ערוך השולחן אבן העזר ג

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אבן העזר · סימן ג | >>

סימן זה בטור אבן העזר · שולחן ערוך · לבוש

[דיני כהונה ויחוסה]
ובו כב סעיפים:

סעיף א

כבר נתבאר בסי' ב' דכל המשפחות בחזקת כשירות עומדות, ונתבאר שם בסעי' י"ב דלהרבה מהפוסקים אין זה רק לענין פסולי קהל ולא לכהונה, ולכן כהן הנושא אשה צריך לבדוק במשפחתה ע"ש. אמנם זהו לכל הפוסקים דחזקת כהונה אינו דומה לחזקת ישראל, דלכשרות ישראל - יש חזקה לכולם, אבל לכהונה - אין שום חזקה בסתמא אא"כ מוחזק בחזקה ודאית. וכך אמרו חז"ל: מכירין ישראל ממזרין שביניהן ואין מכירין חללין שביניהם, דממזר אסור לבא בקהל והכל בורחים מלהתחתן בו – לפיכך הוא מפורסם, אבל החלל כשר הוא לקהל ופסולו אינו אלא לכהונה ואין במה להתפרסם פסולו כיון שישראל כשר הוא ככל בית ישראל. ועוד, דעיקר עבודת הכהונה היתה במקדש, והסנהדרין היו בודקין תמיד יחוסי הכהנים וכל כהן שנמצא בו שמץ פסול היו מרחיקין אותו מעבודה, ולכן בזמן הבית היתה החזקה הגמורה לכהונה מי שהיה עובד בבהמ"ק. וכך אמרו חז"ל [קידושין ע"ו]: אין בודקין מן המזבח ולמעלה, ולא מן הדוכן שבמקדש ולמעלה, ולא מן הסנהדרין ולמעלה, שאין ממנין בכל זה רק כהנים מיוחסים למזבח ולוים מיוחסים לדוכן וישראלים מיוחסין לסנהדרין.

סעיף ב

איזהו כהן מיוחס? כל שהעידו לו שני עדים שהוא כהן בן פלוני הכהן, וזה האב בן פלוני הכהן, עד איש שאינו צריך בדיקה והוא הכהן ששימש ע"ג המזבח [רמב"ם]. ולכן בעלותם מן הגולה דרשו מכל הכהנים ספר יחוסם, ואלה אשר לא מצאו נתרחקו מן הכהונה כדכתיב בעזרא [ב'] "וּמִבְּנֵי הַכֹּהֲנִים בְּנֵי חֳבַיָּה בְּנֵי הַקּוֹץ בְּנֵי בַרְזִלַּי... אֵלֶּה בִּקְשׁוּ כְתָבָם הַמִּתְיַחְשִׂים וְלֹא נִמְצָאוּ וַיְגֹאֲלוּ מִן הַכְּהֻנָּה", וכן מי שהעידו עליו שני עדים שראוהו שהיה אוכל בתרומה דאורייתא – ה"ז מיוחס, דקיי"ל מעלין מתרומה דאורייתא ליוחסין, אבל מתרומה דרבנן - אין מעלין. וכן אין מעלין מנשיאות כפים ליוחסין, ולא מקריאת התורה ראשון, ולא מחילוק תרומה בבית הגרנות [שם]. ודוקא מאכילת תרומה דאורייתא שהוא עון מיתה לזר האוכלה אי לאו דכהן מיוחס הוא לא היה אוכל, אבל נשיאת כפים דהוא רק איסור עשה לזר העולה – לא מעלינן מזה ליוחסין. [ולכן אין מעלין מחילוק תרומה, אע"ג דאין חולקין לעבד בלא רבו כמ"ש הרמב"ם בפי"ב מתרומות].

סעיף ג

ועכשיו בזמה"ז שאין לנו לא עבודת המקדש בעונותינו, ולא תרומה דאורייתא – לפיכך לעתיד יבא יצרף הקב"ה את הכהנים כמש"כ "וישב מצרף" וגו' כמ"ש שם. ומ"מ כל כהנים בזמה"ז בחזקת כהנים הם לכל איסורי כהונה, ושיעלו בתורה ראשון, ושיעלו לדוכן בברכת כהנים, ולאכול בתרומה דרבנן במקום שנוהגים עדיין להפריש תרומות ומעשרות דרבנן כמו בא"י. ובכל הגולה בזמה"ז אין לנו גם תרומה דרבנן.

