ערוך השולחן אורח חיים תנב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תנב | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

זמן ההגעלה, ועוד דינים בהגעלה
ובו עשרים סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ

סימן תנב סעיף א[עריכה]

בסימן הקודם נתבארו דיני הכשר כלים לפסח, דהוי ככל האיסורים: דכלים שתשמישן באור כמו שפודין ואסכלאות – צריכין ליבון, ושתשמישן בבישול כמו קדרות וכיוצא בהם – צריכין הגעלה.

והקשו הראשונים דבשלהי מסכת עבודה זרה פריך מקדשים אשאר איסורין, דבקדשים תנן: השפודין והאסכלאות שנעשין נותר לאחר זמן אכילתן, והבלוע בהם נעשה נותר, ונותר איסורו בכרת. תנן דהשפודין והאסכלאות מגעילן בחמין, ואינם צריכים ליבון. ומתרץ דקדשים התירא בלע. ואף על גב דלאחר זמן נעשה איסור – אז אין האיסור בעין, מה שאין כן שארי איסורים – בלע איסור. וכן הוא המסקנא שם.

ולפי זה הקשו דהא חמץ נמי התירא בלע כקדשים? ובאמת דעת הראב"ד דבחמץ גם כן אינם צריכים ליבון, כמו שכתב הר"ן שם. אבל הרי"ף והרמב"ם פסקו שצריך ליבון – קשה. ותירץ הר"ן דסבירא להו דחמץ לא מקרי "התירא בלע", שהרי שם חמץ היה עליו גם מקודם, מה שאין כן בנותר דמקודם לא היה עליו שם "נותר", עיין שם.

ואף שאינו מובן, דמה לי בהשם "חמץ" כיון שאז היה היתר, מכל מקום כיון דלא נשתנה השם – מקרי "איסורא בלע". ואין לנו כח לחלוק על הראשונים בסברא.

סימן תנב סעיף ב[עריכה]

ולפי זה כתב שם הר"ן ז"ל דאין סברת "נותן טעם בר נותן טעם" בחמץ, דבאיסור לא שייך "נותן טעם בר נותן טעם". ורק בבשר בחלב ישנו סברא זו, מפני שכל אחד בפני עצמו היתר ונקלש הטעם, ולא באיסור כמו שכתבתי ביורה דעה סימן צה.

ולפי זה הקשו על הרא"ש שהשתמש בסברת "נותן טעם בר נותן טעם" בחמץ, כמו שיתבאר בסימן זה. אלמא דסבירא ליה דחמץ מקרי "התירא בלע". ואיהו פסק בפרק "כל שעה" כהרי"ף והרמב"ם, דצריך ליבון. והוה תרתי דסתרי.

(פרי חדש וק"נ שם אות ל"ח. ומה שרצה לומר דלסברת "התירא בלע" צריך גם טעם קריד, עיין שם – הוא תמוה, שהרי תירוצא ד"התירא בלע" מתרץ קודם שעלה שם תירוצא דקריד וכן במסקנא, עיין שם. גם עיקר טעם זה ליתא בחמץ, עיין שם. ודייק ותמצא קל.)

סימן תנב סעיף ג[עריכה]

ונראה לעניות דעתי דהרא"ש סבירא ליה שאין בזה שום קושיא. דכי אמרינן דהיכא דבלע התירא סגי בהגעלה – באיסור הבטל בששים, מה שאין כן בחמץ דאיסורו במשהו. וקדשים בטל בששים, דהכי תנן בזבחים (צז א):

בישל קדשים וחולין, אם יש בהן בנותן טעם...

הרי מפורש דאזלינן בקדשים אחר נתינת טעם, ואיזה דמיון הוא לחמץ? מה שאין כן ב"נותן טעם בר נותן טעם" דקליש, ואזל ליה הטעם לגמרי – אין להחמיר בחמץ יותר מבשארי איסורים. דכבר נתבאר שלא החמירו בחמץ, אלא במקום שבשארי איסורים אוסר בששים – אוסר בחמץ במשהו .אבל במקום שאינו צריך ששים בשארי איסורים – גם בחמץ אינו אוסר, כמו שכתבתי בסימן תמז סעיף ז. וברור הוא בסייעתא דשמיא.

