ערוך השולחן אורח חיים רמז

קיצור דרך: AHS:OH247

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן רמז | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני שילוח מכתבים בשבת על ידי אינו יהודי
ובו ארבעה עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד

סימן רמז סעיף א

כתב הרמב"ם בפרק ו' דין ב':

"הנותן אגרת לאינו יהודי להוליכה לעיר אחרת, אם קצץ עמו שכר הולכה - מותר, ואפילו נתנה לו ערב שבת עם חשיכה, והוא שיצא בה מפתח ביתו קודם השבת.

ואם לא קצץ, אם יש במדינה אדם קבוע שהוא מקבץ האגרות ושולח אותם לכל מדינה ומדינה עם שלוחיו - מותר ליתן להאינו יהודי האגרת, והוא שיהיה שהות ביום כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה קודם השבת, שמא זה שמקבל האגרות ושלחן - ביתו סמוך לחומה הוא.

ואם אין שם אדם קבוע לכך, אלא האינו יהודי שנותנין לו האגרת הוא המוליכה לעיר אחרת - אסור לשלוח האגרת בידו לעולם, אלא אם כן קצץ לו דמים" עכ"ל.

(זה שכתב: "שמא זה... סמוך לחומה", עיין מג"א סק"ג וב"ח, דלא כהב"י)

סימן רמז סעיף ב

והנה בכל המלאכות שמוסר להאינו יהודי לעשות - בעינן קצץ, כמ"ש בסימן רמ"ד וסימן רנ"ב, אלא משום דבאגרת יש היתר אף בלא קצץ, אי קבוע במדינה אדם קבוע שמקבץ האגרות - להכי ביארו בגמרא ובפוסקים דין זה בפני עצמו. (עיין מג"א סק"א)

ועוד דלהרמב"ם דסבירא ליה בלא קצץ - אסור לשלוח על ידו גם שלא בערב שבת, כמ"ש - אסור לשלוח האגרת בידו לעולם, אף על פי שעל ידי האומדנא יכול לבא לשם קודם השבת, ובשארי מלאכות - מותר גם בלא קצץ, כשביכולתו לגמור המלאכה קודם השבת. ואף אם יעשנה אחר כך בשבת - לית לן בה, כמ"ש בסימן רנ"ב, אבל באגרת - אינו כן, דאם לא יעשה בחול ויעשה בשבת, והכל רואים שבידו מכתב הישראל - יאמרו שבשבת נתן לו להוליך, (שם סק"ב בשם סה"ת) ולפי זה אם אין הכתב של ישראל - מותר. (שם)

סימן רמז סעיף ג

ואין לשאול דאם כן לפי חשש זה מאי מהני קציצה, הא עדיין יאמרו שבשבת נתן לו. דיש לומר דקצץ, כיון דאדעתא דנפשיה עביד - לא יספר לשום אדם ולא יראם המכתב, מה שאין כן בלא קצץ, דאז אדעתא דישראל קעביד, ולכן אם לא ירצה להוליכו בחול ויוליכנו בשבת - יספר לפני כל שהולך בשליחותו של ישראל ויראם המכתב, ויאמרו שבשבת נתן לו.

ומטעם זה יש אומרים עוד חילוק בין מכתבים לשארי דברים, דבשארי דברים לא בעינן שיקצץ לו השכירות כך וכך, אלא רק שלא יהא שכר יום, וההיתר הוא אם הוא עושה בקבלנות, שיאמר לו: 'עשה לי מלאכה זו ואשלם לך בעד המלאכה'. ואין צריך לקצוץ כמה ישלם לו, וכגון שהאינו יהודי סומך עליו שישלם לו כראוי.

