קצות החושן על חושן משפט קעו
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף ב
[עריכה](א) ששכרו מקום בשותפות וקשה שכרה מקום בשותפות מאי הוי הא אמרינן בפ' הספינה דף פ"ד בהא דחצר השותפין קונין זה מזה אינו אלא במודד והניח לתוך קופתו ע"ש וא"כ למקום השותפין היכי קונין זה מזה. ואפשר דהא דחצר השותפין אין קונין זה מזה היינו דוקא לקנותו כולו אבל בגוף הכא דקונין זה מזה להיות הדבר בשותפות מהני גם חצר השותפין ואכתי צ"ע ועמ"ש בסי' קנ"ח ס"ק ח' ובסי' ר"ז סק"ב:
סעיף ג
[עריכה](ב) האומנין שנשתתפו עמ"ש בסי' של"ג סק"ו:
סעיף ו
[עריכה](ג) לשלם מביתו לא. והא דכת' בש"ע סי' ס"ג דאינו נאמן בשבועתו ליטול ומשמע הא ידוע היזקו מחויב לשלם מביתו. ע"ש בט"ז דלעיל כתבו אליב' דכ"ע דאינו נאמן ליטול בשבוע' אבל כאן כת' עיקר אליבי' דהרמ"ה דס"ל דאינו מחויב לשלם מביתו אפילו ידיע היזקא ומשום דלא נשתתף אדעת' דהכי שיוציא מביתו עבור ההיזק ואם התנה שיהי' להפסד לחצאין אליבי' דכ"ע מחויב כפי תנאו אבל בשבוע' אינו נאמן ליטול. ובשו"ת שב יעקב חלק ח"מ סי' ז' הקשה כיון דשותף הוציא ברשות וכל המוציא ברשות נשבע ונוטל למה לא ישבע השותף שהי' היזק כדבריו ויטול בשבועתו ותי' בשם הרדב"ז ח"א סי' ק"ב דכיון שהטילו לשותפות סך מה לישא וליתן יכול לומר שלא הרשו לו סתם אלא על ממון שיש לו בשותפות אבל להוציא ממון מביתו לא הי' דעתו שיהי' נאמן בשבועה. וע"ש שהעל' מזה בנדון א' שלא הטיל מחלקו כלום ונשתתף על חצי ריוח וחצי הפסד דבריר דהכוונ' שאם ישבע שישלם מביתו. ובתומים סי' צ"ג הביאו וכת' עלה ז"ל ואמת כי דבריו לקוחין מדברי רדב"ז כו' אך עם כל זה אין לזה שורש ועיקר דמי הגביל זה שכך דעתו על מה שהניח אסיק אדעתי' שיהי' הזיקו מנה ויותר לא כו' ועוד הא בממון שהניח הרשהו וא"כ למה במנה הנשאר יטול חלקו כו' אלא דבאמת כל הפסד לא אסיק אדעתי' יהי' רב או מעט ולכך לא דמי כלל למוציא הוצאות דשם נחית אדעתי' שיוצא ולא סגי בלא"ה שיוצא רק הספק אם רב אם מעט וכיון דנחית ברשות להוציא תקנו חכמים שיטול בשבוע' אבל בשותפין כו' רק כל דעתם ומחשבתם לריוח רק התנו שאם יהי' פחת שישלמו ג"כ אבל מ"מ דעתם על הריוח כו' דלא אסיק אדעתי' שיהי' פחת וא"כ אין זה דומה כלל למוציא הוצא' וכו' ופשיטא דכוונתו לשלם הפחת אם יברר בעדים או שיהי' הוא היודע כו' אבל להאמין לו בשבוע' לא תהא כזאת בישראל וא"כ יטול הוא בשבוע' כל אשר לו ויאמר שהפסיד אלף אלפי דינרין וכו' בפרט שהך דין המוציא הוצאות רק מתקנת חז"ל וכל דבר ספק בתקנ' והבדל קל חזרינן לד"ת והרדב"ז גופא לא אמרו רק לסניף וח"ו להוציא ממון בזה והעוש' כן מעוות הדין. ולענ"ד להלכ' ולמעש' נראה כדברי הרדב"ז ושב יעקב אבל לא מטעמי' דמן התקנ' אין אנו למידין וכמ"ש