צידה לדרך מפרשות השבוע/פרשת שלח
פרשת שלח: פרשת המרגלים:-פרשים הפוך את המציאות[עריכה]
המרגלים- החטא והעונש
השליחות
א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: ב שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם: ... יז וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה לָתוּר אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב וַעֲלִיתֶם אֶת הָהָר: יח וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא, וְאֶת הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַמְעַט הוּא אִם רָב: יט וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב בָּהּ הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה, וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים:
(י"ג, א-ב, יז-יט)
תשובת המרגלים
כז וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ, וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָה: כח אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ, וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם: כט עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב, וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן: ל וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ: לא וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ: לב וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת: לג וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים, וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם: (י"ג, כז-לג)
תגובת העם
א וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם, וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא: ב וַיִּלֹּנוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל הָעֵדָה לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ: ג וְלָמָה יְהוָה מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז, הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה: ד וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה: (י"ד, א-ד)
העונש
כו וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: כז עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלָי, אֶת תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלַי שָׁמָעְתִּי: כח אֱמֹר אֲלֵהֶם חַי אָנִי נְאֻם יְהוָה אִם לֹא כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם בְּאָזְנָי כֵּן אֶעֱשֶׂה לָכֶם: כט בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכָל פְּקֻדֵיכֶם לְכָל מִסְפַּרְכֶם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה אֲשֶׁר הֲלִינֹתֶם עָלָי: ל אִם אַתֶּם תָּבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לְשַׁכֵּן אֶתְכֶם בָּהּ כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן: לא וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה וְהֵבֵיאתִי אֹתָם וְיָדְעוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר מְאַסְתֶּם בָּהּ: לב וּפִגְרֵיכֶם אַתֶּם יִפְּלוּ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה: לג וּבְנֵיכֶם יִהְיוּ רֹעִים בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה וְנָשְׂאוּ אֶת זְנוּתֵיכֶם עַד תֹּם פִּגְרֵיכֶם בַּמִּדְבָּר: (י"ד, כו-לג)
א. כשיצר הרע שולט- מפרשים הפוך את המציאות[עריכה]
הנביא ישעיהו מוכיח את הרשעים שרואים את המציאות הפוך: "הוי האֹמרים לרע טוב ולטוב רע שמים חשך לאור ואור לחשך שמים מר למתוק ומתוק למר" . כאשר הרשע מסמן לו מטרה, הוא מפרש את המציאות לפי צרכיו כדי להגיע למטרה. הוא יעוות את המציאות ויפרש אותה פירוש עקום והפוך, ובלבד שזה יתאים למטרותיו. לכן לא פלא שהרשע קורא לרע טוב ולטוב רע, לחשך אור ולאור חושך[1].
ערים בצורות- סימן לעם חלש או חזק?
כך אנו מוצאים אצל המרגלים. אלה קיבלו תדרוך והנחיות ממשה רבינו, וכך אמר להם בין היתר: "סימן מסר להם, אם בפרזים יושבין- חזקין הם, שסומכים על גבורתם. ואם בערים בצורות הם יושבים- חלשים הם" .
והנה כאשר המרגלים חוזרים ממסעם בארץ הקודש, הרי הם מפרשים את המציאות הפוך מדברי משה, וכך הם אומרים: "אפס כי עז העם הישב בארץ והערים בצרות גדלת מאד..." . אם היו נאמנים לדבריו של משה, היו צריכים לומר: מאחר שהערים בצורות, הרי ודאי שהעם אינו עז אלא חלש מאוד. לעומ"ז הם אמרו להיפך. הם מסרו שהערים בצורות, והסיקו מכך שהעם עז. זוהי דוגמא ראשונה לכך, שכשיצר הרע שולט, האדם הרשע מפרש את העובדות הפוך.
"ארץ אכלת ישביה"
פרשנות מעוותת של המציאות אנו מוצאים שוב בדברי המרגלים: "ארץ אכלת יושביה היא" . מסביר רש"י: "בכל מקום שעברנו מצאנו קוברים מתים". מאידך מוסיף רש"י: "והקב"ה עשה לטובה כדי לטורדם באבלם ולא יתנו לב".
כלומר, אכן העובדה היא שבימי הריגול בארץ נפגשו המרגלים בהלוויות רבות, הכנענים היו קוברים את מתיהם. אולם פירוש עובדה זו אינו חד משמעי. הדבר תלוי בכוונת הלב. האם הכוונות צחות וטהורות, או שמא כוונת זדון ורשע. אם כוונותיהם היו טהורות, היו מודים להקב"ה שזימן ליושבי הארץ הלוויות רבות, והתאפשר להם לתור את הארץ מבלי שיִתָפסו. אולם כוונתם הייתה מראש להוציא דיבת הארץ רעה. אשר על כן הם פרשו את העובדות לפי מטרתם, להראות שהארץ רעה. לכן לא יפלא שהם אומרים: "ארץ אכלת יושביה היא".
ב. הדימוי העצמי השלילי הולך ומתחזק[עריכה]
דיבור חיובי יוצר מציאות חיובית. וכן אדם שחי בדימוי עצמי חיובי ילך ויתחזק בדבר, ויגביר לעצמו את הביטחון העצמי וכו'. לעומ"ז דיבור שלילי יוצר מציאות שלילית, וכאשר האדם יוצר אווירה שלילית, זו משפיעה עליו. וכן אם האדם יוצר לעצמו דימוי שלילי, דבר זה עלול להתחזק ולהפוך למציאות, לערער את הביטחון העצמי שלו ועוד תגובות שרשרת. כך מצאנו אצל המרגלים. אלה יצרו אוירה שלילית, דיברו דיבורים שליליים, ראו את עצמם בדימוי שלילי והדברים הלכו והידרדרו. וכך מצאנו בפירוש ביחסם ליושבי הארץ.
- בתחילה המרגלים אומרים "אפס כי עז העם הישב בארץ" . ציון עובדה זו אינה אומרת דבר על עם ישראל. אולי גם בני ישראל עם חזק.
- בהמשך כתגובה לדברי כלב, המרגלים עולים דרגה בתיאורם את יושבי הארץ: "לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו" . בשלב זה אנו עדים להחרפה. בדימוי העצמי השלילי של המרגלים. לא רק שיושבי הארץ חזקים, אלא הם ודאי חזקים מישראל. ומי אמר להם זאת? האם הם יכולים להוכיח זאת?
- המרגלים ממשיכים, ובנוסף לדיבת הארץ, הם מתייחסים שוב ליושבי הארץ: "וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות" . שוב עלית מדרגה, זה לא רק "עז העם", ולא רק "חזק הוא ממנו", אלא עכשיו העם היושב בארץ "אנשי מדות". הם יוצאים דופן בגודלם ובחוזקם.
- ואם לא די בכך, המרגלים ממשיכים בדבריהם, ובתוך התלהמות הדיבור הם נסחפים בתיאוריהם: "ונהי בעינינו כחגבים". כפי שאמרנו, כשהאדם מפחית בביטחון העצמי שלו, הריהו יוצר לעצמו דימוי שלילי. דבר זה עלול להידרדר והדימוי השלילי הולך וגובר. לא פלא אם כן, שהמרגלים הגדילו בשבחם ובעוצמתם של יושבי הארץ, עד שלבסוף ראו את עצמם כה גמדים וכה חלשים, עד כדי כך ש "ונהי בעינינו כחגבים".
- ההמשך כמעט מתבקש מאליו, "וכן היינו בעיניהם". המרגלים בטוחים שכך אנשי הארץ ראו אותם- כחגבים. ומי אמר שאכן אנשי הארץ התייחסו אליהם כאל חגבים?! אלא שאם הדימוי העצמי כל כך ירוד, והמרגלים רואים את עצמם כחגבים, ההמשך צפוי. הדימוי העצמי יורד עוד יותר, והם כבר בטוחים שגם האחרים רואים אותם כך: "וכן היינו בעיניהם".
ג. האדם "המהלך" תמיד מתקדם או מידרדר.[עריכה]
האדם נקרא "מהלך", בניגוד למלאך שנקרא "עומד" . המלאך תמיד נשאר במעמדו ובדרגתו, הוא חסר בחירה חופשית, משום כך אין לו נסיגה ואין לו התקדמות. לעומתו, לאדם יש בחירה חופשית, ואשר על כן הוא עלול להדרדר, אם יבחר ברע. מאידך יתקדם ויעלה מעלה מעלה, אם יבחר בטוב. כלומר האדם לעולם אינו דורך במקום, תמיד הוא יזוז וינוע או כלפי מעלה או כלפי מטה, על כן הוא נקרא "מהלך". האדם מוצא את עצמו תמיד שואף להתקדם ולרצות עוד ועוד. וכדברי חז"ל: "אין אדם מת וחצי תאוותו בידו". זאת מפני שהאדם תמיד ירצה יותר. אין הדבר נובע דווקא מתוך אופיו התאוותני של האדם, אלא ממקום יותר עמוק, מעצם טבעו של האדם השואף להתקדם. כוחות אלה של הרצון לשאוף ולהתקדם משמשים את האדם הן לחיוב והן לשלילה. תכונה זו היא הגורמת לאדם להגיע למרומים ולהשיג שאיפות גדולות. ללא הכח הפנימי הטבוע באדם אשר מניע אותו להתקדם, האדם לא היה מגיע לדרגות גבוהות. הוא היה עלול להסתפק בדרגה בינונית מסוימת של לימוד, של עבודת ה' ובכל דבר ודבר. מאידך טבע זה עלול להוריד את האדם לבאר שחת. האדם שמתחיל לרדת, לא יעצור את עצמו, הוא עלול להמשיך ולהידרדר עד התהום, כי האדם מטבעו "מהלך" ולא עוצר. ואכן מצאנו תופעה זו אצל עם ישראל ביחסו לארץ מצרים לאחר דברי המרגלים, כפי שנראה להלן.
ההידרדרות ביחס העם לארץ מצרים
לאחר שהמרגלים הוציאו דיבת הארץ רעה, ושכנעו את כל העם שהארץ "ארץ אכלת ישביה", ו"לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו", העם כולו משתכנע מדברי המרגלים, ומעדיף לחזור למצרים.
בתגובת העם אנו מוצאים הדרגתיות כלפי מטה, כלומר הדרדרות. להלן נביא את תגובת העם לפי שלבי ההדרדרות:
- ויבכו העם: "ותשא כל העדה ויתנו את קולם, ויבכו העם בלילה ההוא"
- לו מתנו בארץ מצרים: "וילנו על משה ועל אהרן כל בני ישראל, ויאמרו אלהם כל העדה לו מתנו בארץ מצרים או במדבר הזה לו מתנו"
- טוב לנו שוב מצרימה: "ולמה ה' מביא אתנו אל הארץ הזאת לנפל בחרב נשינו וטפנו יהיו לבז, הלוא טוב לנו שוב מצרָמה"
- נתנה ראש ונשובה מצרימה: "ויאמרו איש אל אחיו נתנה ראש ונשובה מצרימה" .
בארבעה פסוקים אלה מגלה לנו התורה את הגיגי העם ורצונותיו. והנה אנו מבחינים בדברי העם, יחס הולך ומתפתח ביחס לארץ מצרים. וכפי שאמרנו, לעולם האדם הולך ומתקדם או הולך ונסוג. וממילא, אם יחס העם לארץ מצרים היה יחס של התרחקות, יחס זה היה הולך ומתפתח עד כדי מאיסה בארץ מצרים. אולם אם יחס העם למצרים יהיה יחס של געגועים וחיבה, הרי שיחס זה עלול להתפתח עד כדי רצון לחזור למצרים.
ארבעה שלבים בהידרדרות
- העם בוכה: בתחילה העם בוכה: "ותשא כל העדה ויתנו את קולם, ויבכו העם בלילה ההוא". בשלב ראשון העם אינו אומר דבר, רק בוכה. ומתברר שראשית הנפילה מתחילה במצב רוח ירוד. אם האדם מכניס עצמו למצב רוח שלילי מכאן ואילך הוא עלול לרדת. כך מצאנו בתוכחה בפר' כי תבוא כי הסיבה להידרדרות היא: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל" .
- "לו מתנו בארץ מצרים": בשלב הבא העם נזכר בארץ מצרים, מעלה אותה על דל שפתיו, וזה כשלעצמו חמור. אך עדיין מצרים בזיכרון של העם כארץ של מוות: "וילנו על משה ועל אהרן כל בני ישראל, ויאמרו אלהם כל העדה לו מתנו בארץ מצרים או במדבר הזה לו מתנו". מצב הרוח כה ירוד עד כדי כך שהם מזכירים פעמיים את הפועל למות. הנה כי כן אנו עדים למצב הרוח השלילי ההולך ומִדרדר. בהתחלה העם בוכה, ומתוך מצב רוח שכזה הוא כבר מעדיף למות.
- "טוב לנו שוב מצרימה": וכפי שאמרנו, אין דריכה במקום. לאחר שהעם בוכה, ולאחר שהוא מזכיר את מצרים, כעת העם רואה את מצרים לא רק כמקום שטוב למות שם, אלא כמקום שכדאי לחזור לשם. העם ממשיך בהידרדרות שלו ואומר: "הלוא טוב לנו שוב מצרימה".
- "נתנה ראש ונשובה מצרימה": ההידרדרות אינה נעצרת. לאחר שהעם בוכה, ולאחר שהוא מזכיר את מצרים כארץ של "לו מתנו", ולאחר שהוא מעלה את האפשרות של "טוב לנו שוב מצרימה", איננו מופתעים מן ההמשך. השלב הבא הוא כמעט בלתי נמנע. העם מבקש לפעול ולשוב למצרים, ומביע את רצונו מפורשות: "נתנה ראש ונשובה מצרימה". התרגום מפרש "נתנה ראש"- "נמני רישא", כלומר נמנה ראש- מנהיג. כלומר העם מוכן לפעול ממש למען חזרתו למצרים.
ד. חטא העם- הרצון להתנער מהמהלך של יציאת מצרים[עריכה]
בחטא המרגלים אנו פוגשים את עם ישראל בקלקלתו. בדבריו כלפי משה ואהרן העם מבקש פשוט לחזור למצרים. אומנם הם מזכירים את פחדם מהמלחמה, אך נ"ל שהפחד מהמלחמה "משרת" את מטרתם ומהווה עילה לבקשתם לחזור למצרים. האדם באשר הוא נמדד ונבדק דווקא בשעת לחצו . ודווקא אז יוצאת האמת הפנימית לאור. והנה כאשר חוזרים המרגלים ואומרים כי לא נוכל לכבוש את הארץ וכי העם היושב בארץ חזק וכו'. העם נוטה להאמין לעשרת המרגלים ולא לשנים שאמרו אחרת. העם נמצא במצב עדין, מציאות חדשה, כל עתידו נראה כמתערער. בתגובת העם אנו נבדוק את מהותו של העם, את רצונותיו וכמיהותיו העמוקים. הנה כי כן כאשר העם מגיב לדברי המרגלים הוא מביע את רצונו לחזור למצרים, ומסיים את דבריו: "נתנה ראש ונשובה מצרימה" בזאת העם מגלה את רצונותיו העמוקים. נשאלת השאלה: מדוע העם כל כך רוצה לחזור למצרים, לארץ שבה שועבד ועונה. ארץ של "וימררו את חייהם בעבדה קשה... את כל עבדתם אשר עבדו בהם בפרך" . נ"ל כי כל פעם שהעם מזכיר את מצרים [2]או את רצונו לשוב למצרים, הדבר נובע מהרצון להתנתק מכל המהלך האלקי של יציאת מצרים. מהלך שכולל יציאה ממצרים, מעמד הר סיני, הקמת משכן, גילוי שכינה וכניסה לארץ. מהלך שתכליתו ליצור עם קדוש המתנהל עפ"י התורה הקדושה ובארץ הקודש. מהלך נשגב זה של "ממלכת כהנים וגוי קדוש", של עם נבחר עם משימה כלל עולמית של: "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו". עם שמטרתו "לתקן עולם במלכות שדי" .
ה. חומרת העונש בהתאם לחטא[עריכה]
כל עוד והעם יתלונן על מים או בשר תהיה תגובה נקודתית. אולם רצון לחזור למצרים הריהו ככפירה בעיקר, כפירה בכל המהלך האלקי, כפירה בכל קיום המצוות. אשר על כן לא יפלא שהעונש על חטא שכזה יהא חמור מאוד. ובאשר לעונש, זה חייב להיות בהתאם לחטא. מי שכופר במהלך האלקי, עונשו שהוא יצא מכלל המהלך האלקי. הוא לא יהא שותף לו. מאחר וכך מי שרוצה לחזור למצרים ולא רוצה להיכנס לארץ, אכן עונשו שימות במדבר ולא יכנס לארץ ישראל.
ו. לאחר העונש יש מקום לעידוד- המתקה שלאחר הענישה[עריכה]
העם נענש בעונש הקשה ביותר שניתן לחשוב עליו: 40 שנות נדודים, גזרת מוות במדבר לדור הבוגר, ורק הדור הצעיר יכנס לארץ. לאחר גזירת העונש התורה עוברת לחמישה נושאים שבכולם יש עניין של עידוד לעם לאחר העונש הקשה:
1 . דיני מנחות ונסכים
א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: ב דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם: ג וַעֲשִׂיתֶם אִשֶּׁה לַיהוָה עֹלָה אוֹ זֶבַח לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ בִנְדָבָה אוֹ בְּמֹעֲדֵיכֶם לַעֲשׂוֹת רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה מִן הַבָּקָר אוֹ מִן הַצֹּאן: ד וְהִקְרִיב הַמַּקְרִיב קָרְבָּנוֹ לַיהוָה מִנְחָה סֹלֶת עִשָּׂרוֹן בָּלוּל בִּרְבִעִית הַהִין שָׁמֶן: ה וְיַיִן לַנֶּסֶךְ רְבִיעִית הַהִין תַּעֲשֶׂה עַל הָעֹלָה אוֹ לַזָּבַח לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד: ...
2. הפרשת חלה
יז וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: יח דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם בְּבֹאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה: יט וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ תָּרִימוּ תְרוּמָה לַיהוָה: כ רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה כִּתְרוּמַת גֹּרֶן כֵּן תָּרִימוּ אֹתָהּ: כא מֵרֵאשִׁית עֲרִסֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַיהוָה תְּרוּמָה לְדֹרֹתֵיכֶם:
3. קורבנות שגגה
כב וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה: כג אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֲלֵיכֶם בְּיַד מֹשֶׁה מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם: כד וְהָיָה אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה נֶעֶשְׂתָה לִשְׁגָגָה וְעָשׂוּ כָל הָעֵדָה פַּר בֶּן בָּקָר אֶחָד לְעֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה וּמִנְחָתוֹ וְנִסְכּוֹ כַּמִּשְׁפָּט, וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּת: כה וְכִפֶּר הַכֹּהֵן עַל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִסְלַח לָהֶם כִּי שְׁגָגָה הִוא וְהֵם הֵבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם אִשֶּׁה לַיהוָה וְחַטָּאתָם לִפְנֵי יְהוָה עַל שִׁגְגָתָם: וְנִסְלַח לְכָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם כִּי לְכָל הָעָם בִּשְׁגָגָה: ...
4. מחלל שבת במזיד
לב וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת: לג וַיַּקְרִיבוּ אֹתוֹ הַמֹּצְאִים אֹתוֹ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל הָעֵדָה: לד וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ בַּמִּשְׁמָר כִּי לֹא פֹרַשׁ מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ: לה וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה מוֹת יוּמַת הָאִישׁ, רָגוֹם אֹתוֹ בָאֲבָנִים כָּל הָעֵדָה מִחוּץ לַמַּחֲנֶה: לו וַיֹּצִיאוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ בָּאֲבָנִים וַיָּמֹת כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה:
5. פרשת ציצית
לז וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: לח דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם, וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת: לט וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת יְהוָה וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם, וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם: מ לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי, וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם: מא אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: (ט"ו, א-מא)
להלן סיכום חמשת הנושאים שהוזכרו בתורה לאחר עונשו של העם בגין חטא המרגלים:
- דיני מנחות ונסכים: פרשה הפותחת ב"כי תבאו אל ארץ משבותיכם אשר אני נתן לכם" .
- דיני הפרשת חלה: פרשה הפותחת ב"בבאכם אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה" .
- דיני קורבנות של החוטאים בשגגה.
- דיני מחלל שבת במזיד- פרשת "מקושש עצים".
- פרשת ציצית.
להלן ננסה לברר מה המשותף לעניינים האלה, ומה הקשר שלהם לעונש החמור שקיבלו דור יוצאי מצרים. כיצד הפרשיות האלה באו לתת מענה למצבו העכשווי של העם לאחר העונש החמור, וכיצד פרשות אלו באו לעודד ולתת תקוה.
ז. החזרת הארץ לתודעת העם[עריכה]
עקב העונש החמור, רק לאחר 40 שנה יכנסו לארץ, נראה על פניו שארץ ישראל ח"ו עלולה לרדת מסדר היום של העם, ואפילו ח"ו להישכח מהתודעה הלאומית. אשר על כן התורה ראתה צורך מיד לאחר העונש לפתוח בשתי מצוות הקשורות בארץ ושתיהן פותחות בציון העובדה של הכניסה לארץ.
- מצוה ראשונה, מצוות נסכים ומנחות, (ט"ו, א-טז) פותחת ב "כי תבאו אל ארץ מושבתיכם..."
- מצוה שניה, מצוות הפרשת חלה, פותחת ב"בבאכם אל הארץ..."
כלומר, התורה מחזירה את הארץ לסדר היום הלאומי ולתודעת העם. הארץ הופכת להיות חלק מהעם, אומנם יבואו אליה רק בעוד 39 שנה, אך אפשר בהחלט להתחבר אליה ע"י מצוות התלויות בארץ, ללמוד מצוות אלו ולחיות את הארץ מבחינה רוחנית. ברור אם כן מדוע התורה סומכת מצוות אלו לעונשו של דור המדבר. אומנם דור זה לא יכנס לארץ, אך יש מקום להחזיר את הארץ לתודעת העם, ובכך לעודד את העם ולתת תקווה כי הכניסה לארץ זה עניין 'מציאותי', הגם שהוא רחוק.
ח. ההבחנה בין חוטא בשגגה לבין חוטא במזיד[עריכה]
לאחר שתי המצוות התלויות בארץ והפותחות בביאה לארץ, התורה עוברת לפרשת קורבנות של חוטא בשגגה ואח"כ פרשת המקושש, כלומר דינו של מחלל שבת במזיד. נשאלת השאלה, מה עניין חוטא בשוגג וחוטא במזיד לחטא המרגלים ועונשם? נ"ל כי עקב העונש החמור, 40 שנות נדודים במדבר, העם שרוי במבוכה ובמשבר. קיים חשש גדול מהענישה על אי קיום דבר ה'. העם שבע ניסיון מענישה על חטאיו. זו לו הפעם השלישית שהוא נענש:
- בעקבות חטא המתאוננים: "ותבער בם אש ה' " .
- בעקבות חטא תאוות הבשר: "ויך ה' בעם מכה רבה מאד" .
- בעקבות חטא המרגלים: "ופגריכם אתם יפלו במדבר הזה" .
אשר על כן התורה סומכת לעונש דור המדבר דיני חוטא בשוגג לעומת דינו של חוטא במזיד. זאת כדי לעודד את העם ולהדגיש להם שהקב"ה אינו מעניש אלא את החוטא במזיד. וגם זאת רק לאחר עדים והתראה. להלן נראה, כי הסלחנות כלפי החוטא בשגגה וההחמרה כלפי החוטא במזיד היא היא העידוד הגדול ביותר לעם החושש מפני העונש המתלווה לחטא.
ט. עיקר הקושי של העם - להיכנס לעול המצוות[עריכה]
מתברר שקיום תורה ומצוות אינו קל כלל וכלל לעם היוצא ממצרים. בייחוד על רקע העובדה שעד לפני שנה כולם היו עובדי עבודה זרה, כדברי חז"ל: "אלה עובדי עבודה זרה ואלה עובדי עבודה זרה", אין זה קל להתרגל לחיים שונים לגמרי. חיים עם כללים אחרים לחלוטין. עד עתה היו רגילים לחיות "חינם", "חינם מן המצוות". ועתה מחויבים בעול מצוות על כל צעד ושעל. נראה שרק כך יש להבין את כל תלונות בני ישראל במדבר. לא כבעיה נקודתית, לא של תלונה לאכול בשר ולא הפחד להיכנס לארץ. וכבר חז"ל רומזים לכך בפירושם לפסוק: "ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים...". חז"ל פירשו: "כתינוק הבורח מבית הספר" . אין לך דימוי יותר קולע מאשר תינוק הבורח מבית הספר. התינוק הזה אינו רע, אינו חוטא, אינו מורד. אין לו בעיה של חוסר אמונה. פשוט בטבעו של התינוק שקשה לו לקבל את עול בית הספר. זוהי בעקיפין סניגוריה גדולה על עם ישראל. העם עדיין בבחינת תינוק. אשר על כן הוא בורח מבית הספר קשה לו לעמוד בכללים, קשה לו לעמוד בעול הלימוד. לא בגלל רוע לבו או רשעתו, אלא בגלל היותו תינוק חסר תרגול ואימון, חוסר בשלות, ואולי חבלי קליטה של התלמיד החדש, או קשיי הסתגלות למצב החדש. עם ישראל נמצא בצאתו ממצרים בין הפטיש לבין הסדן. מצד אחד העם ראה אותות ומופתים, חוה את ידו החזקה של בורא עולם. העם חזה גילוי שכינה, משום כך הוא קיבל על עצמו עול מצוות, כדבריהם: "נעשה ונשמע". אולם מאידך קשה מאוד לקיים את המצוות, מאחר שהם לא הורגלו לכך ומאחר שהם עדיין טבועים בהרגלים הישנים ממצרים. דע עקא, כאשר לא מקיימים את דבר ה'- נענשים, כפי שראינו לעיל. מצב זה יוצר מתח ומבוכה ואפילו הרגשה של אין אונים.
י. קרבן שגגה כסמל לארך אפיים[עריכה]
אשר על כן התורה עוברת לדון בשגגה מול מזיד. התורה באה להרגיע את העם, ולהעמיד דברים על דיוקם: ענישה אכן קיימת, אך זו תבוא רק בגין חטא במזיד. לעומ"ז החוטא בשוגג אינו נענש, הוא אמור להקריב קורבן. יתר על כן נ"ל כי המושג שוגג בא כאן בפרשה לא רק ללמדנו הלכות שוגג בעבודה זרה, ולא רק להרגיע את העם שלא נענשים על שוגג. נ"ל כי דיני החוטא בשגגה באו ללמדנו על ארך אפיים של הקב"ה כלפי החוטא. השוגג אינו אלא סמל לכך שהקב"ה "אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד...". השוגג אינו נענש כלל, ויותר מכך השוגג הוא סמל לכך שה' אינו ממהר להעניש, ה' מאריך אפיו עם החוטאים, וסולח למי שחוזר בתשובה. מאידך וברצוף באה פרשת מקושש עצים ללמדנו מתי כן, הקב"ה מעניש: כאשר החוטא עושה בזדון, עם עדים ועם התראה, ודאי ראוי הוא לעונש.
יא. מצוות ציצית- סיוע נגד יצר הרע[עריכה]
פרשת המרגלים, עונשם והמצוות שנלוו אליה מסתיימת במצוות ציצית. נ"ל כי התורה ממשיכה אותה מגמה של פרשת דיני שוגג, לעודד את העם לאחר משבר העונש. בעוד שדיני שגגה מבהירים לעם שלא נענשים בקלות והקב"ה מאריך אפו וכו'. הרי שמצות ציצית באה לעודד את העם בדרך החיובית והמעשית. מה עושים כדי לא לחטוא? מה עושים כדי לא להידרדר לחטא בסגנון המרגלים? הרי האדם בשר ודם, עם בחירה חופשית ועם יצר הרע מנעוריו. זוהי מהותו של האדם וזה טבעו, "לפתח חטאת רובץ". התורה כותבת במפורש שכל מטרתה של מצוות ציצית שלא נחטא: "וראיתם אתו וזכרתם את כל מצות ה'
ועשיתם אתם ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם...
למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי..." .
הנה כי כן התורה כותבת במפורש שאם נראה את הציצית, הרי נזכור את המצות, ואם נזכור הרי נעשה אותם, ואם נקיים את המצוות לא נתור אחרי הלב והעינים.
לסיכום, התורה נותנת לנו את מצות ציצית כסיוע נגד יצר הרע. כשהאדם מתעטף בציצית הוא מעוטף במצוות מדובק בתורה ובה' וממילא ימנע מהחטא. כלומר התורה מסיימת בעצה הפשוטה ביותר: רק עשיה מונעת חטא. רק עשיה חיובית מרחיקה את האדם מהעבירה. מצות ציצית בבחינת בניין אב, לכך שכל מצוה ומצוה שעושים, הרי היא כתריס בפני החטא.
מצות ציצית סמל למצוות העשיה
מצות ציצית אינה עוד מצוה אחת בתרי"ג. מצוה זו היא סמל לכל מצוות העשה. כל פעם שאדם עושה מצות עשה, הוא שרוי בקדושה, הוא אפוף בעשיה חיובית, עשייה שמקרבת אותו לבוראו. כשהאדם עושה מצוה הרי הוא מתעטף באותה מצוה. בכל מצוה אנו מתעטפים, לאו דווקא בציצית. כפי שמצות ציצית עוטפת את האדם כולו באופן פיזי. כך כל מצוה ומצוה עוטפת את האדם מבחינה רוחנית ומגנה עליו מפני החטא.
אולי, רצתה התורה לרמוז ולומר, שהיהודי אמור להיות מעוטף במצוות בכל גופו ובכל רגע ורגע. כל מצוה שהאדם עושה, ככל שהיא מתמשכת יותר, יש לה משקל יותר גדול. לכן אדם המתפלל, שלוש תפילות ביום, בעצם הוא כאילו שרוי כל היום בתפילה, ובבחינת עטוף במצוות התפילה. אדם הלומד תורה הריהו מתעטף במצוות לימוד תורה וכן הלאה, כל מצוה ומצוה, שהאדם עושה, הרי הוא מתעטף באותה מצוה. וכשאדם עטוף במצוה הרי היא מגנה, מפני החטא. ובדרך זו כל מצוה עוזרת לאדם להתרחק מן החטא ולהתקרב לה'.
מצות ציצית- סיום מעין פתיחה סיום פרשת המרגלים במצות ציצית הינה בבחינת "סיום מעין פתיחה". הפרשה פותחת בפועל לתור: "שלח לך אנשים ויתרו את ארץ כנען..." . בסיום כל פרשת המרגלים התורה כותבת את מצות ציצית, וגם כאן מופיע הפועל לתור: "...ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם..." . הסיום מעין הפתיחה אינו עניין צורני בלבד, אלא הוא בא לחזק את דברינו שמצות ציצית באה כתריס בפני החטא. כאמור, התורה הקדימה את הלב לעיניים: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". ולא בכדי, רצתה התורה ללמדנו, כי הראיה מודרכת ומכוונת ע"י הלב. המציאות היא אותה מציאות, העובדות הן אותן עובדות. הפרשנות ביחס למציאות ולעובדות נתונה ללב.אם כוונת הלב טהורה וצחה, הרי שההסתכלות בעיניים תהיה חיובית. כלומר, התורה מסיימת בהדרכה "לא תתורו אחרי לבבכם", פירוש לתקן את הלב. אם הלב נקי וזך, או אז מובטחת הצלחה ב "לא תתורו... אחרי עיניכם". הנה כי כן, פרשת ציצית מסיימת את פרשת המרגלים כדי לתת לחוטא שתי עצות, איך לא להיכשל. שתי העצות בדרך החיוב והעשיה. האחת, עצם מצוות ציצית רומזת למצוות העשיה, וכל מצות עשה מקרבת את עושיה לה', ומרחיקה אותו מן החטא. השניה, לפעול למען טהרת הלב. כשהלב טהור, ממילא ההסתכלות על המציאות תהיה חיובית, ותמנע את האדם מלחטוא.
- ^ אכן כך כותב ה"מסילת ישרים" במידת הזהירות. לדבריו, יצר הרע מסמא את העיינים, ובשלב מתקדם יותר הוא מראה לאדם את הטוב כאילו הוא רע אמיתי, ואת הרע כאילו הוא טוב אמיתי. רש"י י"ג, יח
- ^ בחטא קברות התאוה אומר העם: "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם... מי יאכילנו בשר כי טוב לנו במצרים...ותבכו לפניו לומר למה זה יצאנו ממצרים.." ( במדבר י"א, ה'; י"ח, כ)