סעיף ד

וכיון שחזקת כהונה חמירא מחזקת ישראל, לכן מי שבא בזמה"ז ואמר "כהן אני" – אינו נאמן, דאין אדם נאמן להעיד על עצמו ואין מעלין אותו לכהונה, ולא יקרא בתורה ראשון, ולא ישא את כפיו, ואין מאכילין אותו בתרומה דרבנן. אבל לאיסורי כהונה – נאמן, דלהחמיר על עצמו נאמן, ולכן אסור בגרושה זונה וחללה. ואסור לטמא למתים, ואם נשא או נטמא מלקין אותו כשהתרו בו. ואין זה התראת ספק, אפילו אם נאמר דהתראת ספק לא שמה התראה, דזהו התראת ודאי דמתרין אותו על פיו שאומר שהוא כהן [ב"ש]. ועוד דהרמב"ם פסק [פט"ו מסנה'] דהתראת ספק שמה התראה והנבעלת לו מפסולי כהונה היא ספק חללה ואסורה לכהן.

סעיף ה

כתב רבינו הרמ"א די"א דנאמן לקרות בתורה ראשון ולישא את כפיו בזמה"ז שאין לנו תרומה דאורייתא שניחוש שמא יעלו אותו לתרומה, וכן נוהגין האידנא בכל מקום שאין נוהגין בתרומה בזמה"ז וליכא למיחש למידי. עכ"ל. והקשו עליו: דהא נשיאת כפים הוי איסור דאורייתא דכתיב "כה תברכו" – אתם ולא זרים, ולאו הבא מכלל עשה – עשה. ונ"ל דהא מדין תורה כל אדם נאמן על שלו אפילו בדבר שיש בזה חזקת איסור כמ"ש ביו"ד סי' קכ"ז, והיה לו להיות נאמן גם בתרומה דאורייתא, אלא משום דמתרומה מעלין ליוחסין וביחוסי כהונה עשו מעלות הרבה, לפיכך לא האמינו לו – לא על תרומה דאורייתא, ואף גם לא על תרומה דרבנן מפני מעלת הכהונה. ולכן בזמן הש"ס שהיה עדיין תרומה דרבנן לא האמינו לו בכל דבר, משא"כ עתה שאין אצלינו שום מין תרומה ומדינא נאמן, לפיכך לא חששו לזה. ועוד, דבתרומה לא האמינוהו מפני שיש לו הנאת ממון של אחרים הנותנים לו התרומה, משא"כ בזמנינו [ע' ב"ש], ומכשול ליוחסין ליכא במה שמחזיק א"ע לכהן, ולעתיד לבא יתגלה האמת, וא"כ אין שום חשש בזה.

סעיף ו

ואם הוא מסיח לפי תומו - נאמן גם בתרומה דרבנן, והביאו בגמ' [כתובות כ"ו] מעשה באחד שהיה מסיח לפ"ת ואמר "זכור אני כשהייתי תינוק והייתי מורכב על כתפו של אבא, והוציאוני מבית הספר והפשיטו את כתנתי, והטבילוני כדי שאוכל תרומה לערב, וחבירי בדילים ממני שלא יטמאוני, והיו קורין אותי יוחנן אוכל חלות", והעלהו רבינו הקדוש לכהונה ע"פ עצמו – ודוקא לתרומה דרבנן וכן לנשיאת כפים מהטעם שבארנו, אבל לא לתרומה דאורייתא, כדי שלא להעלותו ליוחסין, דביוחסין עשו מעלות הרבה כמ"ש. ומה שהאריך זה הכהן בדבריו אינם לעיכובא, אלא סיפר הדברים כמו שהיה, וכן מבואר מהטור ע"ש [ב"י]. וי"א שהוכרח לומר שהוציאוהו מבית הספר דאל"כ חיישינן שמא עבד כהן הוא [תוס']. ואע"ג דלעבדים לא חיישינן כמ"ש בסי' ב' דכל המשפחות בחזקת כשרות עומדות, מ"מ אפשר דבכאן ידוע היה שיש עבדים אצל הכהנים שבעיר הזאת [נ"י, ע' ב"ש ודו"ק]. וכן צ"ל לדיעה זו במה שאמר "וחבירי בדילים ממני" ושהיו קורין אותו יוחנן אוכל חלות – הכל להוציאו מחזקת עבדים שהיו באותה העיר אצל הכהנים [וכנ"ל בכוונת הרמב"ם וא"צ לומר שסובר דחיישינן לעבד, ע' ב"ש].