סימן תנב סעיף ד[עריכה]

כתב הטור:

סדר הגעלה: לוקח יורה גדולה מליאת מים ומרתיחה, ומכניס בה כל הכלים. וכלי גדול שאינו יכול להכניסו לתוכה – ממלאו מים ומרתיחו, ועושה שפה לפיו סביב מטיט כדי שיתמלאו היטב ויגעו המים בשפתו. ואם ירצה יקח אבן רותח או לפיד אש, וישליכנו לתוכו בעודו רותח, ומתוך כך ירתיחו המים יותר ויעלו על שפתו.

עד כאן לשונו, כלומר: דבכי האי גוונא אינו צריך לעשות שפה לפיו מטיט סביב. וכן כתב רבינו הבית יוסף בסעיף ו. ואף על גב דבזה אין הפליטה אלא על ידי נצוצות שהרתיחות מעלות על שפתה, מכל מקום מותר דכבולעו כך פולטו. שהרי הבליעה הולכת גם כן בשם על ידי נצוצות (גמרא). ובלא זה הלא יכול להיות שבפעם הזאת לא יעלו נצוצות כלל. ואפילו בשפה של טיט אינו אלא כהעלאת נצוצות, שהמים זבין דרך הטיט, אך העלאת נצוצות יהיה בהכרח (מגן אברהם סעיף קטן יא).

ולכן בכלי שיש על שפתו תשמיש גמור, כמו קערות שלפעמים כופין אותם על המחבת, או שואבין בהם מהקדירה – לא מהני בכי האי גוונא, דלא יהיה רק העלאת נצוצות, ובהכרח להשימה בתוך יורה גדולה (שם וט"ז סעיף קטן יא). ועוד: דכששואבין בו מהקדירה גם מטעם אחר – בהכרח להשימו לתוך היורה, שהרי גם צד החיצון בלע, וצריך להפליטו כדרך בליעתו, דהיינו שגם צד החיצון יהיה בתוך מי ההגעלה. ולכן בהכרח לשומו ביורה (שם).

סימן תנב סעיף ה[עריכה]

כלי שפיו צר, שאי אפשר לשפשפו בפנים, או שיש לו קנים שאי אפשר לשפשף שם – אסורין בהגעלה (שם). וזהו בכלים שמשתמשים בהם חמץ. אבל כשאין משתמשין בהם רק מים חמים, כמו אצלינו הליאקע"ס של כלי נחושת שמדינא אינו צריך שום הגעלה – אנו נוהגים להגעילן ביורה או למלאותן מים עד שיעלה הרתיחות. וכן מוליאר שלנו שקורין סאמעווא"ר – אנו מגעילין אותן, לפי שמדינא אינם צריכים כלום. אך באמת המוליאר הוא חלל רחב, ואפילו נתנו בו חמץ כגון שנתנו בו ארא"ק או ספיר"ט חזק לפרקים – מועיל בו הגעלה, לפי שיכולין לנקותו. ונותנין בו גחלים ומים עד למעלה, וכשמתחיל להרתיח – בהכרח שהמים יעלו עד למעלה וישפך לחוץ גם כן, כמו שעינינו רואות. ואינו צריך גדנפא, דהיינו שפה של טיט סביב, דזהו עדיף מלפיד אש.

סימן תנב סעיף ו[עריכה]

וזה לשון הטור:

כתב רי"ף: משהי להו למאני בגו יורה עד דפלטי. כלומר: שלא יתן הכלי בהיורה, ותיכף להוציאה מהיורה, דאולי לא תפליט בזמן קצר כזה. ולכן צריך להשהותו שם מעט זמן. ולא נתפרש השיעור כמה, אלא ניתן לאומד הדעת (רשב"א חלק ראשון סימן תעט).

ובשם אבי העזרי כתב הטור:

דמי יודע לשער שיעור הפליטה, ואולי ישהם לתוכה וחוזרין ובולעין. לכן ירא שמים הרוצה להגעיל כלים הרבה ביחד – ישהם מעת לעת לתשמישן, דכיון דטעמן פגום – אין אוסרין. רק שיגעיל בזמן היתר קודם שעה חמישית, דלאחר איסורו אין פגימתו מתרת.
ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב דקודם זמן איסורו – יכול להגעיל אפילו כלי בן יומו, אפילו אין במים ששים כדי לבטלו. אבל לאחר זמן, וכן בכל ימות השנה כשבא להגעיל כלי הבלוע מאיסור – אין להגעילו אלא אם כן לא יהיה הכלי בן יומו, או שיהא במים ששים כדי לבטלו. ונוהגין להכניסן ולהוציאן מיד. עד כאן לשונו.

