רפואה למכה (ויקיטקסט)/שיר השירים א ג
| שיר השירים | איכה |
|---|---|
| לריח שמניך טובים שמן תורק שמך על כן עלמות אהבוך | גלתה יהודה מעני ומרב עבדה היא ישבה בגוים לא מצאה מנוח כל רדפיה השיגוה בין המצרים |
"לריח שמניך וכו'" הפסוק הזה לפי פשוטו הנה היא רפואה למכת "גלתה יהודה מעוני וכו'", אשר כנגד הגלות והטלטול אומר "לריח שמניך" על דרך מה שאמרו במדרש "משל לצלוחית של פלייטון מונחת צמיד פתיל ואין ריחה נודף וכו'". וכנגד "היא ישבה בגוים לא מצאה מנוח", אמר "על כן עלמות אהבוך", אלו האומות. והמשילו לשמן, לומר לך כמ"ש ז"ל "מה השמן הזה אפי' אתה נותנו בכל משקין שבעולם, לעולם היא עליון - אף ישראל, ונתנך ה' אלקיך עליון", א"כ אעפ"י שגלתה יהודה, נמשלו לשמן שאינו מתערב ולעולם הוא עליון על כל האומות.
אבל כאשר נדקדק אומרו "לריח שמניך" מהו ריח שמניך? הנה הריח הוא דבר שהנשמה נהנית ממנו ולא הגוף, וכמ"ש ז"ל על פ' "כל הנשמה תהלל יה" (ברכות מג, ב) "אזוהי דבר שהנשמה נהנית ממנו ולא הגוף, הוי אומר זה הריח". וכן אמרו בס' חסד לאברהם מעיין ד' הנק' עין יעקב נהר כ"ב ז"ל: "אמנם היות העולם בריח או באור, אינו עתה אלא בעולם הנפשות או בעה"ב כנ"ל", עכ"ל.
והנה השמן הוא כנוי לסודות התורה, וכמו שאמרו בזוהר פר' שמיני (ח"ג לט, א) ז"ל: ר' אבא אמר מאתר חד נפקי יין ושמן וכו' עד בין האי להאי, שמן דאיהו בחשאי בלחישו תדיר אתי מסטרא דמחשבה דאיהו בלחישו תדיר, ולא אשתמע ואיהו בחשאי , עכ"ל. וידוע כי תורה ה' תמימה משיבת נפש והגוף ג"כ, וכמה שאמרו "נעשו ד"ת קלורין לעין, מלוגמא למכה וכו'", והכתוב אומר "ולכל בשרו מרפא", והעוסק בה נקרא "אוכל ושותה", והכתוב אומר בפירוש "לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי". אמנם הכוונה בסודות עליונים יקרא מריח, והוא דבר שהנשמה נהנית ממנו ולא הגוף, ובפרט המכוין ומיחד יחודים למעלה ומתבודדי' להשיג נבואה -- צריך להפשיט רוחו ונשמתו מגופו. ועל קצתם נאמר "ויפול על פניו", "ותרדמה נפלה על אברם", וכיוצא.
והנה כלפי שאמר הכתוב "גלתה יהודה מעוני" הנה במדרש אמרו על פ' עניה ענתות "עניה מדברי נבואה", וא"כ מה שגלתה יהודה הוא מדברי נבואה, גם גלתה "מרוב עבודה" כמ"ש למעלה, כי ע"י הקרבן היה מכיר הפגם והכהן נותן לו התיקון, ועתה שגלתה "היא ישבה בגוים לא מצאה מנוח", שאפי' תחזור להתבודד ולבקש נבואה וכיוצא, הנה טומאת העמים הנה היא מעכבת, ובפרט בהיותם בחו"ל, ולכן לא מצאה מנוח, ובפרט נוסף על זה "כל רודפיה השיגוה בין המצרים", כי אפי' שתעלה נשמתה למעלה, מ"מ מידי עלותה בית אל, כמה וכמה מעיקי' ומסכים מכאן ועד לרקיע ומשם ולמעלה, וכמ"ש שמידי עלות הנשמה למעלה, הדרך הטובה אינה אלא א', ויש ל"ו אלף דרכים ושבילי' צרי' הולכי' לגהינם, ובכל א' מהם יש כלב, וכעלות הנשמה למעלה אם היא מטה את הדרך, אז הכלב צועק ואז יוצאים כמה מלאכי חבלה וחוטפים הנשמה, וזהו "כל רודפיה השיגוה בין המצרים".
וכלפי כל הדברים האלו הקדים עתה ואמר כי "לריח שמניך", פי' ע"י הכוונה שהיא דמיון הריח, "שמניך" שהם הסודות, "טובים" ומאירים, פי' אדם כורת הקליפות, ולזה אמר דוד "זמירות היו לי חקיך בבית מגורי", שאפי' תהיה בבית מגוריו שהם האומות, הנה התורה זמירות היו לו, שבהם היה כורת אותם ועולה למקום שהיה רוצה, באופן כי בזה ימצא מנוח בעלותה בית ה'. וגם "שמן תורק שמיך", כאדם שמריק מכלי אל כלי, כן תשתפכנה אבני קדש וניצוצות שכינתו ית', ואהיה להם למקדש מעט בארצות אשר באו שמה, ובזה אעפ"י שישבה בגוים תמצא מנוח לכף רגלה.
וכמ"ש בזוהר פ' שמות ז"ל (ח"ב ב, ב): כד עאלו[1] לבבל חשיבו דלא יקומון לעלמין וכו' . ופי' המקובלי' ז"ל, כי חשבו היות כל כוונתם ויחודים להבל ולריק ח"ו, כיון שהיו ברשות האומות והשרים החצוניים, וזהו לדעתי כד עאלו לבבל , שנכנסו לתוכה והיו כמו מובלעים בתוכה, ולכן מה עשה הקב"ה, תניא אר"ש ביה שעתא קרא קב"ה לכל פמלייא דיליה וכו' עד כד נחתו אתפתחו שמייא . וזה נ"ל להורות מ"ש כי ברדת הקדושה אין דבר שיעכב ויעמד בפניה, וזהו אתפתחו שמיא ושראת רה"ק ביחזקאל, א"ל לישראל[2], הא מאריכון הכא, וכל חילי שמיא ורתיכוי דאתו למידר עמכון, לא הימנוה עד דא"ל כל מה דחמא וארא כך, ואר"ש ביה שעתא חדו ישראל חדותא שלימתא בסייעתא דמריהון דהוה עמהון, וכל חד מינייהו אעל רעותא דליביה ברחימותא סגיאה למיסר נפשיהון על קדושה דמאריהון עכ"ל.
וזהו "שמן תורק", ובגולה הלך שמך שהיא השכינה, וכיון שהשכינה עמהם, "על כן עלמות" שהם האומות, "אהבוך". והנה היא אהבה התלויה בדבר, שהיא השכינה הנקראת "דבר", יען בסבתה הם מקבלים השפע, וכמ"ש למעלה בפי' הקודם, ולכן בטל דבר, שהשכינה מסתלקת בעונותיהם של ישראל ח"ו, בטלה אהבה, והצרות מצויות וכל רודפיה השיגוה וכו'. ועתה שהשכינה עמהם -- "על כן עלמות אהבוך".
ובמדרש (איכה רבה, א) "גלתה יהודה וכו' ואומות העולם אינם גולים, אלא אעפ"י שגולים אין גלותם גלות, ואומות העולם שאוכלים מפתן ושותים מיינם -- אין גלותם גלות, אבל ישראל שאינם אוכלים מפתם ואין שותין מיינם -- גלותם גלות. אומות העולם שהם מהלכין באסקפטיות שלהם -- אין גלותם גלות, אבל ישראל שהם מהלכין ויחפין -- גלותם גלות. לכן נאמר "גלתה יהודה"", עכ"ל.