סעיף ז

היה עד אחד מעיד עליו שהוא כהן – נאמן להאכילו בתרומה דרבנן ולקרות בתורה ראשון ולישא את כפיו. ומדינא היה נאמן אף לתרומה דאורייתא, דהרי עד אחד נאמן באיסורים בין להקל בין להחמיר במקום דלא איתחזק לא איסור ולא היתר כמ"ש ביו"ד סי' קכ"ז, אלא משום דמתרומה דאורייתא מעלין ליוחסין, וביוחסין עשו מעלות הרבה כמ"ש.

סעיף ח

ולא עוד, אלא אפילו ראובן שמוחזק לכהן - נאמן לומר על שמעון שבנו הוא וכהן הוא והוי כעד אחד. ואע"ג דקרוב פסול לכל עדות, מ"מ נאמן במיגו דאי בעי הוה אמר שאינו קרוב והיה עד אחד [רמב"ן]. ולפ"ז כשידוע שהוא אביו - אינו נאמן [הה"מ פי"ט], דחיישינן שמא הוא כן חללה, ואע"ג דיש לו מיגו שהיה מאכילו מתרומתו, מ"מ להעלותו לתורה ולנשיאת כפים הרי לית לו מיגו [נ"ל]. ולדעת הרמב"ם - אפילו בידוע שהוא אביו נאמן מטעם המיגו [שם]. ואע"ג דהמיגו אינו, רק לתרומה, מ"מ מדנאמן לתרומה - נאמן גם על כל ענייני כהונה שבזמה"ז כעד אחד, דמעיקר הדין אין חשש בזה, דהא מסתמא גם הוא בעצמו אומר כן, וכל אדם נאמן על עצמו כמ"ש בסעיף ה', ולכן גם קרוב נאמן. ועוד, דעל עלייתו לתורה ולנשיאת כפים נאמן גם עתה על עצמו כמ"ש בסעי׳ ה׳ בשם רבינו הרמ"א. [נ"ל, ומ"ש הב"ש סק"ז לחוש לממזר – הולך לשיטתו בסי' ב' סק"ג, דהפוסקים ס"ל כהרמ"ה, וכבר בארנו שם מה שנ"ל בזה].

סעיף ט

מעלין משטרות לכהונה שבזמה"ז, ואפילו להאכילו בתרומה דרבנן. כיצד? היה כתוב בשטר "אני פלוני הכהן לויתי מנה מפלוני", ועדים חתומים עליו – ה"ז מוחזק לכהן מכהני הזמן. וי"א דאף אם אין עדים חתומים עליו – לא גרע ממסיח לפ"ת דנאמן לכהונה אף לאכול בתרומה דרבנן [ע' חמ"ח], ואע"ג דכשאומר "אני כהן" לא חשבינן ליה כמסל"ת ואינו נאמן לתרומה דרבנן, מ"מ כשחתם עצמו חשבינן ליה כמסל"ת, מפני שהחתימה לא הוי לענין כהונה [ע' ב"ש סק"ט].

