ערוך השולחן אורח חיים שכ
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שכ | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
אבות מלאכות של הדש, והצובע, והמלבן, ודיני סחיטה
ובו שלושים וששה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ
כא | כב | כג | כד | כה | כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו
סימן שכ סעיף א
[עריכה]הדש והצובע והמלבן המה אבות מלאכות, ודישה היתה במשכן שהרי היו זורעים הסממנים, וממילא שהיו דשין אותן (תוספות ע"ג: ד"ה 'מפרק' ע"ש).
וצובע שהרי היו צובעין את התכלת, ובירושלמי דכלל גדול אומר מה צביעה היתה במשכן: שהיו משרבטין בבהמה בעורות אלים מאדמים, כלומר שהיו מכין את הבהמה בשרביט כדי שיתאדם העור ע"ש. והוא דבר תימה, דשביק צביעת תכלת ונקט צביעה קטנה כזו.
ונראה דטובא קמ"ל, דמשום דאומר שם: "המאדים אודם בשפה – חייב", כלומר השפה שהיא אדומה והוסיף בה אדמומית – חייב, והיינו משום צובע. ומנלן לומר כן, והלא אינה דומה לצביעת תכלת, דהוה צביעה גמורה. ולכן קאמר שהיו משרבטין בבהמה, דאפילו צביעה קטנה כי האי - הוה צביעה.
ומלבן, שמלבן צמר או פשתן או כל דבר הצריך ליבון, והיה במשכן בהיריעות דשש משזר ובבגדי כהונה. ושיעורן: הדש - שיעורו כגרוגרות כבשיעור אוכלין, דאין דישה אלא בגידולי קרקע (ע"ה.), וכן כתב הרמב"ם בפרק ח' דין ז'.
סימן שכ סעיף ב
[עריכה]ושיעור הצובע והמלבן: כתב הרמב"ם בפרק ט' דין י': "המלבן את הצמר או את הפשתן או את השָׁני וכיוצא בהן ממה שדרכן להתלבן – חייב. וכמה שיעורו: כדי לטוות ממנו חוט אחד ארכו כמלא רוחב הסיט כפול, שהוא אורך ד' טפחים" עכ"ל.
ובדין י"ג כתב: "הצובע חוט שארכו ד' טפחים או דבר שאפשר לטוות ממנו חוט כזה - חייב" עכ"ל. כלומר דלאו דוקא שכבר נעשו חוטים, אלא אפילו צמר ופשתים שעדיין לא נטוו, אם צבע מהם שיעור שביכולת לטוות מהם חוט כזה – חייב. ולכן לא כתב זה במלבן, דליבון אינו אלא לאחר הטווייה, כדתנן בריש פרק ראשית הגז: 'מלובן כדי לעשות ממנו בגד קטן'.
סימן שכ סעיף ג
[עריכה]ותולדותיהם: תולדת דש כתב הרמב"ם בפרק ח' דמפרק הוא תולדת דש, משום דדישה היא מפריש התבואה מהשיבלים, ולכן כל מפרק שמפריש דבר מדבר - הוי תולדה דדש.
ותניא (ע"ג.): "הדש והמנפץ והמנפט - כולן מלאכה אחת הן". ופירש רש"י: מנפץ - פשתן בגבעולין, והמנפט - צמר גפן שמפרק גרעינים ממנו. והערוך פירש בשם הגאון: מנפץ - שמפריד האוכל מן עפרוריתו, ומנפס - שמולל שבלים ע"ש.
וכתב הרמב"ם דחולב את הבהמה חייב משום מפרק, וצריך לומר דבהמה מקרי גידולי קרקע (עיין תוספות ע"ג. ד"ה 'מפרק' ודו"ק). וכתב דחובל חייב משום מפרק, וזה בארנו לעיל סימן שט"ז ע"ש. וכן סחיטת פירות כתב דחייב משום מפרק, ובזה יש דינים ופרטים הרבה ויתבארו בסימן זה.
סימן שכ סעיף ד
[עריכה]ובירושלמי דכלל גדול איתא: "ההן דכתית אורז שערין חלוקה - חייב משום דש", כלומר האי מאן דכותש אורז או שעורין או חילקא כדי להסיר קליפתן - חייב משום דש. "הדא איתתא כד מפרכיא בראשי דחיטתא - חייבת משום דש", והיינו שבמישמוש היד פורכת הראשים של החטים, ובזה הוסרה קליפתן.
"ההן כיתניא בקופנא", שמכה על הפשתן שתצא מן הקליפה - חייב משום דש. "ההן דשחק תומא כד מפרך ברישא - חייב משום דש", והיינו ששוחק שומים ומסיר ראשיהן, וזה בארנו בסימן הקודם. "ההן סיקורה... כד מכתת במרגזייה - משום דש", כלומר שהוא הרך שסביב הקליפה באילנות, וכותשו שיתפרד מהקליפה - חייב משום דש.
סימן שכ סעיף ה
[עריכה]תולדות הצובע כתב הרמב"ם פרק ט' דין י"ד: "העושה עין הצבע - הרי זה תולדת צובע וחייב. כיצד: כגון שנתן קנקנתום לתוך מי עפצים, שנעשה הכל שחור, או שנתן איסטיס לתוך מי כרכום, שנעשה הכל ירוק, וכן כל כיוצא בזה" עכ"ל.
והראב"ד חולק בזה, וסבירא ליה דעשיית הצבע לא מקרי צובע עד שיצבע בו איזה דבר, דאם לא כן בישול סממנין ליחייב גם משום צובע. והמגיד משנה אומר דבאמת להרמב"ם כן הוא, וחייב בבישול סממנים שתים: משום מבשל ומשום צובע.
וכן המסייד כותל ועושיהו לבן - נראה דהוי תולדת צובע, ולעיל סימן ש"ג נתבאר דאשה הכוחלת בשרק על פניה - הוי צובע, וכן כשטחה בצק על פניה כדי שתאדים, ושם נתבאר בפרטיות ע"ש.
סימן שכ סעיף ו
[עריכה]וכתב הרמב"ם שם: דאין הצובע חייב עד שיהא צבע המתקיים. אבל צבע שאינו מתקיים כלל, כגון שהעביר סרק או ששר על גבי ברזל או נחשת וצבעו – פטור, שהרי אתה מעבירו לשעתו ואינו צובע כלום, וכל שאין מלאכתו מתקיימת בשבת - פטור עכ"ל.
סימן שכ סעיף ז
[עריכה]קיימא לן דאין צביעה באוכלין, ולכן מותר ליתן כרכום בתבשיל ואין לחוש לו משום צובע, ואפילו כונתו למראה. ודוקא כשהכונה לאכול לעצמו, אבל סוחר הצובע מיני מאכלים או מיני משקים להראותם בפני הבריות יופי מראיתם, אפשר דיש לחוש משום צובע (פרמ"ג בסוף סימן זה). ולכן יזהרו שלא לעשות כן בשבת, אם כונתם להראותם לבריות.
ויש מי שאומר שהאוכל תותים או שאר פירות הצבועים צריך ליזהר שלא יגע בידיו צבועות בבגד או במפה, משום צובע, ויש מתירין כיון שהוא דרך לכלוך (מג"א סקכ"ד בשם רדב"ז). ונכון ליזהר בזה ואין להקל (שם), דודאי בכיבוס לא שייך כשהוא דרך לכלוך, אבל בצביעה אולי גם דרך לכלוך הוי צביעה.
אמנם בזה שצובע ידיו או נמשח על פניו - ודאי דאין חשש בזה, כיון שאין מדרכם לצבוע - אין זה צביעה. ולא דמי לאשה בסימן ש"ג, דאשה דרכה לצבוע (שם). וכל שכן שאין חשש במה שצובע פתו במשקה של הפירות, שהרי אין צביעה באוכלין.
ומי שמכתו מוציאה דם, יזהר לבלי להניח עליה מטלית להדיעה האוסרת צביעה גם דרך לכלוך. ולקנח מן הבגד איזה צבע שנפל עליו, יש מי שאוסר (שם), דבזה מתקן הבגד. ויש מתירין (א"ר) וכן נראה, דזה לא חשיב תקון.
סימן שכ סעיף ח
[עריכה]תולדת מלבן כתב הרמב"ם שם: דהמכבס בגדים - הרי זה תולדת מלבן וחייב. והסוחט את הבגד עד שיוציא המים שבו - הרי זה מכבס וחייב, שהסחיטה היא מצרכי כיבוס, כמו שההגסה מצרכי הבישול. ואין סחיטה בשיער, והוא הדין לעור שאין חייבין על סחיטתו עכ"ל, ועוד יתבאר בזה בס"ד.
ובירושלמי אומר על המלבן: "ההן דמגפר על מני", כלומר שמעשן גפרית על הבגדים, "הדא איתתא דשרקא אפה דשרקא מעלזא", כלומר האשה השורקת פניה בשרק או שורקת בשרק את המטוה שלה כדי ללבנו, "ההן חייטא היהיב חוטא גו פומא", והיינו החייט שנותן את החוט לתוך פיו כדי לאמצו שיכנס לתוך המחט, כדרך שהחייטים עושים והמיינטון העושים חגורות - חייבים משום מלבן. ובהמיינות נראה גם כן, שמלבנו ברוק שבפיו. ודע דבכל אלו צריך משך כסיט כפול כמו שנתבאר, שהוא אורך ד' טפחים.
סימן שכ סעיף ט
[עריכה]כתב הרמב"ם בפרק ח' דין י': הסוחט את הפירות להוציא מימיהן - חייב משום מפרק, ואינו חייב עד שיהא במשקין שסחט כגרוגרות. ואין חייבין מן התורה אלא על דריכת זיתים וענבים בלבד, ומותר לסחוט אשכול של ענבים לתוך האוכל, שמשקה הבא לאוכל - אוכל הוא, ונמצא כמפרק אוכל מאוכל. אבל אם סחט לכלי שאין בו מאכל - הרי זה דורך וחייב. והחולב לתוך האוכל או היונק בפיו – פטור, ואינו חייב עד שיחלוב לתוך הכלי" עכ"ל.
וחולב שהחלב ילך לאיבוד - גם כן מפרק הוא.
סימן שכ סעיף י
[עריכה]ובפרק כ"א דין י"ב כתב: "מפרק חייב משום דש, והסוחט זיתים וענבים - חייב משום מפרק, לפיכך אסור לסחוט תותים ורמונים, הואיל ומקצת בני אדם סוחטים אותם כזיתים וענבים, שמא יבא לסחוט זיתים וענבים. אבל שאר פירות, כגון פרישין ותפוחין ועוזרדין - מותר לסוחטן בשבת, מפני שאינן בני סחיטה" עכ"ל.
ונמצא להרמב"ם בסחיטת פירות ג' מחלוקות: בזיתים וענבים - חייב חטאת, מפני שהם עומדים רובם לסחיטה לעשות מהן שמן ויין, וזהו שאמרו חז"ל (קמ"ה.): "דבר תורה אינו חייב אלא על דריכת זיתים וענבים", דפירות המיוחדים למשקין אינן אלא זיתים וענבים, כמו ששנינו בפרק י"א דתרומות: "כל הפירות אין משנין אותן מברייתן בתרומה ובמעשר שני, אלא זיתים וענבים בלבד. אין סופגין משום ערלה... ואין מביאים ביכורים משקה אלא היוצא מזיתים וענבים, ואין מטמא משום משקה... ואין מקריבין על גבי המזבח אלא היוצא מן הזיתים והענבים" ע"ש.
אמנם תותים ורמונים כיון שדרכן של בני אדם לסוחטן - אסורין בסחיטה מדרבנן, גזירה משום זיתים וענבים, ושאר כל הפירות - מותר לכתחלה לסוחטן, לפי שאין דרך לסוחטן כלל.
סימן שכ סעיף יא
[עריכה]ודע שעל מה שהתירו בשארי פירות לסחוט לכתחלה, כן פסקו גם הטור והש"ע סעיף א'. ואף על גב דבהגהת סמ"ק כתוב דגם שארי פירות אסור לסוחטן לכתחלה לשם המשקין, ואינו מותר רק אם כונתו למיתוק הפירי, ואם יצא משקה מותר, אבל לכתחלה בסוחט בשביל המשקה – אסור, לא חשו לדיעה יחידאה במקום כל הני רבוותא.
ויש מהגדולים שכתבו שגם דעת רש"י ותוספות כן הוא, שכתבו (קמ"ד:): 'סוחטין למתק הפירי וכו' ע"ש, ולפיכך כתבו שיש להחמיר בזה (ב"ח וט"ז סק"א). ותמיהני, דאפילו לו יהיה כן שיש מחלוקת בזה, הא אינו אלא באיסור דרבנן והולכין להקל, ובאמת כבר ביאר רבינו הב"י בספרו הגדול דלא לפי המסקנא פירשו כן ע"ש.
(דהם פירשו אליבא דרב נחמן, אבל לתירוצא דרב פפא שם אין צריך לזה. ומה שהקשה הב"ח מ"ש מכבשים ושלקות דאסור למימיהן, תמיהני דאם כן תקשה על הרי"ף והרמב"ם. אמנם הרמב"ם דקדק בלשונו 'שאינן בני סחיטה', אבל כבשים ושלקות בני סחיטה, אלא שאין בהם דין סחיטה. ובאמת אם דרך אותו פירי לסחוט - אסור כמו בתותים ורמונים כמו שיתבאר, וכבשים ושלקות דרכן לסחוט. ומ"ש הט"ז בכונת הרי"ף, אין צריך דחייה, כמבואר מדברי הרמב"ם. ומה שהקשה דלרב פפא תשאר קושית הגמרא, אטו דבי מנשה רובא דעלמא, תמיהני אטו בלא ר"ח אי אפשר לתרץ דמנהג חשוב אין צריך רובא דעלמא, כמ"ש התוספות בהמצניע צ"ב: באנשי הוצל ע"ש, ודבר זה מוכח בכ"מ כמ"ש התוספות בעירובין כ"ח. ע"ש, וראיה מתותים ודו"ק)
סימן שכ סעיף יב
[עריכה]אמנם אם יש איזה מקום שדרכן לסחוט איזה פירי לשתות מימיו - באמת אסור לסחוט בשם, כמ"ש רבינו הרמ"א בסעיף א' וזה לשונו: "ובמקום שנהגו לסחוט איזה פירות לשתות מימיו מחמת צמא או תענוג - דינו כתותים ורמונים" עכ"ל, ומשמע מלשונו דרק באותו מקום אסור.
אבל רבינו הב"י בספרו הגדול כתב: דאם נודע לנו שבשום מקום סוחטין פירי אחת - אסור לסחטן, כדאשכחן ברמונים שאסורין לסחטן משום דבי מנשיא שהיו רבים עכ"ל. כלומר דבגמרא אמרו דלכן תותים ורמונים אסורים בסחיטה, מפני שהיו מקומות שבשם סחטום, ולכן אסור בכל המקומות ע"ש.
ונראה לי דשניהם אמת על פי דברי רבותינו בעלי התוספות בהמצניע (צ"ב:), דבמנהג חשוב גורר מקום אחד את כל העולם, ולא כן במנהג שאינו חשוב. והיינו שאסרו תותים ורמונים משום שיש שסוחטין אותן, ומה שאין כל העולם סוחטין אותן, מפני שאין להם הרבה מפירות אלו, אבל כשבכל המקומות יש הרבה מפירי זו ועם כל זה אין סוחטין - אינו מנהג חשוב, ואינו אסור אלא במקומו.
ולכן רבינו הרמ"א מיירי בפירות שמצויים בכל מקום, כמו תפוחים וכיוצא בהם, דאז אין האיסור אלא במקום שנהגו לסוחטן. ורבינו הב"י מיירי כעין תותים ורמונים, דבאותו מקום יש הרבה, לפיכך סוחטין אותן, וא(י)לו היו בכל המקומות הרבה, היו גם כן סוחטין אותן, ולכן אסורים בכל מקום.
(כן נראה לעניות דעתי ברור, והמג"א סק"א האריך בזה ונוטה לכאן ולכאן. ומ"ש דאפילו במקום... בטלה דעתן בשיש לכל העולם ואין סוחטין ע"ש, ויסודו על דברי התוספות שם, אמנם באמת לא דמי זה למנהג גרוע, והרי ר"ח סבר אפילו ביחיד כיון דאחשבינהו הוי משקה, וכל שכן במקום דכולי עלמא מודי בזה, דאצלם הוי כמשקה. ומ"ש דבערנע"ס שעושים מהם באשכנז משקה משום שיש להם ריבוי, ולכן בכל מקום אסור לסוחטן, ודאי כן הוא, אך בימינו לא ידענו מזה)
סימן שכ סעיף יג
[עריכה]וכתב רבינו הרמ"א: דכל זה דוקא לסחוט אסור, אבל מותר למצוץ בפיו מן הענבים המשקה שבהן, וכל שכן בשאר דברים. ויש אוסרין למצוץ בפה מן ענבים וכיוצא בהן עכ"ל.
ביאור הדברים: דודאי סחיטה מן התורה אינה אלא ביד, ולא בפיו שהוא דרך אכילה, אלא דמכל מקום יש לאסור מדרבנן, כמו שאסרו לינק מהבהמה בפיו לקמן בסימן שכ"ח, ורק במקום צערא לא גזרו כמ"ש שם, ומה בין זה לזה, וזהו טעם היש אוסרין.
ודיעה ראשונה סוברת שאינה דמיון, דבשם היניקה ניכרת גם בפיו, שדרך היניקה גם בפה, כלומר שניכר היניקה גם בפה, כמו שהתנוק יונק משדי אמו, ולכן אסרו באדם בריא. מה שאין כן מציצת ענבים, אין הסחיטה ניכר כלל בפיו, ואין דרך סחיטה בכך, ולכן מותר למצוץ בפיו (וזה כונת המג"א סק"ב ודו"ק). וכל שכן בשארי דברים, כגון הנותן בשר במרק או פת ביין ומוצץ המרק או היין בפיו, שאין זה בגדר סחיטה, דאפילו סחיטה גמורה שלהם מותר מן התורה, שאין המשקה מגופן, ואפילו היש אוסרין לא אסרו בהם, ורק בענבים אסרו ולא במרק ויין וכן לא בשארי פירות.
ויש שמחמיר יותר במרק ויין מבענבים, מפני שהיה על זה שם משקה מקודם (ב"ח בשם רש"ל), ודעת רבינו הרמ"א הוא להיפך, וכן נראה עיקר וכן הסכימו הגדולים (מג"א סק"ד וא"ר סק"ג). וגם בענבים הסומך על דיעה ראשונה לא הפסיד, מיהו מי שירצה להחמיר - יחמיר בענבים, ולא במרק ויין ולא בשארי פירות.
סימן שכ סעיף יד
[עריכה]זיתים וענבים שזבו מהן משקין בעצמם בשבת - אסור לשתות מהם עד מוצאי שבת, גזירה שמא יתכוין ויסחוט מהם בשבת, ואפילו הענבים והזיתים עומדים לאכילה. ותותים ורמונים שיצא מהן משקין בשבת: אם עומדים לאכילה – מותר, ואם עומדים למשקין - אסור שמא יסחוט. ואף על גב דסחיטתן מדרבנן, מכל מקום גזרו בעומדים למשקין מפני שקרוב שיסחטו אותם.
ובשארי פירות - פשיטא שמותר אפילו לדעת המחמירים לסוחטן ממש, ואפילו בעומדין למשקין, דכולי האי לא שייך למיגזר.
סימן שכ סעיף טו
[עריכה]וזהו בזיתים וענבים שלימים, אבל זיתים וענבים שנתרסקו מערב שבת - משקין היוצאין מהן מותרין. ובזה לא גזרינן שמא יסחוט, דאפילו אם יסחוט ליכא איסור תורה, כיון שנתרסקו מבעוד יום, וכבר נתבאר זה בסימן רנ"ב ע"ש.
ולא עוד אלא אפילו לא נתרסקו מערב שבת, אלא שמונחים בגיגית שיש שם יין וענבים שלימים, אף על פי שהענבים מתבקעים בתוכה בשבת ומתערבים המשקה היוצא מהם עם היין - מותרים לשתותם בשבת, מפני שכל היין היוצא מהענבים מתבטל ביין שבגיגית, שהם הרבה יותר מהיין היוצא מהענבים.
ואף על גב דזהו דבר שיש לו מתירין למוצאי שבת, וקיימא לן דדבר שיש לו מתירין לא בטיל, זהו כשהיה ניכר האיסור מתחלה בפני עצמו, אמרינן דאיסור זה לא נתבטל. אבל כשלא היה ניכר האיסור מעולם - לא שייך לומר עליו דבר שיש לו מתירים שלא יתבטל, וביורה דעה סוף סימן ק"ב בארנו עוד בזה ע"ש.
ומכל מקום ליתן לכתחלה ענבים לתוך היין שיתבקעו - אסור בשבת. ויש מי שמתיר גם בנתינה מתחלה בשבת, ומדמה זה לנתינת שלג בכוס. ואינו דמיון כלל (ט"ז סק"ג), דבשם דרך שתייתם בכך, כמו שאנו נותנים צוקער לתוך המים החמין, מה שאין כן בענבים. ואפילו אם נתנו הענבים בשבת שלא לכונת ביקוע ונתבקעו - גם כן אסור עד מוצאי שבת. (שם, ולפלא על המג"א סק"ה שכתב בשם הב"ח שמותר לתת שיתבקעו ע"ש, ואינו כן בב"ח אלא כמ"ש הט"ז בשמו ע"ש ודו"ק)
סימן שכ סעיף טז
[עריכה]מותר לסחוט אשכול ענבים תוך קדירה שיש בה תבשיל כדי לתקן האוכל, דהוה ליה משקה הבא לאכול, וכאוכל דמי. אבל אם אין בה תבשיל – אסור, וכבר הבאנו זה בסעיף ט' מדברי הרמב"ם. ואף שיש מרבותינו שאמרו שאין ההלכה כן, דלא התירו זה רק ביום טוב ולא בשבת, מכל מקום רוב הפוסקים התירו גם בשבת, וכן פסקו בש"ע סעיף ד'.
מיהו רבינו תם אסר בענבים שהם עדיין בוסר לעשות כן, דבענבים שנגמרו הוה כאוכל באוכל, אבל הבוסר שאינו ראוי לאכילה - הוה כבורר אוכל מתוך פסולת. ויש מתירין גם בבוסר, ויש מי שאומר דגם לר"ת שאוסר בבוסר, כיון דהאיסור הוא משום ברירת אוכל מפסולת - מותר בשעת אכילה, כמ"ש בסימן הקודם (ט"ז סק"ד).
ויש מי שאוסר, דהא זה לא הותר רק בידו, בורר אוכל ואוכל, ולא בנותנו לתוך כלי ואחר כך לשתותו, דזהו בורר ממש, כמו שלא הותרה בשם בקנון ותמחוי (מג"א סק"ז).
סימן שכ סעיף יז
[עריכה]כבר נתבאר דשארי פירות לבד תותים ורמונים מותר לסחטן, ולכן כתב רבינו הב"י בסעיף ו' דמותר לסחוט לימונע"ש.
ונראה דאפילו להמחמירים גם בשארי פירות לסוחטן למשקה, כמ"ש בסעיף י"א, מכל מקום בלימענע"ס אין חשש, שהרי אין דרך לעולם לסוחטן לצורך משקה שלהם לשתותם בעצמם, אלא או לצורך טיבול מאכל, או לתוך המים ושארי משקין, אבל לא לשתותן לבדן, ולכן לאו בני סחיטה נינהו כלל. ואף המחמירין בשארי פירות לא החמירו אלא כשעושין מהם עצמם משקין, דומיא דענבים ותותים ורמונים.
ואף על גב שיש מי שמחמיר במשקה הבא לאוכל, ולתוך המשקין לכולי עלמא אסור, מכל מקום הנסחט מלימונע"ס אין שם משקה על זה, והוה כאוכל הבא למשקה, וקל וחומר שמותר למצוץ הלימונ"ע בפיו ולזרוק אותו אחר שמצצו. וכן נראה דהוא הדין באפאלצי"ן, דהוא כמו לימונ"ע.
סימן שכ סעיף יח
[עריכה]ודע דלכאורה בזה שהתרנו בשארי פירות הסחיטה יש לשאול, דנהי דסחיטה לא שייך בהו, ליתסרי משום נולד כמו ביצה שנולדה.
והתשובה בזה דבאמת כבר בארנו בסימן ש"ח סעיף ו' דהרמב"ם והטור והש"ע פסקו גם בנולד כרבי שמעון בשבת, דלית ליה נולד אם לא בנולד גמור, כמ"ש שם. והרי גם בביצה לית להו איסור נולד, כמבואר מדבריהם לקמן ריש סימן שכ"ב שאסרו ביצה שנולדה בשבת משום גזירה דיום טוב אחר השבת, ומשום הכנה ולא משום נולד ע"ש, ודבר זה ביאר הטור לקמן סימן תצ"ה.
ואמנם יש לעיין, דהטור כתב שם דר"ת פסק בנולד כרבי יהודה ואסור נולד בשבת, ובסעיף ט"ז כתבנו דר"ת אוסר בבוסר, ומבואר דבפירא שנתבשלה - מתיר לסוחטה לתוך האוכל, והא נולד הוא. אך באמת לתוך האוכל לאו נולד הוא, דזהו כמאכל במאכל, והרי גם ביום טוב מותר לעשות כן, וביום טוב לכולי עלמא קיימא לן דנולד אסור.
(אך מאי דקיימא לן בריש חביות דאומר רבי יהודה: 'אם לאוכלין היוצא מהן מותר', והא רבי יהודה אוסר בנולד. ואין לומר דזה לא מקרי נולד, והרי גם גרעיני תמרים מקרי נולד, כדאמרינן בפרק ב' כ"ט. ע"ש, וכל שכן משקה היוצא מן הפירות. ומצאתי שהתוספות בעירובין מ"ו. ד"ה 'כל' כתבו דמשקין בפירא לא חשיבא נולד, כיון דמעיקרא נמי הוי אוכל, אוכלא דאפרת הוא ע"ש. וגריעא גרעיני תמרים מהם, דהגרעינים אין ראוים לאכילה כלל, ולכן הוי נולד)
סימן שכ סעיף יט
[עריכה]לסחוט כבושים, היינו מיני ירקות הכבושים במים או בחומץ, וכן לסחוט מיני שלקות, כבשר השלוק במים או ירק מבושל לסוחטו: אם אינו צריך להמים היוצאים מהם אלא לגוף הכבוש או השלוק לתקנו לאכילה - מותר לגמרי, דכיון דאין צריך להיוצא מהן, אין על זה שם מפרק כלל. ולא דמי לזיתים וענבים, ואפילו לתותים ורמונים, מפני שאין המשקה מגופן, ומותר לסוחטן אפילו לקערה שאין בה אוכל.
אבל אם צריך למימיהן - אסור לסוחטן, וגריעי משארי פירות שמותר לסוחטן אפילו למימיהן מפני שאין שם משקה עליהן כלל, מה שאין כן הכבשים והשלקות היה עליהן שם משקה מקודם, ולכן אין מותרין לסחוט אלא לתוך קדירה שיש בה אוכל, דמשקה הבא לאוכל הוה כמפריד אוכל מאוכל, ואפילו בזיתים וענבים מותר כמו שנתבאר, אבל אם אין בה אוכל – אסור.
ורבינו חננאל סובר דכל שהוא צריך למימיהן - חייב חטאת אפילו סחט לקדירה שיש בה אוכל, וסובר דגם בזיתים וענבים כן הוא, והסוחט אשכול לקדירה, אפילו יש בה מאכל - חייב חטאת, דלא סבירא ליה ההיתר מה שלתוך המאכל, דאין זה רק ביום טוב ולא בשבת, כמ"ש בסעיף ט"ז. ורוב הפוסקים חולקים עליו, כמ"ש שם.
(ר"ח בעצמו אוסר אפילו ביום טוב, שדוחה הך מימרא דחולב לתוך הקדירה כמ"ש התוספות קמ"ה. ד"ה 'ור"י' וכמ"ש הט"ז סק"ו, אמנם ר"ת סבירא ליה דביום טוב מותר. ובזה יש לתרץ קושית הט"ז שם על הש"ע, שבסימן תק"ה הכריעו כהמתירים, משום דבשם הוי דעת ר"ח יחידאה, אבל בשבת נראה דגם ר"ת הסכים עמו. אך אין ראיה לזה, ואדרבא באשכול לא אסר רק בוסר ודו"ק)
סימן שכ סעיף כ
[עריכה]כתב רבינו הב"י בסעיף ח': "הסוחט דג לצירו - דינו כסוחט כבשים ושלקות למימיהן" עכ"ל. כלומר דג שנתבשל או נשרה במים או בשארי משקין וסוחטו - דינו כסוחט כבשים ושלקות, וכן דג הנשרה במלח עד שנעשה ציר - הדין כן.
ואף על גב דבאוכלו כמו שהוא הוי כולו אוכל, מכל מקום כיון דהמשקה בא לו מעלמא, אם סוחטו למימיו – אסור, אלא אם כן לקדירה שיש בה מאכל. ולגופן מותר, כמו בכבשים ושלקות.
סימן שכ סעיף כא
[עריכה]השלג והברד והכפור - אין מרסקין אותם בידים, דהיינו לשברם לחתיכות דקות כדי שיזובו מימיהן, דהוה ליה נולד. אבל נותן הוא לתוך כוס של מים או יין והוא נימוח מאליו, ואינו חושש.
ויש מרבותינו שמתירים לרסק בידים לתוך הכוס, דאינהו סבירא ליה דהאיסור הוא שמא יסחוט פירות העומדין למשקין, וכיון שנתערב במים לא גזרו, וכן מבואר מדברי הרמב"ם בפרק כ"א דין י"ג ע"ש, וסבירא ליה דליכא בזה איסור נולד. אבל רש"י ותוספות והרא"ש וספר התרומה כתבו הטעם משום נולד, ולפי זה לרסק בידים - אסור אפילו לתוך הכוס, דבשעת הריסוק הוי נולד (עיין מג"א סקי"ג).
סימן שכ סעיף כב
[עריכה]ויש לתמוה על רבינו הב"י בסעיף ט' שכתב: "השלג והברד אין מרסקין אותם... אבל נותן הוא לתוך כוס... וכן אם הניחם בחמה או כנגד המדורה ונפשרו - מותרים" עכ"ל.
והנה מדכתב 'אבל נותן לתוך כוס' ולא כתב דאפילו לרסק בידים לתוך הכוס מותר, שמע מינה דסבירא ליה כשיטת רש"י, דהטעם משום נולד. ואם כן איך התיר בהניחם בחמה ונפשרו, דלטעם נולד ודאי אסור, כמ"ש בסימן שי"ח לענין שומן שנקרש כשחזר ונימוח ע"ש, למאן דסבירא ליה נולד (וכן כתב המג"א סקי"ד דלטעם נולד אסור). ואולי מ"ש 'נותן לתוך הכוס' כונתו גם על ידי ריסוק, ונקיט לשון הגמרא דסוף פרק במה טומנין, אבל לשון הרמב"ם הוא: 'מרזקין לתוך הכוס' ע"ש, ובכונה כתב כן כמ"ש.
סימן שכ סעיף כג
[עריכה]ודע שיש לשאול להאוסרים משום נולד, וכן לעיל בסימן שי"ח סעיף ל"ב לענין השומן כשנימוח למאן דאוסר משום נולד כמ"ש שם, הא בארנו בסעיף י"ח דרוב הפוסקים לא סבירא ליה איסור נולד בשבת רק רבינו תם, וזה כתב הטור מפורש לקמן סימן תצ"ה.
והתשובה היא או שנאמר דאלו האוסרים סבירא ליה גם כן כר"ת, שבשבת נולד אסור, אבל קשה לומר כן, שהרי גם הרא"ש סבירא ליה בהך דאין מרזקין מטעם נולד, ובריש ביצה משמע דנוטה דלא כר"ת. וגם מדברי הטור שם משמע דרש"י סבירא ליה להיתר בנולד ע"ש, ורש"י בסוף פרק במה טומנין גבי אין מרסקין השלג פירש משום נולד.
אלא ודאי צריך לומר דכבר כתבנו דבנולד גמור הכל מודים, שכן כתבו התוספות בעירובין (מ"ו.) דבנולד גמור גם רבי שמעון מודה, וסתם נולד שבגמרא ריש ביצה היא בביצה, ובזה פליגי רבי יהודה ורבי שמעון. ולכן סבירא ליה לדיעות אלו דריסוק השלג והברד וכן זיבת השומן מקרי נולד גמור, וצ"ע.
סימן שכ סעיף כד
[עריכה]ודע, דלפי מה שנתבאר, אלו השותים חמין בשבת ונותנים הצוקער לתוך הכוס, וזהו מותר כמו ליתן שלג וברד לתוך הכוס, מיהו לפי זה אסור לרסק את הצוקער בכף קטן בתוך הכוס, והעולם אין נזהרין בזה.
והנה לדעת הפוסקים בסעיף כ"א המתירים לרסק לתוך הכוס - אין בזה איסור, אבל להאוסרים - נראה דאסור. ואפשר דגם להאוסרים לא אסרו רק כשמרסק מבחוץ ונותן לתוך הכוס, אבל בתוך הכוס עצמו מותר, שהרי מעולם אינו ניכר בפני עצמו, ובפרט דצוקער הוא מבושל בתחלה, ולכן אין לאסור בזה, ועיין בסימן שכ"א סעיף י"ג.
סימן שכ סעיף כה
[עריכה]בחורף כשנקרשו המים - מותר לשבר הקרח וליטול המים מתחתיו, ואין זה כריסוק שלג, דהא המים שתחת הקרש לא נקרשו. ואי משום שבירת הקרח, הא גדולה מזו אמרו: שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות.
והנה רבינו הב"י בסעיף י"א כתב: "צריך ליזהר בחורף שלא יטול ידיו במים שיש בהם שלג או ברד, ואם יטול יזהר שלא ידחקם בין ידיו שלא יהא מרסק" עכ"ל, וכלשון הזה כתבו התוספות שם וזה לשונם: "ומים שמתקרשים ויש ברד מעורב בהם - אין לרחוץ, שאי אפשר שלא ירסק הברד" עכ"ל.
ואני מסתפק בלשון רבותינו, דמשמע להדיא שלא הקפידו רק על ריסוק שלג וברד, ולא על ריסוק הקרח. ואולי מפני שהקרח היה מקודם מים, אין בזה לא משום נולד ולא משום גזירת סחיטת פירות. ויש להתיישב בזה, דלכאורה יש בזה נולד כבשומן שקרש בסימן שי"ח סעיף ל"ב, והמתירים בשם היינו טעמא משום שאינו מרסק בידים ע"ש, אבל בידים שפיר הוי נולד. אלא דלשון הש"ס והפוסקים לא משמע כן, וצ"ע לדינא.
סימן שכ סעיף כו
[עריכה]יש ליזהר שלא ישפשף ידיו במלח, דנימוח ונעשה מים. ובמלח שלנו נראה שאינו נעשה מים על ידי שפשוף, ויש לעיין בזה, דאם נעשה מים – אסור, ובמלח של ים יש להסתפק כהספק שנסתפקנו בסעיף הקודם בקרח.
ודורס האדם שלג ברגליו ואינו חושש, ואף על פי שלא ימלט דדרך דריכתו נימס מעט שלג, מכל מקום כיון דזהו דרך הלוכו - לא שייך לאסור בזה, ואם כן נהיה סגורים בבתינו כל ימי החורף, ולא גזרו בזה. וכן להשתין בשלג, אף על גב דנמס על ידי המי רגלים, מכל מקום כיון שזהו צרכי בני אדם וכמעט שבימות החורף הוא מהנמנעות ליזהר בזה - לכן לא גזרו על זה.
והר"ם מרוטנבורג התיר להטיל מי רגלים בשלג, ומכל מקום הרא"ש היה נזהר בזה, כיון דודאי נימוח ואיהו קעביד מעשה. ואנחנו אין נזהרים בזה, כי במדינתינו בחורף מלא שלג בכל מקום ומקום (המג"א סקט"ו אסר לשבור הקרח בנהר ובאר, ודבריו תמוהים כמ"ש הת"ש).
סימן שכ סעיף כז
[עריכה]ודע דאיסור סחיטה נתחלק לשני אבות: האחד מה שנתבאר סחיטת פירות, והיא תולדת מפרק, והאב שלה הוא דש, והשני סחיטת בגדים ממים ושארי משקין, והיא תולדת מלבן.
וזהו שכתב הרמב"ם בפרק ח': "הסוחט את הפירות - חייב משום מפרק", וכבר נתבארו כל הדינים. ובפרק ט' דין י"א כתב: "המכבס בגדים - הרי זה תולדת מלבן וחייב, והסוחט את הבגד עד שיוציא את המים שבו - הרי זה מכבס וחייב וכו'” עכ"ל.
ובפרק כ"ב דין ט"ו כתב: "המכבס - חייב משום מלבן, והסוחט כסות - חייב משום מכבס. לפיכך אסור לדחוק מטלית או מוך וכיוצא בהן בפי החביות וכיוצא בה כדי לסתמה, שמא יבא לידי סחיטה. ואין מקנחין בספוג אלא אם כן יש לו בית אחיזה, שלא יסחוט. ואין מכסין חבית של מים וכיוצא בה בבגד שאינו מוכן לה, גזירה שמא יסחוט" עכ"ל, ועוד יתבאר בזה.
סימן שכ סעיף כח
[עריכה]ורבותינו בעלי התוספות חילקו גם סחיטת הבגד לשנים: דכשסוחטו ממים - הוי משום מלבן, אבל כשסוחטו מיין ושמן ושארי משקין שאין מכבסין בגדים בהם, ואדרבא מטנפין אותו, שנשאר הריח בהבגד - לא שייך בזה מלבן. והאיסור הוא משום מפרק, דמפרק המשקה מן הבגד, כמו סחיטת זיתים וענבים.
ולכן החששא דשמא יסחוט לא שייך רק במים שיסחטנו כדי ללבנו, אבל ביין ושמן לא חיישינן שמא יסחוט. וגם ביין ושמן כשנסחט הולך לאיבוד לא שייך בזה מפרק, ואף על גב דהוה פסיק רישא, הוי פסיק רישא דלא ניחא ליה ושרי (תוספות כתובות ו'. ד"ה 'האי' ושבת קי"א. ד"ה 'האי').
סימן שכ סעיף כט
[עריכה]וכתב המגיד משנה בפרק ט' דין י"א שהרשב"א הסכים לדבריהם, והרמב"ן חולק עליהם. וזה לשון הרמב"ן: "כך ראוי לומר בכל סוחט פירות תולדת מפרק בצריך למשקין, ושיעורן כגרוגרת, ואין דישה אלא בגידולי קרקע, כלומר בפירות וכיוצא בהן. והסוחט בגד - תולדת צובע כדרך מלבן, והוא נמי בכל שמכבס, בין במים בין ביין, כדאמרינן: לאכלה ולא למשרה ולא לכבוסה (סוכה מ'. לענין פירות שביעית). והוא שמתכבס הבגד בכך מעט, ושיעורו כמלא רוחב הסיט כפול בחוטין, ובאריג ג' על ג', כשיעורן להוצאה, וכענין הזה כתב הרמב"ם וכו'” עכ"ל.
וזה שכתב 'תולדת צובע' לאו דווקא, אלא מפני שהמלבן הוא כמין צובע, אבל אינו אלא תולדת מלבן (לח"מ).
סימן שכ סעיף ל
[עריכה]ותמיהני על רבינו הב"י דבסימן שי"ט סעיף י' כתב דמים אסור לסננם בסודרין משום ליבון, אבל יין ושאר משקין מותר, דבהם לא שייך ליבון, ובארנו שם סעיף כ"ט ע"ש, וזהו כדעת התוספות וסי[י]עתם. ובסימן זה סעיף ט"ו כתב: "אסור לפרוס סודר על פי החבית וליתן על גביו הכלי שדולים בו, שמא יבא לידי סחיטה. אבל בגד העשוי לפרוס עליו – מותר, שאינו חושש עליו לסחטו" עכ"ל.
והיה לו לבאר דזה אינו אלא במים, דביין לא חיישינן שיבא לסוחטו לדעת התוספות כמ"ש, וסתם חבית הוא של יין. ולפלא שהרמב"ם הזכיר דווקא של מים כמ"ש לשונו בסוף סעיף כ"ז, וטעמו משום דבמקור הדין בגמרא (מ"ח.) היתה המעשה במים ע"ש. וצריך לומר דרבינו הב"י לא חש לה, אבל כוונתו רק על מים.
סימן שכ סעיף לא
[עריכה]ובסעיף ט"ז כתב: "אסור להדק מוכין בפי פך שיש בו משקין, משום סחיטה" עכ"ל. והנה לדעת הרמב"ם והרמב"ן אתי שפיר, כיון שזהו משום מלבן. אבל לדעת התוספות אינו אלא כשצריך להנסחט, דבהולך לאיבוד מותר ביין ושמן וכל המשקין לבד ממים כמ"ש.
ובסעיף י"ז כתב: "ספוג אין מקנחין בו, אלא אם כן יש בו בית אחיזה, גזירה שמא יסחוט" עכ"ל, והוא מלשון הרמב"ם שהבאנו בסעיף כ"ז. ולהרמב"ם אתי שפיר, אבל להתוספות אינו אלא במים או ביין ושמן וכשצריך להנסחט, וכמ"ש.
אבל גם להרמב"ם קשה, שהרי כתב בעצמו דבדבר המיוחד לכך - לא חיישינן שמא יסחוט. וצריך לומר דספוג בהכרח שיסחוט, אך אם יש לו בית אחיזה אינו בהכרח שיסחוט. והראב"ד שם כתב דכשיש לו בית אחיזה, אף על פי שנסחט - הוי כמריק מצלוחית ע"ש, כלומר שאינה דרך סחיטה (עיין מג"א סקי"ט).
סימן שכ סעיף לב
[עריכה]כתב רבינו הב"י בסעיף י"ח: "חבית שפקקו בפקק של פשתן לסתום נקב שבדופנה שמוציאין בו היין, יש מי שמתיר להסירה אף על פי שאי אפשר לו שלא יסחוט, והוא שלא יהיה תחתיו כלי, דכיון שאינו נהנה בסחיטה זו הוי פסיק רישא דלא ניחא ליה, ומותר. וחלקו עליו, ואמרו אף על גב דלא ניחא ליה, כיון דפסיק רישא הוא – אסור. והעולם נוהגים היתר בדבר, ויש ללמד עליהם זכות דכיון שהברזא ארוכה חוץ לנעורת ואין יד מגעת לנעורת – מותר, מידי דהוה אספוג שיש לו בית אחיזה. ולפי שאין טענה זו חזקה ויש לגמגם בה, טוב להנהיגם שלא יהא כלי תחת החבית בשעה שפוקקים הנקב" עכ"ל.
סימן שכ סעיף לג
[עריכה]ביאור הדברים: דאיתא בגמרא (קי"א:): "האי מסוכרייתא דנזייתא - אסור להדוקה וכו' משום דהוי פסיק רישא", כלומר שכורכין בגד סביב הברזא, ולכן כשדוחקין אותה בהנקב של החבית, בהכרח שתבא לידי סחיטה. והנה לדעת הרמב"ן והרמב"ם האיסור פשוט, כיון דהוה משום מלבן, אבל להתוספות וסי[י]עתם דביין הוא משום מפרק, אם היין הולך לאיבוד - לא שייך מפרק.
ולכן באמת כתב הערוך בערך סבר וזה לשונו: "האי נקב למעלה הוא, ולכן אסרו חכמים להדוקיה... משום סחיטה, דניחא ליה שיזוב היין בתוך הכד. אבל בנקב מן הצד לא אסרו... כיון שילך לאיבוד לא ניחא ליה" עכ"ל. ור"י בעל התוספות בכתובות (ו'.) חולק עליו, דאף על גב דלא ניחא ליה ואין כאן איסור דאורייתא - מכל מקום מדרבנן אסור ע"ש, וגם הטור הביא מחלוקת זו ע"ש.
סימן שכ סעיף לד
[עריכה]והעולם נוהגים היתר אפילו בברזא במקום שאין היין הולך לאיבוד, וסבירא ליה דסברת הערוך בפסיק רישא דלא ניחא ליה הוא אפילו כשאינו הולך לאיבוד, ורק כיון דלא ניחא ליה - אין זה מלאכה, וכן משמע מתוספות מכמה מקומות. וזהו ודאי תימה, דבזה פשיטא שעל כל פנים יש איסור דרבנן.
ולכן יש שלמדו זכות מפני שהברזא ארוכה ודמי לספוג. אמנם יש לגמגם בזה, שהרי חזינן דנסחט ממנה, ואין זה דמיון לספוג. ולכן על כל פנים טוב להנהיגם שלא תהא כלי תחתיו ושילך לאיבוד. ולכן אף על גב דגם בזה חולק ר"י בעל התוספות, מכל מקום אנו סומכים על הערוך, אבל בלא זה גם להערוך אסור מדרבנן.
(וגם הר"ן שם חולק וסבירא ליה כר"י. והנה מכל זה מבורר שהש"ע הולך בשיטת התוספות, דא(י)לו להרמב"ם בכל ענין אסור כמ"ש. ודברי הט"ז בסקי"ב צ"ע במ"ש, דהש"ע בסימן שי"ט סובר דיין הוה כשאר משקין, וכאן כתב דמלבן ע"ש, (ואיפה) [ואיפא] ראה זה. ואי משום סעיף ט"ו, כבר בארנוהו. ומה שחילק בין לבן לאדום מי הכריחו לזה, הלא שני שיטות הם, וכנראה שלא שם על לבו שיטת הרמב"ם והרמב"ן שהביא המ"מ, ומ"ש הב"י בספרו הגדול שם, הביא כל הדיעות ודו"ק)
סימן שכ סעיף לה
[עריכה]כבר כתבנו בשם הרמב"ם דבשיער ליכא סחיטה, והטעם פירש רש"י (קכ"ח: ד"ה 'אין' ע"ש) מפני שהוא קשה ואינו בולע.
ותמיהני, דהתם רבה ורב יוסף סבירא ליה כן, אבל רב אשי אמר: 'אפילו תימא יש סחיטה בשיער וכו', והלכה כרב אשי דהוא בתראה. וצריך לומר דסבירא ליה דבדרך דחייה אומר רב אשי כן, וגם אפשר דהלכה כרבה ורב יוסף שהם רבים. ומיהו על כל פנים איסור דרבנן יש, ולכן צריכים ליזהר ההולכים בשבת שחרית במקוה לבלי לסחוט את השיער.
סימן שכ סעיף לו
[עריכה]כתב הרמב"ם בפרק כ"ב דין כ"א: "שתי מטהרות זו על גבי זו - נוטל את הפקק מבנתיים ומשיקן ומחזיר את הפקק למקומו, מפני שאינו בא לידי סחיטה, שהרי דעתו שיצאו המים. ופוקקין את הביב בסודרין ובכל דבר המטלטל כדי שלא יצופו המים על האוכלים ועל הכלים, אבל אין פוקקין את הביב כדי שירדו המים לבור, שמא יסחוט בעת שדוחק, שהרי הפקק שרוי במים" עכ"ל, והיא תוספתא בפרק ח' דעירובין.
וביאור הדברים: דברישא כיון שמכוין להשקה שיתחברו המים, בעל כורחו יסתום הפקק ברפיון כדי שתהיה התחברות מים במים, וגם כשירצה ליטלו להשיקן ממש יטלנו בנקל. ולהיפך בסיפא שפוקק הביב כדי שירדו המים, פוקקו יפה יפה והפקק שרוי במים ויסחוט.
אבל המציעתא קשה, דהא כדי שלא יצופו המים סותמו גם כן יפה. ורבינו הב"י בספרו הגדול כתב דגם בכאן אינו חושש לסתום יפה ע"ש, ואינו מובן. ולי נראה דמציעתא מיירי שפוקק במקום יבש כדי שלא יצופו המים לכאן, וזהו שמסיים הרמב"ם בסיפא: 'שהרי הפקק שרוי במים', כלומר מה שאין כן מציעתא דשם הפקק במקום יבש.