הורה לנו מ"ש בתחילה אמ' "אעפ"י שגולים אין גלותם גלות", כי להיותם כלם תחת ממשלת שרי הטומאה, מה להם הכא מה להם התם, בכל מקום שהם הולכים טמא טמא יקראו, א"כ אין גלותם גלות, ואח"כ פי' ואמר "אומות העולם שאוכלים מפתם ושותים מיינם" ומקבלים שפעם ע"י שרים, לא אכפת להם לקבל משר זה או משר אחר, אבל ישראל שהם מקבלים שפעם מהשי"ת, ולכן הוצרכה השכינה להקדים ולרדת למצרים, ולכן באו ז' שני שבע מצדה, וז' שני רעב להרעיב שרה של מצרים. וזהו "והרעב היה על כל פני הארץ", ועיין בדברי מהר"ם אלשיך ז"ל בפי' התורה, כי האריך הרבה בזה. ולכן "גלותם גלות" כי מאין בא השפע אליהם במקום טומאה. ואפי' אם יבא ע"י שתתלבש השכינה בשר -- מ"מ נא' "היו צריה לראש", ובתחילה נוטלים האומות ואח"כ ישראל, ולכן גלותם גלות כיון שאין אוכלים מפתם, לחם מגואל, ואין שותים מיינם שבא מצד הטומאה.
וזה שאומר הכתוב גבי אחז (דה"ב כח, כב) "ובעת הצר לו ויוסף למעול מעל בה' הוא המלך אחז. ויזבח לאלקי דמשק המכים בו. ויאמר כי אלקי מלכי ארם הם מעזרים אותם, להם אזבח ויעזרוני, והם היו לו להכשילו ולכל ישראל". ואמרו ז"ל "הוא המלך אחז -- הוא ברשעו מתחילתו ועד סופו". א"ר () שלמדו ממ"ש ויזבח לאלקי דמשק ופי' דמה בעצמו היות תחת ממשלת הטומאה וע"י עבודת הע"ז שלהם יקבל שפעו ממקום שמקבלים האומות. וטעה בשנים כידוע למבין, וכמאמר הכתוב "אותי עזבו מקור מים חיים וכו'". ולכן אמרו "הוא ברשעו מתחלתו ועד סופו".
ונחזור למ"ש בביאור המאמר. "אומות העולם שהם מהלכין באסקפטיות", פרש"י מלשון צבים וכרכרות, שהם מרכבות, והכוונה שכולם הם מצד מרכבות הטומאה, ובכל מקום שגולים נעשו כמוהם. "אבל ישראל שהם מהלכין יחפין", כי בהיותם על אדמתם אפילו בזמן הכעס נאמר "הנה אנכי שולח מלאך וכו'" שהיא מט"ט, והיא מצד הקדושה העליונה, ועליו ועל סנדלפון נאמר "מה יפה פעמיך בנעלים בת נדיב", והם דמיון מנעלים וסנדלים להגין על ישראל (מלבד מה שאמרו ז"ל חנוך תופר מנעלים היה וכו', וכבר פי' ז"ל בזה סודות גדולים), ועתה שגלו ישראל נמנעה השפעה זו מהם, ולכן יקראו "הולכים יחפים", ולכן "גלותם גלות". וזהו שאומר "לכך נאמר גלתה יהודה", לרמוז לנו שעל דרך זה מתאונן הכתוב יען הם דברים נוגעים לכבוד אלקי', וע"ז נאמר "גלתה יהודה".
וגם ע"ז הקדים רפואה באומרו "לריח שמניך וכו'", וזה עפ"י הדרך שאמרנו כי הריח הוא דבר שהנשמה נהנית ממנו ולא הגוף, ומצד הריח באה ההשפעה לישראל, ומזה לא ירגישו ולא יקבלו אומות העולם מהשפע הזה כפי מ"ש חכמי המחקר במשל הדיוט "אין החתול מריח ריח בשמים". ונניח דברים אלו ונביא ראיה מדברי רז"ל שאמרו (משנה, סוטה ט, יג) "הטהרה נטלה את הטעם ואת הריח", וע"ז אמרו בגמרא (סוטה מט, א) "רב הונא אשכח תמרתא דנומיתא וכו' עד א"ל בני טהרה יש לך וכו'" -- הנה שהטהור מרגיש בריח טוב אבל לא הטמא.
וגם השמן אשר הנה כנוי לסודות התורה כמו שכתבנו -- הנה לא שלטו בהם אומות העולם, וע"ז נאמר "מגיד דבריו ליעקב וכו' לא עשה כן לכל וכו'". ובפי' אומר בספר אור נערב "דמאן דלא עאל בקיומא קדישא לא יבין בסודות התורה, ואעפ"י שא"ל איזה דברים שגנבו להם מישראל, מכל מקום לא ידעו ולא יבינו" עכ"ל. וכן אמרו ז"ל "מה השמן הזה אתה נותנו בכל מיני משקין לעולם הוא עליון ואינו מתערב", וכבר אמרנו שהוא כנוי לישראל, וכן הוא רמז לסודות התורה, וכמ"ש. והסודות האלו הם עליונים ואין יד האומות העולם שולטת בהם.
ואעפ"י שאמרו שמיום ששרף אפוסטומוס הרשע את התורה נמסרו התורה וסודותיה לחצונים -- (עכ"ז) חלילה לנו לומר שהם יודעים מה שלא ידעו ישראל ח"ו, אדרבא בל ימשול זר במעין חתום, רק הכוונה שהסודות הם סגורים אצלם ואין יכולת ביד ישראל להוציא את שלהם מתחת ידם, זולתי בטורח גדול ע"י ערמה ותחבולה, דמיון ברכות ובכורה של עשיו וכיוצא. וזה נ"ל שרומז במשנה במס' טהרות (משנה, טהרות ז, א) "המוסר מפתחו לעם הארץ", פי' אם השי"ת מסר מפתח סודותיו לעם הארץ שהם האומות, מ"מ "הבית טהור", שלא מסר לו אלא שמירת המפתח, וחלילה להם ליכנס בתוכו כי יהיו נתפסים כגנב, ועליהם נאמר "אזהרתם זוהי מיתתם" כידוע.
ונחזור לענין כי בסודות התורה לא הגיעה יד האומות (ואפשר שמפני טעם זה רבי ובית דינו התירו בשמן), וכאשר האדם יטהר עצמו ויקדש עצמו במותר לו ויעסוק בתורה ובמצותיה בכוונה הראויה -- יוציא את בלעו מפי האומות. ואעפ"י שהמפתח ביד הבעלים ואלילים אלמי' ובית ה' סגור מכל צדדיו, הנה מכל מקום כל מי שיש לו טהרה וריח, ע"ז נאמר לעיניהם תור לך בקיר(???). ובפרט ע"י התפלה בכוונה הראויה בקדושה, יפתחו לו שערי שמים ויראה מראות אלקים, וכמ"ש על ויעתר יצחק וכו' (בר"ר, כח) "ויעתר לו -- ויחתר לו, משל לבן מלכים שהיה חותר אצל אביו ליטול ליטרא זהב, היה חותר מבחוץ ואביו חותר מבפנים", על דרך הבא ליטהר מסייעים אותו. ואפשר שזה נרמז בכתוב שאומר (איוב כד, טז) "חָתַר בחשך בתים יומם חִתְּמו למו", והם "לא ידעו אור". ואמרו ז"ל (סנהדרין קט, א) שהיו הולכים לריח אפרסמון וחותרים בבתים וכו'. ואעפ"י שפירשוהו באופן אחר בענין דור המבול לגנאי, נוכל לפרש אותו לשבח, כי הצדיק לריח שמן הטוב אעפ"י שהוא בחשך ובגלות, מ"מ חתר בחשך בתים הסתומים מכל צד ואין מי שיכול להכנס, וע"י חתירתו מבחוץ גם ה' יתן הטוב ויחתר לו מבפנים, ועי"ז "נפתחו השמים ואראה מראות אלקים", וידוע כי שם אלהים כנגד החשך, וזהו "חתר בחשך בתים", ופי' ואמר מה יש בבתים אלו, "יומם חתמו למו" -- "יומם" שהוא חסדו ית' הגדול מסטרא דאור קדמאה כמ"ש בפסוקים הקודמים, "חתמו למו" -- חתמו להם אומות העולם לעצמם וסגר ואין פותח זולתי ע"י חתירה, כמ"ש. אבל אעפ"י שחתמו למו, מ"מ אין להם לאומות העולם ידיעה מזה ואינם יודעים מה שברשותם, וזהו והם "לא ידעו אור". ויש רמז למה שכתבנו בזוהר פ' משפטים דף ().