סעיף י

ואם כל השטר היא לשון העדים שכתבו "אנחנו עדים מעידים שפלוני הכהן לוה מפלוני מנה" – לדעת הרשב"א ז"ל מהני אפילו לתרומה דאורייתא וליוחסין, דזהו כשני עדים מעידים עליו שהוא כהן. ולמה אין אנו תופסין עדותן כשכתב "אני פלוני הכהן לויתי מפלוני מנה" ועדים חתומים עליו, רק לכהונה שבזמה"ז? מפני שי"ל שהעדים לא העידו רק על גוף ההלואה ולא על הכהונה. ולדעת הרמב"ם ז"ל אפילו כשהשטר הוא לשון העדים – אין זה כעדות גמורה, ולא מהני רק לכהונה שבזמה"ז, מפני שי"ל שלא באו להעיד רק שהוא מוחזק לכהן מכהני זמן הזה, ולא באו להעיד על יוחסין [ב”ש], דהא לא באו להעיד על הכהונה שלו, אלא לדעת מי הוא הלוה, ולכן כשהוא מכהני זמן הזה הוה סימן מובהק לדעת מי הוא. ולכן אפילו היו שני יוסף בן שמעון בעיר אחת, וכתבו לסימן שאחד מהם כהן, דבזה י"א כיון שצריכים לדקדק ולהפריש בין זל"ז - הוי עדות גמורה אף ליוחסין [תוס'], מ"מ להרמב"ם אין עדותן מועלת רק לכהונה שבזמה"ז [ב"ש], דהא לסימן הוי סימן מובהק. ולכן אינו דומה למ"ש בח"מ סי' מ"ט, בשני יוסף ב"ש וכתבו על האחד שליט"א שהוא לוה – הוי סימן מובהק שהוא הוא הלוה, ובכאן אינו סימן מובהק ליוחסין, דגם בכאן הוי סימן מובהק אלא שאנו אומרים דגם בכהונת זמן הזה הוי סימן מובהק [שם]. ולפמ"ש שם בח"מ סעי' ח׳ לפי הכרעת גדולי האחרונים - העיקר לדינא כהרמב"ם, ע"ש.

סעיף יא

מעלין מנשיאות כפים לכהונה שבזמה"ז, וכן מקריאה בתורה ראשון, ולכן הרואה לאחד שנושא את כפיו או שקראוהו ראשון לתורה – יכול להעיד עליו שהוא כהן ומאכילין אותו תרומה דרבנן. ואף לפמ"ש בסעיף ה׳ דלישא את כפיו ולעלות לתורה ראשון נאמן על עצמו, מ"מ במקום שיש תרומה דרבנן – אינו נאמן כמ"ש שם. ובקריאת התורה ראשון – דווקא כשיודע שקרא ראשון בתורת כהונה, דאל"כ יש לחוש שלא היה כהן בבהכ"נ וקראוהו במקום כהן, כמ"ש בא"ח סי' קל"ה.

סעיף יב

כתב הרמב"ם ז"ל: מי שבא בזמן הזה ואמר "כהן אני", ועד אחד מעיד לו שאני יודע שאביו של זה כהן – אין מעלין אותו לכהונה בעדות זה שמא חלל הוא, עד שיעיד שזה כהן הוא. אבל אם הוחזק אביו כהן, או שבאו שנים והעידו שאביו של זה כהן - הרי הוא בחזקת אביו. עכ"ל. ביאור דבריו: שהמעלה שעשו בכהונה לבלי יהיה נאמן על עצמו, ובעד אחד נאמן – זהו כשהעד העיד על עצמו אבל לא כשהעיד על אביו, דמעלה עשו ביוחסין לחוש בהעדאת עד אחד על האב שמא נשא חללה, אבל אם שנים העידו על אביו או שהוחזק לן שאביו כהן – לא עשו מעלה זו, דאל"כ נצטרך לכל איש ממשפחת כהנים שיביא ראיה שלא נולד מפסולי כהונה, ודבר זה א"א כלל. ועוד, דהרי אף באיסור סקילה ושריפה אנו הולכין בתר חזקה, כשאיש ואשה דרים ביחד כאיש ואשתו ובנים כרוכים אחריה - מחזיקים הבנים לבניהם, ואם בא האב על בתו המוחזקת חייב שריפה, ואם הבן בא על אמו המוחזקת חייב סקילה [קדושין פ"ו.], וכ"ש לענין יחוס שסומכין על החזקה, ולא עשו המעלה רק בעד אחד, דעד אחד בעדות לאו כלום הוא בכל התורה כולה, לבד לשבועה וסוטה ועגלה ערופה. ויש מרבותינו שחולקים בזה, וס"ל דזה שהאמינו לעד אחד הוי כנאמנות בשני עדים, ואפילו העיד על אביו - הרי הוא מוחזק לכהן, אם לא שיצא עליו קול שהוא חלל [ע' מ"מ הל' י"ב]. ורבינו הב"י פסק בסעיף ו' כהרמב"ם ולא הביא דעה אחרת כלל. [ע' ח"מ סק"ז].

סעיף יג

מי שהוחזק אביו לכהן – אין עד אחד נאמן לפוסלו, דאין עד אחד נאמן להוציא אדם מחזקתו. ואם יצא עליו קול מאנשים רבים שאביו נשא גרושה או חלוצה והולידו לזה, אף שאין מעמידים (מעידים?) בתורת עדות אלא כקול בעלמא, כיון דרבים הם – חוששים להקול ומורידין אותו ממעלות כהונה, אבל לא מאיסורי כהונה - ואם נטמא למת מלקין אותו כמקדם, דלהחמיר חששו להקול ולא להקל [נ"ל]. ואם אח"כ בא עד אחד והעיד שאמו כשירה לכהונה – מעלין אותו לכהונה על פיו, דבמקום קול עד אחד נאמן. ואם אח"כ באו שני עדים והעידו בתורת עדות שהוא חלל – מורידים אותו מכהונתו, ורשאי אף לטמא למתים ולישא גרושה, דע"פ שנים עדים יקום דבר. אמנם אם אח"כ בא עוד עד אחד והעיד כהעד הראשון שהוא כשר – חוזר האיש לאיסורי הכהונה ולמעלות הכהונה, מפני שיש כאן שני עדים המעידים על הכשירו, שזה העד האחרון נצטרף להראשון, ושנים מעידים על פסולו, ובכל התורה כולה קיי"ל דאוקי תרי לבהדי תרי ואוקי מילתא אחזקה, וה"נ מוקמינן להאי כהן בחזקת אבותיו וממילא דכל העדים נדחין כיון שמכחישין זא"ז, וגם הקול נדחה שהרי אין חילוק בין מאה עדים לשני עדים ונשאר בחזקתו. וי"א דרק לתרומה דרבנן מעלין אותו ולא לתרומה דאורייתא, מפני שבתרי ותרי לא אמרינן אוקמה אחזקה במילתא דאורייתא, אע"ג דמן התורה ודאי כן הוא מ"מ מדרבנן החמירו בזה ודינו כספיקא דרבנן [רשב"א]. ויש חולקין בזה, דכיון דהחומרא הוא רק מדרבנן לא החמירו רק לאיסור א"א או לעבודת בהמ"ק, אבל לא לענין תרומה [ר"ן פ"ב דכתובות]. וזה שיתבאר בסי' מ"ו דלא מבטלינן קלא – זהו לענין קול גירושין שלא תנשא לכהן, דאין לה הפסד ותנשא לישראל, אבל להוציא אדם מחזקתו - ודאי דמבטלינן קלא [תוס' שם, וע' ב"ש].

סעיף יד

בזה שנתבאר דאפילו עד אחד נאמן לחזקת כהונה, הקילו בזה שאפילו באו שנים וכל אחד מעיד על חבירו שהוא כהן – נאמנים ולא חיישינן לגומלין, כלומר: שעשו ביניהם 'אתה תעיד עלי ואני עליך'. ונ"ל שזהו רק לתרומה דרבנן אבל לא לתרומה דאורייתא, ובע"כ צ"ל כן, דהא אנן קיי"ל דמעלין מתרומה דאורייתא ליוחסין ואין עד אחד נאמן ליוחסין. [וא"ש לפ"ז לתירוץ דאיבעית אימא שם כ”ד: היה לנו לפסוק כר"י, ולפמ"ש א"ש, ודו"ק].

