צידה לדרך מפרשות השבוע/פרשת אחרי מות

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


פרשת אחרי מות: האדם החוטא מעניש את עצמו[עריכה]

סיכום לאיסורי העריות

הארץ מענישה את יושביה בעקבות חטא העריות
כד אַל תִּטַּמְּאוּ בְּכָל אֵלֶּה כִּי בְכָל אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם: כה וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲוֹנָהּ עָלֶיהָ וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת יֹשְׁבֶיהָ: כו וּשְׁמַרְתֶּם אַתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי וְלֹא תַעֲשׂוּ מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם: כז כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ: כח וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם: כט כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת מִקֶּרֶב עַמָּם: ל וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת מֵחֻקּוֹת הַתּוֹעֵבֹת אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ לִפְנֵיכֶם וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: (י"ח, כד-ל)

א. עוון עריות מטמא את החוטא ואת הארץ[עריכה]

בפרשתנו, פרשת אחרי מות, כתובים איסורי עריות . בסיום פרשת איסורי עריות התורה מתייחסת לעונש הכללי לעם, אם ח"ו העם יחטא בעריות: "...תקיא הארץ אתכם...". התורה מרחיבה בפסוקי הסיום , ומדגישה כי החוטא בעריות נטמא. התורה מדגישה זאת בצורה שאינה משאירה מקום לאי הבנות באשר לקשר הישיר בין חטא העריות לבין טומאת החוטא. היא עושה זאת ע"י חזרה על הפועל "טמא" שש פעמים בפסוקי הסיום: "אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגוים...ותטמא הארץ ואפקד עונה עליה...כי את כל התועבת האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם ותטמא הארץ: ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אתה...ולא תטמאו בהם אני ה' אלקיכם".

ב. תגובת שרשרת[עריכה]

בפסוקי הסיום2 לאיסורי העריות התורה הדגישה שני רעיונות. האחד כאמור, החוטא בעריות נטמא. הרעיון השני מתייחס לעונש, והוא כי עונשם של החוטאים הינו פועל יוצא של תגובת שרשרת שהחוטא גורם, כדלקמן:

  1. החוטא בעריות נטמא: ""אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגוים...".
  2. החוטא שנטמא מטמא את הארץ: "...כי בכל אלה נטמאו הגוים אשר אני משלח מפניכם: ותטמא הארץ...".
  3. כאשר הארץ נטמאת, היא מגיבה ומקיאה את החוטאים: "ותטמא הארץ... ותקִא הארץ את ישביה".

ג. טבע הארץ להקיא את החוטאים[עריכה]

התורה מדגישה עניין זה של תגובת השרשרת, שהארץ נטמאת ומשום כך היא מקיאה את יושביה, וחוזרת על כך פעמיים:

  1. "כי בכל אלה נטמאו הגוים... ותטמא הארץ...ותקִא הארץ את ישביה".
  2. "כי את כל התועבת האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם ותטמא הארץ: ולא תקיא הארץ אתכם".

החזרה באה להדגיש, כי לארץ הקודש, ארץ ישראל, יש חוק הטבוע בה, והוא שהיא אינה סובלת את טומאת העריות. אשר על כן אם תושביה נטמאים בעריות, הארץ מקיאה אותם.

ד. מי מעניש את החוטא?[עריכה]

כאמור, בפסוקי הסיום לפרשת עריות התורה כותבת, כי העונש על איסורי עריות הינו גלות, סילוק מן הארץ. אולם התורה בחרה להדגיש כי העונש נעשה כחוק טבע של הארץ, הארץ מקיאה את החוטאים ולא שה' הוא המעניש את החוטאים. יחד עם זאת התורה רומזת פעמיים כי יד ה' בדבר, וכי ה' הוא המעניש, אלא שהדבר נכתב ברמז בלבד:

  1. "כי בכל אלה נטמאו הגוים אשר אני משלח מפניכם". כלומר, ה' הוא המשלח את החוטאים, ז"א שה' הוא המעניש.
  2. וכן בהמשך: "ותטמא הארץ ואפקד עונה עליה". ה' הוא שפוקד את העוון, כלומר ה' הוא המעניש.

רש"י מביא מדרש חז"ל בנדון כדי להדגיש, כי אין כאן רצון להעניש, אלא זה טבעה של ארץ ישראל, שהיא פולטת את החוטאים בעריות: "ולא תקיא הארץ אתכם. משל לבן מלך שהאכילוהו דבר מאוס, שאין עומד במעיו אלא מקיאו. כך ארץ ישראל אינה מקיימת עוברי עבירה..." . נ"ל כי בפרשה זו התורה בדווקא רצתה לציין את הקשר של עובדה ותוצאה: האדם נטמא, בעקבות זאת הארץ נטמאת, ומשום כך היא מקיאה את הטמאים. כביכול לא ה' הוא המעניש את החוטאים[1] . נ"ל כי הדבר נובע משתי סיבות עיקריות, כדלקמן:

1. שם ה' אינו מתייחד על הרעה
התורה כדרכה בקודש נוקטת לשון נקיה. אחת הדרכים של לשון נקיה היא שלא לייחד את שם ה' על הרעה. לכן במקרים מסויימים התורה לא תכתוב במפורש שה' הוא המעניש, למרות שמתוך ההקשר ברור כי ה' הוא המביא את העונש. להלן שלוש דוגמאות לכך:

  • כך מצאנו למשך בפרשת המבול. התורה מתארת את המבול והעונש ליקום ולכל יושבי תבל במשך חמישה עשר פסוקים (בראשית ו', י-כד). והנה במהלך כל הפסוקים האלה שם ה' אינו מוזכר!
  • וכן מצאנו בעונש לקורח, לדתן ולאבירם. הארץ פתחה את פיה ובלעה אותם ואת כל אשר להם. התורה תיארה זאת בשלושה פסוקים (במדבר ט"ז, לא-לג), אולם שם ה' אינו מוזכר בפסוקים אלו
  • וכן מצאנו בעונש לבני ישראל בגלל חטא פעור ובנות מדיין. התורה כותבת כי היתה מגפה בעם ומתו 24,000 איש. התורה מקדישה לכך שני פסוקים, אך שם ה' אינו מוזכר בפסוקים אלו .


2. החוטא מעניש את עצמו

אין ספק, התורה רצתה להדגיש ולהורות לנו בצורה הכי ברורה, שיש כאן חוק טבע. כפי שהאדם המכניס אצבע למים רותחים, הוא יִכָּוה. כך אדם החוטא בעריות בארץ ישראל, הארץ תקיא אותו. ארץ ישראל היא ארץ קדושה, היא אינה כשאר הארצות. זו ארץ ש"עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה" . ארץ ישראל היא "נחלת ה' " . זו הארץ שבה בחר ה' להשכין את כבודו. ארץ ישראל היא מקום השכינה בעולם. ממילא שהיא ארץ קדושה, היא אינה מסוגלת לסבול את טומאת העריות. לכן כאשר יושביה נטמאים, הם נפלטים ממנה . אשר על כן אנו מבינים, כי לא ה' הוא המעניש וגם לא הארץ היא המענישה, אלא החוטא הוא המעניש את עצמו. הוא במעשיו גורם לעצמו להיזרק מן הארץ. אדם המכניס אצבעו לאש, ודאי יִכָּוה. האש לא הענישה אותו, הוא העניש את עצמו. בדיוק כך ביחס לחוטא, הוא עצמו ע"י חטאו מעניש את עצמו.

ה. האדם משנה את המציאות[עריכה]

מצאנו אם כן שהתורה נמנעה מלכתוב שה' הוא המעניש, התורה השאירה זאת לארץ המקיאה את החוטאים. נ"ל כי בדרך זו התורה הדגישה היטב, עוד היבט בחטא, והוא כי האדם החוטא משפיע על המציאות ומשנה אותה לרעה. החוטא מקלקל ומשחית את סביבתו. מי שחוטא בעריות, לא רק שהוא נטמא, אלא שהוא גם מטמא את הארץ. פרשה זו, העוסקת באיסורי עריות ובעונש, הינה בניין אב לכל חטא ולכל עונש. החוטא בכל חטא מקלקל את העולם, ופוגם ג"כ בעולמות עליונים. החוטא משחית את הארץ, ובעקבות זאת המציאות משתנה לרעה. כתוצאה מכך החטא פוגע בחוטא עצמו. הוא בעצמו קלקל לעצמו את הסביבה שלו. כלומר, הוא החוטא מעניש את עצמו.

ו. "ונכרתו הנפשות"- לשון סביל[עריכה]

בסוף פרשיית הסיום לאיסורי עריות התורה מציינת עונש לפרט החוטא: "כי כל אשר יעשה מכל התועבת האלה ונכרתו הנפשות העשת מקרב עמם" . לא בכדי התורה נקטה לשון סביל: "ונכרתו", ולא השתמשה בלשון פעיל: והכרתי. נ"ל כי השימוש בלשון סביל לעונש הכרת בא לחזק את הנאמר לעיל, שהחוטא הוא המעניש את עצמו. החוטא הוא הגורם לכך ש"נכרתו הנפשות". כביכול יש כאן תוצאה אוטומטית של החטא. המעשה עצמו, החטא הוא הגורם לכך ש"נכרתו". אין צורך שמישהו יכרית את החוטא, הדבר נעשה מאליו, זוהי תוצאה ישירה של החטא.
לסיכום, נ"ל כי בסיום פרשת העריות התורה מצאה לנכון להדגיש את חומרת איסור עריות בד בבד עם ההדגשה של קדושת הארץ. התורה עשתה זאת ע"י הדגשה שהחוטא בחטא זה של עריות נטמא ומטמא את הארץ. וכתוצאה מכך הארץ מקיאה את החוטאים. התורה הדגישה חזור והדגש כי לארץ ישראל, ארץ הקודש, יש חוק טבע שהיא אינה סובלת את חטא העריות והיא אינה מסוגלת להשאיר את החוטאים אלא היא מקיאה אותם.

  1. ^ כמובן, במקומות אחרים בתורה יהיה כתוב שה' הוא המעניש, כגון בתוכחה. אולם כאן בסיום לפרשת העריות התורה העדיפה להדגיש את הרעיון שהאדם הוא המעניש את עצמו.