וזהו כוונת הכתוב "לריח שמניך טובים", שהצדיק מריח בהם והולך אחריהם ע"י הטהרה והקדושה כמ"ש, עי"ז "שמן תורק שמיך" שהיא השכינה המריקה שפע על ראשו ומתראה אליו כדברי הזהר פרשת משפטים. וזהו נ"ל "בכל עת", אפי' בעת צרה והגלות, "יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר" כמ"ש.
וסיים הפסוק ואמר "על כן עלמות אהבוך". יפורש "עלמות" מלשון העלם, ויהיה פי' על כן אותם הדברים הסודות ונעלמות אהבוך, והוא ממש דברי הזהר שאמרנו, והטעם מפני שמצא מין את מינו ונעור, ואפשר שלזה רמז במדרש ילקוט על פ' זה "ר' חדקא אומ' מן הדא את למד שריח הצדיקים יפה וניכר משל רשעים, שכין הוא אומר ויקח משה את עצמות יוסף עמו, שהיה ריחו הולך, וכן אתה מוצא ביצחק, ראה ריח בני כריח שדה, שהיה ריחו של יעקב ניכר משל עשו". וכן אמרו בזוהר גבי מערת המכפלה שהיה נראה לעפרון מלאה קוצין ונתגלתה לאברהם. ואפשר שלזה כיון ר"ע באומרו (שיר השירים רבה, א) "רבותי חסרוה ואני לא חסרתיה אלא כמריח באתרוג וכממלא מאמת המים ומדליק נר מנר". ופי' "כמריח באתרוג" שהוא מלכות תורה שבע"פ, "וכממלא מאמת המים" שהוא תורה שבכתב, "ומדליק נר מנר" שהם ב' נרות של שבת בינה ומלכות. גם אפשר שזהו המחלוקת אי ריחא מלתא היא אם לא, דלגבי האומות ריחא לא מילתא היא וגבי ישראל ריחא מלתא (היא) ומשם נזונים כמ"ש.
העולה כי אעפ"י שאין ישראל מקבלים שפע מאומות העולם ואין אוכלים מפתם ואין שותים מיינם, וגם אינם תחת מרכבות הטומאה שלהם והם הולכין יחפין כמ"ש -- הנה הם נזונים מן הריח ומן האור, וזהו "לריח שמניך טובים", פירוש "טובים" -- מאירים כמו שכתבנו לעיל, ועל ידי זה מקבלים השפע, "שמן תורק שמיך" כמ"ש, "על כן עלמות אהבוך", שהיינו שיקבל הברכות משם כמו שכתוב "ויתן לך האלקים מטל השמים".
והנה מפשט הכתוב של "גלתה יהודה וכו'" נראה שגלתה מעצמה, מתחת העוני ורוב עבודה שהיתה לה בארצה ולא יכלה לעמוד, ולכך גלתה והלכה לגור באשר תמצא, והלכה וישבה לה בין הגוים, ומ"מ "לא מצאה מנוח וכו'". כן נראה מפשט הכתוב. ולפי זה יקשה, כי עינינו רואות היות הדבר בהפך, כי בעוד שהיו ישראל על אדמתם היה להם עושר גדול עד כי עליהם נתנבא הנביא (יחזקאל ז, יט) "כספם בחוצות ישליכו וזהבם לנדה יהיה". אשר מפני קושיא זו כל א' מהמפרשים ז"ל פירשו מה שפירש. וכן במדרש אמרו "מעוני" על שאכלו חמץ בפסח, וכמו שנפרש וכן הרבה. אבל מ"מ הפשט לא יופשט.
וכן נפרש אותו בעה"ו, וזה עפ"י שאמרו ז"ל (סנהדרין כד, א) "סימן לגסות הרוח עניות.. מאי עניות עניות מתורה", ואין לך עניות כמו עניות התורה, וכן אמרו ג"כ אין לך עניות כמו עניות הדעת, גם אמרו (במדבר רבה יט, ג) דעה חסרת מה קנית. וקודם הכל צריך לדייק כי בתחילה התחיל בעיר -- "איכה ישבה בדד וכו'", ועתה הזכיר יהודה. ואם מפני שיהודה היה יושב בירושלים, למה לא הזכיר ג"כ שבט בנימין? ודרך כלל היה לו לכתוב "גלתה או גלו ישראל וכו'". אבל נראה שהכתוב לא עשה עיקר אלא משבט יהודה בלבד, וזה כאשר נקדים מה שהובא בס' חסד לאברהם מעיין ד' הנ"ל, נהר י"ג ז"ל: "דע כי י"ב סגולות נבראו בעולם, וכל אחד מהם ניתן לשבט אחד ואלו הן, האחד -- סגולת הדיבור ליהודה, ולכן יהודה הנאחז בה יש לו סגולת הדבור. והכוונה נ"ל כי היתה יהודה לקדשו היא מדה אחרונה אשר הנה היא נקראת 'דבור', דבר דבור על אופניו. א"ר אליעזר שהיה לו יתרון בכח על כל אדם. הב' סגולת ההרהור והעיון בתורה לישכר וכו'" עכ"ל.
והנה אז"ל (סנהדרין צט, ב) "אדם לעמל נברא שנאמר אדם לעמל יולד, איני יודע אם לעמל פה ואם לעמל מלאכה, כשהוא אומר כי אכף עליו פיהו, הוי אומר לעמל פה נברא. ועדין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה, כשהוא אומר והגית בו יומם ולילה וכו' הוי אומר לעמל תורה נברא" עכ"ל. הנה כי עמל האדם לדבור, והדבור הנה הוא מיוחד לתורה, א"כ לא יגדל ההספד והקינה ויקרא גלות בעצם על העדר ד"ת לשום אחד מישראל כמו לשבט יהודה שיש לו כח הדבור יותר על כל אדם. וזה נ"ל ג"כ טעם למה "ויגש אליו יהודה" יותר מכל שאר השבטים, מלבד מה שאמרו ז"ל, ומטעם זה ג"כ (בראשית מו, כח) "ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות וכו'" ואמרו ז"ל לתקן לו בית תלמוד.
ונחזור לענין, כי כיון שיש לו הדבור, הנה הוא מרגיש בדבר ביותר, ולכן "גלתה יהודה" מעצמה והלכה לה מסבת עוני של תורה, וכמ"ש ז"ל (שבת קיט, ב) "ארשב"י אם ראית עיירות נתלשות ממקומן בא"י על שלא החזיקו בשכר סופרים ומשנים", עכ"ל. דקדק באומרו "נתלשות ממקומן" שהם מעצמם נתלשות וגולים יושביה חוץ ממקומן על שלא החזיקו וכו'. ונראה שכיון למ"ש "גלתה יהודה מעוני ומרוב עבודה" ג"כ, כי מסבת עוני של תורה נאמר "וימררו את חייהם וכו'" כמ"ש למעלה, וסוף דבר "את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך".