סימן תנב סעיף ז[עריכה]

ונראה לי דפליגי אם חמץ מקרי "התירא בלע" או "איסורא בלע". דאבי העזרי סובר דמקרי "איסורא בלע" כסברת הר"ן שכתבנו בסעיף א, ולכן גם קודם זמנו צריך שלא יהיה בן יומו. והרא"ש סובר דמקרי "התירא בלע", ולכן אפילו הן בני יומן – מותר מטעם "נותן טעם בן נותן טעם". דהחמץ נתן טעם בכלי, והכלי במים, וחוזר ונבלע בכלי, ועדיין כולו היתר.

אבל לאחר זמן איסורו לא שייך "נותן טעם בר נותן טעם", דאין באיסור נותן טעם בר נותן טעם. לפיכך צריך שלא יהיה בן יומו. ואף להאוסרים נותן טעם לפגם בפסח, מכל מקום לענין בלוע – לא חששו.

סימן תנב סעיף ח[עריכה]

עוד כתב הטור, וזה לשונו:

כתב רשב"ם שצריך להגעיל תחילה היורה הגדולה שמגעילין בה שאר הכלים. וכן הורה רש"י וכן ריב"א. וכן יש בתשובת הגאונים: מדיח יורה גדולה, ומגעילה ברותחין ומכשירה, ושוטפה בצונן, ומפליטה מחמץ תחילה. ואחר כך מרתיח בה מים רותחים בלי שיעור. ויזהר שלא ינוחו המים מהרתיחה, שאם ינוחו – אסור להגעיל בהם כלים. ונוטלן ושוטפן בצונן. ואחר כך ממלא היורה הגדולה, וסובב שפתה, ומגעילה כמשפטה הראשון, ושופכה ושוטפה.
ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב שדין יורה הגדולה כדין שאר כלים: שאם אינה בת יומא, או אפילו היא בת יומא והוא קודם שעה חמישית – אינו צריך להגעילה תחילה. אבל אם הוא משעה חמישית ואילך, אם היא בת יומא – צריך להגעילה תחילה, מפני שבהגעלה ראשונה נאסרין המים, שאין בהם ששים לבטל פליטת היורה, דבכולה משערינן. ונמצא שהמים כולם נאסרים ונבלעים בכלים הנגעלים בתוכם, אם משהה אותם בתוכם עד שתגמר פליטתן. אבל קודם שעה חמישית, אף על פי שחוזרין ונבלעין בתוכן – אין לחוש, שהוא שעת התירו, ודמי ל"נותן טעם בר נותן טעם".

עד כאן לשונו. וזה שכתב: "אם משהה אותם בתוכם", דאם לא כן כל זמן דטרידי למיפלט – לא בלעי. וגם כאן עיקר מחלקותם, דרבותינו סברי דחמץ מקרי "איסורא בלע", והרא"ש סובר דמקרי "התירא בלע", וכמו שכתבתי.

סימן תנב סעיף ט[עריכה]

והנה לפי מה שנתבאר, הרבה מרבותינו סוברים דחמץ מקרי "איסורא בלע", לבד הרא"ש. ועם כל זה רבותינו בעלי השולחן ערוך פסקו כוותיה, דמסתבר טעמיה. ואף על גב דבסימן תמז לא התרנו דברים שנתבשלו בכלי חמץ קודם הפסח מטעם "נותן טעם בר נותן טעם", ותפסנו הסברא דחמץ מקרי "איסורא בלע" כמו שכתבתי שם סעיף כט עיין שם – דוודאי לענין לאכול בפסח עצמו מטעם התירא ד"נותן טעם בר נותן טעם" אין אנו סומכין על זה נגד כל הני רבוותא. מה שאין כן בהגעלה קודם הפסח. ויש בכאן הרבה טעמים עד שיפלוט לתוך המאכל – בזה שפיר סמכינן אסברא זו (עיין מגן אברהם סעיף קטן א, וח"י סעיף קטן ב).