בתומים דא"כ יטול בשבוע' כל אשר לו כו' ומשום דאינו אלא תקנה בקל נדח'. אלא כיון דאחד נותן כולו למחצית שכר ולמחצית היזק וכל הנותן למחצית שכר כו' ה"ל פלגא מלוה ופלגא פקדון וכדאי' בב"מ פ' המקבל. ומה"ט צריך הנותן ליתן שכר עמלה כיון דהוא פלגא מלוה ומחזי כריבית כשטורח להתעסק בפלגא פקדון של הנותן וכיון שהוא פלגא מלוה הרי חיובו ברור להתחייב בכל אונסין בפלגא מלו' דידיה והעיסקא גופא נהי דאסור למשתי בי' שיכרא אינו אלא כמו משכון וכמ"ש בתשו' מיימוני לס' משפטים סי' י"ב ז"ל אמת ואמונ' כו' סוף דבר נ"ל דבר פשוט דשמיט' משמטת פלגא מלוה דאע"ג דהנותן לו לא בעי שיוציאנ' ויכל' אות' לגמרי אלא לאיעסוקי בי' וכשיקנ' בהם סחור' או חפץ שתהי' הסחור' אשר קנה מיוחדת לו תחתי' מה בכך הוי ממש כראובן שמלו' לשמעון על משכון שהוא ברשות שמעון ויחזיר לו שמעון אותו משכון דאפי' נטלו ראובן וחזר ויחדו אצלו שיהי' ממושכן לו בעד מעותיו שביעית משמטתו כיון דלא תפיס לי' ראובן וע"ש כיון דעיסקא אינו אלא כמו יחד לו משכון והמלו' על המשכון ואבד המשכון וטען המלו' שנאבד באונס נשבע ונוטל וכמבואר בטור וש"ע סי' ע"ב ומשום דהחוב ברור וה"ל כמו איני יודע אם פרעתיך וה"נ נשבע הנותן על פלגא מלוה שנאבד המשכון והוא העיסקא ונוטל אבל בשנים שנשתתפו זה נותן מאתים זוז וזה ארבע מאות דהפסד לאמצע אינו לוה כלל בחלק חבירו והא דהפסד לאמצע היינו משום דהריוח וההיזק נמשך מחלק המועט כמו מחלק המרוב' או משום דה"ל כאלו התנו כן אהדדי אבל אם נאבד או נגנב חולקין לפי ערך וכן בפחת מטבע שאינו בא מחמת העסק משא ומתן נמי חולקין לפי ערך ועי' באשר"י פ' מי שהי' נשוי ובטור וש"ע לפנינו וכיון דאינו ליה בחלק השותף דאם הי' לוה ודאי הי' חייב בכל האחריות וכיון דאינו לוה אלא שנשתעבד לשלם מחצית היזק הבא מחמת השותפות וה"ל איני יודע אם נתחייבתי ואין השותף מנשבעין ונוטלין אבל אם נותן לחבירו למחצית שכר דהוא עיסקא מסתמא וכמבואר בש"ס פ' המקבל ובטור וש"ע י"ד סי' קע"ז ע"ש. וכיון דה"ל פלגא מלוה א"כ ודאי המלו' נשבע ונוטל ונשבע שנאבד המשכון כמבואר בפשיטות בטור וש"ע סי' ע"ב סעי' י"ז והעיסקא גופה אינו אלא משכון ובעיסקא שהוא פלגא מלוה הוא חייב בכל האחריות אפי' נאנס ואפי' בפחת מטבע ומחוייב לשלם הלוא' דידי' וזה ברור.) (וכבר בא מעש' לידינו כה"ג והי' כתוב בשטר שותפות להדיא עצ"ה עיסקא כתיקון מור"ם ז"ל וכל כה"ג דה"ל מלוה ממש א"כ המלו' נשבע שנאבד העיסקא ונוטל ודו"ק וע"ש בסי' ס"ז סק"ב וכיון דאינו חייב אלא מחמת הלוא' א"כ אינו חייב אלא בפלגא מלו' דידי' אבל אם טוען שנצמח לו מעסק השותפות היזקו' מרוב' יותר מדמי העיסקא בהוצא' וכיוצא בזה ה"ל א"י אם נתחייבתי ופטור:
סעיף ז