אבל באגרת - בעינן דווקא קצץ, שיקצוב לו כך וכך בעד הולכת האגרת לעיר פלונית. וזהו גם כן מטעם שנתבאר, דכשלא קצץ לגמרי - עדיין עושה קצת על דעת הישראל, ויספר בכל מקום בואו שנושא אגרת של הישראל, ויראו הכתב ויחשדוהו שנתן לו בשבת. (מרדכי פ"ק ובביאור השל"ה בבג"י ע"ש) ויש חולקים בזה, כמו שיתבאר בסעיף ח'.

סימן רמז סעיף ד

ועוד אני אומר, דדינא דאגרת הוי רבותא יותר אפילו בקצץ מכל המלאכות. דבאמת יש להתפלא, דנהי דמטעם מלאכת האינו יהודי אין לאסור, משום דכיון דקצץ - אדעתא דנפשיה קעביד, מכל מקום - הרי אגרתו של הישראל הולכת חוץ לתחום בשבת, והרי חפציו של אדם אין להם רק תחום בעליהם, כדתנן בביצה (ל"ז.): "הבהמה והכלים - כרגלי הבעלים", ואיך מותר למסור האגרת לאינו יהודי בערב שבת עם חשיכה כשקצץ, והרי יוליכנו חוץ לתחום.

ונהי שאינו אומר לו מפורש שיוליכנו בשבת, מכל מקום הא יודע שיוליכנו, ואיך מותר להישראל להניח שחפציו ילכו חוץ לתחום. ונהי דבאגרת יש לומר דאחר שהוציאו מידו - שוב אין לו צורך בו, ואינו כחפציו, מכל מקום - הא זהו וודאי גם דין זה הוא כששולח מעות או חפצים לביתו, דמותר בקציצה, ומעשים בכל יום בכל העולם ששולחים חפצים ומעות לבתיהם על הבי דואר, ואיך מצאנו ידינו ורגלינו בזה, שילכו חפצינו חוץ לתחום.

סימן רמז סעיף ה

ונראה לעניות דעתי דטעמו של דבר, דכיון דמסר האגרת להאינו יהודי בערב שבת קודם בין השמשות, שהוא סמוך לזמן קניית שביתה - הוציא האגרת ממקום שביתתו, ואינו קונה שביתת הבעלים. שהרי אפילו מי שישן בדרך וחשכה לו, סבירא ליה לרבנן בעירובין (מ"ה.) - דאינו קונה שביתה, מפני שלא נתכוין לקנות שביתה.

ואף על גב דקיימא לן כרבי יוחנן בן נורי דפליג, וסבירא ליה דקונה שביתה, כמ"ש לקמן סימן ת"א, זהו מטעם דהואיל וניעור קנה - ישן נמי קנה, כמבואר שם, דכן פירשו הטעם בגמרא שם. אבל אי לאו האי טעמא - לא היה קני שביתה, ואם כן כל שכן כשבכוונה מסרו להאינו יהודי מבעוד יום - שאינו בכלל חפציו שקונים שביתתו.

ולא דמי למ"ש בסימן ש"ה, דהמוסר בהמתו לרועה - אסור להוציאה חוץ לתחום, דהתם ברשותו היא, ואינו מכוין להוציאה משביתתו. מה שאין כן באגרת וכיוצא בזה בשארי חפצים, כשמוסר לאינו יהודי להוליכם לעיר אחרת ומסר מבעוד יום - שבכוונה הוציאם משביתתו. ואמנם על כל פנים רבותא גדולה היא בשילוח אגרת, מה שאין זה בכל המלאכות כולם, ולכן הש"ס והפוסקים ביארו דין זה בפני עצמו.

סימן רמז סעיף ו

דבר פשוט הוא, דאפילו בקצץ - אסור לומר לו שילך בשבת, דזהו ממש כשולח שליח בשבת. ואפילו אם אינו אומר מפורש כן, אלא ששולחו בערב שבת למקום רחוק, ואומר לו: 'ראה שתהא שם ביום א' או ביום ב' או ביום ג', וידוע שאי אפשר להיות בשם אם לא שילך בשבת - דזהו גם כן כאומר לו 'לך בשבת'. (מג"א סק"ב) אלא מוסר לו סתם שילך לשם, ומתי שירצה ילך.

