על הדרך

על הדרך / יוסף חיים ברנר

.. עומדים אנו בתקופה מלאתי עובדות נמרצות, אשר תוצאות מאוד נכבדות נשקפות להן ובטוחים אנו, אפוא, כי הקהל העברי ימצא חפץ במפעלנו, אשר אנו אומרים לעשות: להגיה אור על כל החזיונות האלה העומדים ברומו" – לא! לא בשפה זו נבוא לדבר אליכם כיום הזה, כי כזאת וכזאת כבר שמעתם דייכם, ולא סגי בזה שתואילו, המכובדים, לשבוע רצון ועונג עוד פעם במה שאזנכם הכבדה רגילה לקלוט לתוכה, במה ששגור על פיכם הפתוח ובמה שלבכם הגס גס בו.

לא סגי בזה וגם לא כדאי. סמי מכאן "בטוחים"... סמי מכאן "תקופה"...

כי "התקופה המלאתי", אשר בשמה תקראו או תשמעו קוראים כל היום – הנה הלא רק לפני ימים מספר לא היה איש שיטיל ספק בה או שיאמר לבטל את חשיבותה המוחלטה לנו. הכל ידעו אז, כי ב"תקופה אשר אין ערוך לה" אנחנו חיים, כי עולמות חדשים מתהווים, אופקים חדשים מתגלים, אפשרויות חדשות מתרקמות וחזיונות בלתי-נפרצים עולים. הכל ראו את המראות ואת קולותיהם ולפידיהם ואת השופר אשר בתוכם ואת אלה התלויים בין שמיא וארעא, שלא נעו לכל זה ולא עמדו מרחוק...

ימים מועטים לא עברו עדיין מן האתמול הלז, שהכל ידעו בו, הכל ראו והכל הודו!... ואם היתה נפש, אשר יחד עם "האתמול והמחר" ידעה גם את ה"הם ואנחנו", אם היתה עין, אשר ראתה גם כן כי, סוף-סוף, רק באינטליגנציה רוסית שרובה יהודים הכתוב מדבר כאן, והולכת-קדימה זו הלא חשבה תמיד גם את שעת השלום היותר איום, גם את ההווה היותר עומד וקיים, לתקופת-"סערה", לתקופה של הרת מעשים כבירים ושינויים מתחוללים – אם היתה נפש יחידה כזו ואם היתה עין בודדה כזאת – מי השגיח בהן, מי יכול להשגיח בהן, בשעה שכל העובדות הצומחות, כל המעשים שנעשו היו על הדגלים למבשרי "תקופה מיוחדת במינה, שאין אחרת זולתה"?!

והנה... המיוחדה-במינה הלזו, אמנם, הביאה, סוף-סוף, גם את ההתעוררוּת המיוחדה במינה, אך... בכל בית-ישראל שמחוץ לארץ ההיא... אספות ונדבות... לא כמו אחרי ז'יטומיר ובנותיה, שלא היה להן מזל, כידוע, ולא עוררו...

והלכך, אף על פי שכולנו, כולנו חייבים תודה לתקופה הגדולה הזאת, שלימדה אותנו, כי רק במיליוני חביות דם ומוחי-עצמות ובשר כתוּת יש כוח בכדי לעוררנו לנדבות... לנדבות שיפרנסו את האויב... אף-על-פי-כן נוטים אנו לאמור: הבו גודל לה, לתקופה זו – והניחוה!... כי כל דבר שאינו בא לקָרבֵנו אל אותה המטרה, אל המטרה של בנין בית-ישראל ההרוס, אל המטרה של רכישת מקום בשביל הנדידה שלנו, זו הנדידה הישראלית התדירית, זו הנדידה שלא תיפסק ושאי-אפשר לה להיפסק, זו הנדידה-הנזילה של מכה טריה מעל גופים זרים לה ודוחים אותה; כל דבר שאינו בא לאחד את כל כוחותינו בשביל בקשת המפלט – אינו כלום!

והלכך, אף-על-פי שכולנו, כולנו, מוץ נידף, שארית-המעט, יודעים ומכירים כמותכם, בני-דעת, את האויב-החיה אשר בו תילחמו, הנה אנחנו שכוח לא נוכל לשכוח – ולנצח – גם את לא-האויב, את השכן הטוב, שתמיד הרי אנו כצנינים בעיניו, שתמיד הוא נכון לרדת לתוך חיינו, שתמיד הוא נכון לעמוד על דמנו ושאחר לא יכול להיות ולא יהיה...

והלכך, אנו אומרים: "העובדות הנמרצות, אשר תוצאות מאוד נכבדות נשקפות להן" – לעולם לא מפיהן אנו חיים! יחסנו אליהן צריך להיות תמיד רק יחס של אנשים עברים חפשים השואפים לגאולה עצמית.

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

"השו-א-פים?... אהא... ובכן שוב ה"צעירים", חֶה-חֶה... וברעם וברעש, ומהפכות, אה?"

חס ושלום, נוחי-עדן, לאט לכם, נוחו על משכבותיכם! לא להפוך, כי אם לקיים את הבלתי-מהופך ולהמשיך את העבודה להלן – הנה רצוננו; ולא "ברעם וברעש", בכל חרדת-הקודש ובכל דממת-הקודש שבלבותינו אנו ניצבים היום לנטור את הכרם, הכרם שלנו, אשר לא ייזמר ולא ייעדר ואשר קמשוניו עלו חרולים ואשר עוד מעט וגם קמשונים לא יהיו לו.

"אַ-אַ-אה..... ובכן עוד נסיון חדש להעשיר את השרידה היחידה... אדרבה, אדרבה, הבה ונראה, מה יהיו חלומותיכם... כבר ניסו בזה גדולים וטובים מכם, חֶה... התבראו יש מאין"?

לא, בעל-פיהוק, לא יש מאין, כי אם יש הגון, עֶרכי, מן היש המסוער, ההולך ונפחת, את ההתחלות ההרוסות רואים אנו. ואולם אם רוח הטובים שבנו לא יפול עליהם לגמרי – ייעשה הדבר הצריך להיעשות.

כי מה אנו שואלים מעצמנו כיום הזה ומה אנו רוצים?

רוצים אנו, כי האדם העברי, זה בן העניה והסוערת שנשבעה בשמים ובארץ לבלי לוותר על קיומה, זה האיש, אשר נפשו דקה וחדה בו מקדמת דנא ואשר אותו הצער נתון בלבו, ימצא בשפתו, שפת מנעימי זמירות-ישראל ובעלי-האגדה, שפת הפייטנים והמקובלים והחסידים הראשונים, שפת "המחשבה והכינור" ו"מעבר לנהר", שפת "בעמק-הבכא" ו"משא-נמירוב" – מכל הקרוב אל לבו, מכל הנוגע להשקפת-עולמו, מכל משאות-נפשו, מכל זהרורי-נשמתו, מכל הדי-רעיוניו, מכל קרני-דמיונו, מכל דברי אלוהיו העולים מן הארץ...

וקרוא נקרא לכל אחינו הספורים, המעטים: יעשו-נא מן הקטנות, אשר יינתנו להם, אותן הגדולות, אשר בהן תהלך נפש כולנו. יהי ראשיתנו מצער, אך אל-נא תיהפך שאיפתנו העזה לאפס מוחלט. אל-נא יהי המות הדומם מנפנף עלינו בכנפיו...

"מליצות! הוא הדבר: מליצות ותו לא. העיקר: הפרוגראמה...אָה...ופרוגראמה – ברור הדבר, שפרוגראמה אין להם"!

אהה. תבענים מפהקים, שאין לכם צורך בשום דבר ושיש לכם צורך בארבע סעודות, בשלוש חליפות-בגדים – ובפרוגראמה!

כי האיש, אשר אזנים לו ולב לו לשמוע ולהבחין בין אומר לאומר, בין מלים למלים ובין קריאות לקריאות, הוא ידע ויבין מעצמו, כי לא מקרירות-רוח ומחוסר-פרינציפים או מרצון למצוא חן בעיני הכל לא נחרות על השער: כיתה זו אנחנו, בשיטה זו אנו מחזיקים וכל הזר לא יבוא פנימה. כל הזר לאותו הקול המדבר מתוכנו לא יבוא פנימה. כל הזר לאותו הקול המדבר מתוכנו לא יבוא גם אחרי "הגדה" מיוחדת עם ל"ג פּירוּשים מצדנו ולא יתבונן גם אחרי אשר נוסיף לאין סוף קווים מוגבלים ומסומנים. והאיש, אשר לבו ער בו, הוא יבוא וישמע לקול המעורר הבא.

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

כי כה יאמר המעורר:

ראה, בן הגלות. הנה לדפוק בדלתי לבך הכואב באתי כיום הזה.

כיום הזה – יום אשר לא היה עוד כמוהו לרוע מיום אשר הלכנו בגולה, יום של פחדים בלתי נפסקים ואי-אמון בחיים לשארית הנמצאה, יום שכולו כזבח ארוך דומה –

כיום הזה – יום אשר עין בעין אנו רואים את כל ההתנוונות של זרעו של אברהם אבינו בכל הגיטאות אשר הודחו שמה, את כל התפוררות-האומה, התרוקנות-תכנה והמות השחור האורב לה, הבא עליה, את כל עומק-היסורים של גסיסת-ענק...

כיום הזה – יום שהאדם נמכר בו למולך, הנשמות העדינות הולכות ונמקות משעבוד ומכבלים, העניוּת והגסוּת והזדון שופכים את ממשלתם על כל "והשכינה תכבוש בענן ראשה ומעוצר כאב וכלימה היא פורשת ובושה"...

כיום הזה – אשר אי-הדעת מולכת בכיפה, ודברי-תורה נתמעטו, וכעיוורים נגשש באפלה, והספקנות אוכלת לב ונפש, והמרה השחורה משתפכת בכל, והעצבות מתרבה, והעמודים נופלים, והאמונה בשמים שבארץ מתמוטטת, ונדדו היחידים הבודדים, הנזירים, לבקש את האלוהים – ולא ימצאו...

כיום הזה – הנני בא אליך אח נדכה.

ולא להתימר לפניך בדרכי הסלולה, לא להתנפח בדוגמַטים שלי הקבועים, לא לצַוותך: זו המסילה האחת והיחידה, לְכה בה ותמצא מרגעה!

כי לא מרגעה תדע אתי, אחי, אף לא שלוה ולא הנאה.

כי לעוררך אני בא, אחי, לעוררך לאמור: שאל, בן-אדם, לנתיבות-עולם, שאל, אי-הדרך, אי?

לעוררך ולהעלות את מחשבתך אני בא; להעלותה ולהרחיבה ולחזקה למען לא תאבד בחיפושיה הקשים.

וכה ייאָמר לה: "שמע, בן-ישראל, שמע בן-הצער, שא ראשך, שא ראשך – ויינשאו פתחי-עולם. אַל מנוחה ואל הונאה עצמית, תהי איזו שתהיה, אַל יראה מפני כל תוצאות, תהיינה מה שתהיינה. אַל קורט של שקר ורכות-הלב. הלאה עננים, צא מניקרת הצוּר. הסר מעליך את הכף. גשה עד הערפל, עלה לפרדס, ראה את פני ההוויה. השג את מהותה, את כבודה. התקדש!...

"היהודי", תרס"ו (דצמבר 1905); הרשימה נדפסה שנית ב"המעורר", חוברת ו', יוני 1906; החתימה: זעירא דמן חבריא