[עריכה](ד) השנים שהטילו לכיס. והוא מתשובת הרשב"ץ ועיין ב"י שכת' עלה ז"ל ואינו נרא' לי דהא לא בתורת שותף נחית לשאר רווחים חוץ מגביית החוב ולא דמי להאי דשנים שהטילו לכיס דשאני הכא שלא שם שום דבר בקרן לכן נרא' שיתן לו משאר רווחים כפועל בטל או כמנהג לתת למסייע לחבירו בסחורתו ואינו משום קרן עכ"ל. ובדרכי משה השיגו ז"ל ואני תמה על הב"י כי למה לא שם זה חלק בקרן שהרי שליש הריוח מן החוב מיד זכה בו והוי קרן שלו עכ"ל. והנה מ"ש הש"ך בסי' קכ"ב דאם הבטיח למורש' שליש במה שיוציא מן החוב דלא מהני ומשום דהוי דבר שלא בא לעולם ע"ש א"כ דברי הב"י נכונים דכיון דלא זכה בו כלל הרי לא שם בקרן כלום אלא דכבר כתבנו בסי' קכ"ב סק"ג דאם הבטיח לו שליש מחובו זכה ומשום דשכירות נקנה בדיבור ואפי'. בדבר שלא בא לעולם ואין צריך קנין. איברא דאין לו זכי' בגוף שליש החוב כיון דה"ל דשלב"ל אלא שנתחייב בדמיו וכמו שכת' הר"ן בע"ז פ' השוכר בהבטיח למכור כור חטין דאין לו אלא דמיו כיון דמחסרא משיכה ע"ש וכ"כ הרמ"א סי' של"ב ומכ"ש הכא בדבר שלא בא לעולם דאין לו אלא דמים אבל בגוף החוב לא זכה וע"ש מ"ש בסי' קכ"ב סק"ד וה"נ נהי שמחויב ליתן לו דמי שליש החוב אבל במה שגבה אין לו ויוכל לסלק לו דמיו מביתו וא"כ אכתי לא שם מידי בקרן ואפי' אם הי' בדעת ראובן בשעה שגבה חובו מן העכו"ם לזכות בשליש לשמעון לא מהני זכי' כה"ג כיון דהוא מעות שלו ואין אדם זוכה בשלו לחבירו ועוד והוא עיקר דבמעות של עכו"ם לא מהני זכי' אפילו ישראל לישראל וכמו שביארנו בסי' קס"ג סק"א ע"ש. ובפרט היכא שאומר ראובן שלא נתכוין בשע' שגב' לזכות לשמעון מידי א"כ נהי דנתחייב ליתן לו דמי השכירות והוא כפי ערך שליש חוב יוכל לשלם מביתו אבל במה שגב' אין לו זכות וכמ"ש ולכן נרא' כדברי הב"י ודו"ק:
סעיף ח
[עריכה](ה) דשמירה בבעלים הוא מעש' בא לידינו בשותפין בעסק גיבעלי' שהתנו בתחלת השיתוף שיעסוק כל א' בחדשו ונגנב ממעות שותפות אצל א' מהשותפין בחדשו ובתחלת השותפות הי' בעלים עמו אלא שכבר כלתה השאילה בבעלים קודם שבא לידו ממעות הגיבעלי' ונסתפקתי אי אזלינן בתר משיכת השומר וכשבא לידו מעות השותפו' כבר כלתה לה השאיל' בבעלים ונתחייב בדין השומרין או בתר התחלת קבלת השמירה ואז הי' שאילה בבעלים שהי' שומר שלו באיזו חפץ. והנה ראיתי מתוך תשו' מוהרי"ט דכל כה"ג ה"ל שמירה בבעלים ופטור ע"ש ח' ח"מ סי' א' מ"ש בדברי הראב"ד פ' כ"ה מאישות על מ"ש הרמב"ם דאשה ששברה כלים בעת שעשתה מלאכתה בתוך ביתה דפטורה דאינו מן הדין אלא תקנה כו' וכ' עלה לא מן השם הוא זה אלא מפני שהוא שמירה בבעלים שהוא שכור לה בכל שעה והקש' שהרי אין הבעל שכיר בכל שעה וע"ש ז"ל ונרא' לקיים דברי הראב"ד כיון שבשעה שנכנסה היה בחיוב שמירת הבית שהוא בשעת נישואין באותו שעה שכיר הוא לה שעדיין הי' צריך