקרא אמונה. וכמו כן ראוי להיות כל מו"מ באמונה. היינו שיאמין שמה שהוא קונה או מוכר לוה או מלוה. הוא כמשליך זרעותיו בתוך הארץ וע"י חסד הבורא יושלם חפצו. וזה פי' נשאת ונתת באמונה. עוד שואלין אותו פלפלת בחכמה. ומבואר בחובת הלבבות שער החשבון שיחשוב עם נפשו בהתאחרה מהבין ספר תורת אלהים ומנוחת נפשו מבלתי עמוד על עניניו ואינו עושה כן בספר שיגיעהו ממלך. אם הוא מסופק בהבנתו מפני הדמות הכתיבה או המלות. או לעומק ענינו כו'. אבל היה נותן כל לבו ושכלו בו לעמוד על ענינו והיה מצטער צער גדול עד שיבין כוונתו בו כו'. כמה הוא חייב לעשות מכפלי זה עד שיבין ספר תורת אלהיו אשר הוא חייו והצלתו כו', והאיך התרת לעצמך אחי להתעלם ממנו ולהסתפק לך ממנו מה שהוא קרוב מענינו ונגלה מפשוטו ותקל בזולתו ע"ש. ומזה יתעורר אדם מישראל כמה הוא חייב להשיב על השאלה הנזכרת. פלפלת בחכמה ולא להסתפק בפשיטות. אלא דהקדמונים ביושר שכלם האמיתי לא היו צריכים כל כך עומקי הפלפול כאשר אנחנו פה היום. ואפי' בימי אמוראים אמרו אנן כאצבע בקירא לסברא. ומכ"ש אנן יתמי דיתמי כמה אנו צריכים זמן זמנים להבין סברא אחת מקדמונינו ז"ל ולזה צריך פלפול רב:

ומוהר"ם אלמושנינו בביאורו לספר קהלת. זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח יקר מחכמה ומכבוד סכלות מעט ע"ש. שכתב דהישרים בשכלם אינם חריפים כל כך. והחריפות אינו אלא אגב שבשתא. ולפי שאלו שאין שכלם ישר ויש להם מעכב בשכלם כאשר יגבר השכל עולה השכל בחריפות גדול. כאשר אנו רואין בתבערת האש כאשר יוצק עליו מעט מים אז יתגבר ויתלהב האש ביתר שאת ויתר עז ממוקדה מקדם בלעדי מעט המים. כן הדבר הזה אם יש לשכל קצת מנגד. והוא הסכלות מעט. ואז יתגבר עליו השכל ויהיה מחודד יותר ויותר ע"ש. ובזה נראה לפרש מאמרם ז"ל והנה טוב מאד. טוב זה יצר טוב. מאד זה יצה"ר. והוא לפי שיצר הרע נקרא כסיל. ויצר טוב נקרא חכם. לזה כאשר יהיה התנגדות מצד הסכלות שהוא יצה"ר אל צד החכמה שהוא יצ"ט ויתגבר השכל שהוא יצ"ט על הסכלות ויתעלה במעלות רבות מאשר היה מקדם. משא"כ אם לא היה יצה"ר מנגד לא היה התגברות. והיה טוב מצד עצמו אבל לא מאד. וע"י היצה"ר המנגד מתגבר היצ"ט ונעשה טוב מאוד. וזה נראה כוונת מאמרם ז"ל אשרי איש ירא את ה' אשרי איש ולא אשה. אמר רב עמרם א"ר אשרי שעושה תשובה כשהוא איש. והיינו שיש לו התנגדות מצד היצה"ר ויתגבר עליו. ואז יהיה במצותיו חפץ מאד. אבל אם הוא זקן וכלו תאוותיו ונתלש יצרו. אע"ג דתפץ במצות לא יהיה במאודיות כנ"ל:

זאת ועוד אחרת כי צריך הלימוד להיות מאהבה לבלתי ישים מדתו זאת אל כל דבר מהדברים כי אם בתורת ה' תפצו. וז"ל מדרש תנחומא פ' נח לא קבלו ישראל את התורה עד שכפה עליהן הר כגיגית כו'. וא"ת על תורה שבכתב והלא משעה שאמר להם מקבלים אתם את התורה ענו כלם ואמרו נעשה ונשמע כו' אלא על תורה שבע"פ אמר להם כו' וקשה כשאול קנאתה ואין לומד אותה אלא מי שאוהב הקב"ה בכל לבו כו' שנאמר ואהבת כו'. ומנין אתה לומד שאין אהבה זו אלא תלמוד. ראה מה כתיב אחריו והיו הדברים האלה על לבבך. ואיזה תלמוד שהוא על הלב הוי אומר ושננתם לבניך זו תלמוד שצריך שינון. ללמדך שפרשה ראשונה שבק"ש אין בה פי' מתן שכרה בעה"ז כמו בפ' שניה. והיה אם שמוע כו' ונתתי מטר ארצכם בעתו. זו מתן שכר עוסקים במצות ואין עוסקים בתלמוד כו'. שכל מי שאוהב עושר ותענוג אינו יכול ללמוד תורה שבע"פ. לפי שיש בה צער גדול ונידוד שינה. ויש מכלה ומנבל עצמו עליה. לפיכך מתן שכרה לעה"ב. שנאמר העם ההולכים בחשך ראו אור גדול כו' ולפיכך קבע הקב"ה ב' ישיבות לישראל שיהיו הוגים בתורה יומם ולילה. ומתקבצים ב' פעמים בשנה. באדר ובאלול. ונושאין ונותנין במלחמתה של תורה עד שמעמידין הדבר על בוריו והלכה לאמתתה עי"ש שהאריך. ובמדרש אמרו שהכריח הקב"ה אותנו ע"י כפיית ההר שלא תסור התורה ממנו לעולמים. דבאונס כתיב לא יוכל לשלחה כל ימיו. גם המן שאכלו במדבר היה לכונה זו. כמ"ש בס' המגיד לב"י. שהמן שאכלו ישראל היה הכרחי לקבל התורה בלי שום בחירה. ובילקוט ראובני פ' בשלח וז"ל יפיפיה גי' קצ"ה. הוא שר התורה. הוא המטיר המן לישראל והם אמרו נפשנו קצ"ה. להודיע שקצו ומאסו במן ובתורה ע"ש. וזה היה להם הכרח לקבל התורה. כי המן בא משר התורה והוא להם אבירים שמלאכי השרת נזונין. שוב לא היה להם שום נטיה ותאוה חומרית. רק תקוע היה בלבם אהבת התורה והמצות. וזה נשאר לדורות למשכילים. אשר עליהם נאמר אדם כי ימות באהל:

חזות קשות ראיתי. הנה בפ' בהעלותך כתיב. מקברות התאוה נסעו העם חצרות ויהיו בחצרות ותדבר מרים ואהרן במשה על אודות האשה הכושית אשר לקח. והקשו בתוס' יבמות ד' ס"א על מה זה אחרו לדבר במשה זמן רב אחר מתן תורה ותירצו לפי מאי דאיתא בירושלמי דבקברות התאוה שנבחרו ע' זקנים ואמרה מרים לצפורה אשרי לנשותיהם של אלו שנבחרו לגדולה. אמרה צפורה אוי להם שהרי בעלי מיום שהתחיל הקב"ה לדבר עמו פירש ממני ואז נתודע להם הדבר ע"ש. ונראה בזה דמצינו שם שהתאוו תאוה. ואמרו מי יאכילנו בשר זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם כו' ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו והמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדולח. ופירש"י מי שאמר זה לא אמר זה. אלא הקב"ה הכתיב בתורה והמן כזרע גד הוא. וכתיב וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו איש פתח אהלו. ופירש"י למשפחותיו על עסקי משפחות של עריות שנאסר להם ע"ש. והוא תמוה. דמה ענין תרעומות המן עם עסקי עריות. ונראה לפמ"ש רז"ל בהא דאי' בגמ' ויתיצבו בתחתית ההר מלמד שכפה עליהם הר כגיגית. אם מקבלים אתם את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם והקשו דהא כבר נתרצו ואמרו נעשה ונשמע. וכתוב בגור אריה דלא יתכן להיות קבלת התורה ע"י בחירה אם ירצו יקבלו ואם לא ירצו לא יקבלו. אלא מראה להם הקב"ה שהתורה הוא הכרחי להם. ודבר הכרחי יש לו קיום לעולם כדאיתא במדרש. דבאונס כתיב לא יוכל לשלחה כל ימיו ע"ש. והנה מצינו שהתאוו תאוה והיינו שלא היה להם שום תאוה חומריית. וכמ"ש באלשיך שהתאוו שיהיה להם תאוה ע"ש, ולפמ"ש הטעם הוא משום דע"י המן שהיה משר התורה ולחם אבירים היה כל חפצם ותשוקתם רק לתורה ונפשם יבשה וריק מכל תאות החומריות והם התאוו תאוה שיהיה להם קבלת התורה בחפצם ורצונם. כמו שאמרו נעשה ונשמע. כי אין אדם חפץ באהבה הכרחית. לזאת התרעמו על המן והכרחתו לאהבת התורה. ואמרו זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם. פי' בלי הכרח רק את אשר בחרנו ואשר מצא חן בעינינו. כי כן פי' מלת חנם. כמבואר בשרשי רד"ק שרש חנן. ועתה נפשינו יבשה אין כל בלתי אל המן הוכרחנו. ואנחנו רוצים שיהיה הבחירה בידינו. אמנם גם ע"י הבחירה נאכל המן. כי אם לא היה המן טוב למאכל ונחמד למראה היינו צריכין אל ההכרח. אבל באמת המן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדולח. ובודאי נאכל ממנו. אך לא יסור מאתנו כל התאוות ותהיה לנו קבלת התורה ברצון ובבחירה כמו שאמרו נעשה ונשמע:

טרם יקראו והנה נחשף קלונם, דכתיב וישמע העם בוכה למשפחותיו והיינו על עסקי עריות שנאסר להם. והנה בספר גור אריה פרשת ויגש הקשה כיון דישראל במתן תורה דין גרים היה להם, וכדאיתא ביבמות דישראל היו צריכין מילה והזאה וטבילה כדין גרים, וקיי"ל גר נושא אחותו משום דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, ואם כן לאותו הדור היה ראוי להתיר קרובות ערוה. ותירץ דלא אמרינן גר שנתגייר כקטן שנולד דמי אלא בגר שנתגייר מדעתו וחפצו אז הוא כקטן שנולד, אבל בשעת מתן תורה שהוכרחו לקבלה שכפה עליהם הר כגיגית, בזה לא הוי כקטן שנולד ע"ש. לזה בכו למשפחותיהם על עסקי עריות. כיון שהמן הכריחם לקבלת התורה, כמ"ש אות ח'. על כן נאסרו בקרובותיהם. אבל אם לא היה על ידי הכרח רק ברצון ובבחירה, היו מותרים בקרובותיהם כמו שביארנו. והנה ביבמות דף ס"ו פליגי רבי יוחנן וריש לקיש בנכרי שהיה לו בנים ונתגייר, דר"י סבר קיים פרו ורבו שהרי יש לו בנים, ור"ל סבר גר שנתגייר כקטן שנולד דמי וצריך לקיים פרו ורבו. ולכאורה תיקשי, הא דאמרו שם בש"ס בפלוגתא דבית שמאי ובית הלל, ב"ש סברי ב' זכרים, וב"ה סברי זכר ונקבה. וטעמא דב"ש שם דילפי ממשה שהיה לו שני בנים ופירש מן האשה. וב"ה ילפי מברייתו של עולם זכר ונקבה. ואמרינן ב"ה לילפי ממשה. ומשני משה מדעתו פירש והסכים הקב"ה על ידו ע"ש. ואם כן לב"ש דילפי ממשה נהי דקיים פרו ורבו בב' זכרים, הא בשעת מתן תורה דין גרים יש להם, ולר"ל צריך לקיים פרו ורבו דהוי כקטן שנולד, אלא דלפי מ"ש בגור אריה דעל ידי ההכרח אין הגר כקטן שנולד, ניחא גם לר"ל. ובזה יתיישב קושית התוס' שלא דברו אהרן ומרים במשה עד אחר קברות התאוה. משום דקודם היו סבורים דגר שנתגייר כקטן שנולד וצריך לקיים פרו ורבו אף שהיו לו בנים מקודם, ואם כן ודאי לא ביטל משה המצוה מדעתו, ואמנם הקב"ה ציוה עליו. אולם אחרי רואם בקברות התאוה שנאסרו להם עריות, וזה מטעם דגר מוכרח לא הוי כקטן שנולד, כמ"ש בספר גור אריה, וכבר קיים משה פרו ורבו בבניו הראשונים, ומצאו פתח לחשדו שמדעתו פירש כיון שאינו מבטל מצוה בזה, דגם לב"ה קיים פרו ורבו בב' בנים, רק שהם מוסיפין דגם בזכר ונקבה סגי לדעת הירושלמי, ולזה התרעמו הלא גם בנו דבר ה'. עד שהשיב להם הקב"ה פה אל פה אדבר בו, אני הסכמתי לדבריו:

ישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשד נתנה. וכתב מהרי"ע בעקידה[2], שהורה לנו שתכלית האדם ושלימותו לעת קצו יפרדו שני חלקיו אלה זה מזה הפרדה גמורה כל אחד לעצמו, מבלי השאיר מהם שארית את רעהו כו', ואמנם זה שאמר החכם בהפרדתם הנה והנה יושלם אצלו בהיותו על תכלית הטוב בהיותו בחיים חיותו עד שלא תתערב נפשו ולא תתקשר עם תכונת חומרו ופחתיותיו להתעצם בהם כלל. ואם נטה לזה בצד מה שישתדל שיהיו נפרדים עד שלבסוף ישוב העפר אל הארץ כשהיה מבלי ערוב נפשיי. והרוח ישוב אל האלהים אשר נתנה, מבלי ערוב עפריי כמ"ש תנה לו כמה שנתנה לך. אמנם זה הענין ההפרדה על זה האופן הוא קשה אצל אנשים. כי הנה יש לנפשם נטיה גדולה אצל חומרם בהתעסקם תמיד בעסקי החומר כו', עד שתקשר נפשם ותמסר בידם לכל מלאכת עבודה כו', עד שאהבה אותו אהבה עצומה בחייהם ובמותם לא נפרדו כו', ונשארו אצלה ממנו ענינים רעים ונפסדים כו', ולזה אמר שנפש רשעים קשה לצאת כצמר הנאחז באחד הקוצים כו', כי לא יקוים בהם וישוב העפר על הארץ ע"ש. ובספר המגיד לב"י[3] כתב גם כן שהוא ענין כף הקלע[4], שכחות הגופניות שנתקשרו עם הנפש עם תאוותיהם פעמים לעבירה זו ופעמים לעבירה זו, וכל עבירה יש לה כח ממונה להענישו, ולזה הוא כף הקלע, ומשליכין אותו זה לזה לכל הכחות הממונים ע"ש. בזה נראה לישב מ"ש במדרש כי שם קברו את העם המתאוים יכול על שם המאורע תלמוד לומר שם קברו את העם המתאוים ע"כ. ועיין מ"ש בעקידה שהיה לו לומר העם שהיו מתאוים ע"ש. וזה פירוש יכול על שם המאורע שאירע פעם אחת היה זה המעשה נתאוו לבשר ושוב הפסיק, אך השם נשאר להמקום מזמן ההוא, תלמוד לומר שם קברו את העם המתאוים, פירוש עדיין הם מתאוים, ואינו מאורע רק מתהוה בכל עת. וכמ"ש דכל שמתאווה בחייו נקשר בו אחר פרידת הנפש ועדיין הם מתאוים:

כפעולות איש כן משכורתו. ומצינו שאמרו חז"ל בקברות התאוה שהיה להם תאוה זרה, שרואים שהבשר ממית ואעפ"כ לא עמדו מתאוותם. והוא לפי שהתרעמו על המן והכרחתו אל התורה, כי חפצם באהבה בחירי ומאסו באהבה הכרחי, ולכן כמדתם שילם להם, שגם התאוה זרה הניתנת להם הכרחית היתה, אף שהמיתה לא נטו מאחריה. ומזה יוכל המשכיל להבין אם לתאוה זרה כח נפלא כזה להמית עצמו עליה, על אחת כמה וכמה לתורה ולמצוות שיתלהב לב האדם בחשק נפלא ונורא מאד, ולקיים בנפשו אדם כי ימות באהל, ולא יחוש לקמחיה ולהיות אכזרי על עצמו, ויהגה בתורתו יומם ולילה, ואז יהיה טוב לו בזה ובבא. ולא ידבק מן החרם בידו לאחר פרידת הנפש., ויהיה חס ושלום בכף הקלע כמ"ש. ולזה אמרו בסוטה פ"ב משל לאדם שהיה מהלך בדרך באישון לילה כו', כיון שהגיע לפרשת דרכים ניצל מכולם. מאי פרשת דרכים. אמר ר"ח זה תלמיד חכם ויום המיתה. דכיון שהוא תלמיד חכם התורה מוציאה את נפשו מטיט החומר, ועל ידי כן תשוב הרוח אל האלהים אשר נתנה וכמו שנתנה, והעפר ישוב על הארץ כשהיה. וזה הוא פרשת דרכים, כל איש מאישיו פונה לדרכו, לא יפגשו זה בזה, ואז הוא מוצל מכל וכל:

להשביע נפש הקורא משכיל בענין הפרידה הזאת, כי לכאורה יפול לב אדם על זה איך יתפרדו חברים כמוהם הקשורים בעבותות הרכבתם לבלתי ישאר אף שמץ מאיש ברעהו. אומר שזה הענין ודוגמתו הראה הקב"ה למשה תחילת דבר ה' בו. דכתיב וירא והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל ויאמר משה אסורה נא ואראה כו' ויאמר אל תקרב הלום של נעליך מעל רגליך ע"כ. והרבו המפרשים לספר בטעם הרמז הזה. ונראה לפי מה שכתב בספר המורה[5] דבמאמר של נעליך הזהירו הקב"ה למשה על הפשטת הגשמיות להסיר מעליו כל כחוות הגופניות ע"ש, ומבואר בכתבי האר"י ז"ל הא דאש של מעלה אינו מכלה ואש של מטה מכלה כל אשר יפגע בו, והוא משום דאש של מעלה לא יתעצם ויתחבר בשום עצם חומרי ולא יתערב בחלקיו ולכן לא ישרפהו, מה שאין כן אש של מטה יתעצם ויתערב בכל החומרים, ויכנס בחלקי העץ ויתערב עמו ויכלהו. ולזה הראה ה' למשה המחזה ההוא בתבערת הסנה ושלילת האיכול, אשר יבין כי כמעלת אש עליונה כן מעלת הנפש המשכלת, ואף אם ירדה לשכון בתוך בית חומר לא תתערב בחלקיו ולא תתעצם בו. אך אם ישמרה בעליה תשאר במעלתה. ועל ידי זה בכל עת יבא אל הקודש להפשיט בגדיה מעליה. ואמר לו של נעליך וכמו שכתב המורה. ובזה יובן הפירוד התכלית כמ"ש:

מלבד כל אלה שכתבנו נאמר כי בראשית בריאת האדם, כאשר הרכיב הבורא חלקיו ויעשהו שר צבאו על פקודי הנבראים, וישם הנפש המשכלת בתוך ביתו לגברת, על פיה יצאו ועל פיה יבואו כל הכוחות. ולא התעצמה הנפש ההיא בקרב כוחותיה, כי אם מנגד עמדה הנפש לבדנה, וכוחות החומריות לבדנה רק יסורו למשמעתה אל אשר תצוה. ואיננה בגוף רק הרכבה שכונית. אולם האדם בהבראו כי לא שמר את נפשו ויסירה מגברת, אזי במעשיו הרעים יתערבו כוחות נפשיות עם כוחות גופניות, וממזג מזג חדש מעירוב הנפש עם החומר ונעשה בריאה חדשה לרעה. וכמו שכתבו חכמי המחקר שהרכבה המזגיית לא תשאר במורכב צורה מצורת כל אחד מהנפרדים שהורכב זה המורכב מהם, אלא יש לו צורה חדשה ופנים חדשות באו לכאן, כהרכבת הסנגבן שאין בו מצורת הדבש והחומץ כלום אלא מזג חדש הוא נקנה, לפי שאין בו חלק יהיה כולו דבש וחלק יהיה כולו חומץ, אלא כל חלקיו הם מורכבים. ולזה כאשר האדם הולך בתאוות יותר מדאי, אזי יצא מהם הרכבה חדשה וצורה חדשה יוצא, ואינו חציה אדם וחציה חומר אלא מזג חדש. אבל הצדיק במעשיו ועל ידי התורה מוציא את הנפש מטיט החומר ואינו אלא הרכבה שכונית, וכמו האיברים. הידים, והרגל, והעינים, והאזנים, וכיוצא. שהם מורכבים מאיברים פשוטים, ויש לכל אחד טבעו ומזגו הראשון, ואין בו טבע הכלל ולא מזגו, שחלק מהיד אינו חלק מהרגל, ואעפ"י שהם מורכבים, נקראים הרכבתם הרכבה שכונית. ועיין בתשב"ץ (חלק שני סימן ד') מה שכתב שהפרדה איננה כלאים, אע"ג שבא מסוס וחמור, ומשום דהוי הרכבה מזגיית והוי צורה חדשה. אבל חציו עבד וחציו בן חורין אינו יכול לישא מינו משום דאתי צד עבדות ומשתמש בצד בת חורין, וזה אינו רק הרכבה שכונית, וצד עבדות לחודא קיימא ע"ש. ותכלית הכוונה הוא שהנפש ישוב אל האלהים כאשר נתנה, והעפר ישוב כשהיה כמ"ש באות י' בשם העקידה. וזה כוונת מאמרם ז"ל פ"ק דחולין דכל היכא דכתיב אדם ובהמה למעליותא, היינו שיש לו צורת אדם ובהמה הניכרת כל אחת לעצמה אז טוב לו, כי הנה הוא כאשר נתנה, הנפש לעצמה וחומר לעצמו, משא"כ אם נתערבו זה בזה, אז אין לו צורת אדם דהיינו הנפש, ולא צורת הבהמה הוא החומר, רק בריאה חדשה וזרה, ולא כן תכלית הבריאה. וזהו אדם ובהמה תושיע ה', והוא למעליותא להחזירה כנתינתה. והבן:

נקטינן אריה אבי תרי לא נפל, והא חזינן דנפל, האי דאדמי להו כבהמה, שנאמר נמשל כבהמות נדמו. ונ"ל לפי מ"ש בזוהר פ' בראשית פקודא תשיעאה למיתן למסכני כו', דכתיב נעשה אדם בצלמינו כדמותינו, נעשה אדם בשותפא כלול דכר ונוקבא בצלמינו עתירי, ומסטרא דנוקבא מסכני כו'. הכי איצטריך ב"נ לתתא למהוי עתירי ומסכני בחבורא חדא כו', רזא דכן חמינן בספרא דשלמה מלכא, דכל מאן דחס על מסכני ברעותא דלבא לא משתני דיוקניה לעלם מדיוקנא דאדם, וכיון דדיוקנא דאדם אתרשים ביה שליט על כל בריה, הה"ד ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ כו', מנ"ל מנבוכדנצר אע"ג דחלם האי חלמא כל זמן דהוי מיחן למסכני לא איענש וכד חב מה כתיב עוד מלתא בפום מלכא כו' מיד אשתני דיוקניה כו' ע"ש. וזהו אריה אבי תרי לא נפל. פי' אם הוא בלול מתרין דכר ונוקבא עתירי ומסכני כחדא, דיוקניה דאדם קדמאה ושליט על כל בריה, אלא דהמקשה לא הבין לזה פריך והא חזינן דנפל, ומשני האי דאדמי ליה כבהמה, היינו דלא כלול דכר ונוקבא ואפי' מאה מהם כבהמה המה להם, אבל בי תרי בחבורא חדא בצלם ודמות מקויים בו ומוראכם כו'. וזה כוונת המשורר תהלים אך בצלם יתהלך איש אך הבל יהמיון יצבור ולא ידע מי אוספם. פירוש אם רק בצלם יתהלך האדם ולא כלול בדמות דהוא סטרא דנוקבא מסכני, אז אך הבל יהמיון יצבור ולא ידע מי אוספם ואינו דבר קיום לו:

סלולה אורת ישרים ההולכים דרך צדקה שהוא קיום העולם אשרי משכיל אל דל ובפרט ביום משתה ושמתה ויו"ט, כמבואר בזוהר (ח"ב פח, ב) וז"ל, תא חזי דכולהו שאר זמנין וחגין בעי בר נש למחדי ולמחדי למסכני ואי הוא חדי בלחודואי ולא יהיב למסכני עונשיה סגי כו', עלי' כתיב וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם, ואי איהו בשבתא חדי אע"ג דלא יהיב לאחרא לא יהיב ליה עונשא כשאר זמנין וחגין דכתיב פרש חגיכם ולא פרש שבתכם, וכתיב חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי ואלו שבת לא קאמר, ובגין כך כתיב ביני ובין בני ישראל עכ"ל. ובטעם הדבר דבחגין צריך יותר למחדי למסכני מבשבת. גם להבין מה דכתיב חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי מה ענין חדשים לכאן. ובזוהר לא הזכירו שצריך למחדי בחדשים. גם מ"ש הה"ד ביני ובין בני ישראל. נ"ל דמקראי קודש אינון אושפיזין עילאין קדישין וצריך למחדי לאושפיזי, וזו היא שמחתם לשמח נפש העניים האומללים הם יקחו חלקם. והנה להשגת תכלית הענין אמשול לך משל, למלך שלטון שנתארח לבית כפרי אחד אשר תחת ממשלתו ויכירהו, ולא שת לבו אליו לכבדו כראוי ויחר אף המלך בו, וישא עיניו והנה איש בא אליו והוא ציר שלוח מכפרי אחר לאמר אם על המלך טוב יבא אל המשתה אשר אעשה לו, ויבא המלך אל בית האיש ההוא והנה גם זה האיש לא שת לבו אל המלך ולא כבודו גם הוא, אדין מלכא בנס וקצף סגי ברגז וחמא, אמר הדמין יתעבד וביתיה נולי ישתוי, כי יותר רעה מעשה זה האיש מהראשון, כי אל הראשון מעצמו בא אליו המלך וזה שלח אחריו, גם על השליח קצף כי הוא היה הסבה לבושתו. והנה בשבת דקביעי וקיימי ומעצמם באו האושפיזין לאו עונשיה סגי. אבל בחגים ומועדים שהם ע"י ישראל כמאמרם ז"ל אלה מועדי ד' אשר תקראו אותם אל תקרא אותם אלא אתם, ואם אז אינו תכבד האושפיזין עונשיה סגי, לזה אמר חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, כיון דהזמנים נקראים ע"י החדשים, וגם על השליח כועס שהם החדשים, לזה אמר הה"ד אות היא ביני ובין בני ישראל, משום דשבת קביעא וקיימא ואמרינן מקדש השבת וישראל והזמנים דשבת הוא אות בינו ובין בני ישראל. וחגים בין ב"י ובינו, ומשום דשבת קביעא וקיימא וזמנים ע"י ישראל נקראים והבן. וגם כיון שצריך להראות פני אלהים בחגים וזמנין שנאמר יראה כל זכורך, ע"כ צריך שיהיה עכ"פ בזמנים הללו בצלם ודמות עתירי ומסכני כחדא ולא יהיה ח"ו כבהמה:

עתה ישכיל כל איש ויבין צורך האחדות עתירי ומסכני, ולעשות צדקה בכל עת, וביותר לעניים ת"ח להחזיקם בתורת ה', ואמרו בש"ס כמה טפשאי אינשי דקיימי מקמי ס"ת ולא קיימי מקמי גברא רבא דאלו בס"ת כתיב ארבעים יכנו ואתו רבנן ובצרי חדא. והקשו מהא דאמרו בקידושין דף ל"ג מהו לעמוד בפני ס"ת, ואמרו מפני לומדיה עומדין מפניה לא כ"ש, ומשמע מזה דכבוד התורה גדול משל לומדיה. ונ"ל לפמ"ש בס' תפארת ישראל, דכאשר נתבונן במעשה הבורא כל הנבראים צריכין תיקון ועשיה, כדאיתא במדרש כל אשר נברא בששת ימי המעשה צריך תיקון ועשיה אחרת חטין צריכין לטחון החרדל צריכין למתק. ומפני כי התורה ניתנה מהש"י ע"י נביא ומעלת השכל גדולה מנביאות, וכדאמרינן חכם עדיף מנביא, וכמו שפעולת השכל גדולה מהטבע כמו כן היא גדולה מנבואה, ולכך החכמים הם עיקר התורה והשלמתה, ומש"ה אתו רבנן ובצרי לה חדא כו', והתורה בא לעולם כמו כל הטבעים שלא באו מבוררים רק האדם בשכלו מבררם והשכל מברר הנבואה כו'. ובמדרש שאל טרנוסרופוס את ר"ע איזה מעשים נאים כו', הרי שאפי' מעשה הש"י צריך תיקון כו'. ואל יפלא בעיניך איך יוכל האדם לברר בחכמה דברי הנבואה, וכמו כן איך החכמה מבררת הטבע שברא הש"י, משום דהכל מהש"י הטבע והחכמה והנבואה הבריאה והתיקון ע"ש. וזה כוונתם ז"ל הני טפשאי דקיימי מקמי ס"ת ולא קיימי מקמי רבנן, דעיקר תיקון והשלמת התורה ע"י החכמים דבצרי חדא, והרי זה כמי שיש לו כרם מלא גפנים נטע שורק, ואדם אין לעבוד את אדמתה, הנה כרמו כלא היה, אולם אם ישכור פועלים ויעבדו עבודת הכרם ויעשו ענבים בקרן בן שמן, אז הידד הידד יקראו הדורכים, כרם חמד ענו לה, ומ"מ לא יהיו הפועלים מיטב קנינו כי אם הכרם הוא העיקר, אך הוא צריך אל הפועלים ובלעדם לא יכון. וכמו כן הוא בתורה אם אין ת"ח לברר ולתקן והיה כדברי ספר החתום, שאין לך מצוה מפורשת בתורה, תפילין לא נודע כמה פרשיות ומה לכתוב, וכן ציצית, ומזוזה, ושעטנז, ורבות כהנה, ובמלקות בצרי חדא. ובלעדי הת"ח התורה כלא היתה, אבל אם כבר החזקנו ידי המחזיקים הת"ח המתקנים אותה, וכבר אכלנו את לחמה ויינה שתינו. אז היא העיקר ולא הפועלים, כמו המרגלית בתחילת מציאתה סתומה ומכוסה ואינה חשובה מאומה, וכשיש עבד נוקב מרגליות אז הוא יעשנה ויחשיבנה מאוד, אמנם לא יחשב העבד לעיקר כ"א המרגליות. וכן בתורה אם מפני לומדיה אנו עומדין שהם הפועלים וכבר תקנו אותה והשלימוה מפניה לא כ"ש שהיא העיקר. והבן:

פדיון נפשו יתן איש בהטיבו לטובים הם ת"ח שמהנה אותם מנכסיו כי מזה הוא זוכה להחיות נפשו בעת נבלתי יקומון, כמאמרם ז"ל פ' הנושא אמר ר' אלעזר עמי הארץ אינן חיין לעתיד לבא א"ל ר"י לא ניחא ליה למרייהו דאמרת להו הכי א"ל מקרא אני דורש כי טל אורות טליך כו' כיון דחזיה דהוה קא מצטער א"ל רבי מצאתי להם רפואה מן החורה ואתם הדבקים בה' וכי אפשר לידבק בשכינה והא כתיב כי ד' אלהיך אש אוכלה, אלא כל העושה פרקמטיא לת"ח והמהנה ת"ח מנכסיו כאלו מדבק בשכינה, וכתיב חיים כולכם היום ע"ש, הרי שתחיית המתים אינה אלא ע"י טל של תורה, רק המהנה ת"ח יש לו טלם, כענין יששכר וזבולן. וזה כוונת מאמרם ז"ל פ' חלק אלו שאין להם חלק לעה"ב כו' והאומר אין תחיית המתים מן התורה, ואמרו בש"ס הוא כפר בתחה"מ לפיכך אין לו תחיה, פי' אף שמודה בעיקר התחיה אלא שאומר שאינה מסבת התורה והוא כופר בסבתה אין לו תחיה, כי סבה אחרת אין לה רק של תורה, דידיה או של אחרים הנהנים ממנו והוא כופר בה ולכך לא תחייהו, אמנם יאמין כל איש כי זה הוא עיקר התחיה ואז יזכה לקום עם ישיני חברון לשמוח בשמחת ציון תוב"ב:

צרורות וקשורות ונאחזות נפשותינו אשה באחותה כי אין התחיה כ"א ע"י התורה ואם לא יתקשרו ההמון עם הת"ח מאין יבא עזרם וממה יחיו. עקבא דמשיחא אמרו שרי חכימיא למהוי כספריא כו' ועמא דארעא אזלי ומדלדלא ואין דורש כו' ואין לנו להשען אלא על אבינו שבשמים. וי"ל כוונתם כי עיקר הבריאה אינה רק עבור התורה, וכל ישראל כאיש אחד ובו אברים פנימים וחיצונים וכל חיתם הוא מהלב, וכשיש אבר מדולדל מגוף אז אין לו חיות מלב, וכמו כן ת"ח שבדור הם הלב ובהם משכן החיות וכשמחוברים עמא דארעא עם הלב דהיינו לת"ח ע"י שמהנים אותם מנכסיהם, אז החיות מהלב וכל האברים אחד הם ירגישו איש בהרגשת רעהו, אבל אם פירשו עצמם מתורה ומת"ח הם רק כאברים המדולדלים שאינם מרגישים איש ברעהו, ולכל הגוף בכללו הוא חסרון כשיש אבר אחד מדולדל וכן לכלל ישראל, וזהו עמא דארעא אזלא ומדלדלא ואין דורש ואין מבקש בפרנסת ת"ח שיכולים להגות בתורת ה' ולכך אין לנו להשען אלא על אבינו שבשמים, וביותר יזהר האדם מגדר האהבה והאחוה לבלתי עשות רע איש לרעהו ואמרו ז"ל יהי ממון חבירך חביב עליך כשלך וכ"ש שלא יגזול אותו:

קשה גזל הדיוט מגזל גבוה שזה הקדים חטא למעילה וזה הקדים מעילה לחטא, בגזל הדיוט כתיב נפש כי תחטא ומעלה כו' ובגזל גבוה כתיב נפש כי תמעול מעל וחטאה כו' והוא מאמר ר' לוי פ' הספינה. וצריך ביאור וכי משום דהקדים חטא למעילה הוא חמור כיון דבתרווייהו איכא חטא ומעילה. ונ"ל לפמ"ש מהרי"ע בעקידה פ' חקת כי האיש אפי' היותר שלם חוטא בשום דבר מהדברים כו', הנה הוא מוכרח מצד טבעו כמו שאמר הכתוב כי אדם אין צדיק בארץ כו', אמנם כאשר יהיה בזה האופן, מקלות החטא, או משלימות התשובה ודאי לא יענש, וכמו שאמרו חז"ל אני הוא קודם שיחטא אני הוא לאחר שיחטא וישוב, אמנם מזה לא יקובל שכל חוטא לא יענש כי אם האדם הוא מוכרח לבלתי היותו אלוה לא הוכרח להיות מעמיק בחטא ומורגל בו ע"ש. ונתבאר שלא היה האדם ראוי ליענש על החטא כיון שהוא מוכרח בו ובפרט אם הוא מקלות החטא, אלא שעיקר העונש הוא על שמעמיק ומורגל בחטא ואינו עושה תשובה, וזה יוכל כל אדם, וכדכתיב לא נפלאת היא ולא רחוקה כו' ואמרו חז"ל שהוא על מצות תשובה, ומשום דגוף המצות נפלאו מן האדם ורחוק הוא ממנו, בעבור שאדם אינו אלהי והוא מוכרח לחטוא, ובפרט בקלות החטא, אלא שהאדם אם הוא מוכרח על החטא לא הוכרח להיות מעמיק ומורגל בו, וצריך חרטה ותשובה, ומצות תשובה לא נפלאת ולא רחוקה ומש"ה דן ר' לוי דקשה גזל הדיוט משל גבוה, דבגזל גבוה הקדים מעילה, משום דבעבור קלות החטא אינו נקרא חטא אל האדם כיון דאין צדיק בארץ שיעשה רק טוב, ועיקר החטא הוא מחמת שהעמיק בו ואינו מתחרט תיכף אחר עשותו, ומש"ה הקדים מעילה לחטא, דהחטא הוא כשאינו מתחרט, לזה כתב והתוודו שיעשו תשובה, אבל המעילה בעצם אינה בגדר חטא כיון דמוכרח הוא על קלות החטא, משא"כ גזל הדיוט שהוא יותר חמור, ויכול האדם לעמוד נגדו אם כי אינו אלוהי אינו מוכרח לגזול חבירו, שהוא מגדר הריעות והאחוה, לזה בגזל הדיוט המעילה עצמה היא החטא ומש"ה הקדים חטא למעילה:

רבי שמעון ב"א אומר כל מי שיש לו מעות ומלוה אותם שלא ברבית עליו הכתוב אומר כספו לא נתן בנשך וגו' עושה אלה לא ימוט לעולם, הא למדת שכל המלוה ברבית נכסיו מתמוטטין, והא קא חזינן דלא מוזפי וקא מתמוטטין, א"ר אליעזר הללו מתמוטטין ועולין והללו מתמוטטין ואין עולין. ופירש"י ז"ל והכי משמע קרא כל עושה אלה לא ימוט לעולם, כלומר אף אם ימוט אין מוטתו מוטת עולם, אבל המלוה ברבית ימוט לעולם ע"ש. ולכאורה יפלא דכשם שמקשה והא קא חזינן דלא מוזפי ומתמוטטין, ה"נ הא חזינן דלא מוזפי ומתמוטטין ואין עולין. ונ"ל דאיתא במדרש פרשת מטות כי לא ממוצא וממערב ולא ממדבר הרים, לא ממה שאדם יוצא למזרח ופורש לים, ולא למי שיוצא למדבר הרים, אלא ה' משפיל אף מרומם, ואף שמשפיל לזה מרומם לזה וגלגל החוזר, אמרו שם מפני מה נקראים נכסים שנכסים מזה ונגלים לזה, מפני מה נקראים זוזים שזזים מזה לזה ע"ש, לזה מי שמלוה ברבית נכסיו מתמוטטין ואין עולין בשום מקום, וזה פירש"י והכי משמע קרא אין מוטתו מוטת עולם, היינו שיהיו עולים עכ"פ לאיש אחר בעולם והנכסים נשארין בעולם, לא כן המלוה ברבית כספו אינו עולה כלל לשום אדם בעולם. וכן מבואר במדרש כספם בחוצות השליכו וזהבם לנדה היתה אלו מלוי ברבית, עוד שם קראו כסף נמאס, משא"כ בשאר יורדין אף שהם אין עולין הנכסים עולים:

שבתי זממתי מצאתי און לי שכל העולם כולו איש אחד, מהא דאמרו בפשיטות אין העולם נדון אלא אחר רובו, ואם היה כל אחד איש בפני עצמו מה ענין הרוב לזה, אלא ודאי הכל איש אחד. ואיתא במדרש איכה השביעני במרורים הרוני לענה, מה שהשביעני במרורים בלילי פסח דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו, הרוני לענה בלילי ט"ב. ונ"ל לפי מה מה דאיתא במדרש איכה בליל ט"ב נכנס אברהם אבינו לבית קה"ק, אחזו הקב"ה בידו והיה מטייל עמו ארוכות וקצרות, א"ל הקב"ה מה לידידי בביתי, א"ל רבוני בני היכן הם, א"ל חטאו והגליתים בין האומות, א"ל לא היה בהם צדיקים, א"ל עשותה המזימתה, א"ל היה לך להסתכל בטובים שבהם, א"ל סוגיהן בישין דכתיב עשותה המזימתה הרבים, א"ל היה לך להביט בברית מילה שבבשרם, א"ל חייך כפרו בו שנאמר ובשר קודש יעברו מעליך ע"ש. וידוקדק לכאורה מעיקרא שאל לא היה בהם צדיקים, והשיבו הקב"ה עשותה המזימתה, הוסיף לשאול היה לך להסתכל בטובים שבהם הרי לא היו. ונ"ל לפמ"ש בדרשות מהר"י מסקאטו בהא דעולם נידון אחר רובו, והיינו אם זה רוצח וזה גנב וזה מקבל שוחד וזה מלוה ברבית איסורין מבטלין זה את זה כדאמרינן פיגול נותר וטמא שבללן ואכלן פטור, וא"כ כיון דרובם לאו לוקחי רבית ולא רוצחים הן מבטלין זא"ז ע"ש. לפי זה בתחילה שאל אברהם אבינו אם יש בהם צדיקים ממש, והשיבו הקב"ה עשותה וכו', לזה א"ל היה לך להסתכל בטובים, היינו שבכל אחד אף שיש בידו כמה עבירות טובים הם זה נגד זה ומה שיש בזה אין בזה ויוכל להצטרף לבטל עבירות חבירו, וכן השני וכן השלישי וכן כולם, א"ל הקב"ה סוגיהן בישין ואין איסורין מבטלין זא"ז אלא הכל הולך אחר הסוג הוא הכולל עבירות ואין עבירות מבטל עבירות, ואמרו בזבחים שם בהא דאיסורין מבטלין זא"ז, ופליגא אדהלל דאמר כורך מצה ומרור ואוכלן ביחד, דס"ל מצוות אין מבטלין זא"ז, ואם מצוות אין מבטלין זא"ז ה"ה איסורין אין מבטלין זא"ז ע"ש. וא"כ שפיר קאמר מה שהשביעני במרורים בלילי פסח דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו, וא"כ מוכח דאין מצוות מבטלין זא"ז, בזה הרוני לענה בליל ט"ב, משום דסוגיהן בישין אין העבירות מבטלין זא"ז:

תרתי בלבי להבין מ"ש בספרי, שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך וגו', כדאי הוא מינוי הדיינין הכשרים להחיות את ישראל ולהושיבן על אדמתם ע"ש. ולשון כדאי הוא מינוי הדיינין להחיות כו' אינו מובן דודאי כדאי הוא ליותר ויותר, דמצינו שגוף התורה לא ניתנה לישראל רק על מנת שיקיימו את הדינין כדאיתא במדרש ואלה המשפטים הה"ד ועוז מלך משפט אהב כו' ע"ש. ונ"ל לפמ"ש בעקידה פרשת וירא ז"ל ועוד יש לי להפלא וכי משוא פנים יש בדבר מה נשתנו אנשי הגבעה מאנשי סדום כו', והנה הרמב"ן ז"ל הליץ בעדם וכ' אמנם פשט הכתובים משוה אותם לגמרי כו', ע"ש שהאריך והעלה כי אם העיר מוקפת חומת החוקים וגזירות הטובות ודתות הישרות, אע"פ שלפעמים יעלו שועלים יפרצו גדרים וישביתו חוקים, הנה נא העיר הזאת קרובה להרפא ולהתקן כי יקום אחד בעיר ושנים ממשפחה להוכיח את העם יעורו לבבם וישובו לאיתנם הראשון, אמנם אם אין לה שום גדר לא מתקנה ולא מנהג טוב, ומה גם שיש לה חומה גבוה מנחשים ועקרבים קוצים וברקנים חוקים לא טובים ומשפטים בל יחיו בם כו', והנה באמת זה היה חטאת סדום כו' עד אשר הקימו להם דברים רעים ומגונים לחוקים טובים וקבעו בהם מסמרות בקנסות שלא יעברו עליהם כו', אבל בגבעה היה להם חוקים טובים רק שעברו עליהם לשעה זה יוכל לתקן ע"ש. ואפשר שזהו כוונת ספרי כדאי הוא מינוי הדיינין, היינו המינוי בעצמו, אף אם לא ישמעו בעת מן העתים לקול המורים, קרובים הם להושע בתוכחת הזקנים כמ"ש בעקידה על אנשי גבעה. והמקיימים משפטי הדיינין הלא הם היושבים ראשונה במלכות נחלתם בלי מצרים, עין לא ראתה אלהים זולתך:

אמר המשורר בתהלים סי' נ', אם ראית גנב ותירץ עמו ועם מנאפים חלקך תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי. נ"ל עפ"י מה דאיתא בספר נצח ישראל[6] פרק כ"ה נשאלנו איך ישראל משתוקקים אל הרע תמיד כו', כי אותו אשר הוא עמיתו בתורה ובמצוות מבקש רעתו והתורה אמרה ואהבת לרעך כמוך כו', והשבתי כו', אמנם מדה זאת אינה בישראל מצד כי נפש רשע אותה רע, כי עם הקדוש הזה מצד עצמם ראויים לכל החשיבות והמעלות כו', והחשוב מצד הטבע עצמו יבקש המעלה, ולא תמצא כפרי יקנא בשר גדול כי אם חכם בחכם עשיר בעשיר גבור בגבור כו', אך הדבר הזה יוצא מתכונה טובה תכונת החשיבות, וראיה לזה כי נראה לחוש באשר ייצר לאחד מהם כולם כאח לצרה ניגש, וזה הוא מפני כי ישראל עם אחד כו' ואינו כמו מדות הזנות כו', ודבר זה מורה על פחיתות גדול כו', ויש בהם קושי עורף לחזור בתשובה כו', שהם רחוקים מן החומרם אינם מתפעלים רק עומדים בתכונתם כו' ע"ש. לזה אמר אם ראית גנב ותירץ עמו ועם מנאפים חלקך, והוא מצד החומר הגס והוא פחיתות, תשב באחיך תדבר כו', הוא מצד הצורה החשובה וכמ"ש בנצח ישראל, והם שני הפכים בנושא אחד, ולא יהיה כזאת בישראל עם הקדוש הבאים מתכונה טובה. ויבואר מזה בפרשת נצבים, ואמר הדור האחרון בניכם אשר יקומו מאחריכם והנכרי אשר יבא מארץ רחוקה וראו את מכות הארץ ההיא ואת תחלואיה אישר חלה ה' בה גפרית ומלח שרפה כל ארצה וגו' ואמרו כל הגויים על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת מה חרי האף הגדול הזה ואמרו על אשר עזבו את ברית ה' וגו' וילכו ויעבדו אלהים אחרים וישתחוו להם אלהים אשר לא ידעום ולא חלק להם ויחר אף ה' בארץ ההיא כו'. ופירש רש"י אשר לא ידעום לא ידעו בהם גבורת אלהות. ואונקלוס תרגם לא אוטבא להון, ואותו שבררו אלוה לא חלק להם שום נחלה וחלק ע"ש. ולכאורה ידוקדק, הא אם יחלוק להם טובה עדיין איסורו במקומו עומד כדדרשינן בגמ' משגיא לגוים ויאבדם ושנראה להם שנתרפאו ע"י ע"ז כו'. והנה בדור המבול כתיב הנני משחיתם את הארץ, ודרשו רז"ל עם הארץ ג' טפחים של עומק מחרישה נתקלקל, וחטאת הארץ היתה שאמר ה' תוצא הארץ עץ פרי טעם העץ כפרי והיא עשתה עץ עושה פרי, כי היה החומר גס וזה גרם לנטיית האדם לחומריות, ואמר ה' ארורה האדמה בעבורך כי ההיזק ניכר באדם, ומש"ה בדור המבול חטאו ג"כ בחומריות חמס וג"ע וש"ד וזה בעון הארץ ולכן נענשה. ובספר המורה[7] כתב שלא מצינו חרון אף וקנאה רק בע"ז על זה יעשן אף ה' ע"ש, וחטא ע"ז הוא מצד הצורה והוא השכל הנפסד כמ"ש בגור אריה, לזה אמר הכתוב ואמרו כל הגוים על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת, היינו שהיתה שרפה כל ארצה, כי אם היה חטאם מצד הצורה לא חטאה הארץ, ואם נאמר שהיה חטאם מצד החומר אכתי תיקשי מה חרי האף הגדול הזה, דזה לא הוי רק בע"ז כמ"ש המורה וזהו מצד השכל, ואמרו על אשר עזבו וגו' ויעבדו אלהים אחרים וע"ז היה חרון אף הגדול, אשר לא ידעום ולא חלק להם היינו שלא חלק להם שום טובה ולא ידעום בכחות אלהות, ולא היה זה ע"י השכל המשובש שיהיה משגיא לגוים, רק מצד החומר הגס בהפקירא ניחא להו וזהו חטאת הארץ, ולכן שרפה כל ארצה. אמנם כי יצדיקו בני אדם מעשיהם הארץ הנשמה תעבד:

רבי שמעון בר יוחאי אמר אלו הוינא בסיני הוי בעינא תרי פומי חד למלעי באורייתא וחד למילי דעלמא כדחזינא דנפישי לישנא בישא, מאמר בירושלמי. לכאורה ידמה שאין גנאי כל כך אם לומד בפה שמדבר במילי דעלמא, אלא דתורה שבע"פ אי אתה רשאי לכותבה, וכתב בספר תפארת ישראל[8] כי התורה היתה מתיחסת לישראל דוקא, וע"י תורה שבע"פ שהוא בפה האדם ממש לא בקלף כו' יש לתורה חיבור עם ישראל כו', וזה אמרם פרק הניזקין לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבע"פ שנאמר על פי הדברים כרתי אתך ברית כו'. שדבר זה הוא הברית והחיבור שמחבר שני דברים יחד כו', ואילו היתה תורה שבע"פ גם כן כתובה לא היתה התורה מיוחדת לישראל דוקא ע"ש. ולפ"ז הפה הוא הקלף מתורה שבע"פ, וכמו הקלף של תורה שנכתב צריך עיבוד לשמה דוקא ויהיה טהור ולא טמא, כן הקלף של תורה שבע"פ, היינו הפה, יהיה רק לשמה, ושפיר בעי תרי פיות חד לתורה וחד למילי דעלמא. לפ"ז צריך ליזהר שלא לדבר בפה דברים שאינם מעבודת הבורא. ובמדרש תהליס י"ז הקשיבה רינתי - זו רינונה של תורה, בלא שפתי מרמה - זו תפילת המוספין, למה בלא שפתי מרמה - שלא עמדנו לתפילה לא מתוך דברים בטלים ולא מתוך שפתי מרמה אלא מתוך ד"ת ומע"ט. ונ"ל לפמ"ש הרמ"ע מפאנו תמידין כסדרן ומוספין כהלכתן, דתמידין הם נגד תורה שבכתב ומוספין הם נגד תורה שבע"פ, לזה אמרו ומוספין כהלכתן שהיא הלכה, ולתורה שבע"פ צריך יותר פה נקי מלתורה שבכתב שכבר היא כתובה על קלף כשר וזו פי האדם קלפה[9], וזה האזינה תפילתי היא תפלת המוספין שהוא נגד תורה שבע"פ, בלא שפתי מרמה שלא עמדנו להתפלל מתוך דברים בטלים. שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו. ומצינו שאמר אהרן למשה אל נא תשת עלינו חטאת אשר נואלנו ואשר חטאנו, ואיתא בילקוט אם שוגגין אנו מחול לנו כמזידין. ונ"ל לפי מה שפירש רש"י פרשת בהעלותך מדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה, בעבדי אפילו אינו משה, במשה אפילו אינו עבדי כו', היה לכם לומר אין המלך אוהבו חנם ואם תאמרו איני מכיר במעשיו זו קשה מן הראשונה ע"כ. והנה לפעמים ישב איש באחיו ידבר ושוגה הוא בו כי הוא סובר באמת שהוא רע כמו שאומר עליו, ופעמים יתקנא איש ברעהו יתן בו דופי במרד ובמעל אף כי הוא יודע האמת מעלת עמיתו, והנה אהרן ומרים אם היו שוגגין במעלת משה, יקטן עוונם נגד משה אבל יגדל עד מאד נגד הבורא ית' כי לא בחנם אוהבו וא"ת אינו מכיר מעשיו זו קשה מכולם, אך אם יזידו נגד משה ויודעים מעלתו ומלעיגים, יקטן החטא נגד הקב"ה, כי לא יכפרו במעלת הש"י כלום, ומשה ודאי איקרא דידיה לא קפיד כולי האי, אולם כבוד ה' בלבו לקנא לו. לזה אמרו לו אהרן ומרים אם שוגגין אנו, היינו נגדך, מחול לנו כמזידין לנגדך ולא יהיה החטא גדול כל כך לגבי שמיא:

יעסוק אדם בתורה ומצוות אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה כדאיתא בש"ס. והנה בפסוק ויקחו לי תרומה פירש"י לי לשמי. וצריך ביאור דבתרומה בעי לשמה יותר מבשאר מצוות ואדרבה יעסוק אפילו שלא לשמה כו' כנזכר. ונראה דבפרק הזהב פליגי רב ולוי בקנין סודר, רב סבר בכליו של קונה ולוי סבר בכליו של מקנה וקיי"ל כרב, והר"ן בפ"ק דקידושין הקשה לרב דס"ל כליו של קונה דוקא ולא של מקנה ואפילו באדם חשוב ובקידושין מסקינן דמקודשת אם נתנה היא לאדם חשוב בהאי הנאה דקיבל מינה, וע"ש שכתב ליישב וז"ל דכי אמרינן דאדם חשוב כי מקבל מתנה מקרי הנאה הני מילי היכא שמקבל מתנה גמורה, אבל כשהיא על מנת להחזיר אין הנותן מתחשב בשביל כך, ומשום דסתם ק"ס ע"מ להחזיר הוא דוקא בכליו של קונה ע"ש. ועיין בב"ח חו"מ סימן ק"ל שהוציא מזה דאם נותן ע"מ להחזיר לאדם חשוב לא מהני, אע"ג דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה אין הנותן מתחשב בכך ע"ש. וכבר כתבו בתולדות יצחק ואלשיך ויקחו לי תרומה כי ראוי לומר ויתנו, וכתבו דבאדם חשוב קבלתו כנתינה והנותן הוא הלוקח כ"ש הבורא ית"ש שמה שנותנים לו כאילו לוקחים ממנו ע"ש. והנה בכל המצוות אם אומר הריני נותן פרוטה ע"מ שיחיה בני הרי זה צדיק גמור ומתנתו מתנה ואף שהיא ע"מ להחזיר, ה"ה כאן בתרומה אף אם נותן בשביל איזה פרס הוי נתינה, עדיין יקשה לנו היה לו לומר ויתנו כמ"ש בתולדות יצחק ואלשיך, ולא שייך לתרץ כמ"ש המפרשים דנתינה לאדם חשוב הוי כקבלה כיון שהוא ע"מ להחזיר וכמ"ש בשם הר"ן, לכך פירש"י לשמי, ושלא ע"מ לקבל פרס, ואז שייך ויקחו כנ"ל, וע"ש בספרי קצה"ח סי' ק"ל סק"ד. מ"מ ידמה כל איש בנפשו כי לא הצדיק עוד במעשיו עם בוראו ית', אך יצפה כי יגיע למעלה כאשר נאמר בתחילת האות שאחר זה:

הנשמה קודם רדתה משביעין אותה הוי צדיק ואל תהי רשע ואפילו כל העולם כולו אומרים עליך שאתה צדיק הוי בעיניך כרשע, והוא מאמר הגמ' בנדה פרק המפלת, ולכאורה זה סותר למה שאמרו באבות אל תהי רשע בפני עצמך. ונ"ל דבתהלים ס"ב כתיב אך הבל בני אדם כזב בני איש במאזנים לעלות המה מהבל יחד. ובילקוט כדאי הכזבים והבלים שישראל עושים, שהם בני אדם - בני אברהם שהוא אדם הגדול בענקים, במאזנים לעלות - בחדש תשרי שמזלו מאזנים, לעלות המה מהבל יחד. וצריך ביאור וכי אין למעלה מחטא כזבים והבלים. ונראה דאיתא במדרש יוקח נא מעט מים, ר' אליעזר בשם ר' סימאי אמר, אמר הקב"ה לאברהם אתה אמרת יוקח נא מעט מים - חייך שאני פורע לבניך הדא הוא דכתיב אז ישיר ישראל עלי באר ענו לה כו', אתה אמרת ורחצו רגליכם - חייך שאני פורע לבניך במדבר ובישוב ולעתיד לבוא, במדבר מנין - שנאמר וארחצך במים, בישוב מנין - שנאמר רחצו הזכו, לעתיד לבוא מנין - דכתיב אם רחץ ה' את כו'. ולכאורה התשלומין האלה לא ישוו זה לזה, כי במדבר שפיר כתיב וארחצך, וכן לעתיד לבוא אם רחץ ה' כו', ופירושו שהקב"ה בעצמו רוחץ, משא"כ בישוב שכתוב רחצו מה זה תשלום גמול אם הם רוחצים את עצמם בלתי תגמולוהי. ונלפע"ד דאיתא במדרש שה"ש, אל תראוני שאני שחרחורת, א"ר יצחק מעשה בקרתנית אחת שהיתה לה שפחה כושית שירדה למלאות מים מן העין היא וחברתה, אמרה לחברתה למחר אדוני מגרש את אשתו ונוטלני לאשה, א"ל למה, בשביל שראה ידיה מפוחמות, א"ל אי שוטה שבעולם ישמעו אזניך מה שפיך מדבר ומה אם אשתו שחביבה עליו ביותר את אומרת מפני שראה ידיה מפוחמות שעה אחת רוצה לגרשה, את שכולך מפוחמת שחורה ממעי אמך על אחת כמה וכמה, ששזפתני השמש כו', למה אנו דומין לבן מלך שיצא למדברה של עיר וקפחתו חמה על ראשו ונתכרכמה פניו, וכיון שנכנס למדינה ורחץ במעט מן המים והלך למרחץ, מן המרחצאות חזר ליופיו והרי הוא כמו שהיה כו', אבל אתם שזופים ממעי אמכם כו' ע"ש. ובזה יובן בזכות אברהם נעשו צאצאיו כמותו זך ונקי, דהאב זוכה לבנו בנוי וביופי כו' וזו בזכות אברהם, ואף אם נתקלקל צורתם אח"כ ע"י החטאים, הנה זה כשזיפת השמש אשר אך את המראה היפה תכסה לעת מה ואחר רחיצה מעוטה ישוב להדרו לעצמותו הראשון. וזה היה הבטחת הקב"ה לאברהם, רחצו - פירוש שיהיו יכולים לרחוץ ולהסיר הצואה מעליהם כקרתנית זו החוזרת ליופיה. וזה נראה כוונת המקונן[10], זכו נזיריה משלג אדמו עצם מפנינים חשך משחור תוארם, והיינו שעצמותם יפה ונאה זרע קודש מצבתם, והיינו אדמו עצם מפנינים, רק חשך משחור תוארם היינו מבחוץ התואר:

לפי דרכינו, זה כוונת מאמרם ז"ל באבות אל תהי רשע בפני עצמך, פירוש בעצמותך, כי זרע קודש אנחנו ולא ישתנה בעצמות, וכל עבירות בני ישראל אך תואר הוא להם אשר לא יתמיד כי אם יעמוד עת מן העתים. ומה שאמרו אפילו כל העולם כולו אומרים עליך שאתה צדיק הוי 'בעיניך' כרשע, פירוש במראך, כמו ועינו כעין הבדולח שפירושו מראה והוא התואר, ואז תוסיף אומץ, תרבה לך בורית ותלבין בגדיך, ותשלים חפץ בוראך האומר הראיני את מראיך. והנה כל מה שאינו בעצמות רק בתואר ובמראה אינו אלא מקרה והמקרה לא תתמיד, לכן זרע אברהם אף אם ידיהם מפוחמות, השחרות לא תתמיד, ובהכרח יתלבנו וישובו ליופים ולעצמותם, אבל מעשיהם הטובים הם עצמותם. והנה דבר שאינו מתקיים נקרא כזב כמו ולא יכזבו מימיו, וזהו כוונת המדרש שאמר כדאי הם כל הכזבים והבלים שישראל עושין, היינו כל העבירות קלות וחמורות, כולם רק כזב לפי שהם מקרים, כי עצמותם זך ונקי כאברהם מורישיהם וכנזכר. וזהו כוונת מאמרם ז"ל במסכת ראש השנה פ"א, אילפא רמי כתיב ורב חסד, וכתיב ואמת, מתחילה אמת ולבסוף ורב חסד. עוד שם ובית הלל אומרים ורב חסד מטה כלפי חסד, היינו לפי שהמע"ט הם עצמיות המתקיימים והם אמת, והעבירות הם כזב, וכמו שמעט מן האור דוחה הרבה מן החושך, כן מעט מן האמת דוחה הרבה מן הכזב, ולכך מטה כלפי חסד ע"י האמת:

יראת ה' היא אוצרו, והיינו מש"ה בח"ה[11], והזהר שלא יהיו עניניך במעשיך לאלהים כענין העוף שאמר עליו הכתוב שיולדת הביצה ומחממת אותה על פני הארץ ממיעוט שמירתה אותה עד שיפסידוהו שאר בע"ח, ולא תעשה אפרוח, כמ"ש הכתוב כנף רננים נעלסה כי תעזוב לארץ ביציה כו', וכמו כן אפילו עוסק בתורה ומצוות וגמילות חסדים צריך שמירה והוא היראה, כמו החיטין שצריכין לקב חומטון כמבואר בש"ס. וכתיב דבר אתה עמנו ונשמעה פן תאכלנו האש הגדולה, ויאמר אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים ולמען תהיה יראתו על פניכם. ולכאורה אינו מובן תחילה אמר אל תיראו, ולסוף אמר למען תהיה יראתו על פניכם. ונ"ל לפי מה שנאמר על אחד מהיראים שמצאוהו ישן באחד המדברות וא"ל האינך ירא מן האריה שאתה ישן במקום הזה, א"ל בוש אני מאלהים שיראני יראה זולתו, הובא בחובות הלבבות (שער האהבה פ"ו) ע"ש, וזה כוונת מאמרם ז"ל למען תהיה יראתו על פניכם זו הבושה, פירוש שיבושו מלירא משום דבר זולתו ית', וזהו שאמר להם משה אל תיראו, היינו שלא ייראו מהקולות והאש כמו שאמרו הם פן תאכלנו, אבל תהיה יראתו ית' לבדה על פניכם וזו הבושה. וכל מי שהוא במדריגה זו ודאי כל מעשיו יתיחדו לשמו ית', ובזה שמירת תורתו ומעשיו הטובים, וכן אמר קהלת את אלהים ירא ואת מצותיו שמור, פירוש ע"י יראתו לבדה ישמרו מצוותיו כמו החטים בקב חומטון, ולולי השמירה אין קיום להתורה ומצוות. ובזהר כינה להיראה בשם בת ולתורה בשם בן, ואפשר בזה רמזו בש"ס בת תחילה סימן יפה לבנים דרביא לבנהא, עפ"י מ"ש באבות כל שיראתו קודמת לחכמתו וכו', וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו כו', וזהו בת תחילה - היינו היראה, סימן יפה לבנים - היינו תורה, דרביא לבנהא, דע"י התורה מתקיימת. ובזה יבואר פירוש שירת האזינו, וירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנותיו - היינו מה שמקדימין בן לבת, פירוש תורה ליראה, ויאמר אראה מה אחריתם כי דור תהפוכות המה - שמהפכין הסדר, וע"י כך בנים לא אמון בם - פירוש גם התורה לא תתגדל ותתקיים בהם:

בעקרם[12] ואהבת את ה' אלהיך, היות האהבה הגמורה אינה אלא לאחד, אבל כשנתפשטה האהבה לשנים אינה שלימה כל כך כאשר נוטה כל האהבה שלו רק לאחד, ולפי שה' אחד לכך ואהבת את ה' אלהיך ע"ש. וזה נראה בכוונת הכתוב שאמר הקב"ה לאברהם קח נא כו' אשר אהבת, ואחר עמדו בנסיון נאמר לו יען אשר עשית כו' את יחידך ממני ושוב לא נאמר אשר אהבת, כי עיקר הנסיון היה על שראה הש"י שאהב את בנו שהוליד למאה, ועל זה נתפשטה האהבה ולא היתה שלימה עמו ית', לכן אמר לו לשחוט את בנו אשר אהב להשבית את האהבה מבנו ולהשלימה לו ית', ואחר עמדו בנסיון וכבר השלים אהבתו לו ית' עד שבאהבתו רצה לשחוט בנו יחידו, אז כבר שבתה האהבה מבנו והשלים כל חלקיו לבורא ית', ולכן לא הזכיר שוב אהבה ליצחק רק יחידו. וצריך ליחד היראה והאהבה לשמו ית"ש כאשר ביארנו. והנה מתוך היראה הטהורה בא לידי אהבה גמורה. ואמרו בש"ס יראת ה' היא אוצרו, משל לאדם שאמר לשלוחו העלה לי חיטין לעליה הלך והעלה לו, א"ל ערבת בהם קב חומטון, א"ל לאו, א"ל מוטב אם לא העלית, ופירש רש"י חומטון משמר את הפירות מהתליע. ובמדרש יראת ה' היא אוצרו, משל לאדם שאומר לחבירו יש לי מאה כור חיטין מאה חביתין שמן מאה חביתין יין, אמר לו יש לך אפותקאות להשים בתוכן, אמר ליה לאו, א"ל אין לך בהם הנאה של כלום. וכתב בטור ברקת דבש"ס דילן הוא משל ליראה פנימית ובמדרש דקרי לה אפותקאות הוא משל ליראה חיצונית ע"ש. והנה ודאי מי שיש לו חיטין או פירות יותר, הרבה צריך לחומטון והרבה צריך אוצרות לתת בתוכן, ולזאת מי שהוא בעל תורה ומצוות ומעשים טובים הרבה, יותר צריך לאפותקאות ולחומטון כפי ערך מה שיש לו מתבואה וחביתי יין ושמן, וא"כ צריך יותר יראה דהוא אוצרו, וצריך לזה השתתפות וחברות עם היראים יראי ה', וכמו שמשתתפין בזה למי שיש לו תבואה ואין לו אוצרות למי שיש לו אוצרות הרבה, ולזה אפשר לפרש חבר אני לכל אשר יראוך ולשומרי פקודיך, כי ע"י היראה משתמר המצוות, ואת אלהים ירא ואת מצוותיו שמור, כי ע"י היראה את מצוותיו שמור, וכמו קב חומטון שמשמר את הפירות, וכמ"ש באות י' הסמוך:

המלך שלמה ע"ה אמר עד מתי פתאים תאהבו פתי ולצים לצון חמדו להם, ולכאורה יתמה לב איש ומי יאהב הפתי יותר מפתאים ולצון מהלצים. ונראה לפמ"ש במערכת אלהות פ"ח וז"ל ויתבונן עוד שורש מאמרם ז"ל שאמרו כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו, כי לא דברו בצדיק גמור כו' כי מלאך ה' צבאות כו', וכן לא דברו ברשע גמור כו' ונמשל כבהמה וכולו יצר הרע, אבל דברו בבינונים כו', וכאשר האחד גדול מחבירו בתורה ובחכמה הרומזים לבנין, כך הרוח הכלול בכל מדה אשר ממנו התאוה שורה עליו יותר לדרך השלימות, ונמצא כי יצרו גדול כי בהיות הרוח כלול בקרב הצורה הנכבדת מעורר תמיד לצאת מן הכח אל הפועל כי רוח צפונית מנשבת תמיד, משא"כ במקום שאינו כלול כל כך ופועל לעתים, ואינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו עכ"ל. ובפירוש שם ז"ל אבל קשה בעיני המשל הזה כי לא יצדק עם הנמשל אבל הוא סותרו כו', אלא שי"ל שלא הביא בכאן המאמר הזה אלא לומר כי השלם יש לו פת בסלו תמיד בענין ההשגה ואינו כן האחר וע"ש. ולי נראה ביאורו דודאי בהא דאמרו שהיו אומרים לשליח שהוליך השעיר המשתלח הא לחם והא מים ואמרו מעולם לא היה צריך אדם לכך רק שאין דומה מי שיש לו פת כו', כן נמי כל הגדול מחבירו ובפניו כל דלתים סגורות מלעבור איזו עבירה, והנה אצלו דבר שאי אפשר בשום אופן לעבור על מצות ה' והרי אין לו פת בסלו, כי בשום אופן לא יוכל לבוא לידי תאוה ההיא, ואז יצרו מתגבר ויבליג עליו, משא"כ הקטן במעלתו שיוכל לעבור באיזה אופן מאופנים על המצוות והרי פת בסלו ולא תקיף עליה יצריה כיון דאי בעי עביד, לזה קאמר דרוח צפונית מנשבת תמיד הוא היצה"ר, דמצפון תפתח הרעה, ואם היצר כלול בקרב הצורה הנכבדת ואי אפשר בשום פנים לעבור על המצוה מתגבר עליו יצרו, כי אין לו פת בסלו, משא"כ במקום שאינו כלול כ"כ ופעמים יעבור בפועל יש לו פת בסלו ואין יצרו גדול כל כך. וזה פירוש עד מתי פתאים תאהבו פתי ולצים לצון חמדו להם, הואיל ויש להם פת בסלם ויוכלו לעשות כרצונם, ומה להם החמדה והאהבה להלצון, יותר היה ראוי החמדה והתשוקה ההיא למי שאינו לץ או פתי והוא אין לו פת בסלו, ומאד צריך לשמור פיו ולשונו מכל הנ"ל, וביותר לת"ח ההוגה בתורה שבע"פ שצריך להיות פיו נקי וטהור כדין הקלף לתורה שבעל פה וכמ"ש בסמוך אות ריש ע"ש:

כרום זלות לבני אדם, ודרשו חז"ל (ברכות ו, ב) אלו דברים שעומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלין בהם והיא התפילה. ובישעיה יען בפיו ובשפתיו כבדוני ולבם רחק ממני לכן הנני יוסיף להפליא העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו כו'. ונראה לי דהנה בתהלים ע"ח ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו ולא נאמנו בבריתו, לכאורה יקשה מה שאמר בלשונם יכזבו לו, דעיקר הכיזוב הוא בלבו שהפיתוי הוא בפיו ובלשונו. אמנם אמרו האי שלוחא דציבורא דנחית קמיה דר' חנינא אמר האל הגדול הגבור והנורא כו', אי לאו משה דאמרינהו ואתו אנשי כנסת הגדולה ותקנוהו בתפילה לא הוי אמרינן, ואת שבחתיה כולי האי, משל למלך בשר ודם שהיה לו אלף אלפים דינרי זהב ומקלסין אותו במאה דינרי כסף והיה לו גנאי, וכתב המורה[13] שלא אמרו משל למלך שהיה לו אלף אלפים דינרי זהב ומקלסין אותו במאה דינרי זהב, שהיה מורה זה ששלימותו יתברך יותר שלם מאשר יחדו לו הם ממינם, ואין הענין כן כמו שביארנו במופת, אבל חכמת זה המשל הוא שמקלסין אותו בשל כסף, להורות שאלו אשר הם אצלינו שלימות אין אצלו יתברך דבר ממינם אלא כולם חסרון בחקו, וכמו שביאר ואמר זה המשל והלא גנאי הוא לו עכ"ל. וכבר ביאר הרמב"ם שם שאין ליחס לבורא יתברך שום תהילה ושבח ממעלת חכם או גבור והוא רחוק מדמיון, כי הוא מרומם על כל ברכה ותהלה, ע"ש פרק נ"ט, ואם כן עיקר התהילה בלב נבון שירחיק מלבו כל מה שאומר בפה, ויבין שההכרח הוא לדבר בלשון בני אדם אבל בלבו הדומיה תהילה. והנה כבר כתב בחובות הלבבות שער החשבון פ"ג וז"ל ומשלו זה עוד לעבד שבא אדוניו לביתו וציוה אשתו ובניו לכבדו ולעשות כל אודותיו, והלך לו הוא והתעסק בשמחה ובשחוק ונמנע מעבוד אותו בעצמו כו', וקצף עליו אדוניו ולא קיבל כבודו ועבודתו והשיב הכל בפניו עכ"ל, ואנחנו מוסיפים קצת להמשיל, שאשתו ובני ביתו לא ידעו ולא הבינו מהות המלך וכבודו כי לא ראו מימיהם עוד שלטון לפניהם ולא כיבדו כראוי למלך רק כלאחד השרים, אז תעלה חמת המלך על עבדו ולא יאשמו אשתו ובני ביתו כי מה עשו בהעדר ידיעתם, לא כן העבד הוא היודע. וכן הדבר בתפילה כשיפתוהו בפיהם, כיון דאין גדר לכבוד הבורא יתברך בפה ולשון כי אינו ממהותו וענינו כלל, שהוא מרומם נבדל ונשגב מכל מה שיוכל להאמר בפה, רק בהכרח יצוייר דבר מה לשבר אזן המדבר והמהלל, אבל אם לבם לא נכון עמם, פירוש בלבם לא יכוונו שכל מה שהם אומרים הם רק על דרך ציור, אז יפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו, כי כל התהילות והתשבחות לא יתייחסו בשום אופן לו יתברך. וזה פירוש יען בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני, היינו שלא כוונו אל מה שזכרנו, לכן הנני יוסיף כו', ואבדה חכמת חכמיו, עפ"י מה שאמר באיוב והחכמה מאין תמצא, שפירושו שעיקר החכמה על השלילה שמשללים את המעלות ליחוסו, אבל אז אבדה חכמת חכמיו. אמנם איש אמונים ישמור בלבו יחכם ויאמר אך חסד אל אתנו כי נשבחהו עפ"י מדריגתינו:

הן האדם היה האחד אשר בקרבו משכן אחד, כאשר ביארנו ברוב מאמרי הקדמתינו זאת, וכדאיתא בזוהר פרשת קרח דאחד לא שריא אלא באחד ע"ש, ואחדות ע"י המצוות משרה השכינה בישראל ע"י כ"ב אתוון דאורייתא דביה כלולין תרי"ג מצוות, שס"ה מצוות עשה, ורמ"ח מצוות לא תעשה נגד גידי ואברי האדם, וכן מבואר בסי' ב' בפירוש פסוק כי אם עונותיכם מבדילים ביניכם, כי על ידי המצוות הם נאחדים ונאחזים וע"י העוונות נפרדים זה מזה. וזה היה כוונת הלל שאמר להגר ואהבת לרעך כמוך ואידך פירושא זיל גמור, פירוש שאר המצוות הם פירושים להאחדות אשר על ידם יתלכדו בני ישראל ויהיו אחד. וזה מבואר ג"כ במדרש דאמר וכי מה איכפת ליה לקב"ה אם שוחט כו', הרי לא ניתנו אלא לצרף בהם הבריות שנאמר אמרת אלוה צרופה, פירוש על ידי המצוות יתאחדו בני ישראל. עוד שם במדרש רבה פרשת ויחי אמר יעקב לבניו שמא בשביל שבאתם מד' אמהות יש בכם שמץ עבודה זרה, א"ל כתיב לבית אבותם כשם שאין בלבך אלא אחד, ובעל יפה תואר לא ידע פירושו. ונ"ל לפמ"ש הגור אריה[14] בספר נצח ישראל טעם על שמסרה רחל סימנים ללאה, היה לפי שידעה שאינו ראוי יעקב להוליד כל י"ב שבטיו מאשה אחת, שאם היה כן היו כלם אחד וזה אינו ראוי להשפל הזה כי טבעו נוטה מדרך האחדות וזה גורם חטא לישראל עד לעתיד לבוא במהרה בימינו ע"ש. וזהו שאמר יעקב לבניו שמא בשביל שבאתם מד' אמהות אי אפשר שתתאחדו וגרם החטא, דאחד לא שריא אלא באחד. והשיבוהו כתיב לבית אבותם ואב אחד לכולנו ובלב כולנו אחד ועל ידינו יתאחד הש"י, וכמ"ש מהרי"א[15] בפירוש פסוק והיו לבשר אחד, כמו שפירש רש"י ע"י הולד הנוצר משניהם וחלק כל אחד בו אברים אברים, והולד אמנם אוהב את עצמו, על ידי כן גם האב והאם אוהבים זה את זה, כי הענף מוליד אהבה בשרשים. וזה כוונת מאמרם ז"ל ואהבת כו' שיהיו שניהם מתאהבים ע"י, והיינו הכחות העליונות יתאחדו, כי כולם נתנו חלקם אל האדם והוא הענף מהם ויצמיח אהבה בשרשים. ולכן יש לכוון קודם כל לימוד ומעשים טובים היחוד ההוא בקיום מצות ואהבת לרעך כו', והיה כל ישראל איש אחד וגם מולידיהם יתאהבו ויתאחדו. ובמה שביארתי יובן מאמרם בשלהי מסכת עדיות, אין אליהו בא לא לרחק ולא לקרב אלא לעשות שלום ביניהם, שנאמר הנני שולח כו', היינו שיקראו על שם אבותם ואב אחד לכולנו והעולם יהיה אז ראוי לכך, ואז נראה בשמחת ציון ובנין ירושלים במהרה בימינו אמן סלה.

ואני תפילה ימהר מעשהו יחיש מפלט לנו, לא יוסיף עוד ליסרנו, אף כי ידענו כי ברחמיו עשה לנו כל אלה, כי כאשר ייסר איש את בנו כו', וכמאמר המשורר ע"ה השכח חנות אל אם קפץ באף רחמיו סלה, פירוש ששכח החנינה הנגלית והנראה בעליל, כי אם הטמין הרחמים באפו וברחמיו יקצוף ליסרנו, אמנם כבר לקחנו מוסר לקינו כפלים יוסף ה' לרצות עוד יקרב פזורנו, יקבץ גליותינו, ינחנו במעגל הצדק והשקט, דודינו ירענו יביאנו אל הר קדשנו, תשמח ציון תגל ירושלים, במהרה בימינו אמן סלה:



  1. ^ מכאן ואילך, ראשי הקטעים הם מא' עד ת', ואח"כ "אריה ליב הכהן".
  2. ^ היינו: מהר"י עראמה בספר "עקידת יצחק".
  3. ^ היינו: ספר "מגיד מישרים" לבעל ה"בית יוסף".
  4. ^ ראו בויקיפדיה כף הקלע
  5. ^ היינו: הרמב"ם בספרו מורה נבוכים.
  6. ^ למהר"ל.
  7. ^ היינו הרמב"ם במורה נבוכים.
  8. ^ למהר"ל.
  9. ^ רצה לומר: קלף שלה.
  10. ^ במגילת איכה.
  11. ^ כמדומה שזה ציטוט מספר חובות הלבבות, והר"ת הן, מה שאמר המחבר בחובות הלבבות.
  12. ^ כנראה צ"ל בעיקרים. והכוונה לצטט מספר העיקרים לר"י אלבו.
  13. ^ רצונו לומר הרמב"ם בספרו מורה נבוכים.
  14. ^ הלוא הוא המהר"ל.
  15. ^ כנראה רבי יצחק אברבנאל בפירושו על התורה.