ואף על פי שלהישראל יגיע טובה במה שממהר לילך בשבת - מכל מקום האינו יהודי אדעתא דנפשיה קעביד, והטובה באה מאליה, כמו בריוח כהני גווני שמותר, כמ"ש בסימן רמ"ד ע"ש. ולכן צריך ליזהר בכך מאד, שלא לומר מפורש שילך בשבת, וכן כל לשון שמשמעותו שילך דווקא בשבת.

סימן רמז סעיף ז

ובזה שהרמב"ם אוסר בלא קצץ תמיד - חולקים עליו כמה פוסקים, וזה לשון הרא"ש (פרק קמא סוף סימן ל"ו):

"אין משלחין אגרות ביד אינו יהודי ערב שבת, ובד' וה' - מותר, דדווקא בערב שבת מיחזי כאומר לו שילך למהר בשליחותו, ואמירה לאינו יהודי שבות, אפילו אמר לו מערב שבת עשה זה בשבת. אבל מופלג לפני השבת - לא מיחזי כאומר לו: 'עשה מלאכתי בשבת', וכן עורות לעבדן וכלים לכובס - מותר בד' וה' אף על פי שלא קצץ" עכ"ל.

והטעם, דנהי דלא קצץ - מכל מקום אינו מכריחו שילך בשבת, וכשהולך עושה זה על דעת עצמו. וכתב רבינו הרמ"א בסעיף א', דיש לסמוך על דיעה זו אם צריך לכך עכ"ל, ואפילו ידוע שלא יוכל להגיע לשם קודם שבת, (מג"א סק"ד) שהרי יכול לילך ביום א' ומי ימחה בידו. ואפילו לדעת הרמב"ם, אם שולחו ביום ב' או ג' וידוע שהמקום לא רחוק ויכול להגיע לשם קודם השבת בהרווחה - מותר. (עיין מג"א שם ודו"ק)

סימן רמז סעיף ח

וגם בזה שכתבנו בסעיף ג' דבאגרת יש אומרים דבעינן קציצה גמורה ע"ש, הרשב"א ז"ל חולק בזה, ורבינו הב"י בסעיף ב' פסק כמותו וזה לשונו:

"אם התנה עמו שיתן לו שכרו, אף על פי שלא פירש כמה יתן לו - דינו כקוצץ, דסמכא דעתיה דאינו יהודי (שישלם לו כראוי), ובדידיה קא טרח. אבל בסתם, אף על פי שבדעתו ליתן לו שכר - אסור, דלא סמכא דעתיה, ובדישראל קא טרח" עכ"ל.

כלומר לא מיבעיא כשאינו מצפה כלום לתשלום שכר דאסור, אלא אפילו מצפה לשכר - אסור כיון שלא הבטיחו. (שם סק"ה) ולא דמי למה שיתבאר דבמוליך לו בחנם - מותר, דזהו שאני דנתרצה לעשות בחנם מפני איזה טובה שעשה לו הישראל, והוי כקצץ. אבל כאן אין רצונו בחנם אלא בשכר, וכיון שלא הבטיחו - קעביד אדעתא דישראל. ועוד דגם בשם יש חולקין, כמו שיתבאר.

סימן רמז סעיף ט

אפילו לדעת הרמב"ם, דבלא קצץ אסור אפילו בד' וה' - אינו אלא כשלא קצץ כלל. אבל אם קצץ עמו לכל יום ויום, והיינו ששכרו שבכל יום שילך בהליכתו ובחזרתו יקבל כך וכך ליום, ואומר לו מפורש שאינו מקפיד באיזה יום שילך - מותר בד' וה', ורק בערב שבת - אסור, דכשיוצא בשבת נראה כאלו התנה עמו כך, וזה שאמר לו שאינו מקפיד - זהו על שארי הימים, אבל יום שהוא תיכף אחר שליחותו - מיחזי כשלוחו.

ולא דמי לקצץ קציצה גמורה, דמותר אפילו בערב שבת, דזהו כיון שקצב לו בעד פעולתו כך וכך - וודאי אדעתא דנפשיה קעביד, ולא מינכר כלל שהליכתו בשבת הוא בשביל הישראל. אבל בשכירות לימים והיום הראשון הוא בשבת - מיחזי כשלוחו.

סימן רמז סעיף י

ואם האינו יהודי מוליך אגרת בחנם, אפילו נתנה לו בערב שבת - מותר, שהרי מעצמו עושה זה, ובוודאי אינו אלא להחזיק טובה להישראל בשביל טובה שעשה לו, והוה כא(י)לו קצץ. ואפילו הישראל התחיל בזה לומר לו: 'לך באגרת זה לשם' ונתרצה, דאלמלי הטובה - לא היה הישראל אומר לו, וגם הוא לא היה מתרצה, והוי כקצץ.

אבל יש חולקים, וסבירא ליה דכל שעושה בחנם - אסור אם הישראל התחיל בדברים, דקרוב לומר שעושה אדעתא דישראל. אבל במקום שהאינו יהודי מתחיל עם הישראל שילך לו בחנם - וודאי דעתו על הטובה שקבל ממנו ושרי, דעביד אדעתא דנפשיה, דזהו כקצץ כמ"ש.

סימן רמז סעיף יא

כתב רבינו הב"י בסעיף ה':

"אם האינו יהודי הולך מעצמו למקום אחד, וישראל נותן לו אגרת - מותר בכל גווני" עכ"ל, שהרי אינו הולך בשבילו אלא בשביל עצמו.

והקשו עליו, דהא מכל מקום עושה מלאכה בעדו, שמוציא הכתב מרשות לרשות, ומעבירו ד' אמות ברשות הרבים או בכרמלית. (מג"א סק"ח) כלומר דבשלמא כשנוטל שכר - עביד אדעתא דנפשיה, אבל בכהני גווני, נהי נמי שההליכה אינה בשביל הישראל - מכל מקום ההוצאה של אגרת זה הוי בשביל הישראל.

ואני תמה על זה, דאם כן ליקשי יותר, דאיך מותר להניח שילכו כליו חוץ לתחום, וזהו כעושה בידים שמוסר לו האגרת שילך חוץ לתחום. אלא וודאי כמ"ש בסעיף ה', דכיון דאפקיה מבעוד יום - הוציאו משביתתו ע"ש. ולפי זה הוי כחפצי הפקר שאין קונין שביתה, וממילא שהוציאה מרשותו לגמרי, ואין זה כחפץ של ישראל כלל.

(והמג"א תירץ דהכוונה בכל גווני, אפילו לא קבוע בי דואר במתא ע"ש, ומי לא יראה שאין הלשון סובל זה כלל. והת"ש סק"ט תירץ משום דוודאי ישלם לו דבר מה, ועביד אדעתא דנפשיה ע"ש, ואין זה אלא דברי נביאות, והכוונה אפילו בחנם כמ"ש המג"א מקודם, ומחוורתא כמ"ש. ומכל מקום למעשה יש להחמיר כמ"ש הגר"ז בקו"א, משום דמתשובות מהר"ם מרוטנבורג סימן ר"ב משמע דאפילו שהולך בלאו הכי - אסור, אבל הגר"א הסכים להש"ע ע"ש, וגם במהר"ם יש לומר דכוונתו שיש לפעמים שעושים בחנם מפני שיש להם דרך לשם, אבל הברייתא יש לומר דלא מיירי בכהני גווני. ומכל מקום להלכה למעשה - טוב יותר שיקצוב להאינו יהודי ממון מעט ודו"ק)

סימן רמז סעיף יב

אם יש לו שכיר אינו יהודי המושכר לו לשנה או לשנתים - אסור לשלחו ערב שבת באגרת, כמ"ש בסימן רמ"ד סעיף י"ד, ששכיר כזה אסור להניחו לעשות בשבת, וממילא דאסור בערב שבת, דהוי כלא קצץ.

אך בד' וה' - מותר אפילו לדעת הרמב"ם שאוסר בלא קצץ גם בד' וה', משום דיש סברא לומר דגם שכיר כזה מותר להניחו לעשות בשבת. (עיין ב"י שם) ואף דלא קיימא לן כן, וכן סתמנו שם לאיסור בכהני גווני - מכל מקום יש לצרף דבריהם לדעת הסוברים בסימן זה דבד' וה' מותר אף בלא קצץ. (הגר"ז) אבל אם אינו שכור לו לכל המלאכות אלא לנשיאת אגרת - וודאי מותר אפילו בערב שבת, דזהו ממש כקצץ, כמ"ש שם בסימן רמ"ד ע"ש.

סימן רמז סעיף יג

וזהו הכל בערב שבת, אבל בשבת - אסור בכל עניין למסור, אפילו מכתב הערוך מאתמול להבי דואר, ואפילו העמיד את האינו יהודי מבעוד יום שיניחנו ביום השבת על הבי דואר וקצב לו שכרו - איסור גמור הוא, דכבר נתבאר דאמירה לאינו יהודי שבות, אפילו אמר לו בערב שבת שיעשה בשבת.

וראיתי מי שמתיר במקום הפסד גדול על ידי אינו יהודי שיניחנו על הבי דואר, דהוי שבות דשבות במקום מצוה, והפסד דינו כמצוה. (מ"ב סקי"ח) ואינו כן, דיש בכאן איסור אחר, שהרי האגרת קנה שביתה אצלו, ואיך ינחנו על הבי דואר ויוליכו אותו חוץ לתחום, אם לא שהבי דואר תלך במוצאי שבת, או שימסור המכתב מערב שבת להאינו יהודי או החפצים שירצה לשלוח או המעות, ויקנה לו במתנה, והוי של האינו יהודי מערב שבת וכיוצא בזה, וגם בזה אינו אלא במקום הכרח גדול.

סימן רמז סעיף יד

וזה שחילק הרמב"ם בין יש אדם קבוע במדינה שמקבץ האגרות ושולחן למקומות שנשתלחו להם - זהו לפי פירושו בגמרא (י"ט.), שאומרת דכשקבוע בי דואר במתא - מותר לשלוח בערב שבת אפילו בלא קצץ, וכשאינו קבוע - אסור.

ופירש רש"י: בי דואר - הוא שלטון העיר שאליו שולחין האגרות. ואם הוא תמיד בעיר - מותר כשיכול להגיע מבעוד יום לבית הסמוך לחומה. אבל אם אינו קבוע בעיר - חיישינן שמא לא ימצאנו בעיר, ויהא צריך לילך אחריו בשבת ע"ש, והרמב"ם פירש כפירושו שכתבנו בסעיף א'.

ומבואר מפירוש רש"י דבלא קצץ - אסור לשלוח בערב שבת אגרות לאחד, אפילו כשיכול להגיע שם קודם השבת, דשמא לא ימצאנו בביתו. וגם לפירוש הרמב"ם מוכח כן, דהא בלא קבוע - אוסר אפילו בד' וה', אף שיכול לבא, שמא לא ימצאנו, ודווקא כשיכול להגיע בהרווחה התרנו לדעת הרמב"ם, כמ"ש בסעיף ז'. (כמ"ש המג"א סק"ד)

והנה בבתי דואר הקבועים מהממשלה בכל מדינה ומדינה - הדבר פשוט שמותר להניח מכתבים וחפצים ומעות בערב שבת קודם חשיכה, דכל ההיתירים נמצאים בהם. אבל בשבת עצמו - אסור בכל עניין וכמ"ש, וכן המנהג הפשוט בכל המדינות ואין להאריך בזה. וטעלעגראף - אסור בשבת, שהרי צריך לצוות לכתוב.