ערוך השולחן יורה דעה צו

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · יורה דעה · סימן צו | >>

סימן זה בטור יורה דעה · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני דברים חריפים, ודמשוים אינם בני יומן כבני יומן
ובו כ"א סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא

סימן צו סעיף א

אמרינן בגמרא (קיא ב) צנון שחתכו בסכין שחתך בו בשר, אסור לאכלו בכותח. ולא דמי לדגים שעלו בקערה דמותר לאוכלן בכותח כמ"ש בסימן צ"ה דהוה נ"ט בר נ"ט, דסכין פעמים שהשמנונית קרוש על פניו ואינו ניכר, וכשחותך בצנון הוה נותן טעם הבא מן הממש. ועוד דמשום חורפיה בלע טפי מדגים הרותחים, ואגב דוחקא דסכינא פליט סכינא ובלע צנון (רש"י):

סימן צו סעיף ב

ויש הפרש בין שני הטעמים, דלטעם שמנונית הקרוש על פניו אסור אפילו אם הסכין אינו בן יומו, ולא הוה נותן טעם לפגם, שהרי אין כאן טעם בלוע אלא טעם בעין, ולטעם השני דמשום חורפא בלע אין האיסור אא"כ הוא בן יומו, וכן כתב רבינו הב"י בסעיף א' וזה לשונו: צנון או סילקא שחתכם בסכין של בשר בן יומו, או שאינו מקונח, אסור לאכלם בחלב עד שיטול ממקום החתך כדי נטילת מקום שהוא כעובי אצבע, או שיטעמנו ולא יהא בו טעם בשר שאז מותר בהדחה. עכ"ל. וכן מתבאר מלשון הרמב"ם פ"ט דין כ"ד דמיירי בבן יומו, שכתב סכין שחתך בה בשר צלי, וחזר וחתך בו צנון וכיוצא בו מדברים החריפים, אסור לאכלם בכותח. עכ"ל. משמע להדיא דמיד שחתך בו בשר צלי, כלומר בשר רותח, חתך בו אח"כ צנון אסור לאכלו בכותח, ומלשון הש"ס עצמו יש לדייק כן, מדקאמר צנון שחתכו בסכין שחתך בו בשר וכו', ולא קאמר בסכין של בשר, ש"מ דהכוונה הוא שגם חתיכת הבשר היתה מקרוב, לאפוקי כשלא היה בן יומו, ולא הוצרך הרמב"ם לבאר דכשיש שמנונית על הסכין אסור אפילו אינו בן יומו, דזהו פשוט וא"צ לבאר:

סימן צו סעיף ג

ואין לשאול הרי אמרו חז"ל בסוף פרק אין מעמידין דבדבר חריף אין חילוק בין בן יומו לאינו בן יומו, דאמרינן שם דקורט של חלתית של עכו"ם אסור באכילה, מאי טעמא משום דמפסקי ליה בסכינא, ואע"ג דנותן טעם לפגם מותר, וסתם כלים אינן בני יומן, אך אגב חורפא דחלתיתא ממתיק השמנונית שבתוך הסכין והוה כנותן טעם לשבח ואוסר (לט א), הרי מפורש דדבר חריף משוה אינו בן יומו כבן יומו. כתבו הראשונים דזהו לא בכל דבר חריף, רק בחלתית שהוא חריף מאד (תוס' שם, והרא"ש, בשם הר"ם מר"ב), דאינו מאכל אדם כלל, רק לפרקים מערבים ממנו מעט בתוך המאכל (רע"ב פ"א דטבול יום מ"ה ותוי"ט), וריחו רע (שם בעוקצים פ"ד מ"ה) ועיקרו הוא לרפואה (רש"י שבת קמ.), ויש בו חמימות הרבה, ואינו דומה לצנון ושארי מאכלים חריפים דלא מהני חריפותם רק להוציא הבלוע מתוך הכלי והמאכל, אבל לא לעשות אינו בן יומו כבן יומו, וזהו דעת כמה מרבותינו:

סימן צו סעיף ד

אמנם יש מרבותינו שכתבו דחלתית וכל הדברים החריפים דין אחד להם ומשוים אינם בני יומן, וזהו שכתב רבינו הב"י שם די"א דהוא הדין לאינו בן יומו והוא מקונח. עכ"ל. משום דחריפותא ממתיק לעשות אינו בן יומו כבן יומו, וזהו דעת בעל ספר התרומה כמו שכתב בטור, וכן תפסו להלכה רוב הפוסקים מגדולי האחרונים, וגם בימי הראשונים היו מורים כן כמו שכתב הרא"ש שם, ואין לצרף היתר דיעה ראשונה רק במקום הדחק והפסד גדול (ותוס' חולין קיב. נסתפקו בזה, ע"ש בד"ה אגב, ותמיהני שלא מצאתי בהרמב"ם דין קורט של חלתית):

סימן צו סעיף ה

כמה אוסר הדבר חריף, כבר נתבאר שאוסר כדי נטילה שהוא כעובי אצבע, ואע"ג דכשחתך בסכין חולבת שאינו בן יומו די בקליפה כמ"ש בסימן צ"ד סעיף ל', ושם הוא בבשר רותח, ואין סברא שחורפא יהיה כחו יותר חזק מרותח, י"ל דהכא כיון שהוא בן יומו מפליט יותר, ואף להמחמירים גם באינו בן יומו כמ"ש, זהו מפני שהחריפות ממתיק והוה כבן יומו, ואין כח זה שייך לרותח. ועוד דשם לאסור הבשר די בקליפה, משא"כ כאן שאין אנו אוסרין הצנון, אלא שלא יאכלנו בחלב, החמרנו בנטילת מקום (ב"ח). ואמת שיש מהפוסקים דגם כאן לא מצרכי רק קליפה, וזהו דעת הטור שכתב צנון וכו' עד שיקלוף מקום החתך וכו', ע"ש, מ"מ דעת הראב"ד ורבים מהפוסקים הסכימו לו, מדאומר הש"ס סתם אסור לאוכלו בכותח, אי הוה רק כדי קליפה לא היה הש"ס אומר סתם אסור. ובאמת מטעם לשון זה כתב הרשב"א ז"ל שכולו אסור כמו שכתב הטור בשמו, והביא ראיה לדבריו דהרי בקורט של חלתית אסרינן כולו וכמ"ש בסימן קי"ד (ע"י ב"י), אמנם משם אין ראיה מפני שהקרטים קטנים ואין ביכולת לדעת באיזה מקום חתכוהו לפיכך אסרוהו כולו, אבל כאן די בקליפה (רא"ש שם) או בנטילה, וכן עיקר לדינא דדבר חריף אוסר כדי נטילה, דכן הכריעו רבותינו בעלי השו"ע לעיקר הדין, אך לכתחלה חוששין להדיעה שאוסרת כולה כמו שיתבאר, ואין חילוק בדבר חריף בין דבר איסור או מבשר לחלב ומחלב לבשר:

סימן צו סעיף ו

וזה שכתב או שיטעמנו ולא יהיה בו טעם בשר שאז מותר בהדחה. עכ"ל. הגם שבסימן צ"ח יתבאר דאין אנו סומכין על טעימה, י"ל דזהו בטעימת עכו"ם, אבל בכאן על טעימת ישראל נוכל לסמוך. מיהו גדולי אחרונים כתבו דגם בזה אין אנו סומכים על טעימה (ט"ז סק"ב, וש"ך סק"ה), וזהו לכתחלה, אבל בדיעבד כשטעמו ואין בו טעם בשר, ובישלו בחלב, מותר (שם). ודע דסילקא הוא תרדין, ואין ידוע מין זה במדינתנו, ומהלשון משמע שזהו ג"כ חריף כצנון, אמנם יש שכתבו שאין בו חריפות כלל אלא שיש בו כח המושך ולכן דינו כחריף (פרי חדש סק"א), ולפ"ז יתחדש לנו דין חדש באם שידוע אצלינו איזה מין מאכל שיש לו כח המושך יש לזה דין דבר חריף (עי' פמ"ג סק"א, וטעם כח המושך כתבו הרשב"א בתורת הבית):