ואחרי שגלתה כנ"ל -- "היא ישבה בגוים לא מצאה מנוח" -- דקדק באומרו "היא" דווקא שיש לה כח הדבור כמ"ש, "ישבה" -- קנתה לה התישבות בין הגוים, יען הוא דבר חשוב אצלם, יופי הדבור והמליצה, אבל מ"מ "לא מצאה מנוח" כי לא כאלה חלק יעקב רק לעמלה של תורה נברא, ולכן "כל רודפיה השיגוה בין המצרים", כי בעוד שישראל מקיימים מה שאמרו הכתוב "ושמרתם ועשיתם", ושמרתם זו משנה ועשיתם כמשמעו, אז "ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה", כי ע"י שמירתם על תורה שבע"פ ועשיר יענה עזות באופן כי כל כלי יוצר עליך לא יצלח וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי. אך כאשר תעוותו אותם מחמת שכחה תחשבו שוטים כמ"ש רש"י ז"ל, ואז "כל רודפיה השיגוה", בכל מקום שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל, השיגוה והקשו עליה בין המצרים בסתירה מינה ובה, מרישא לסיפא וממקום אחר וכיוצא, כמ"ש למעלה "כיון שגלו ישראל וכו' לא היה א' מהם שיכול לסבור תלמודו" וכמ"ש, באופן כי אעפ"י ליהודה שיש להם הדבור, מ"מ בגלות אינם יכולים ללמוד תורה, ובפרט שגלו מעוני, עניות דתורה כמ"ש, הרי היא כמי שנסתלק מהם הדבור ע"ד כמו שאמרו בזוהר גבי משה, ואני ערל שפתים בגין דדבורא דיליה בגלותא הוי . וזהו ג"כ שאז"ל "מעוני" על שאכלו חמץ בפסח. פירוש: תחת היותם אוכלים המצה הנקרא "לחם עוני", שעונים עליו דברים שהם דברי תורה, להוציא הדבור מהגלות, אכלו חמץ בפסח כדי לתת כח אל היצה"ר, ולפיכך הוסר מהם הדבור וגלו.
ולתקן זה אמר "לריח שמניך טובים" ע"ד מ"ש בזהר חדש פ' חקת דף פ"ב על פ' רחש לבי דבר טוב ז"ל: מאי טעמא רחש לבי, בגין דדבור בלא קול לא יכול למללא, והאי לבי דאקרי דבור עד השתא לא אשתלימת עד דאתא שלמה מלכא ובנא לה ביתא וכו'. עד השתא טוב ולא טובים כיון דאתחבר קול עמו כדין טובים , ע"כ. והכוונה כי מדה אחרונה מלכות תורה שבע"פ נקרא דבר דבור ג"כ כמ"ש, ונקרא יהודה, ובלא קול (שהיא הת"ת, תורה שבכתב) לא יכילו למללא, וזהו "גלתה יהודה מעוני", עניות דתורה כמ"ש. כיון דאתחבר קול עמו שהוא תורה שבכתב, כדין טובים השתא שראת למללא ונתקן הדבור. וזהו "לריח שמניך טובים". הנה שב"פ הנ"ל נרמז תיקון הדבור שהיא השכינה בעצמה, וכמו כן הצדיקים הנאחזים בה ונמשכים ממנה, ונק' בשם יהודה.
ובזהר חדש הנ"ל האריך הרבה בענין זה, והביא אח"כ פסוק "יפיפית מבני אדם וכו'" ובסוף אמר אבל תא חזי האי קרא רזא עילאה אית ביה, לקביל מלכא עלאה אמרית ליה "יפיפית" לעילא במשריין עילאין ואינון משבחן קמך, ולתתא באינון זכאי קשוט דקיימין בפלגות ליליא. "והוצק חן בשפתותיך" -- בשעתא דאת קרי ומקיש לתרע היכלי פתחי לי אחותי. ע"כ ברכך אלקים לעולם -- אימא עילאה אעטרא בעטרין עלאין "לעולם", בגין ההוא בתראה, ובגינה קאמר דאיהו אנהיר לה. דבר אחר: "לעולם" -- דא ימינא לעילא דכתיב "אתה כהן לעולם", וכל ברכאן ומשחא טבא שריין ביה, ואוקימנא ליה, ועל דא כתיב "על כן", האי "כן" אתחברת לעילא, אבל בזמנא דאתרחק מיניה האי עולם מאי כתיב? "שאוג ישאג על נוהו" -- דא מטרוניתא בגין דאתמנעו מיניה ברכאן דלא שריין ביה אלא כד האי נוהו אתחברת ביה. האי דכתיב "שאוג ישאג על נוהו", לקבל דא כתיב "כי טובים דודיך מיין לריח שמניך טובים", מ"ט בגין ד"ברכך אלקים לעולם" , עכ"ל.
הרי בפירוש אמר כי בזמנא דאתרחקת מינה מז"א הנקרא דבור(??) כמ"ש, מאי כתיב "שאוג ישאג על נוהו", והוא כדמיון הצועק בקול גדול ואינו מדבר, וכנגד זה כד אתחברת -- "על כן ברכך אלקים לעולם", ולקבל דא כתיב "כי טובים.. לריח שמניך טובים", הנה כי לריח שמניך טובים הוא כנגד הדבור כמ"ש.
אבל צריך לפרש המאמר כיד ה' הטובה והוא יצילני משגיאות, ובזה תבין הדבר על בוריו. אמ' שהמ' הזה שהוא יפיפית, וכבר פי' נתיפית בעליונים נתיפית בתחתונים, ופי' אותו על אברהם אע"ה, עתה כי רזא עילאה אית ביה , פי' ידוע כי כל רז הוא ביסוד, הן שיהיה ביסוד א"א אבא או אימא או ז"א או נוקבא, "ורזא עילאה" הוא יסוד אימא, ואמר אית ביה לומר אין כוונתו לומר שהפסוק רומז ליסוד, שהרי אח"כ אומר לקבל מלכא עילאה אמרית ליה , אלא אמר רזא עילאה אית ביה , יש בתוכו רמוז יסוד הבינה כי משם בא היופי וכמ"ש, והביאו ראיה מפ' ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה, ואמר לקבל מלכא עלאה קאמ' ליה , ידוע כי מלכא סתם יצדק בת"ת או במלכות, אבל "מלכא עילאה" לא יצדק כ"א בזעיר בעלותו אל אימא עילאה, ונקרא כמוה. ואמר שהמ' הזה לקבל מלכא עילאה, ז"א, בעלותו אל הבינה קאמר ליה.
אז השכינה נוקבא אמר ליה יפיפית לעילא במשריין עילאין דאינון משבחן קמך , הנה המחנות האלו יפורשו בינה ותבונה, והטעם שנק' מחנות נ"ל על דרך מ"ש בפי' התפילה על מילת ברוך[3] ז"ל: "כי הז"א נעשה ע"י כ"ב אתוון וכו'". ואח"כ אמר "ואלו הם סוד להנחיל אוהבי יש, כי יש עולמות הם הבינה, וכולם בזעיר". ע"ש, כי כמעט עם מ"ש שם, יובן כל מה שנאמר, ואין כוונתי להאריך. והנה כאשר נחלק הבינה מהתבונה, ידוע כי התבונה היא שליש א' והבינה ב' שלישים, והנה שליש א' של ש"י עולמות אלו הם כמנין מחנה, וב' מחנות הם כמניין אור. ואם נפרש משריין עלאין כולם בבינה העליונה, והוא בהיות הזעיר מקבל מחב"ד חג"ת דאימא, והם ל"מ דצלם -- יצדק ג"כ. ואמר דאינון משבחן קמך שהם משפיעים שבח שהיא בגי' ש"י, קמך , פי' בג' ראשונות שהם לפני הז"א. וזהו כוונת הכתוב יפיפית, כי כל זה נמשך מן הארת יסוד בינה. ועיין היטב בפי' התפילה במלת ברוך ותבין כל מה שאמרנו.