לעשות צרכי' ואפי' אם אחר שעשה צרכי' כלתה שכירתו מ"מ אחר שעה ראשונ' אזלינן וכו' ואפי' אם נאמר שכלים אלו לא הי' שם באותו שעה מ"מ חיוב שמירתן לא נתחייבה בעת הבאתו אלא מעת שנשאת לו נתחייב ובאותו שעה שאול הי' אצל' עכ"ל וא"כ ה"נ דכות' בשותפין הנז' שלא נתחייב בשמיר' בעת הבאת המעות אלא בתחל' השיתוף נתחייב כל א' להתעסק מידי חדש בחדשו ובתחל' השיתוף הי' שאול' בבעלים ופטור:
סעיף יב
[עריכה](ו) וכן אם גנב או גזל. ואם מצא מציא' עיין בש"ך. וז"ל הרשב"א בתשובותיו ח"ג סי' קמ"ג ז"ל עוד שהשותפין הללו התנו ביניהם שכל מה שירויחו מחמת גופם ובממונם בלעדי אם יהי' להם מעות אחרים מצד אחר שיהי' הכל לחנות א"כ מצאו מציאה הרי הוא לחנות. תשוב' לשון זה איני מכירו וכו' ומ"מ אין המציא' בכלל שאין המציאה והמתנה והירושה באין לו מחמת גופו שאין משמע מחמת גופו אלא מחמת טורח גופו שהרי הבת שמעש' ידי' לאביה ומעשה ידי אשתו לבעל' אין מציאתן להם מן הדין אלא מן התקנ' בת משום איבה ואשה כדי שלא תבריח משל בעלה ותאמר מציאה מצאתי ומתנ' שנתנו לה אחרים הרי הוא לעצמה ולא לאב ולא לבעל כדאי' בגמרא בהדי' אלא שבעל אוכל פירות בנכסי מלוג עכ"ל ונרא' שלא הי' תשוב' זו לפני חלקת מחוקק וב"ש שנסתפק באה"ע ריש סי' ל"ז במתנ' שניתן לבת אם האב זוכה במתנת' ע"ש והרי מבואר בתשו' הנז' דאין לאב זכיה במתנ' הבת כלל. אלא דבסי' ע"ד הוכחני מדברי הש"ע א"ח דאב זוכ' במתנת' ע"ש ועמ"ש בסי' ס"ב סק"ג:
סעיף יד
[עריכה](ז) קודם זמנ' הוי פשיע'. בב"י כ' שכן דיקדק ר"י מפי' רש"י והיינו מדברי רש"י פ' כל הגט דף ל"א בהא דאמר ר' יהודה בג' פרקים מוכרין את התבואה כו' למאי אמר רבה ואיתימא רב פפי לשותפי ופי' רש"י ז"ל שאין האחד יכול למכור שלא מדעת חבירו חוץ לפרקים אבל בפרקים הללו אין צריך לימלך ואם מכר ונתייקר השער לאחר זמן אין עליו כלום עד כאן לשונו ומזה דיקדק ר"י הא קודם זמן הוי פשיע'. ותמהני בזה דהא קיימא לן דכל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה וכן כל השומרין משלמין כשעת הפשיע' ולא גרע מהיזק בידים דמשלם כשעת הזיקו ואפשר דגם רש"י לא קאמר דקודם זמן יש לו עליו תביעת ממון אלא דאם מכר קודם זמן יש לו עליו תרעומות ולאחר זמן אין עליו כלום ויותר נרא' דרש"י לטעמי' דכל כה"ג משלם כיוקרא דלקמי' דאמרינן בפ' השואל דף צ"ט הני שקילאי דתברי' חבירא דחמרא לחנוונא ביומא דשוקא מזדבני בה' בשאר יומא מזדבני בד' אהדרי' ליה ביומא דשוקא מהדרי' לי' חביתא דחמרא בשאר יומי מהדרי לי' חמשא וכת' רש"י מהדרא ליה חמשא דאמר להו אי הוי גבאי ביומא דשוקא חמשא הוי שוה ע"ש. וא"כ ה"נ כיון דנתייקרו בזמן המכיר' אומר לו אלו הוי גבאי הוי שוה יותר אבל הרא"ש שם חילק וכ' דמיירי דתברא ביום השוק דאי בשאר יומי לא משלם אלא ארבע' שכך הי' דמים בשעת שבירה וע"ש. ולפ"ז הכא נמי אינו משלם יותר ממה ששוה בשעה שהוציאה מן העולם:
והרמ"א דפסק בסי' ד"ש כדע' הרא"ש דתברי' בשאר יומי אינו משלם כיוקרא דלקמי' אלא כשע' השבירה וה"נ אם עבר ומכר קודם זמנו אינו ראוי שיתחייב יותר ממה שהי' שוה בשע' הוצא' מן העולם וצ"ע. ועמ"ש בסי' ד"ש סק"א:
סעיף כג
[עריכה](ח) יכול לחזור בו כדין פועל. כת' השט' מקובצת פ' המקבל שם טרח ומליי' ולא אודעי' לא מצי אמר ליה וכו' וז"ל וא"ת ואפי' אודעי' כל כמיני' דלימא לי' נפלוג רווחא ופסידא כל חד באנפי נפשי' והא אמרינן בסמוך רווחא לקרנא משתעבד כלומר דאי איכא פסידא בתר הכי ממלינן לי' מיני' וי"ל דשאני הכא דאכתי ליתי' לרווחא ומש"ה אי בעי מצי א"ל לא בעינא לאיעסוקי בי' אלא א"כ פלגינן חד וחד כדיני' דאפי' אתנו מעיקרא וקבעו זמן לא גרע מפועל דקי"ל יכול לחזור אפי' בחצי יום אבל האי דבסמוך דאיתי' לרווחא אשתעבד לי' לקרנ' דנהי דמצי הדר בי' דלא לאיעסוקי בי' אפ"ה לאו כל כמיניו למיפלגי' לרווחא מקמי' זימנא דלקרנא משתעבד הר"ן עכ"ל. ומדבריו למדנו דהא דיכול לחזור בחצי יום היינו היכא דליכא רווחא או דלא בעי למשקל ברווחא ומהדר בי' מלאיעסוקי אבל היכא דאיכא רווחא ובעי למשקל מרווחא ולא לאיעסוקי בי' עוד לאו כל כמיני' דרווחא לקרנא משתעבד ואין לו ברווחא עד שישלים פעולתו לזמן הקצוב. ובקידושין פ' האומר הרי את מקודשת לי ע"מ שאראך מנה והראה לה של אחרים אפי' עיסקא אינה מקודשת. וכ' שם הר"ן דאע"ג דכבר אית לי' רווחא ביה לא מהני משום דרווחא לקרנא משתעבד וע"ש וכן פסק הרמ"א באה"ע סי' ל"ח סעיף י"ח ובית שמואל שם הקשה דהא מקבל עיסקא יכול לחזור בתוך הזמן. ועיין שם שכת' דמיירי שהיו שניהן מקבלין דאינו יכול לחזור תוך הזמן ע"ש ולשון הר"ן והרמ"א אינו משמע כן. ולפי מ"ש בשט' בשם הר"ן לא קשה מידי דנהי דיכול לחזור אפי' בחצי יום אבל אין לו חלק בריוח עד שישלים פעולתו לזמן הקצוב וזה ברור:
סעיף כה
[עריכה](ט) וי"א דה"ה אשה. הובא בב"י ז"ל כ' הריטב"א והיא הנותנ' דכל היכא דאיתי' לחברי' והוא במתא כפינן לנתבע לדון עמו על הכל ולא מצי אמר לאו בע"ד דידי את ואם השותף קטן או אשה מסתברא כמאן דליתי' במתא חשיב ובעל בנכסי אשתו שאינו צריך הרשא' משום דידו כידה ואפי' בע"כ יכול לתבוע ואינ' יכול' לעכב וכן דנתי לפני רבותי עכ"ל. ומדברי הרשב"א והר"ן נרא' דאשה כאיש לענין איתי' במתא שכתבו שם בהא דאמר אביי בעל בנכסי אשתו צריך הרשא' והני מילי דליכא פירי בארעא אבל אי איכא פירי בארעא מגו דנחית לפירי נחית נמי לארעא ועיין שם שכתבו דכי איכא פירי בארעא ה"ל כשותפין ומיירי דוקא דאיתא במתא ולא מחת' אבל אי ליתא במתא או איתי' במתא ומחת' אינו דן על הקרקע ועמ"ש בסי' קכ"ב סק"ה: