ערוך השולחן אורח חיים רמו

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן רמו | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני השאלה והשכרת כלים לאינו יהודי בשבת
ובו עשרים וארבעה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד

סימן רמו סעיף א

כתב הרמב"ם בפרק ו' דין ט"ז:

"מותר להשאיל כלים ולהשכירן לאינו יהודי, ואף על פי שהוא עושה מלאכה בהן בשבת - מפני שאין אנו מצווין על שביתת הכלים. אבל בהמתו ועבדו - אסור, מפני שאנו מצווין על שביתת בהמה ועבד" עכ"ל.

ומדלא כתב הרמב"ם דבערב שבת אסור להשאיל ולהשכיר כלים - שמע מינה דסבירא ליה דגם בערב שבת מותר, אף על גב דתניא: (י"ט.) "לא ישכיר אדם כליו בערב שבת לעכו"ם, בד' וה' - מותר", סבירא ליה שאין הלכה כן, וכן הוא דעת הרי"ף שהשמיט ברייתא זו ע"ש.

(וסבירא ליה דאתא לבית שמאי, דסבירא ליה שביתת כלים, כמבואר שם י"ח.. והתוספות הקשו, דאם כן בד' וה' נמי ע"ש. ונראה לי דכיון דשאלה ושכירות הוי קניין קצת, אך לא לגמרי כמו שיתבאר - לכן בד' וה' לא חיישינן, דשמא לא יעשה בשבת בהם איסורא דאורייתא, ובערב שבת חששו ודו"ק)

סימן רמו סעיף ב

אבל רבותינו בעלי התוספות ורוב הפוסקים סבירא ליה דברייתא זו היא לדינא, ואין הטעם משום שביתת כלים - אלא משום דכשמשכירו בערב שבת מיחזי כנוטל שכר שבת ע"ש.

ואף על גב דהשכר שבת הוא בהבלעה בשארי ימים, דאם לא כן בכל עניין אסור ליטול בעד יום השבת ביחוד, מכל מקום כיון דמשכירו בערב שבת שהיום הראשון של השכירות מתחיל משבת - מיחזי כשכר שבת ואסור. ואם הוא משכיר וחושב כל יום בפני עצמו - אסור אפילו בד' וה', דזהו ממש שכר שבת. ולפירוש זה יש איסור בכל מיני כלים, אף אותן שאין בהם מלאכה להשכיר בערב שבת.

סימן רמו סעיף ג

ויש עוד שיטה לרבינו יונה, דמפרש ברייתא זו לא בכל הכלים - אלא בכלים שעושין בהם מלאכה, כמו קרדום ומחרישה וכיוצא בהם. ולאו משום שביתת כלים, אלא מפני דכשמשכיר לו כלי כזה בערב שבת, והשוכר האינו יהודי מתחיל לעשות בה בשבת - מיחזי כשלוחו של ישראל לעשות מלאכתו בשבת. אבל כלים שאין עושין בהן מלאכה - מותר להשכיר אפילו בערב שבת, דלא מיחזי כשכר שבת, כיון ששוכר לשבוע או לחדש והוי השבת בהבלעה. וראיה לזה דאם נאמר דכשמשכיר בערב שבת מיחזי כשכר שבת - אם כן מאי איריא לאינו יהודי, אפילו ליהודי ליתסר מהאי טעמא. (רא"ש שם)

ואם תשאל כיון דלזה לא חששו, למה חששו שיאמרו שלוחו הוא. דיש לומר הטעם משום דאין דרך להשכיר על מקח כל יום בפני עצמו אלא לשבוע או לחדש, והוי בהבלעה וליכא בזה חשדא. אבל בזה - וודאי יש לחשוד שהוא שלוחו לעשות מלאכתו.

(והנה הטור והש"ע לא הביאו דעת התוספות כלל וצ"ע, שהלא רוב הפוסקים סוברים כהתוספות. והב"י כתב דרש"י סבירא ליה כהר"י ע"ש, ואולי כיון דלהרי"ף והרמב"ם בכל עניין מותר, וגם רש"י אינו סובר כתוספות - לכן לא חששו להביא דיעה זו ודו"ק)

סימן רמו סעיף ד

וזהו בשכירות, אבל להשאיל לו כלי - מותר אפילו בערב שבת. ולא מיבעיא לשיטת התוספות דבשאלה לא שייך מיחזי כשכר שבת, שהרי אינו נוטל כלום, אלא אפילו לשיטת רבינו יונה דמיירי בכלי שעושין בה מלאכה, והאיסור הוא משום דמיחזי כשלוחו לעשות מלאכתו - מכל מקום בשאלה לא חששו לזה, דהחשש אינו אלא כשהישראל נוטל מעות ומגיע לו טובה במה שהאינו יהודי משתמש בה בשבת - שפיר חששו שמא יאמרו. אבל בשאלה - לא חששו.

וראיה לזה ממה שיתבאר בסימן רנ"ב, דמותר ליתן עורות לעבדן וכלים לכובס בערב שבת. ולמה לא חששו שיאמרו ששלוחו הוא, אלא משום דשם אינו מגיע טובה להישראל במה שעושה בשבת, ולא כן בשכירות. (עיין ב"י)

סימן רמו סעיף ה

רבינו הרמ"א פסק כרבינו יונה, וטעמו נראה לי משום דהיא סברא ממוצעת בין הרי"ף והרמב"ם שהתירו בכל הכלים לשכור בערב שבת, ובין סברת התוספות והסמ"ג ועוד פוסקים שאסרו בכל הכלים כמו שנתבאר. ורבינו יונה התיר בכלים שאין עושין בהן מלאכה ואסר בכלים שעושין בהן מלאכה, והלכה כדברי המכריע.

ועוד כתב דמותר להשאיל לו בערב שבת אף על גב שמתנה שהאינו יהודי יחזור וישאיל לו, ולא אמרינן בכהני גווני דהוה כשכירות, עכ"ל. כלומר אף על גב דזהו כעין שכירות, דמה לי אם משלם לו במעות או בתשמישי כלים, מכל מקום כיון דלא הוי בדרך שכירות ממש - לא חשו לזה (ב"י) בדבר שאינו אלא חשש חשדא.

סימן רמו סעיף ו

אבל בשבת עצמה - אסור להשאיל שום כלי לאינו יהודי. ולא עוד אלא אפילו בערב שבת, אם הוא סמוך לחשיכה באופן שאין להאינו יהודי שהות להוציאו מביתו של הישראל קודם חשיכה - גם כן אסור. והטעם כתב הרמב"ם שם, דכשיוצא מבית הישראל בשבת - יראה כמו שלוה לו או משכנו או פסק עמו או מכר לו בשבת, עכ"ל. ולפי זה אסור גם בעיר שיש שם עירוב, ומוטל לטלטל.

אבל רבינו הב"י בסעיף ב' כתב הטעם, מפני שהרואה סבר שהישראל צווהו להוציאו, עכ"ל. וטעם זה כתב בספר התרומות, שיחשודו שהישראל צוה להוציא חפצו לרשות הרבים, ואמירה לעכו"ם שבות. ולפי זה במקום שאין רשות הרבים רק כרמלית, דאינו אלא שבות - הוי שבות דשבות ואין גוזרין גזירה דשמא יאמרו בשבות דשבות. (ט"ז סק"ג) או אפשר דגם בשבות דשבות גזרינן, (מג"א סק"ו) מיהו במקום שיש עירוב - אין כאן חשש כלל.

וצ"ע על רבינו הב"י שהשמיט דברי הרמב"ם, דלהרמב"ם בכל עניין אסור. (שם) ונראה דכיון שהסמ"ג וסה"ת השמיטו טעמו ולא חששו לו - ולכן השמיט גם הוא. (א"ר סק"ח) ומכל מקום יש לחוש לדבריו ואין להקל אלא בעת הצורך, וכן אם הדבר ניכר שהיא בשאלה - גם כן מותר אפילו להרמב"ם, דבכהני גווני אין בזה שום חשש כמובן.

סימן רמו סעיף ז

ואם באמת מכר לו בערב שבת או נתנו למשכון או לעשות בו מלאכה או הלווהו לזמן מרובה יותר מל' יום, דהוי כמכירה כמ"ש לעיל סימן י"ד - לדברי הכל צריך ליצא מפתח ביתו מבעוד יום אפילו במקום שיש עירוב, לפי שיש לחוש שמא יוודע להרואה אותו יוצא מבית ישראל שהישראל מכרו לו או משכנו או נתנו למלאכה או הלווהו כמ"ש, כיון שכן הוא האמת, ויחשדוהו שעשה כן בשבת.

מה שאין כן בשאלה סתם, כשיוודע לו האמת - אין בזה חשד כלל, אף אם ידמה לו שהשאילו בשבת, שהרי מותר להשאיל בשבת. ודע, דכל דברים אלו הם כשהחפצים הם של הישראל. אבל חפצים של אינו יהודי שהיו מופקדים ביד ישראל ובא ליטלו בשבת - יכול ליטלם אף שיוציאם לרשות הרבים, כמ"ש בסימן שכ"ה (הגר"ז).

סימן רמו סעיף ח

וזהו הכל בכלים, שאין אנו מצווים על שביתת כלים. אבל אסור להשאיל בהמתו לעכו"ם אפילו באמצע השבוע אם היא בת מלאכה, כגון שור העומד לחרישה או סוס המושך בקרון וכיוצא בהם, מפני שהוא יעשה בה מלאכה בשבת, והתורה אמרה: "למען ינוח שורך וחמורך".

וכן לא ישאילנו עבדו ואמתו הקנוים לו שנאמר: "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך". רק להם ביכולת הבעה"ב להזהירם שלא יעשו בשבת, אבל בהמה אינה בת דעה. ואף על פי שהשואל יבטיחנו שלא יעשה בה מלאכה בשבת - אינו נאמן.

ויראה לי דאם מניח משכון תחת יד הישראל, ומתנה שאם יתוודע שעשה בה מלאכה בשבת יקח הישראל המשכון לחלוטין - מותר, שהרי יתיירא לעשות בה בשבת, דשמא יתוודע הישראל ויאבד משכונו, ועיין בסימן ש"ה.

סימן רמו סעיף ט

וכן אסור להשכיר בהמתו לאינו יהודי שיעשה בה מלאכה בשבת. ואף על גב דלקניינים ולדיני אונאה הוי שכירות כמכר, ושכירות לזמן השכירות - ממכר הוא, (ב"מ נ"ו:) זהו רק לפרטים אלו. אבל אינה כשל השוכר ממש, דגוף הבהמה של המשכיר הוא, ולהדיא אמרו חז"ל בפרק לפני אידיהן (עבודה זרה ט"ו.) דשכירות לא קניא.

ויש מי שרוצה לומר דלחומרא הוי קניין, ולפי זה ישראל ששכר בהמה מאינו יהודי - אסור לו להניחה לעשות מלאכה בשבת, (עיין מג"א סק"ח וב"ח בחושן משפט סוף סימן שי"ב) אך להדיא מוכח שם דגם לחומרא לא הוי קניין.

(וכבר השיג הש"ך שם סימן שי"ג סק"א על הב"ח בזה, וראיה מישראל ששכר פרה מכהן, דמאכילה כרשיני תרומה. ואף שתוספות כתבו שם דמזונותיה על הכהן, וכמו שהביא המג"א, מטעם אחר כתבו כן, דאם לא כן איך מאכילה תרומה ע"ש. ובאמת הרא"ש שלהי תרומות כתב שלא כהתוספות, ומזונותיה על הישראל, ועם כל זה מאכילה תרומה ע"ש, ואם כן מהרא"ש מוכח להדיא דגם לחומרא לאו ממכר הוא ודו"ק)

סימן רמו סעיף י

ואינו מועיל מה שיעשה עמו תנאי שלא יעשה בה מלאכה בשבת וגם שכירות לא יקבל בעד שבת, משום דאינו נאמן, אלא אם כן מתיירא שלא יפסיד בזה, כמ"ש בשאלה. אבל יכול להשאילה ולהשכירה בתנאי שישיבנה להישראל קודם השבת ובזה לא שייך נאמנות, שהרי בוודאי יפסיד בזה, שיתבענו בערכאות על מה שלא קיים תנאו.

ומכל מקום אם אירע כן שהשאיל או השכיר על תנאי זה ולא החזיר לו, פסק רבינו הב"י בסעיף ג' שיפקירנה בינו לבין עצמו קודם השבת, או יאמר: 'בהמתי קנויה לו', כדי שינצל מאיסורא דאורייתא עכ"ל. ורבינו הרמ"א כתב על זה, דאם רוצה יכול להפקירה לפני ג' בני אדם כדין שאר הפקר, ואפילו הכי אין שום אדם יכול לזכות בה, דוודאי אין כוונתו רק להפקיע איסור שבת מעליו עכ"ל, ודבריו צריכים ביאור.

סימן רמו סעיף יא

וביאור הדברים כן הוא, דהרוצה להפקיר דבר - הוה מן התורה הפקר אפילו כשהפקיר בינו לבין עצמו, ומדרבנן צריך ג'. וזהו לשון הגמרא סוף פרק ד' דנדרים: (מ"ה.)

"דבר תורה - אפילו באחד הוי הפקר, ומה טעם אמרו בשלשה - כדי שיהא אחד זוכה ושתים מעידים", וכן הוא ברמב"ם פרק ב' (הלכה ט"ז) דנדרים ע"ש.

ורבים תפסו דהרמב"ם סבירא ליה דעל כל פנים אחד צריך מן התורה, אבל התוספות והרא"ש שם כתבו דהוא הדין אפילו בינו לבין עצמו ע"ש, ולפי זה גם מהרמב"ם אין הכרח דאחד מעכב, וכבר כתבנו זה בשם אחד מהגדולים בחושן משפט סימן רע"ג סעיף ז' ע"ש.

ולפי זה כתבו התוספות והרא"ש שם, דבעובדא כי האי שלא החזיר לו האינו יהודי את הבהמה - יכול להפקירה בינו לבין עצמו כדברי רבינו הב"י. ונראה לי דזה שלא הצריכו בפני ג', משום שיש לחוש שאחר יזכה בהבהמה.

סימן רמו סעיף יב

אבל התוספות בשבת (י"ח: ד"ה 'דמפקרא') כתבו דצריך להפקיר בפני ג' דווקא, ובפירוש כתוב זה בתוספות ישנים שם ע"ש. ונראה לי בטעמם, חדא כיון דמדרבנן צריך ג', ועוד דאם יפקירה בינו לבין עצמו - עדיין איכא חשדא להרואה, שיאמר שבהמת ישראל עושה מלאכה בשבת. וזהו שדקדק רבינו הב"י לומר 'כדי להנצל מאיסור דאורייתא', כלומר אבל איסור מראית העין עדיין יש, אך מפני זה לא נטיל עליו שיאבד בהמתו אם אחר יזכה בה.

ולזה בא רבינו הרמ"א, דיכול להפקיר בפני ג', כדי שיהיה הפקר גמור מדרבנן וגם איסור מראית העין לא יהיה, דעל ידי ג' יתפרסם שהפקירה. ומכל מקום לא יגיע לו נזק, כי אין אחר יכול לזכות בה, מפני דאנן סהדי שלא הפקירה רק כדי שלא יעבור על איסור שביתת בהמתו.

ואין לשאול דאם כן איזה הפקר הוא זה, דיש לזה עצה שיפקירנה רק על יום השבת בלבד, דהפקר לזמן - הוי הפקר, כמ"ש בחושן משפט סימן רע"ג סעיף ח', דבירושלמי פרק ו' דפיאה למדו הפקר משמיטה, כמו שבארנו שם, ובשבת אין אדם רשאי לזכות בה, שהרי עדיין רשות העכו"ם עליה, ולאחר השבת חוזרת לו, כמ"ש רבינו הב"י בספרו הגדול. (עיין ט"ז סק"ה)

ורבינו הרמ"א אומר, דאפילו לא פירש כן בפירוש - אמרינן שדעתו היה כן. (עיין מג"א סקי"א, דמשמע מדבריו דגם במפקיר שלא יזכה בה אדם - מהני, אף שאינו הפקר גמור, וכמ"ש המחה"ש. ועיין פרמ"ג בט"ז אות ה' ודברים תמוהים הם, ולכן נראה לעניות דעתי העיקר כמ"ש ודו"ק)

סימן רמו סעיף יג

ומכל מקום לכתחלה אסור להשכיר או להשאיל לאינו יהודי, על סמך שהוא יפקירנה בפני ג' בערב שבת. ויש מי שמתיר לכתחלה לעשות כן, (מג"א סק"ט בשם ב"ח) ואין לסמוך על זה רק במקום הכרח גדול, כגון שהוא מוכרח על פי פקודת השר להשאילה או להשכירה וכיוצא בזה. אבל בלא זה - חלילה להורות היתר לכתחלה בזה, וגם במכירה אינו מותר שימכרנה ליום השבת בלבד, אלא צריך למוכרה לגמרי. (מג"א שם)

סימן רמו סעיף יד

וזה שכתב רבינו הב"י: "או יאמר: 'בהמתי קנויה לאינו יהודי'", יש מי שאומר שצריך לומר לו דווקא בפניו בהמתי קנויה לך. (שם סק"י) וזיכוי על ידי אחר לא מהני, דזכייה הוי מטעם שליחות, ואין לו שליחות כמ"ש בחושן משפט סימן קפ"ב. (מחה"ש שם)

ואין לשאול דמאי מהני אמירה בעלמא, הלא אמירה בעלמא אינו קניין. דיש לומר דכיון דעומדת ברשות האינו יהודי, ממילא כשאומר לו 'בהמתי קנויה לך' - רשותו קונה לו, והקניין חצר יש לו, דלא כמו שפקפק בזה אחד מהגדולים, ובארנו זה בחושן משפט סימן קצ"ד סעיף י"ב ע"ש.

ולפי זה אפשר לומר דאתי שפיר דברי רבינו הב"י, שדי באומר זה שלא בפני האינו יהודי. והטעם, דאף על גב דבענין בכל קניין גם דעת הקונה, שאני הכא שהוא גזלן גמור, שהרי התנה עמו להשיבה בשבת והוא אינו משיבה, אם כן כוונתו לגוזלה, וממילא דכשאומר 'בהמתי קנויה לו' - לא גרע מיאוש, ויש כאן יאוש ושינוי רשות, וממילא דחצירו קונה לו. (כן נראה לעניות דעתי, ועיין א"ר סקי"א שהסכים גם כן להב"י מטעם אחר דחוק ע"ש, וההקנאה היא במתנה)

סימן רמו סעיף טו

יש אומרים דרק בשבת אנו מצווין על שביתת בהמתינו ולא ביום טוב, (רמ"א סעיף ג') ד"למען ינוח שורך וחמוריך" (שמות כג יב) וכן "לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך" (שמות כ י) - בשבת כתיב ולא ביום טוב, דביום טוב כתיב: (שמות יב טז) "כל מלאכה לא יעשה בהם" - ועל האדם בלבד קאי. ונראה לי דלדיעה זו גם שביתת עבד ואמה אינו ביום טוב, דבשבת כתיבי ולא ביום טוב.

ויש אומרים דיום טוב כשבת, ולהדיא תנן: "אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד", ובירושלמי פרק ה' (הלכה ב') דביצה אמרו דאין רוכבין על גבי בהמה משום שביתת בהמתו. (רש"ל ביש"ש שם ועיין מג"א סקי"ב שהסכים כרש"ל, אבל הט"ז סימן תצ"ה סק"ג הסכים להרמ"א ע"ש, והב"י לקמן סימן תצ"ה בחבורו הגדול גם כן כרש"ל ע"ש)

סימן רמו סעיף טז

ולעניין הלכה: יש שפסקו לאיסור (הגר"א והגר"ז), ויש שפסקו להיתר (תוי"ט סוף פרק ב' דביצה והפר"ח לקמן סימן תצ"ה).

ודע דאפילו להסוברים שיש שביתת בהמה ביום טוב - אין זה אלא לעשות בה מלאכה האסורה ביום טוב, כמו חרישה וכיוצא בזה. אבל להוציא עליה משא ביום טוב - וודאי אין איסור מן התורה, דהא בשבת האיסור הוא ברשות הרבים ולא בחצר, כמ"ש בסימן ש"ה, וביום טוב אין הפרש בזה, דביום טוב ליכא איסור הוצאה, ואם תאמר דביום טוב אסור גם בחצר - נמצא יום טוב חמור משבת. ועוד, דלהדיא אמרינן בשבת (קנ"ג:) דאי אפשר לאסור בבהמה יותר מבאדם, ואדרבא בהמה קילא טפי ע"ש.

וגם איסור דמחמר אחר בהמתו, דילפינן לה מ"לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך" (שם) - לא שייך ביום טוב אם לא לדעת הרשב"א, דסבירא ליה דאיסור דמחמר שייך גם בחצר. אבל הר"ן בפרק 'לפני אידיהן' דחה דבריו, וכתב דמחמר אינה אלא ברשות הרבים, וכן כתב בתשובות הריב"ש (סימן כ"ד), וממילא דגם זה לא שייך ביום טוב, וכן כתב מפורש הרמב"ן בשורש י"ד למניין המצות - דמחמר ליכא ביום טוב ע"ש.

(דמיירי בעניין מחמר וכתב דלא שייך זה ביום טוב ושביעית ע"ש, ולפי זה ניחא דברי הש"ס בביצה ל"ז: שאומר בטעם ולא רוכבין על גבי בהמה - גזירה שמא יחתוך זמורה, ולא אמר - משום שביתת בהמתו, משום דביום טוב ליכא שביתה זו. אמנם גם הרמב"ם לעניין שבת בפרק קמא כתב טעם הש"ס, וצריך לומר משום דחי נושא את עצמו. והירושלמי בביצה שם שאומר משום שביתת בהמתו, עיין מג"א סקי"ב שכתב דפירושו שמא יצא חוץ לתחום, וכן מפני שהוא צער לה כמו שיתבאר בסעיף הבא ודו"ק)

סימן רמו סעיף יז

לכאורה כיון שאדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת, והיינו שלא תעשה מלאכה האסורה לנו - אם כן אין לנו להניחה שתעמוד על עשבים ותאכל, שהרי תולשתן מהמחובר. אמנם במכילתא משפטים (פרשה כ') תניא: "למען ינוח שורך וחמוריך" - הוסיף לו הכתוב נייח אחר, להיות תולש מן הקרקע ואוכל. או אינו אלא יחבשנו בתוך ביתו - אמרת אין זה נייח אלא צער ע"ש. (תוספות שבת קכ"ב. ד"ה 'מעמיד' הביאו בלשון אחר ע"ש)

ויראה לי דאסמכתא בעלמא הוא, דאם לא כן גם בעבד ואמה נאמר כן, שהרי כתיב שם: "וינפש בן אמתך", וזהו וודאי שהם אסורים בכל המלאכות כהבעלים עצמם. (ואין לחלק בין לשון ינוח ללשון וינפש)

אמנם העניין כן הוא, דוודאי על הבהמה שאינה בת דעת כלל - לא שייך בה איסור המלאכה, והאיסור הוא על הבעלים כשהוא עושה בה המלאכה. אבל בלא הבעלים, כלומר בדבר שאין המלאכה נוגעת לעצמו - לא שייך בה איסור, ולכן אמרו בשבת שם: "מעמיד אדם את בהמתו על גבי עשבים".

אבל העבד והאמה שיש בהם דעת - עליהם מוטל האיסור, והבעלים מצווים להשגיח עליהם שלא יעשו שום מלאכה. ועוד דבהם כתיב בדברות האחרונות: "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך". (ולפי זה יש לומר דדרשא גמורה היא, ובעבד ואמה ריבה הכתוב ודו"ק)

סימן רמו סעיף יח

יש מי שאומר דשירכוב העכו"ם על בהמת ישראל - אין להקפיד, כי חי נושא את עצמו, אך יש להקפיד על האוכף שתחת הרוכב. אבל לרכוב מחוץ לתחום - אסור. (עטרת זקנים) ולא נהירא כלל, שהרי על כל פנים היא מצטערת, ולפי המכילתא שהבאנו - איסור גמור הוא. (והביא זה בשם הלבוש סימן ש"ה, ולא נמצא כן בלבוש)

ולא דמי למה שמותר למכור סוס מטעם זה, כמ"ש הרמב"ם בפרק כ', דהתם חששא בעלמא הוא, משום נסיוני סמוך להשקיעה, כדאיתא ב'לפני אידיהן', ולא חששו בכהני גווני. מה שאין כן להניחו לרכוב - וודאי אסור.

ודע, דאף על גב דשביתת בהמתו אינו אלא בבהמת עצמו, מיהו מחמר אחר בהמתו - האיסור שוה בין בבהמתו בין בבהמת אחר, אפילו של עכו"ם, דכיון דשמעה לקליה ואזלא מחמתיה - אין הפרש, שהרי איסור זה הוא עצמו עושה אותו. (ר"ן בפרק לפני אידיהן)

סימן רמו סעיף יט

כתב רבינו הב"י בסעיף ד':

"ישראל שהשכיר שוורים לאינו יהודי לחרוש בהם וחורש בהם, יש מתירים אם קבל עליו האינו יהודי אחריות מיתה וגזילה וגניבה ויוקרא וזולא, ויש אומרים דכיון שאינו יכול למכרה אם ירצה - נקראת בהמת ישראל" עכ"ל.

והעיקר כדיעה ראשונה, שכן סתם רבינו הרמ"א בסעיף ה' ע"ש. (וזהו שציין לעיין שם) ועוד, דגם לעניין ריבית הדין כן, כמבואר ביורה דעה ריש סימן קע"ז ע"ש. אבל אם לא קבל עליו יוקרא וזולא - אסור.

ומכל מקום תמיהני, דנהי דמשום עצם האיסור מותר, מכל מקום הא איכא מראית העין. ואולי סמכו על מ"ש בסימן רמ"ד דבמקום הפסד גדול - לא חיישינן לזה ע"ש, אך לא ידעתי אם זה נקרא הפסד גדול. ולכן צריך לומר או שיפרסם שהוא קבל עליו כל האחריות, או כגון שעדיין אינו ידוע שאלו השוורים הם של הישראל, או כגון שהוא עושה עמם חוץ לתחום, דבכהני גווני - אפילו בבניין שרי, כמ"ש שם.

סימן רמו סעיף כ

יראה לי הדבר פשוט, שכשהישראל והאינו יהודי שותפים בבהמה, אם האינו יהודי יעשה בה מלאכה בשבת - עובר הישראל על שביתת בהמתו. ואם יכול למחות בו - מחוייב למחות, ואם אינו יכול למחות - לא ישתתף עמו אלא באופני היתר, כמו שיתבאר.

וכן כתב בתשובות הריצב"א בעל התוספות (הובא בהגהמ"י פרק קמא ובב"י סוף סימן רמ"ה) וזה לשונו:

"וששאלת על ישראל ואינו יהודי שיש להם בשותפות שדות ושוורים, בשביל השדות אין איסור... אבל מחמת השוורים - יש לאסור, דאדם מצווה על שביתת בהמתו, ואינו מוצא תקנה אם לא שימכור וכו'" עכ"ל, וכן מטין דברי רבותינו בעלי הש"ע בכל סעיף ה' ע"ש, וכמו שיתבאר.

(והמג"א סקי"ג הביא בשם הריב"ש דאין בזה משום שביתת בהמתו, כיון שיש להאינו יהודי חלק בו ע"ש. ויש בזה מכשול לפני המעיינים, דהריב"ש סימן קנ"א כתב להדיא מטעם שהאינו יהודי לא יציית ויעשה בעל כרחו, ואדרבא כתב בסוף וז"ל: "ומשום שביתת בהמתו - ליכא, כיון שעושה בעל כורחו מחמת חלקו, אלא שעשה איסור מתחלה להשתתף עמו וכו'" עכ"ל והמג"א קיצר כדרכו ודו"ק)

סימן רמו סעיף כא

אם הישראל רוצה להשתתף עם האינו יהודי בבהמה העושה מלאכה - יעשה כמ"ש בסימן הקודם בשותפות שדה או תנור ומרחץ, והיינו שיעשה עמו תנאי בשעת הקנייה, שהאינו יהודי יטול בשבת כל מה שיעלה ממנה, והוא יקח כנגדו אחד מימי החול, ובעת החשבון יטול זה ריוח של שבת וזה של יום החול, ובמקום הפסד - יכולים גם לחלוק בשוה, כמ"ש שם.

ואז אפילו אם אחריות שניהם שוה בכל ימי השבוע - מותר, דסוף סוף הרי התנה שביום השבת היא כולה של האינו יהודי. אבל אם לא התנה בתחלה, אם יאמר לו אחר כך טול אתה יום השבת ואני יום החול - הרי הוא שלוחו ביום השבת, כמ"ש בסימן רמ"ה. אלא יטול האינו יהודי שכר כל השבתות, ושל ימי החול - יחלוקו, כמ"ש שם.

ועדיין גרם לאיסור, שמחצית בהמתו עשתה מלאכה בשבת, אף על גב שאינו יכול לעכב את האינו יהודי מלעשות בשבת - לא היה לו להשתתף עמו באופן זה, כמ"ש בסעיף הקודם. (והמג"א שם כתב בכהני גווני שיחלוקו סתם - זהו להרמ"א שם ובהפסד גדול, כמ"ש בעצמו ודו"ק)

סימן רמו סעיף כב

ומכל מקום יש למצא תקנה גם אם לא התנו בתחלה, לבד התקנה שבסימן רמ"ה לבטל השותפות ולהתנות בתחלה, והיינו שילונה להאינו יהודי בהלואה גמורה, שיהא רשות בידו להוציאה שלא ברשות הישראל, ויזקוף הדמים על האינו יהודי, ויקבל האינו יהודי גם האחריות על השוורים.