ולתתא באינון זכאי קשוט דקיימין בפלגות ליליא , אם נפרש כפשוטו, כי ע"י עסק התורה בלילה הקב"ה (שהוא ז"א) נכנס בג"ע (שהוא בינה) ומשתעשע עם הצדיקים, וגם ע"י עסק התורה בלילה בזה יש כח לעשות אח"כ יחוד ק"ש ביום, ואח"כ לגמור הזווג בעמידה -- א"כ יפורש יפה נק' זכאי קשוט על דרך מ"ש בזוהר במקום אחר "הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו". אבל נוכל לפרש על (נ"ה) דזעיר הנקראים קשוט , שהם עומדים דקיימין בפלגות ליליא , בחצי קימת[4] המלכות, יען הנה היא מתחלת כנגד החזה שהיא ת"ת ז"א מאחוריו, באופן דקיימין דחצי[5] הנוקבא הנקראת לילה, ומהם באה שבח הזה כנודע, כי ע"י עליית פרקא קדמאה דנצח-הוד בחג"ת דז"א, עי"ז מתגדל כידוע מקו המדה. וזהו יפיפית מבני אדם שהם הצדיקים זו"נ מנ"ה דז"א שהם בני ז"א הנקרא אדם כידוע.
ועי"ז הוצק חן בשפתותיך בשעתא דאת קרי ומקיש לתרע היכל פתחי לי אחותי , וזה נרמז באדנ"י שפתי תפתח, כי בתחילה היתה הנוקבא נער סוד ש"כ ניצוצין, ולא היתה ראויה לזווג, ועתה נעשה נערה, וזה נעשה על ידי שיורד ה' אלפי"ן מן ה' שמות של אהי"ה שבבינה ל ה' פעמים דין ה' פעמים דין שווה 320, ויעשו אדנ"י. וזהו "הוצק חן בשפתותיך", שהוא שם חן שבבינה שיש בה שם ס"ג, ובהסיר השליש מה"א אחרת[6] במלוי, שהם נה"י דתבונה הנכנסים בז"א, נשאר במנין חן. ועתה זה החן "הוצק בשפתותיך" שהם נה"י דז"א, שאמר "שפתותיך" ולא אמר "שפתיך", לרמוז על נ"ה דבינה ג"כ הנכללים בתוכם, ועי"ז "פתחי לי" ונעשית נערה, יש בה פתח ראוי לזווג.
ואמר על כן ברכך אלהים לעולם, אימא עלאה אעטרא לך בעיטרין עלאין , שהם סי' המקיפי' שמהם נעשו חב"ד לזעיר בתחילה, וזהו ע"כ פי' על ז' ספירות הבנין של ז"א העולים כמנין כן, ברכך -- שהם סוד הברכים שמשם בא הברכה, שהם נ"ה דאימא הנקרא אלהים .
וזה לעולם (יש כיס) מלכות הנק' עולם, וזהו שאו' בגין ההוא עולם בתראה ובגינה קאמר דאיהו אנהיר לה , דקדק באומרו עולם בתראה שלא נפרש אותו בת"ת או בלאה או בבינה הנקראים ג"כ "עולם", לפי' פירש ואמר עולם בתראה ובגינה קאמ' דאיהו אנהיר לה , שהיא מקבלת ע"י ז"א המאיר לה ונגדלת במנה[7].
ד"א לעולם דא ימינא , נ"ל דקשיא ליה לפרש לעולם בשביל עולם הנוסף ע"ז, לפי הדרך שפי' המאמר, ידוע כי כל הבנין המלכות אינו אלא מצד החסד, והוכן בחסד כסא, וגם מצד החכמה, אבא יסד ברתא, ה' בחכמה יסד ארץ, ולכן פי' לעולם דא ימינא לעילא, דכתיב אתה כהן לעולם, וכל ברכאן ומשחא טבא שריין ביה, ואוקימנא ליה, וע"ד כתיב על כן, האי כן אתחברת לעילא , כי הענין פי' האר"י "כי החסד העליון הנק' יומם, שא"ל הנה תכף אחר הגרון של א"א, קודם שיראה התפשטות הזרועות, שמקום זה הוא ראשי כתפים, שם הוא מקום חסד העליון הנקרא יומם וכו', ואז אור הנמשך מהגרון ירד ונתלבש בחסד זה, ואז יצא הבינה מכח הגרון, כי הגרון היא בינה דא"א, והחכמה יצא מצד החסד ההוא, והנה זה החסד מתפשט בחכמה, ומחכמה לבינה ומתפשט בכל הבינה, ואח"כ נכנס בז"א ומתפשט בכל גופו, וממנו מתפשט בכל המלכות בעת הזווג", עכ"ל האר"י זלה"ה.
וזהו דקאמר דא ימינא לעילא שהיא החסד העליון כמ"ש, ואינו החסד התחתון הנקרא ימין סתם, ופי' ואמר דכתיב אתה כהן לעולם , אם נפרש אותו בבינה או בז"א או במלכות, הכל אמת כמ"ש.
וכל ברכאן , שהיא השפעת נה"י, ומשחא טבא שהוא מצד החכמה כידוע, כי שמן הוא בחכמה, שריין ביה בהאי חסד ואוקימנא ליה פי' נ"ה במקום אחר, וע"ד כתיב על כן שהוא למעלה מז' ספירות הבנין, וזהו כד האי כן אתחברת לעילא .
אבל בזמנא דאתרחק מיניה האי עולם מאי כתיב? שאוג ישאג על נוהו, דא מטרוניתא בגין דאתמנעו מיניה ברכאן דלא שריין ביה אלא כד האי נוהו אתחברת ביה , כל זה מובן פי' "על נוהו" -- בשביל נוהו שהיא המלכות.
וע"ז שאוג ישאג, וכמ"ד על "ויחרד האיש וילפת", לקבל דא כתיב כי טובים דודיך מיין לריח שמניך טובים , ויהיה פי' הכתוב לפי דרכו "ישקני מנשיקות פיהו" -- שהוא הזווג העולה באו"א בסוד הנשיקין, ובזה "כי טובים" ומאירים, "דודיך" -- קול ודבור זו"ן שהם דודים, "מיין" -- מצד האימא שמשם בא היין המשומר בענביו. אבל יותר טובים ומאירים ע"י "ריח" שהוא מצד א"א, "שמניך" שהוא מצד החכמה כמ"ש. ואמר "שמניך" לשון רבים לרמוז אל החסד העליון המתלבש בו, ועל ידו נקראו זו"ן "טובים", יען מתיחדים שני היסודות שלהם זה בזה, שניהם כאחד טובים. וזהו "לריח שמניך טובים".
וידוע כי בהזדווג אבא עם אימא, לאבא יש יותר על אימא הדבור כמ"ש וממנה נעשה המלכות, וזהו "לריח שמניך טובים", שע"י השמן נעשה הדבור למלכות, וזהו מ"ש למעלה כי בתחלה רחש לבי דבר טוב לבד, ואח"כ ע"י "שמניך טובים" נתיחדו קול ודבור, וע"י זה "שמן תורק שמיך" שמוציא הדבור לחוץ, כמש"ה וידבר אלקים. וכן במשה אלה הדברים אשר דבר, כי ע"י שפע או"א ניתן לה כח להשפיע בתחתונים, וזהו שמן תורק שמך, שהיא נק' חכמה תתאה, ויש בה השמן. ואפשר שזה רמוז במ"ש במ"ר (שיר השירים רבה, א) "א"ר ברכיה אמרו ישראל לפני הקב"ה, ממה שאתה מביא אורה לעולם" -- שהיא בינה או מלכות, "שמך מתגדל" שנעשית אדנ"י כמ"ד לעיל.