סימן תנב סעיף י[עריכה]

וזה לשון רבותינו בעלי השולחן ערוך בסעיף א:

יש ליזהר להגעיל קודם שעה חמישית, כדי שלא יצטרך לדקדק אם הכלים בני יומן או לאו, או אם יש ששים במים נגד כלי שמגעיל אם לאו. וכן אם מגעיל כלים שבליעתן מועטת עם כלים שבליעתן מרובה. (דלאחר זמן איסור יש לחוש שמא יבלע הכלי שבליעתה מעוטה אחר שתפלוט מהכלי שבליעתה מרובה ושוהה להפליט.) וכן אם משהה הכלים בתוך היורה יותר מדאי (שיש לחוש שאחר שתפלוט תחזור ותבלע). ואינו משהה אותם כל כך. (כלומר: דעל ידי שמתיירא להשהות יותר מדאי – לא ישהה אותם כלל אף כפי הנצרך.) וכן כדי שלא יצטרך ליזהר שלא ינוחו המים מרתיחתן (דכל זמן שרותחין – מפליטין ולא מבליעין, ואחר כך מבליעין). ושלא יכניס הכלי עד שירתיחו המים (גם כן מטעם זה). וכן כדי שלא יצטרך להגעיל היורה הגדולה שמגעילים בה תחילה וסוף.

עד כאן לשונו, שלא כדעת הגאונים שהבאנו, אלא כדעת הרא"ש דדי בתחילה או בסוף.

סימן תנב סעיף יא[עריכה]

ודע דעל זה שכתבו שלא ינוחו המים מרתיחתן, כתב רבינו הרמ"א וזה לשונו:

אך רבים חולקים, וסבירא להו דאין הגעלה מועלת כלום אם אין המים רותחים. על כן יש ליזהר אפילו קודם זמן איסורו, שלא ינוחו מרתיחתן כל זמן שמגעיל.

עד כאן לשונו. ואינו מובן כלל: ומי הוא החולק על זה? הרי גם דעה ראשונה סוברת שאין הגעלה אלא בשעת רתיחה, ורק דקאמרי דקודם זמן איסורו יוכלו המים לנוח מעט מרתיחתן, ולא יאסרו הכלים. מה שאין כן לאחר זמן איסורו – כשינוחו יבלעו מהפליטות האסורות.

אבל פשיטא שהגעלה אינה אלא בשעת רתיחה, וכבר השיגו עליו המפרשים (מגן אברהם סעיף קטן ג וח"י ואליה רבה). והלבוש תפס דלדעה הקודמת מהני הגעלה גם כשינוחו המים מרתיחתן, מפני שמכל מקום מקליש הטעם, עיין שם. ודברים תמוהים הם (וביין נסך יש סוברים כן).

סימן תנב סעיף יב[עריכה]

ויראה לי דשפיר קאמר, ודבר גדול השמיענו בזה. דהנה כבר נתבאר שיש לצמצם הזמן שתהיה הכלי בתוך המים: לא זמן מועט כרגע משום דאין זמן לפליטה, ולא זמן מרובה דאם כן חוזר ובולע. ואף על גב דכשמגעיל קודם זמן איסורו לא איכפת לן אם חוזר ובולע, ובפרט אם הכלים אינן בני יומן, מכל מקום לכתחילה למה לנו לעשות כן? סוף סוף תבלע שם חמץ, ואין נכון לעשות כן. אך מי הוא אשר יכול לצמצם הזמן?

ועל פי רוב מונחים ביורה יותר מכשיעור. אך כל זמן שהיורה רותחת ומעלה רתיחות – אין חשש בזה, דאז רק פולטת ולא בולעת. מה שאין כן כשנחה מרתיחותיו.

וזהו שאומר על הדעה הקודמת: שקודם זמן איסורו אינו צריך לדקדק בזה אם ינוחו המים מרתיחותיהם. ולזה אומר דיש חולקים דאין הגעלה מועלת כלום אם אין המים רותחים, כלומר: דהוי כאילו לא הגעיל, כיון שחוזר ובולע. ואף שעדיין היתר הוא, מכל מקום איזה תועלת יש בההגעלה כשחוזר ובולע? על כן יש ליזהר שכל משך ההגעלה לא תנוח היורה מרתיחתו, וכן ראוי לנהוג ולהיות זהיר בזה.

סימן תנב סעיף יג[עריכה]

אם לא הגעיל קודם זמן איסורו – יכול להגעיל עד הפסח. אבל בפסח עצמו אין להגעיל, כיון דאז חמץ במשהו ואינו מועיל ההגעלה, שלא ימלט שלא תחזור ותבלע קצת.

אבל מותר ללבן כלי תוך הפסח, מפני שהאש מוציא את כל הבלוע, ואינו חוזר ומבליע. ופשוט הוא דזהו בחול המועד, דביום טוב אסור מצד מלאכה, כמו שכתבתי בסימן תקט.

ודע דכשמגעיל בערב פסח אחר זמן איסורו – צריך ליזהר בכל הדברים שאינו צריך ליזהר בהם מקודם: שלא יהיו בני יומן, ואם הם בני יומן צריך שיהא במים ששים נגדם, דאז מתבטל הפליטה במים. ואף על גב דאין מבטלין איסור לכתחילה, אך הא אין כוונתו לבטל האיסור אלא להגעילה. ובאינו בן יומו – מותר גם בדליכא ששים. ואף דנותן טעם לפגם אסור לכתחילה, הכא בבלוע ואי אפשר בענין אחר אם לא בטורח מרובה – מותר.

סימן תנב סעיף יד[עריכה]

עוד יש דבר אחד שיש ליזהר אחר זמן איסורו, והיינו שלא להגעיל כלי מקצת מקצת, שהרי לא ימלט שמקצת מהנגעל לא יכנס עוד פעם כל שהוא בהיורה, והרי חוזר ובולע. אלא יגעילה בבת אחת (ט"ז סעיף קטן ה).

ומכל מקום בדיעבד ובשעת הדחק – אין לאסור בכל הדברים שנתבארו, דכיון שעיקר האיסורים משום שיחזורו ויבלעו, ויש סוברים דאפילו במאכל אינו חוזר וניעור, וכל שכן בבליעת כלים (מגן אברהם סעיף קטן ו).

סימן תנב סעיף טו[עריכה]

יגעיל תחילה כלים שבליעתן מועט, ואחר כך כלים שבליעתן מרובה. ולא ישהם בהיורה יותר מדאי, ולא ינוחו המים מרתיחתן. ויגעיל היורה תחילה וסוף. ואם אין היורה בן יומו – אינו צריך להגעילו תחילה וסוף. אך נהגו להחמיר בכל החומרות אפילו קודם חמישית.

ויש מי שהקשה איזה תועלת יש בהגעלה? והא בהכרח שיבלעו הכלים משהו ממי הגעלה, ויחזור וינעור בפסח. אך כבר נתבאר דבבלוע לא אמרינן "חוזר וניעור".

(שם. ומה שהקשה על רמ"א למה נקט אחר שש – עיין ח"י סעיף קטן א.)

וכשמגעיל כלי קטנה כמו סכין של איסור, בקדירה שיש ששים נגדו – יכול להגעילו אפילו בקדירה כשירה (ט"ז סוף סעיף קטן ה), וגם המים כשרים. ואין זה כמבטל איסור לכתחילה, דכוונתו הוא להגעיל ולהוציא האיסור. וכל שכן אם אינו בן יומו – אין בזה שום חשש.

ודע דאנו נוהגין להגעיל הכלים קודם הפסח במרחץ של הציבור שיש שם יורה גדולה מאוד, והאש חזק. ומהראוי להעמיד איש בן תורה על הגעלת הציבור, שישגיח שתצא ההגעלה בהכשר גמור (ועיין סעיף יט דבבן יומו אין להשתמש במים).

סימן תנב סעיף טז[עריכה]

יש ליזהר מלהגעיל כלי בשר וכלי חלב ביחד, אלא אם כן אחד מהם אינו בן יומו. דאם לא כן – הרי יבלעו זה מזה. ובדיעבד הוי נותן טעם בר נותן טעם, כמבואר ביורה דעה סימן צה.

וכל שכן כלי איסור אין להיות בני יומן, ובזה לא שייך נותן טעם בר נותן טעם, כמו שכתבתי שם. וכבר נהגו שלא להגיעל שום כלי כשהיא בת יומא, אפילו אינו מגעיל רק כלי אחת.

סימן תנב סעיף יז[עריכה]

וגם השולחנות והספסלים שבבית האוכל, שצריכין לערות עליהן רותחין כמו שנתבאר, המנהג הפשוט שמקודם משפשפם יפה יפה ושוהין מעת לעת, ואחר כך שופכין עליהן הרותחין. וישפוך בזריזות, וישפוך מהקדירה שבישל ולא מכלי אחרת. ואם מערה לכלי אחרת נותנים שם אבנים מלובנים. ואם נותן כלי לתוך הקדירה שבישל, ושוהה אותה שם ואחר כך נוטלה משם עם מים – נחשבת ככלי ראשון (מגן אברהם סעיף קטן ט). ויש שכתבו להגעיל שלושה ימים קודם פסח (שם). ואין המנהג כן לדקדק בזה.

סימן תנב סעיף יח[עריכה]

לא יניח כלים הרבה זה לתוך זה, להניחם ביורה ולהגעילם יחד, אלא אם כן יש ריוח ביניהן כדי שיכנוסו המים לכל כלי מבפנים ומבחוץ סביב סביב.

ואצלינו מניחים הרבה כלים קטנים לתוך נפה שיש בה נקבים גדולים, ומשימין הנפה לתוך היורה, ומשהין הנפה בהיורה עד שמי הרתיחה עולה על כל כלי סביב סביב. ויזהר שבהנפה יונחו כל אחד בפני עצמו, ויהיו רפוים ולא מדובקים זה בזה ולא להנפה. ואם מגעיל בצבת – יגלגל הכלי, דאם לא כן הרי לא יגיעו המים למקום אחיזת הצבת.

ודע שהנשים נוהגות שלא להשתמש בפסח בהקדירה ששופכין ממנה רותחין על השולחנות והספסלין, מפני ההבל העולה. ואין בהמנהג הזה שום טעם וריח. וכן נהגו שיש להם קדירה מיוחדת לבישול ביצים בפסח, ולבישול תפוחי אדמה. ואינו מנהג כלל, והנשים בעצמן הנהיגו כן.

סימן תנב סעיף יט[עריכה]

אין מגעילין בחמי טבריה, והיינו חמים שיורד מן ההרים או מעיין חם, אפילו כלים שדינם ככלי שני, לפי שבליעתן על ידי האור ולכן גם הפליטה צריך להיות על ידי חמי האור, דכבולעו כך פולטו.

ואפילו בדיעבד נראה שאינו מועיל. ואפילו בחמי האור – אינו מועיל לפליטה רק מים, ולא שארי משקין. וכן במים המעורבים עם אפר – לא מהני להגעלה.

ובדיעבד אם הגעיל בשארי משקין – כשר. ואם הגעיל הרבה כלים ביורה, עד שמרוב פליטות הכלים נעשו המים כציר – אין להגעיל בהם עוד. ובדיעבד אינו מעכב.

(עיין ח"י סעיף קטן יח בשם או"ה, שאין להשתמש במי הגעלה אפילו יש ששים. ונראה לי דבאינו בן יומו ויש ששים – מותר, וכמו שכתבתי בסעיף טו דאפילו בבן יומו מותר. וכן כתב באינו בן יומו.)

סימן תנב סעיף כ[עריכה]

הרמב"ם והגאונים שהביא הטור מצריכים לשטוף הכלי במים קרים תיכף אחר ההגעלה. וכן המנהג.

ואינו מובן הטעם, דאי משום שלא יחזורו ויבלעו ממים הרותחים שעליהם, דאם באנו לחשוש לזה – הרי תיכף בעלייתו מהרותחים יבלע, שהרי אי אפשר לצמצם ברגעים (רא"ש סוף עבודה זרה). ועוד: דכשהיא במי הרותחים – גם כן יש חשש זה (שם). אלא כיון שיש ששים במים, או אינו בן יומו – לא חיישינן לה. והכא נמי כן הוא.

ומכל מקום המנהג כן, ואין לשנות. וסמך לזה מצינו בקדשים: "ומורק ושוטף במים" – מריקה בחמין ושטיפה בצונן. ופשוט הוא דאם לא שטפו בצוננים – לית לן בה. וכמדומני שהעולם לא נהגו זה רק בפסח, ואולי זכר למקדש.