סימן צו סעיף ז

אם חתך הצנון בסכין של בשר ולא חתך ממנו כדי נטילה, וגם לא טעמו, ובישלו בחלב, צריך ששים כנגד מקום הנטילה, ואם אינו יודע לשער מקום הנטילה, ישער ששים כנגד מה שנגע בהסכין בהם כשיודע בבירור עד איזה מקום מהסכין נגע, ואם אינו יודע בבירור אמרינן דמסתמא משך בכל הסכין, וצריך ששים נגד כל הסכין לבד הקתא (ש"ך, וט"ז סק"ד). אמנם אם חתך את הצנון דק דק, צריך לשער ששים נגד כל הצנון, דכל חתיכה ממנו נאסר כדי נטילה, אך זהו כשכל הצנון הוא פחות מהסכין, דאל"כ די בששים נגד הסכין, דיותר ממשך הסכין אין בו טעם בשר:

סימן צו סעיף ח

וכמו שהדין בסכין שחתך בו בשר לענין לאכול בו חלב, כמו כן הדין לענין סכין של איסור כשחתך בו צנון או שאר דבר חריף דנאסר ממנו כדי נטילה, ואם חתכו דק דק צריך ששים נגד כולו. אמנם לדידן דקיי"ל חתיכה נעשית נבילה בכל האיסורים כמ"ש בסימן צב, יש הפרש בין צנון שחתך בו בסכין של בשר לבין צנון שחתך בו בסכין של איסור, דבשל בשר א"צ יותר מששים נגד הסכין בכל ענין כמ"ש, ובשל איסור אם מקום הנטילה הוא יותר מכדי משך הסכין צריך דווקא ששים כנגד מקום הנטילה, וכ"ש כשחתכן דק דק דצריך ששים נגד כולו, דכולו נעשה נבילה. ויש מי שרוצה להחמיר דגם בחתך במקום אחד דצריך נטילת מקום, דמ"מ נצריך ששים כנגד כולו, משום דכולו נעשה נבילה. ודברים תמוהים הם, שהרי יותר מכדי נטילה לא נעשה נבילה, ואף אם כוונתו כשבישלו, ומטעם איסור דבוק כשאין בצנון עצמו ששים נגד מקום הנטילה, ג"כ אינו, דבזה לא שייך איסור דבוק, שאין מקום הנטילה אסור מצד עצמו אלא מצד איסור בלוע, אין זה איסור ניכר ומובדל דלהוי שייך ביה לומר איסור דבוק, דאל"כ כל איסור קליפה כשנתבשל נצטרך ששים נגד כל החתיכה הדבוקה למקום הקליפה, אלא כיון שאין האיסור מצד עצמו לית לן בה, וכבר השיגו גדולי אחרונים על מי שרוצה לומר כן (עי' ש"ך סק"ט, וט"ז סק"ו):

סימן צו סעיף ט

ואם יש ששים נגד מקום הנטילה או נגד כולו או נגד מקום הסכין כפי הדינים שנתבארו, י"א דגם הצנון או הבצלים מותרים, וא"צ לברור אותם מתוך התבשיל כשנחתכו בסכין של בשר ובישלם בחלב, כיון שלא היה שם איסור עליהם, אבל כשנחתכו בסכין של איסור צריך לבררם (ט"ז סק"ה). ויש מי ששאל דאף בשל בשר מי יימר שנסחט כל טעם הבשר שבצנון לתוך הקדירה ונתבטל, שמא נשאר איזה טעם בשר בהצנון ונאסר ע"י החלב (פמ"ג בש"ד סק"ח), ויש להביא ראיה לזה מתוחב כף חולבת לתוך קדירה של בשר, דאף אם יש ששים אסורה הכף, משום דלא אמרינן שכל החלב שבכף נסחט לתוך הקדירה, והכא נמי כן הוא. אמנם אין זה שאלה, דוודאי בתחיבה בעלמא יש לחוש שמא לא נסחט כולו, אבל בבישול גמור ודאי נסחט כולו (וכן כתב החוות דעת סק"א). ועוד דמכף אין ראיה למאכל קטן שבתוך הקדירה כמו הצנון והבצלים שבתוך הקדירה, שאף אם אינם מחותכין לחתיכות דקות, מ"מ מעטים המה בכמות נגד התבשיל, ופשיטא שנסחט כל מה שבתוכם לתוך התבשיל ואין שום ספק בזה:

סימן צו סעיף י

וכתב רבינו הרמ"א בסעיף א' וי"א שאם חתך צנון בסכין של איסור כולו אסור, וכן אם חתכו בסכין של בשר אסור כולו בחלב, וכן נוהגין לכתחלה, אבל בדיעבד אין לאסור רק כדי נטילה. עכ"ל. וכבר בארנו שזהו דעת הרשב"א שדבר חריף אוסר כל החתיכה, ורוב הפוסקים אין סוברים כן, ולכן בדיעבד כגון ששמו לתוך התבשיל או כיוצא בזה, א"צ לשער ששים רק נגד מקום הנטילה כפי הדינים שנתבארו, אבל לכתחלה כגון לאוכלן בחלב יש לאסור כולו. ואין לשאול דא"כ בחתכו בסכין של איסור ג"כ לא נאסרנו כולו דהא זהו כדיעבד, דאין זה שאלה כלל, דלא מתירינן בדיעבד אלא לענין שלא יאסור דבר אחר ע"י איסורו בכולו, כגון שנתנוהו לתבשיל ואין בתבשיל ששים נגד כולו, אבל לא לענין איסור עצמו (וכ"מ בש"ך סק"י, ע"ש):

סימן צו סעיף יא

ודע דדבר חריף אינו מועיל רק כשיש בו דוחקא דסכינא, כמו צנון שחתכו בסכין, או שדכוהו במדוכה דהוי ג"כ דוחקא, או שנתנוהו בעריבה וחתכו אותו דק דק בסכין עץ שקורין האק מעסער, או שגררוהו במגררת שקורין ריב אייזין כמו שעושין בקריי"ן והוא תמכא בלשון הגמרא, וכן בבישול אוסר דבר חריף, שגם הבישול מפליט הרבה, וממילא דדבר חריף מפליט יותר, ודווקא כשעיקר הבישול הוא דבר חריף, אבל אם מעט חריף בהבישול כמו שנותנין פלפלין בתבשיל או בדגים לא נחשב התבשיל כדבר חריף, וכבר בארנו זה בסימן צ"ה סעיף ט"ו, ע"ש. אבל דבר חריף בנתינה בעלמא, כגון שחתכו צנון בסכין של היתר ונתנו הצנון לתוך כלי איסור צונן, אינו כלום, וכן כשנתנוהו בכלי בשר מותר לאכלו בחלב, דכל שאין כאן דוחקא או בישול שוין הן דברים החריפים ושאינם חריפים (וכן כתב הט"ז סק"ג, ועי' פמ"ג שם). וכן דוחקא דסכינא בלא דבר חריף אינו כלום, ודין סכין כדין שאר כלי, שאם אינו בן יומו והוא נקי מותר אפילו כשהוא רותח מכלי ראשון, וכ"ש דדוחקא דסכינא בצונן דלאו כלום הוא אם אינו דבר חריף, ופרטי דיני סכין יתבארו בסימן קכ"א בס"ד (ועש"ך סק"ו):

סימן צו סעיף יב

ויש ששאלו דאיך אפשר לומר דבכל דבר חריף הוה אינו בן יומו כבן יומו כמו קורט של חלתית, דא"כ איך אמרו חז"ל (סוף עכו"ם) לענין כלי מדין דלא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא, והא יש לחוש גם באינה בת יומא שמא בשלו בה דברים חריפים. ויש שרצו לומר דבאמת כל עיקר דין דבר חריף אינו מן התורה אלא מדרבנן, אבל לא משמע כן מכל הראשונים, וגם אין סברא כלל, כיון דנותן טעם בודאי איסורו מן התורה, למאן דס"ל דכל נתינת טעם הוה דאורייתא כמו שיתבאר בסימן צ"ח שזהו דעת רוב הפוסקים. אמנם בכלי מדין אין חשש כלל בדבר חריף, דלא שכיח שיבשלו כל המאכל מדברים חריפים, ורק הדברים החריפים משימים במאכל, ומפני זה לא מקרי חריף כמ"ש בסעיף הקודם, ולבד זה כתב הרשב"א ז"ל בתשובה (סימן תצז) דיש כמה ספיקות, שמא לא בישלו בו היום כלל, ואם תמצא לומר דבישלו, שמא לא בישלו דברים האסורים, ואם תמצא לומר שבישלו בו דברים האסורים, שמא בישלו דברים הפוגמים בתבשיל, ע"ש, ועוד שמא לא בישלו בו דברים חריפים. ומטעם זה ג"כ אנו מתירים סתם כלים של עכו"ם מפני שאינן בני יומן מסתמא, ולא חיישינן לדברים חריפים (ועי' כרתי ופלתי סק"ב):

סימן צו סעיף יג

הסכמת רוב הפוסקים דזה שאמרו חז"ל דמפני חריפות הצנון בולע הרבה כמו שנתבאר, לאו דווקא צנון, דהוא הדין שומין ובצלין ותמכא שקורין קרי"ן, דכל אלו אנו רואים בחוש שיש בהם חריפות יותר מן הצנון, וכן כל כיוצא באלו הוה דבר חריף, ופירות חמוצים משמע מדברי רבינו הב"י בסעיף ב' דהוה דבר חריף, וצ"ל שהם חמוצים ביותר, דסתם פירות חמוצים כתפוחים ואגסים ושזיפין שקורין פלוימע"ן וקירסי"ן לא שייך לקרותם דבר חריף אם לא כשהעמידם בחומץ (עי' ט"ז סק"ט, ומה שכתב בסק"ח צ"ע דזהו לענין אינו בן יומו, ודו"ק). וכן ירקות חמוצים כמו אוגערקע"ס, וקרוי"ט, ובוריקעס חמוצים, וכן שארי מיני ירקות, נראה בחוש שאין בהם חריפות כלל. ובארש"ט שעושין ברוסיא מסובין עם מים דהוה דבר חריף (ט"ז שם), וזהו כשהוא מחומץ הרבה שא"א לשתותו חי בלי עירוב מים, אבל סתם בארש"ט המורגל אינו דבר חריף (בית הילל, ופמ"ג שם). ועשב שקורין שצאווי"י ובאצווינ"א ג"כ אינו דבר חריף. ודע דצנון אנו רגילים לפרשו מה שקורין רעטא"ך בלשוננו, (ובילדותי שמעתי מאחד הגדולים שגאון אחד הקיל ברעטי"ך שקליפתו לבנה, ואמר שאותו שקליפתו שחור הוא חריף ביותר, והחוש מעיד כך, ואמר שהרעטי"ך הגדילים בארץ ישארל ובבבל כולם קליפתן שחורה ומרים הרבה, ואפשר לסמוך ע"ז במקום הפסד):

סימן צו סעיף יד

וכתב רבינו הב"י דדגים מלוחים שוה לחתך בו צנון. עכ"ל. ולפ"ז בהערינ"ג שלנו אם חתכו בסכין של איסור, כדי נטילה ודאי אסור, ולדעת רבינו הרמ"א יש לאסרו כולו לכתחלה, אמנם הוא עצמו כתב בספרו תורת חטאת בשם איסור והיתר הארוך דאם חתך דגים מלוחים בסכין של איסור א"צ רק גרידה, ואם חתכה קודם שנמלחו סגי בהדחה. עכ"ל. וצ"ע שלא הגיה כאן בשו"ע. וצ"ל דכאן מיירי במלוחים ביותר, דאז אגב חורפא דמלח ודוחקא דסכינא בלעי טפי (ש"ך סקט"ז), ואיך שהוא אין לאסור בהערינ"ג ושארי דגים מלוחים יותר מכדי נטילה אף שלא במקום הפסד מרובה, וכן מחלב לבשר או להיפך, אבל שריית מי הערינג שקורין ליא"ק הם עזים ביותר ודינם כדבר חריף כשבשלוה, וכ"ש דחומץ הוה דבר חריף, ולימענעס הוה חריף, וכן זיתים הכבושים הוה דבר חריף דהם חריפים כבצלים (איסור והיתר הארוך סל"ח אות ט'), וכ"ש מי למענעס ומי זיתים הכבושים הם חריפים הרבה. וכל דבר חריף אם הוא יבש לגמרי שאין בו לחלוחית כצנון ובצלים, מותרים אפילו כשחתכן בסכין של איסור (כן מבואר שם), ויש מגמגמים בזה כמו שיתבאר בס"ד:

סימן צו סעיף טו

כתב רבינו הב"י סעיף ג' תבלין שנדוכו במדוכה של בשר בן יומו אסור לאכלם בחלב. עכ"ל. אבל באינו בן יומו אין איסור, וזהו כדיעה ראשונה שבסעיף א', ואע"ג דבסימן ק"ג סתם כי"א, זהו בשל איסור דלא שייך נ"ט בר נ"ט, אבל בשל היתר ס"ל דלא מחמרינן תרי חומרי נ"ט בר נ"ט ואינו בן יומו (כרתי ופלתי סק"ה, ומתורץ קושית הט"ז סק"י, והש"ך סקי"ט, וכן כתב הפמ"ג). ומ"מ לדינא כתב רבינו הרמ"א גם בכאן די"א אפילו אינו בן יומו, וכן עיקר וכמ"ש בסעיף ד'. ומדבריהם אלה משמע דגם בדבר יבש אוסר דבר חריף, שהרי תבלין הם יבשים, וזהו דלא כמ"ש בסעיף הקודם. ויש מורין כן להלכה דבדבר חריף שוה לח ליבש (פמ"ג סקי"ז בשם מנחת יעקב). אמנם י"ל דמכאן אין ראיה, חדא דכתישה גריעה מדוחקא דסכינא, דמתוך דכותשין הרבה פעמים מוציא הבלע, וגם בהכרח להיות קצת לחלוחית כמו שהחוש יעיד על זה, משא"כ בסכין, ועוד דבמדוכה יש תרי חורפי, חורפת התבלין וחורפת המדוכה עצמה, שמתוך שכותשין בה תדיר יש בה חריפות הרבה, וזה לא שייך בסכין:

סימן צו סעיף טז

והנה בסעיף ב' כתב רבינו הרמ"א דמ"מ מותר לאכול מרקחות חריפים של עכו"ם כגון זנגביל וכיוצא בו, דיש להם כלים מיוחדים לכך, או תולשין אותו. עכ"ל. אבל בלא"ה היה אסור אף אם הכלי אינה בת יומא. וגם מזה אין להוכיח דס"ל דדבר חריף אוסר גם ביבש, דאפשר כוונתו על זנגבילא רטיבתא דיש בו לחלוחית, או אפילו אם מיירי בזנגבילא יבשתא י"ל דדרכן שכותשין אותן במדוכה, וכבר בארנו דמדוכה שאני. אמנם יש פוסקים דס"ל דזנגבילא לא הוה דבר חריף כלל (עי' ש"ך סקי"ז), ויש לסמוך עליהם בשעת הדחק, ובלשוננו קורין לזנגבילא אינגבער. וכן מותר לקנות בשמים שנדוכו בכלים שלהם מפני שהכלים מיוחדין לכך ואין משתמשין בהן תשמיש אחר, ולכן אפילו הם חריפין הרבה מותר (באר היטב סקי"ג בשם נחלת שבעה), וכן מותר לאכול הפירות שמטגנין בדבש או בצוקער שעל זה יש כלים מיוחדים, וכן המנהג לאכול הקאנפעטורין המובאים ממרחק, וכן כל מיני פירות קאנדיטערסקי המטוגנים מותר מטעם זה:

סימן צו סעיף יז

כל זה שאמרו הוא בהצנון עצמו, והשומין והבצלים עצמן, וכן כולם, אבל אם חתך הירק שעליהם אין לחוש, דבירק שלהן אין חריפות כלל, וכן אם יש ספק אם נחתך הצנון בסכין של איסור אזלינן לקולא, וכן בכולם, ולכן קונים הצנונות שיש בהן חתוכות לצד זנבותיהן כי תלינן שנעשה במרא וחצינא, ועוד יש ספיקות הרבה בזה, דשמא הסכין לא היה בן יומו, ואולי קיי"ל כדיעה דס"ל דלבד חלתית אין האיסור בדבר חריף רק בבן יומו, ואם ידוע שהסכין היה בן יומו י"א דאסור, דשמא נחתכו בהסכין והוה ספיקא דאורייתא (ש"ך סקי"ב). ויש מתירין גם בכהאי גוונא משום דיש להצנון חזקת היתר (פלתי סק"ח), ואין זה חזקה גמורה כמובן, אלא די"ל דהוה ספק ספיקא, שמא לא נחתכו בסכין זה, ואם תמצא לומר נחתכו, שמא חתך בו מקודם לפת ומבטל טעם הצנון כמו שיתבאר, ולכן יש להקל בכל גווני כל זמן שאינו ידוע לנו שנחתך בסכין איסור בן יומו. ובמקום שאין נמצא לקנות רק החתוכין בסכין בן יומו, יש להתיר לקנותן ולחתוך מהם כדי נטילה, דבכהאי גוונא יש לסמוך על דיעה זו שאינו אוסר בכולו שזהו דעת רוב הפוסקים כמ"ש בסעיף ה':

סימן צו סעיף יח

מי לימוני"ש שמביאים העכו"ם, שחותכים הלימוניש ומוציאין ממנו הקיוהא, וקורין לימוניש זאפט (ט"ז סקי"א), וכן חתיכות דג מליח שמביאים בחביות למי שסובר דזהו חריף, מ"מ מותרים, מפני שמביאים הרבה ביחד, ואף אם נאסרו מקצתן שנחתכו ראשונה עם סכין של איסור נתבטלו באחרים הנחתכים אח"כ שאינן נאסרים, ואע"ג דאנן ס"ל חתיכה נעשית נבילה בשארי איסורים, וא"כ כל מה שחתך נעשה נבילה, מ"מ בכאן לא שייך זה, מפני שעצם טעם האיסור כבר נתבטל לגמרי בחתיכות הראשונות, ולכן כולם מותרים, וכן כל כיוצא בזה. ולא דמי למה שנתבאר בסעיף ח' בצנון שחתכו דק דק צריך ששים נגד כולו, דהכא שאני כיון שזהו דרך מסחר שעושים הרבה חביות וחותכין אותן לאלפים, בודאי נתבטל הטעם באלו הראשונים, וגם ספק אם היה הסכין בן יומו, ושמא קיי"ל דבאינו בן יומו אין אוסרים בחריף רק בחלתית, ועוד כיון שזהו דרך מסחר י"ל שיש להם סכינים מיוחדים לזה. (עי' ב"ח וש"ך סק"כ שנדחקו בזה, ולפמ"ש דברי הרמ"א ברורים בטעמן, ועי' כרתי ופלתי סק"ו שהעלה ג"כ כן, ולכן כל כיוצא באלו אין כאן חשש, ודו"ק):

סימן צו סעיף יט

וכתב רבינו הרמ"א בסעיף ד' דמדין זה דמי לימוניש שנתבאר, לכן אוכלין בקצת מקומות הכרוב שקורין קומפש"ט אע"ג דפרוס וחתוך, ויש מקומות שמחמירין בזה, ואין לשנות המנהג, אבל שאר דברים שאין חריפין כגון תפוחים או פירות יבשים (כצ"ל) וכדומה, נוהגין בהן היתר כמו בלימוניש ואין להחמיר כלל. עכ"ל. ביאור דבריו, דזה הכרוב חותכין אותו אחר שנתחמץ, דאין זה כרוב שלנו שקורין קרוי"ט, ובלשון רוסיא קאפוסט"א, דזה המין חותכין קודם החימוץ, ועוד דזה המין מוחזק הרבה בתולעים ואסור לאכול של עכו"ם מפני התולעים הרבים המצויים בהם, ולכן אף שנהגו לאכול אוגערקעס ובוריקעס שלהם שאין בהם חשש איסור מפני שהכלים שמעמידים אותם בהם הם נקיים, ואף שמעמידים את האוגערקעס בחמין, סתם כלים אינם בני יומן, ועוד שמבשלים את המים בכלים נקיים שלא יקלטו טעם פגום, מ"מ קרוי"ט אין אוכלים בשום מקום מפני התולעים, אך זה המין כרוב הוא מין שאינו מוחזק בתולעים, וחותכין אותן אחר שנתחמצו, ודינם כדין הלימוניש, אך יש מקומות שמחמירין בכרוב, וי"א דאלו מקומות מחמירין גם בלימוניש, דחד טעמא הוא (ט"ז סקי"ב), וי"א דאינו כן, דבלימוניש גם באלו המקומות נוהגין היתר מפני שיש להם כלים מיוחדים על זה (ש"ך סק"ך), והכי משמע להדיא מלשונו שסיים שבשארי פירות נוהגין היתר כמו בלימוני"ש, ומשמע להדיא דבלימוניש נוהגין היתר בכל מקום:

סימן צו סעיף כ

דבר חריף כשמשימין אותו במים נתבטלה חריפותו, כמו בסו"ס ס"ט לענין ציר שנתבטל במים, ע"ש, וכן כתב הטור באורח חיים סימן תמ"ז לענין זיתים, ע"ש, וכן כשממתקין הדבר חריף בדבש או בצוקער נתבטלה חריפותו. ומטעם זה הורו חכמי פראג במאכל של בצלים הרבה עם בשר שטמנו בשבת בקדירה של חלב שאינה בת יומא, דמותר, לפי שמבשלים הבצלים בערב שבת מקודם במים, ואח"כ משימין אותן בסיר הבשר, ובטל חורפייהו (הג"ר זלמן מרגליות ביד אפרים), ומזה יש לדון לכל כיוצא בזה. וכן יראה לי דדגים כשמבשלים בהרבה פלפלין והרבה בצלים, מ"מ ריבוי המים והדגים בעצמם מחלישים כח החריפות, וכן הערינ"ג גם למי שסובר שהם כדבר חריף, ומבשלים אותם בחומץ ודבש, הדבש ממתיק חריפות החומץ וההערינ"ג ואין דינם כדבר חריף, וכן צנון ובצלים כשמשימין בהם שמן או שומן בטלה חריפותן. (וראיה לזה משו"ע או"ח סימן שכ"א ע"ש בט"ז ומג"א ודו"ק):

סימן צו סעיף כא

חתך קישואין בסכין של חלב מותר לאכלם בבשר בגרירה בעלמא, והוא פחות מקליפה, דקליפה צריך עכ"פ קרום דק שינטל בבת אחת, אבל גרירה הוא פחות מזה, דבאמת די בהדחה בלבד, ורק שמפני לחותם אין ההדחה מועיל בהם וצריך גרירה, וכן להיפך כשחתכן בסכין של בשר מותר לאכלן בחלב ע"י גרירה. ובקישואין נכלל כל מיני ירקות שלנו כשאינם מחומצין, כאוגערקעס, ובוריקעס, וקרויט, וקירבעס, וכיוצא בהם. ואם חתך בו לפת כמו ריב"ן מערי"ן ברוסק"א, א"צ אפילו גרירה, ודי בהדחה בעלמא, מפני שאין בהן לחות הרבה. ולא עוד אלא אפילו כשחתך צנון אחר הלפת מותר הצנון ע"י הדחה כמו הלפת, דכך קבלו חז"ל דהלפת מבטל טעם השמנונית מהסכין (רש"י קיב.), לפי שטעם הלפת משונה ומבטל טעם הנפלט מהסכין. ודווקא לפת שטעמו משונה, אבל ירק או לחם ושארי דברים אין מבטלין הטעם, ואפילו בלפת אין להתיר לחתוך הצנון רק פעם אחת, אבל לא הרבה פעמים, אם לא שחתך כל פעם לפת בין חתיכת צנון לצנון, וכן הדין הזה בסכין של איסור, ומ"מ לעשות כן לכתחלה לחתוך בו לפת כדי לחתוך בו אח"כ צנון ולהתירו עי"ז, אסור (ש"ך סקכ"ג). ואם חתך דגים בסכין של עכו"ם אף שיש בו לחות, מ"מ כיון דגרירה וקליפה א"א בדגים, ולכן הורה גדול אחד להדיחו ולשפשפו יפה יפה (חוות יאיר), ואפילו בסכין בן יומו יש להתיר בזה (שם, עיין פתחי תשובה). ודע שיש מי שאומר דבסכין של איסור לא מהני חתיכת לפת לחתוך בו צנון אח"כ (פמ"ג סקכ"ב), ולא ידעתי מנין לנו לחלק, כיון שהטעם מפני שמבטל השמנונית א"כ מה לי שמנונית בשר או שמנונית איסור, ובוודאי דהדין כן הוא דלכתחלה אסור לחתוך בסכין של איסור, אבל לדין זה אינו נוגע כלל. (כתב הב"ח תולעת שנחתך בסכין אין חשש בדבר):