ובזוהר (חדש) שיר השירים דף י"א ע"ג על פ' זה אומר פתח ר"ש ואמר כתיב וירח את ריח בגדיו ויברכהו וכו'. מאי חמא יצחק דאע"ג דההוא מיכלא ומשתייא דאייתי ליה יעקב, לא ברכיה עד זמנא דארח באינון לבושין וכו' , עד כגוונא דא אינון לבושין בטופסא הוו לגבי עשו, כיון דאלביש לון יעקב אשתמודעו מאנין למאריהון, מיומא דעביד לון קב"ה לא סליקו ריחין, עד זמנא דא דלבש לון יעקב, דהא אהדרו לבושין לדיוקנייהו, יעקב דיוקנא דאדם ודאי הוה ושפירו דיליה, בשעתא דחמו לבושין דיוקנא דאדם, סליקו ריחא, תלת ריחין אסתלקו הכא, חד ריח בגדיו, ב' ריח בני וריח שדה אשר ברכו ה', וכלהו תלת סליקו לגביה דיצחק בשעתא דעאל יעקב לגביה, וכלהו כתיב בהאי קרא ריח בגדיו היינו ע"כ עלמות אהבוך, ריח בני היינו שמניך טובים, ריח שדה היינו שמן תורק שמך , עכ"ל.
גם בזוהר פ' תולדות ע' של"ד (ח"א קמב, ב) כתיב ז"ל: וכד הוה לביש להון עשו לא הוו סלקין ריחין כלל, כדין תב לבושיה לאתריה וסליקו ריחין בגין דשופריה דיעקב שופריה דאדם הוה וכו'. עד ודא הוא שופריה דיעקב ודאי, וכלא רזא עלאה , עכ"ל.
ויש להקשות כי לפי הנראה רשב"י שאל קושיא גדולה, מאי חמא יצחק וכו', ולא השיב כלל ע"ז? אך לפי מ"ש יובן הכל. ותחלה צריך להקדים מ"ש המקובלים ז"ל, ובפרט בספר שערי אורה אמרו, כי כוונת יצחק היה לברך את עשו למען יטול חלקו בעה"ז, ולכן א"ל הביאה לי ואוכלה וכו'. למען תהיה ברכה גשמית ע"י אכילה ושתיה לא זולת עכ"ל. ובזה לא היה חפץ יעקב רק בברכה רוחנית, וכמו שמדייק ג"כ ספר הא'[8] שאומ' (ח"א קמג, א) דאילו אמר ואברככה ולא יתיר יאות, כיון דאמר לפני ה' בההיא שעתא אזדעזע וכו' .
ונ"ל כי כוונת יצחק היה לברך את עשו מצד המלכות שמשם האכילה, וזהו "לפני ה'", כמו שמדייק בזוהר פ' תרומה, ויעקב היה חפץ לקבל ברכה מצד בינה, אימא עלאה, ולכן כדי לעשות אביו ע"י אכילה ושתיה ולקבל ברכה רוחנית מצד אימא מה עשה? "ויגש לו ויאכל ויבא לו יין וישת" -- דברים רוחניים כמ"ש ז"ל בזוהר ובמקומות רבים, וכמ"ש יצחק אח"כ "ואוכל מכל" מעדנים שבעולם, ועל זה אמרו ז"ל "ג' הטעימן הקב"ה מעין העה"ב, אברהם יצחק יעקב", וביצחק אמרו דכתיב "ואוכל מכל". ואגב אורחיה בכל הדברים שעשה באותם המטעמים תקן הרבה דברים מענין חטא אדה"ר, וכמו שפירשתי במקום אחר. וכשהכיר יצחק בזה אמר בעצמו לא ידענה מה אדון ביה, אם לברך אותו ברכה רוחנית או גשמית, ואם יברך אותו ברכה רוחנית אפשר לא יהיה ממנו בעה"ז, גם לא הכיר אם נתקן חטא אדה"ר כראוי, אבל כאשר הריח ריח בגדיו הכיר היותו נזון מן האור ומן הריח, וראוי לקבל מצד אימא ומלמעלה ממנו, וגם הכיר כי נתקן חטא אדה"ר על ידו כראוי, ולכן "ויברכהו".
ועל דרך זה (נת') קצת דברי ס' הזוהר (זהר חדש שה"ש) מאי חמא יצחק דאע"ג דההוא מיכלא ומשתיא קא אייתי ליה יעקב , דקדק באומרו "ההוא מיכלא ומשתיא" למה שכתבנו, שלא היה לו מאכל גשמי רק מעין עה"ב, וא"כ הוא למה לא ברכו עד דארח וכו' . והשיב וכו' עד כגוונא דא אינון לבושין בטופסא הוו לגבי עשו וכו' ולא היו מעלים ריח , וזה כמ"ש בזוהר פ' תולדות, והטעם כמ"ש, שבעוד שהבגדים ההם היו ביד עשו לא היה ניכר מעלתם ולא היו נותנים ריח, ועליו נאמר "זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח", שלא נודע הדבר כ"א לבעליו.
ואמר מיומא דעבד לון קב"ה לא סליקו ריחין . הנה ידוע כי הלבושים הם מצד אימא שמלבשת לזו"ן, ובפרט אלו הבגדים שהיו מצד האור של מעלה מצד א"א, שהוא החסד הראשון הנקרא "יומם", וזה נ"ל שהיא כוונת הזוהר פ' תולדות (קמ"ב ע"ב) באומרו תא חזי, "וירח את ריח הבגדים" לא כתיב אלא את "ריח בגדיו", כד"א "עוטה אור כשלמה נוטה שמים כיריעה" , עכ"ל. נראה שהוקשה לו כי בתחלה קראן בגדי עשו, ואם מפני שלא היו של עשו אלא של אדה"ר, יותר טוב היה לו לומר "ריח הבגדים". גם נ"ל שהוקשה לו שהיל"ל "וירח בגדיו", למה אמר "את ריח"? ולכן פי' בגדיו -- בגדי וא"ו, שהוא ז"א, ו' של שם, ואמר כד"א עוטה אור כשלמה וכו' . ובמאמ' פי' זה הפ' (זהר משפטים, צח ע"א) דא שירותא דיומא קדמאה , וא"כ הבגדים האלו הם מצד הבינה בהיות חסד עליון נכנס בה ומאירה לז"א מסטרא דאור קדמאה, וידוע ג"כ שמצד א"א בא הריח כמ"ש "אשה ריח נחוח", וזה פשוט.
והנה אעפ"י שהיה לובש אותם אדה"ר, כיון שחטא והמשיך עליו זוהמת הנחש ונעשו כתנות עור, לא היו נותנים ריח עד שלבש אותם יעקב אבינו ע"ה ואז סליקו ריחא, וזה רמוז בזוהר פ' תולדות שהבאנו למעלה. וכיון שלבש אותם יעקב ונתנו ריח, הכיר יצחק כי על ידו נתקן חטא אדה"ר, וגם כי הנה הוא ראוי לברכה מצד אימא, וזה דקדק באומרו "וירח את ריח בגדיו וכו' ויאמר ראה ריח בני כריח שדה וכו'", פי' "וירח" דבר אחר שלא נזכר בכתוב, וסמך על המבין שהוא ריח יעקב בעצמו, "את" פי' ריח בגדיו, ואו' כי עד עתה בגדי א"א לא נתנו ריח ולא ניכר באור מהם אצל יצחק, ועתה וירח את ריח בגדיו ויברכהו, ואמר "ראה" כי משם הראיה מצד האור, "ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'", וידוע כי הברכה שנותן ז"א (שהוא ה') לנוקבא שדה תפוחים הוא מצד אימא, וזה ע"י החסד העליון, יומם יצוה ה' חסדו כמ"ש, וכיון שריח יעקב הוא כמו ריח שדה אשר ברכו ה', א"כ ראוי לברכה כמו השדה שמקבלת ברכה מצד אימא בהיותה מקבלת מא"א. וזהו "ויתן לך האלקים מטל השמים וכו'".
וזהו שאומר המאמר תלת ריחין אסתלקו , אעפ"י שמהכתנו'[9] נראה שהכל א', אומרו שהם שלשה, וכל אחד קבל תועלת מחבירו, וזהו שאמר אח"כ וכלהו תלת סליקו לגבי יצחק בשעתא דעאל יעקב לגביה . היינו ריח בגדי וא"ו שנתנו ריח אצל יצחק והכיר שקבלו תיקון, וגם יעקב בעצמו והשכינה ג"כ, וכלהו כתיבי בהאי קרא. על כן עלמות -- הם בינה ותבונה שהם נעלמות בתוך ז"א ומקיפין אותו ג"כ מבחוץ, והם על כן -- על ז' ספירות הבנין כידוע, אהבוך מצד החסד העליון, אהבה רבה כידוע. ריח בני היינו שמניך טובים , כי יעקב בא מצד יסוד אבא היוצא בחזה. וע"י ריח שדה היינו שמן תורק כמ"ש.
עוד פי' בזוהר פירוש הפסוק על י"ט -- אפשר שנ"ל הוא תקון על מ"ש גלתה יהודה מעוני , וזה על דרך מ"ש ז"ל במס' שבת (דף קמה:) "מפני [מה מועדים] שבבל שמחים מפני שעניים הם", באופן אעפ"י שגלתה מעוני, הנה "לריח שמניך טובים" שהם י"ט, יקבלו שמחה וישמחו צדיקים בה'. גם שם אמרו לריח שמניך אלו תפילין, ואפשר שג"ז תקון לגלות, כי עליהם נאמר "וראו כל עמי הארץ וכו'".
ובמד' דרשו הרבה דברים על סוף הפסוק "על כן עולמות וכו'". ונפרש אותם איך הנה הם נחמה לפסוק "גלתה יהודה". והנה אמרו (שיר השירים רבה א, ג) "על כן וכו' על שנתן לנו ביזת מצרים וביזת הים וביזת סיחון ועוג, ובזת ל"א מלכים, אנו אוהבים אותך". ונראה שפי' "תורק" מלשון "וירק את חניכיו", שהוריקן בזהב. וגם אם נפרש אותו כפשוטו, יפורש ע"ד מ"ש "כי אלקים שופט זה ישפיל וזה ירים", במה שמשפיל לזה מרים לזה, ונוטל ממון מזה ונותן לזה, וזה כאדם שמריק מכלי אל כלי. והנה אעפ"י שגלתה מעוני והיא ישבה בגוים, לא מצאה מנוח, מ"מ סוף השכר לבא, וכמו שביציאת מצרים יצאו ברכוש גדול, וכמו שאמר גביהה בן פסיסא לפני אלכסנדרוס מוקדון יתנו לנו שכרינו וכו' כן נ"ל מלכי תרשיש ואיים מנחה ישיבו, כל ממון שנטלו אומות העולם מישראל עתידים להחזיר. ור"ש הוא כמ"ש בזוהר פ' שמות ז' ע"א (ח"ב ז, א) על פסוק "מצרים ירד עמי בראשונה לגור שם ואשור באפס עשקו". אטיל לון בארעא דסייפי עלמא ונטל לון ארעא דלהון, ומה מצראי דעבדו כל הני טבאן בישראל אתדנו בכל אינון דינין, אשור ואדום ושאר עמים דמעיקין לון עאכ"ו, וקטלין ונטלין ממוניהון, דקב"ה בעי ליקרא שמיה עלייהו, דכתיב והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי, התם במצרים במלכא חד הכא בכל אומין דעלמא , עכ"ל.
וכמו כן אעפ"י ש"כל רודפיה השיגוה בין המצרים", אפשר שהוא לתועלת ישראל כמו שאירע בביזת הים שהשיגו אותם חונים על הים ואין דרך לנטות ימין ושמאל, וכן ויצא סחון לקראתינו, וכן ל"א מלכים. וזה היה סבה שנטלו את ממונם. ולפי דרך זה אפשר ג"כ לפרש "תורק שמך" מלשון וירק כפשוטו, שהוא לשון כלי זין. וכן היה בים, וכמ"ש בזוהר ע' פ"ח (ח"ב נא, א) על פסוק "ויסע מלאך האלקים" - אפקיד בידהא כל אינון רומחין וכו' כל אינון מאני מגיחי קרבא , עכ"ל.
ועל כל הדברי' אעפ"י שגלתה יהודה מעוני ומרוב עבודה, שמכבירים עליהם האומות עד כי "היא ישבה בגוים וכו'", מ"מ "על כן עלמות אהבוך" -- לא אבדו סברם מן (בריים) ובטוחים וחזקים הם באהבתו, כי מאן דאחמי לן בעלאי הוא יחמי לן בתתאי בבי"א. וגם בזוכרם הדבר הזה ישובו אל ה' מעבירות שבידם שעליהם גלו בש"א (איכה רבה, א) "מעוני -- על שעשקו שכר שכיר, ומרוב עבודה -- על שעבדו בעבד עברי", וכיון ש(ה)תנחמה במה שהוציאה ממצרים ונתן להם שכרם, לא יעכבו שכר שכיר וישלחו לחפשי עד כי גרים הייתם, מום שבך וכו'.
עוד אמרו "על שהעלמת מהם יום המיתה ויום הנחמה אהבוך". וזה לפי שאומר הכתוב "היא ישבה בגוים", פי' זמן הרבה, "ולא מצאה מנוח", זה מלך משיחנו שהוא עיקר הנחמה, מ"מ כיון שגאולה נעלמת ובכל יום אנו מצפים לגאולה, "אהבוך" ולא דחקה את הקץ ובטחה בישועתך.
"ד"א על כן עלמות אהבוך, בעלמות ובזריזות" -- הנה זה יהיה תיקון למ"ש ז"ל היא ישבה בגוים, וקנתה לה התיצבות, עד כי הגלות כמעט שב להם לטבע, ולכן אמר אהבוך בעלמות ובזריזות, וזה עפ"י הדרך שפי' למעלה על שמן תורק שמך, כי השכינה מתחלקת לניצוצות, ואהיה להם למקדש מעט, והבאנו ס' הזוהר פ' שמות ובסופו כתוב וכל חד מינייהו עאל רעותא בליביה ברחימותא סגיאה למסר נפשיהון על קדושה דמריהון , עכ"ל וכמ"ש. וע"י כי "שמן תורק שמך", שהיא השכינה, עאל רעותא בליביה וכו' . וזהו "עלמות אהבוך בעלמות ובזריזות".
וזהו ג"כ שאו' אח"כ "אלו בעלי תשובה", וזה ע"י שנכנס אהבת השכינה בלבם, וכמש"ה "והבאתי אותם בארצות אויביהם או אז יכנע", וע"י התשובה יתכפרו כל העוונות שעליהם גלו, כמ"ש על תיבת מעוני.
"דבר אחר על כן עלמות אהבוך, זו כת השלישית שנא' והבאתי את השלישית באש וצרפתים כצרוך כסף וכו'" -- זאת הכת השלישית הם הבנוניים, והנה בגלות יש שלש כתות -- אצל צדיקים גמורים, ואלו לא קנו שום התישבות בין הגוים ע"ד מה שאמרו טובתן של רשעים רעה היא וצער אצל צדיקים, וכמ"ש דהע"ה אעפ"י שהיו מכבדים אותו בברחו מפני שאול, והלך אצל מואב ואכיש, מ"מ היה מצטער ואומר "כי גרשוני וכו'". ב' של רשעים גמורים, ואלו אחר שגלו אמרו נהיה ככל הגוים ח"ו. והג' של בנוניים, ואלו קנו התישבות אבל לא נחה דעתם בזה, ועדין לבם חרד על כי מפני חטאנו גלינו מארצנו, ועל אלו נאמר "היא ישבה בגוים לא מצאה מנוח", שאילו מצאה לא היתה חוזרת, ועל אלו נאמר "והבאתי את השלישית וכו'", פי' כי ע"י כי שמן תורק שמך ונצוצות השכינה בגלות, ע"ז נאמר כי ה' אלקיך אש אוכלה, ומיסר אותם ביסורים עד כי אלו ישובו, ואז "וצרפתים כצרוף את הכסף וכו'", הוא כי יקרא בשמי' וכו'. ויהיה פי' "עלמות" מלשון העלם, כי השכינה מסתרת אותם בכנפיה.
"דבר אחר: על כן עלמות אהבוך אלו הגרים וכו'" -- ע"ד מ"ש ז"ל (פסחים פז, ב) "לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין אומות העולם אלא כדי שיתוספו עליהם גרים שנא' ונלוה הגר עמהם וכו'". והם נעלמים תחת כנפי השכינה, ככתוב (רות ב, יב) "אשר באת לחסות תחת וכו'".
"דבר אחר: על כן עלמות אהבוך זה דורו של שמד [שנאמר] כי עליך הורגנו כל היום" -- אפשר שזה תיקון למה שדרשו (איכה רבה, א) "מעוני על שעבדו ע"ז, כד"א קול ענות אנכי שומע". כי הנה עיקר תיקון העבירה הוא להיות אדם מוסר נפשו על אותו דבר, וכיון שחטאו בע"ז הנה התיקון הוא למסור נפשו על ע"ז, ולכן דורו של שמד שמסרו נפשם ע"ז הוא תקונם. ויפורש הכתוב "על כן עלמות" לשון העלם, שנסתלקו במקום העלם, כמ"ש על רבי עקיבא "כך עלה במחשבה", וכן אמרו "הרוגי מלכות אין לפנים ממחיצתם", והם במקום נסתר ונעלם, וגם במקום האהבה, אהבה רבה וכמ"ש המקובלים ז"ל.
"דבר אחר: על כן עלמות אלו ישראל, שנא' כי מאהבת ה' אתכם ומשמרו את השבועה וגו'" -- הנה על פסוק "ושמר ה' אלקיך את הברית ואת החסד" פירשו לשון גניזה ואמרו (דברים רבה ג, ד) כל מה שישראל אוכלים בעה"ז היא מכח ברכותיו של בלעם הרשע, אבל ברכת האבות משומרין הם לעתיד לבא, עוד אמרו כל מה שישראל אוכלים בעה"ז בכח היסורי' שהם באים עליהם, אבל שכרם צרור ומזומן לעתיד לבא. עוד אמרו שם (דברים רבה ג, ג) "האל הנאמן, מאומנותו של בשר ודם אתה יודע אומנותו של הקב"ה, מעשה בר' מנחם בן יאיר וכו'. עד א"ל בואו וטולו אוצרותיכם, הוי מאומנותו של בשר ודם אתה יודע אומנותו של הקב"ה", עכ"ל.
והכוונה כי את אשר יאהב ה' יוכיח כדי להטיב לו ולתת לו שכרו משלם, ולא די זה אעפ"י שיש דברים שאדם אוכל מפרותיהם בעה"ז, הנה הקב"ה עושה מהפירות קרן עד כי נותן להם בעה"ב פירות ופירי פירות עד סוף כל העולם, וכמ"ש מהר"ם אלשיך זצוק"ל על פי' "להנחיל אוהבי יש". אבל אינו נותן להם כלום בעה"ז, למען "ואוצרותיהם אמלא" לעה"ב, וזהו שאומר אעפ"י ש"גלתה יהודה מעוני" -- שהוא תכלית היסורין כמ"ש ז"ל על פי' "השמר אל תפן אל און וכו'", "ומרוב עבודה", והכבידו עליהם האומות -- מ"מ "על כן עלמות אהבוך" שהם הש"י עולמות ופירותיהם הנעלמים ואינם נראים, אפי' דוגמתן בעה"ז, וכן שבועת אבות וברכתם, על כן אהבוך. וזהו ג"כ מ"ש אח"כ על שהעלמת מתן שכרם של צדיקים לעתיד לבא, ומ"ש בתחילה כי מאהבת ה' וכו' הוא על הפירות, שאין אדם יודע כמה יהיו הפירות והשבח המגיע מהשכר הצפון, ואח"כ אמ' שגם אינו יודע מהות השכר מה הוא, ומפני זה אהבוך.
עוד אמרו שם: "הוא ינהגנו עלמות בעלמות ובזריזות", לומר אעפ"י שכל רודפיה השיגוה, מ"מ תשועת ה' כהרף עין ובמהרה בימינו בקרוב יפדנו ויגאלנו.
"דבר אחר: כאילן עולמתא" לומר לך אעפ"י שגלו ישראל לבין אומות העולם, מ"מ הנה הם כבתולה, ושמם הראשון עליהם, "בתולת ישראל".
עוד אמרו "עלמות עולם שאין בו מות", אעפ"י שמצרים אומות העולם לישראל בגלות, מ"מ את נפשם ישמרו, וכמו שאמר משה רבינו ע"ה "אתם נצבים" ופי' רש"י ז"ל "היסורים מעמידין אתכם", וסוף דבר בשני עולמות, ינהגנו בעה"ז ינהגנו בעה"ב. בעה"ז -- "כי ה' אלקיך ברכך וכו' והעבטת וכו'", אעפ"י שגלתה יהודה מעוני, פי' בכל מקום שיצאו ברכת ה' אתם, ושולטים באומות, וזהו "והעבטת וכו'". וכן בעה"ב -- "ונחך ה' תמיד" (ישעיהו נח, יא), אעפ"י שכל רודפיה שהם יצה"ר וחיילותיו השיגוה גם יכלו לה, לעתיד לבא -- "ונחך ה' תמיד", והסיר לב האבן מבשרנו וינחנו במעגלי צדק למען שמו ולמען תהיה אחרית דבר טוב בראשיתו. הנני אומ' כי הגם כי גלתה יהודה מעוני וכו' ואין לה שפע משום צד, גם כל רודפיה השיגוה בין המצרים וסתמו כל הדרכים ומעכבות השפע בעה"ז -- אדרבה הנה זה סיבה כי יתרבה השפע במאוד מאד, וקובץ על יד ירבה עד כי "לריח שמניך טובים" יבקע הר הזתים, יקלקלו וישברו המחיצות ועי"ז "שמן תורק שמך", וירד השפע מלמעלה וישטוף המחיצות וכל המעכבים ויעבר ה' על פניו ונגלה כבוד ה' בבי"א והמבין יבין.
- ^ אצלנו בזהר הגירסא "נחתו" - ויקיעורך
- ^ הטקסט משובש. ובזהר שלנו גרסינן "ושראת רוח נבואה קדישא על יחזקאל, וחמא כל מה דחמא, ואמר לון לישראל הא מאריכון וכו'" - ויקיעורך
- ^ כנראה הכוונה לשער הכוונות/דרושי העמידה/דרוש ב - ויקיעורך
- ^ אולי צ"ל קומת - ויקיעורך
- ^ אולי צ"ל בחצי - ויקיעורך
- ^ נ"ל דצ"ל אחרונה - ויקיעורך
- ^ אולי צ"ל ממנו - ויקיעורך
- ^ נראה דצ"ל ספר הזהר כי זה ציטוט מהזהר קמג ע"א - ויקיעורך
- ^ נראה דצ"ל שמהכתובים - ויקיעורך