סעיף טו

וכן הקילו בעד אחד אפילו כשמעיד רק על סימני כהונה, כגון שמעיד על ראובן ואומר "זכורני כשהייתי תינוק ראיתי שטבלו את ראובן להאכילו בתרומה, או שטבל א"ע ואכל תרומה" – מעלין את ראובן לכהונה ככל הכהנים שבזמה"ז, והקילו כל כך שאפילו מעיד הדבר מזמן קטנותו אנו מאמינים לו. וכל זה מהטעם שבארנו בסעי' ה', דמדינא אין שום חשש בזה. ולמה לא חששו שמא עבד כהן הוא? מפני שאין אנו חוששין לפסולי קהל כמ"ש בסעי' ו' [ע' ח"מ סק"ח והגר"א סקכ"ב].

סעיף טז

כתב רבינו הב"י בסעי' ג': אם יעיד אחד מהאנוסים שאחד מהם מוחזק בכהונה - מעלין אותו לקרות בתורה, ואין חוששין שמא אמו כותית. עכ"ל. ביאור הדברים: שבמדינת ספרד בשעת הגירוש נשארו שם יהודים ששמרו בסתר דת יהודית ובגלוי היו מראים עצמם כאינם יהודים, והעיד עליו אחד מהם שאביו של זה כהן – לא חיישינן לומר אחרי שנתערבו בין הכותים קרוב הדבר שאמו היתה פסולה, מפני שגם שמה היו שומרים א"ע מחיתון הכותים. ואע"ג דלדעת הרמב"ם שבסעי' [י"ג] (י"ב) גם בלא זה אין עד אחד נאמן, מ"מ להחולקים עליו מהני כמ"ש שם. ואף גם להרמב"ם אפשר דלקרות בתורה נאמן עד אחד [ח"מ וב"ש]. ועוד, דאפילו אם היו שנים מעידים על אביו שכהן הוא – לא היה מועיל מפני חשש התערובות שבארנו, אם לא מפני שאנו יודעים שגם שמה נזהרו בחיתונם. [וא"ש מה שהקשו על הב"י, אלא שנקט לשון התשו' כדרכו, ודו"ק].

סעיף יז

אשה שלא שהתה אחר מיתת בעלה ג' חדשים, ונשאת לאחר וילדה לשבעה חדשים, ואינו ידוע של מי הוא הולד, אם ילדתו לט' חדשים והוא בן הראשון או ילדתו לשבעה חדשים והוא בן האחרון, ואחד מהם היה כהן והשני היה ישראל – הרי זה הבן ספק כהן. וכן אם נתערב ולד כהן בולד ישראל – כל אחד מהם ספק כהן, ונותנים עליהם חומרי כהנים וחומרי ישראלים, דכשהגדילו אין נושאים נשים אלא הכשירות לכהונה, ואין מטמאים למתים, ואינם אוכלים אף בתרומה דרבנן, ואם נשאו הפסולות לכהונה מוציאין אותן בגט. ואין לוקין עליהם ולא על טומאת המת, מפני שהם כהני ספק ואין לוקין על הספק. ואם אכלו תרומה - אין משלמין קרן וחומש כזר. והספק א"צ ליתן תרומת עצמו לכהן, אלא מוכרן והדמים שלו, דמספיקא לא מפקינן ממונא. ואינו נוטל חלק בקדשי המקדש ולא בחלוקת תרומה בבית הגרנות, ואפילו בעורות הקדשים אינו נוטל חלק, מפני שאנשי המשמר יאמרו לו 'הבא ראיה שכהן את'. אמנם בהקרבן שהביא – הוא נוטל העור לעצמו, דמספיקא לא מפקינן מיניה. וכן בכור שנולד לו - א"צ ליתן חמש סלעים לכהן, וכן פטור מליתן בכור בהמתו, ופטר חמור פודיהו בשה והשה לעצמו. ובכור בהמתו - תרעה עד שיפול בו מום ויאכל במומו. ופטור ממתנות זרוע ולחיים והקיבה. ואפילו כהן וישראל שנתערבו – אין ביכולתם לילך לגורן ליטול תרומה בְּעַד אחד מהם שהוא ודאי כהן, דכיון דאין רשאין לאכול - אין נותנין להם ג"כ שלא יבואו לאכול [תוס׳ יבמות צ"ט:]. וכשאכלו תרומה, אף שא"צ ליתן לכהן קרן וחומש – מ"מ להפריש הקרן והחומש צריכים כדי שתהא להם כפרה [שם], והתשלומין נעשין תרומה ומוכרין לכהן, ולכשיבא אליהו יברר מי הוא הכהן ומי הוא הישראל [ע"ש מ"א:]. ויראה לי דאם זה הספק עבד עבודה בבהמ"ק – לשיטת הרמב"ם דספיקא דאורייתא מן התורה לקולא א"צ בעל הקרבן להביא קרבן אחר, ואם היה הקרבן חטאת או אשם – אסור לו להביא קרבן אחר שאין מביאין חטאת ואשם נדבה מספק. ולשיטת הרשב"א דמן התורה לחומרא – חייב להביא קרבן אחר.

סעיף יח

שני כהנים שנתערבו ולדותיהם, או אשה שלא שהתה ג' חדשים ונשאת לאחר ושניהם כהנים, וילדה ספק בן שבעת לאחרון ספק בן תשעה לראשון – הרי הם כהנים ודאים אע"פ שאינם יודעים יחוסם הברור. אך מה שנוגע לטומאת מת שהכהן מטמא לקרוביו ולא לאחרים – אין האבות מטמאים להם, וגם הם אינם מטמאים להם, והם אינם נוהגים אנינות ואבילות עליהם, גם הם דינם כן. והם אינם יורשים אותם, דהיורשים הוודאים מדחים אותם מספיקא, אבל אחד מהם כשמת – האבות חולקים ביניהם, דאצל שניהם הוי ממון המוטל בספק וחולקין, דאין כאן שום חזקה נגדה. ופטורים על מכתם ועל קללתם, אם לא כששניהם הכו או קללו שניהם – דאז חייבים ממ"נ. ובמקדש - עובדים בשני המשמרות, של זה ושל זה, דמעבודה אין יכול לעכבן. אבל חלק בקדשים אין נוטלין, דבני המשמר מדחין אותם, ואם שניהם באין כאחד - נוטלים חלק אחד ממ"נ [נ"ל].

סעיף יט

כתיב: "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם", וסמכו חז"ל על מקרא זה דבעינן זרעו מיוחס אחריו, שידע מי אביהו. וכיון שזהו רק אסמכתא בעלמא, לפיכך לא גזרו בנישואין - כשנולד ספק אם הוא כהן בן כהן זה, או בן כהן אחר, כהדין שנתבאר בשני כהנים שנתערבו ולדותיהן, או כשלא שהתה ג' חדשים כמ"ש. אבל בזנות גזרו, לפיכך עשרה כהנים שפירש אחד מהם ובעל ונולד בן – אע"פ שהוא כהן ודאי – מ"מ משתיקין אותו מדין כהונה, ואינו עובד עבודה, ואינו אוכל בתרומה. ודוקא לחומרא אבל לא לקולא, ולכן אם נטמא למת או נשא גרושה – לוקה ארבעים. ואפילו הענין מורכב מזנות ונשואין, כגון שזינתה עם כהן אחד ובתוך ג' חדשים נשאת לכהן אחר – כיון שיש צד זנות משתיקין אותו מדין כהונה. ואע"ג דרוב בעילות אחר הבעל – זהו בזינתה תחת בעלה, אבל בזינתה קודם י"ל שכבר היתה מעוברת [ב"ש], ועוד דמעלה עשו ביחוסי כהונה [חמ"ח]. וכן הדין כשזינתה אחר מיתת בעלה בתוך ג' חדשים [שם]. ויש מגמגמים בזה מטעם שנתבאר דתולין בהבעל [ע' ב"ש].

סעיף כ

ודוקא בזנות שיש ספק מי הוא האב, אבל כהן שזינה עם פנויה ונולד בן והוא מודה שבנו הוא - הרי הבן כהן לכל דבר, ולא חיישינן שמא הפקירה א"ע ג"כ לאחרים, כיון שהוא מודה שממנו הוא הולד, ובסי' ד' יתבאר עוד בזה בס"ד. ואע"ג דודאי שימשה בימי נדתה, מ"מ בן הנדה אינו אלא פגום ולא פסול, ויתבאר שם. ולאו דוקא כשמודה שממנו הוא הולד, אלא אפילו רק מודה שבא עליה והיא אומרת שלא בא עליה אחר, אבל אם הוא אינו לפנינו – אף שהולד כשר כמ"ש שם – מ"מ משתיקין אותו מדין כהונה [חמ"ח].