ויש מתירים אפילו לא יהא ביד האינו יהודי להוציאה שלא ברשות הישראל, על ידי שיזקוף הדמים על האינו יהודי בהלואה, והאינו יהודי יעשה את הבהמה אפותיקי להישראל. והיינו שאם לא יפרע לו הדמים - יגבה מהבהמה, ולא יגבה רק מהבהמה ולא מדבר אחר. או שימשכן את הבהמה ביד הישראל, והאינו יהודי נוטלה ועובד בה, ויאמר האינו יהודי אם לא אשלם לך הדמים - תגבה מהבהמה. אך יזהר שלא יאמר האינו יהודי שאם לא אשלם לך תהיה הבהמה מעכשיו שלך, דאז כשלא ישלם - נמצא שהיתה של הישראל, כמ"ש בסימן תמ"א.

סימן רמו סעיף כג

עוד היתר כתב רבינו הב"י בסעיף ה' וזה לשונו:

"ויש מתירים על ידי שיזהיר הישראל את האינו יהודי שלא לעשות בה מלאכה בשבת, ואם יעבור ויעשה - תהיה אחריותה עליו ואפילו מהאונסים, ויכתוב כן בערכאותיהם. דהשתא אם בא לעשות מלאכה בה בשבת - אינה בהמת ישראל, שהרי קנאה האינו יהודי להתחייב באונסיה" עכ"ל.

וזה שכתב "שיכתוב כן בערכאות" - לאו דווקא, ועיקר הכוונה שיפרסם זה שלא תהא חשדא. ואין לשאול דמאי מועיל קבלת אחריות, והרי אף לדיעה ראשונה שבסעיף ד' צריך לקבל עליו גם יוקרא וזולא, כמ"ש בסעיף י"ט.

וצריך לומר דזהו כשכל הבהמה היא של הישראל, אבל כשהם שותפים - די בקבלת אחריות בלבד, כשמזהירו שלא לעשות בשבת. ויש מפרשים דגם כאן הכוונה שקנאה גם לענין יוקרא וזולא (הגרע"א), אבל אם כן עיקר חסר מן הספר, שהרי רק אונסים הזכיר, וכן משמע להדיא בספרו הגדול סוף סימן רמ"ה ע"ש. (וכן כתב הא"ר בסקי"ג)

והטעם, דהא השואל מפני חיובו באונסים - הוי כשלו, אלא דמכל מקום אין זה קנין. וזהו כששואל ברצונו, אבל שלא ברצונו - הוא כגזלן, והוי כשלו לגמרי. ולכן כשהתנה שלא לעשות ואם יעשה הרי היא ברשותו לאונסין, וכיון שעבר - הרי הוא כגזלן, והוי כשלו. (כן נראה לעניות דעתי)

סימן רמו סעיף כד

וכתב רבינו הרמ"א דכל צדדי התירים אלו הלכתא נינהו, ויכול לעשות איזה מהן שירצה, אפילו אם הבהמה כולה של ישראל - דינו כא(י)לו היה בשותפות האינו יהודי, רק שיפרסם שעשה דרך היתר עכ"ל. וסבירא ליה דאפילו היא כולה של ישראל, כיון ששינה ונתחייב באונסים - הוי כשלו מטעם שבארנו.

וכל ה(י)תירים אלו הם כשהאינו יהודי עושה מלאכתו. אבל לעשות מלאכת הישראל - אין בה(י)תירים אלו כלום, שהרי אסור להישראל להניח לעשות לו מלאכתו, אלא אם כן מוכר כל העסק כדת במכירה גמורה ולפרסם הדבר, וכמ"ש בסוף סימן רמ"ד ע"ש. (עיין ת"ש סקט"ו שכתב על מ"ש בש"ע שיזהירו שלא לעשות בה מלאכה בשבת ואם יעבור תהיה אחריותו עליו, שצריך לומר 'מעכשיו' כדי שלא תהא אסמכתא ע"ש)