סעיף כא

כבר נתבאר דליחוסי כהונה גמורה לעבוד בבהמ"ק ולאכול תרומה דאורייתא - צריך שני עדים שיעידו שהוא בן כהן מיוחס שנבדק יחוסו, וכן כשנושא אשה צריך לבדוק ד' אמהות כמ"ש בסי' ב', דמעלות גדולות עשו ביחוסי כהונה. אמנם גם חזקה גמורה מהני - כיצד היא החזקה? כהן מיוחס שיצא למדה"י עם אשתו הבדוקה למדינה אחרת, ואח"כ בא הוא ואשתו לכאן ובנים קטנים כרוכים אחריה – א"צ להביא עדים לא על האשה שבניה הם כיון שכרוכין אחריה, וגם לא על הבנים כשאומר שהם שלו מאשה זו, ולא חיישינן שמא לקחה שמה איש אחר וילדם [תוס׳ קידושין ע"ט:]. ואם מתה ובא לבדו או שהבנים גדולים ואין כרוכים אחריה – מביא עדים שאלו בניו מאשה זו המובדקת, או מביא ראיה שהבנים שלו מן האשה שמתה שם. וא"צ להביא ראיה שהם מן האשה שהלכה עמו למדה"י, דלא חיישינן שמא לקח שם אחרת [תוס׳ שם וכ"מ מהרמב"ם]. ואם יצא בעצמו ובא עם אשה ובנים כרוכים אחריה – מביא ראיה שהאשה מיוחסת ומובדקת מד' אמהות, ועל הבנים א"צ להביא ראיה. ואם אינם כרוכים אחריה – צריך להביא ראיה על הבנים ששלו הם מאשה זו. ואם בא בשתי נשים והבנים כרוכים אחר אחת, אע"פ שהיא נבדקה – מ"מ צריך להביא ראיה שבניה הם, דחיישינן שמא הם של אחרת ומפני שנתגדלו ביחד נכרכו אחרי זו המיוחסת. בא הוא ובניו ואמר "אשה נשאתי ואלו בניה" - מביא עדים שמיוחסת היתה ואלו בניה. וכדין הזה דנין בישראל מיוחס - לענין ישיבה בסנהדרין, ובלוי מיוחס - לענין דוכן בבהמ"ק [רמב"ם]. ובחזקות כאלו שכרוכין אחריה דנין ליוחסין, שהרי סוקלין ושורפין על החזקות [טור], וכמ"ש בסעי׳ י"ב.

סעיף כב

כהן שנשא גרושה ואומר שאינו כהן – אינו נאמן, וכופין אותו בכל מיני כפיות לגרשה [ב"ש]. ולא מיבעיא כשאביו מוחזק בכהן דאינו נאמן לומר שנולד מחללה, אלא אפילו אביו אינו ידוע לנו אלא שהחזיק עצמו בכהן – אינו נאמן לחזור בו בלא ראיה, דהרי מלקין אותו ע"פ חזקתו שהחזיק עצמו, דשויא עליה חד"א. ואף שיש מי שאומר דלענין מלקות בעינן שהוחזק שלשים יום [מל"מ פ"כ מא"ב], מ"מ לענין איסור - מודה דאוסר עצמו בדיבורו מיד. ועוד, דנראה דגם למלקות לא בעינן ל' יום, וכן משמע ממה שנתבאר בסעי' ד', וחזקה כזו מיקרי מיד כשהחזיק עצמו [ע' פ"ת סק"ד]. ויש טועים ואומרים דכהני זמן הזה לאו כהנים גמורים הם מפני שאין להם יחוסי כהונה עד אהרן הכהן, וח"ו לומר כן, דמדינא א"צ כלל לזה כמו שבארנו בסי' זה ובסי' ב', ורק למעלה בעלמא עשו הבדיקה, וכיון דמשפחתם מוחזקת לכהנים – הם כהנים גמורים לעד לעולם.