עירובין לג א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ונתכוין לשבות בעיקרו ומאי למעלה ומאי למטה דהדר זקיף והא אי בעי מייתי לה דרך עליו כשרבים מכתפין עליו וכדעולא דאמר עולא אעמוד תשעה ברשות הרבים ורבים מכתפין עליו וזרק ונח על גביו חייב:
מאי רבי ומאי רבנן דתניא נתנו באילן למעלה מעשרה טפחים אין עירובו עירוב למטה מעשרה טפחים עירובו עירוב ואסור ליטלו בתוך שלשה מותר ליטלו נתנו בכלכלה ותלאו באילן אפילו למעלה מעשרה טפחים עירובו עירוב דברי רבי וחכמים אומרים כל מקום שאסור ליטלו אין עירובו עירוב וחכ"א אהייא אילימא אסיפא לימא קסברי רבנן צדדין אסורין אלא ארישא האי אילן היכי דמי אי דלית ביה ארבעה מקום פטור הוא ואי דאית ביה ארבעה כי נתנו בכלכלה מאי הוי אמר רבינא רישא דאית ביה ארבעה סיפא דלית ביה ארבעה וכלכלה משלימתו לארבעה
רש"י
[עריכה]
והוא נתכוון לשבות בעיקרו - הלכך למטה מי' עירובו עירוב דמצי נפיק ליה חוץ לד' אמותיו כמה דבעי ולמשקליה ואייתוייה פחות מד' אמות עד לתוך ד' אמותיו ואע"ג דמשוינן להו ניהליה רשות היחיד לגבי קניית עירוב להקל לאו רה"י גמורה היא שלא יוכל להביא מחוצה להן לתוכן דהא לאו מחיצה איכא ולא חילוק רשות איכא ומאן קא משוי להו בית עירוב הוא דמשוי ליה וכי איכוון לבית דהיתרא איכוון ולא לשוויה בית דאיסורא למעלה מי' אין עירובו עירוב דהא כי נפיק ושקליה מייתי מרה"י לרה"ר ולקמן פריך הא אי בעי מייתי ליה דרך עליו:
ומאי למעלה ומאי למטה - בדבר הנוטה שוה הוא ואי למעלה אית ביה למטה לית ביה ולא שייך ביה לשון מעלה ומטה אלא לשון גבוה ונמוך והכי איבעיא ליה למיתני נתנו באילן גבוה י' אין עירובו עירוב אין גבוה עשרה עירובו עירוב ומדתני מעלה ומטה משמע דזקוף ויכול להניח למעלה בגובהו או למטה בשיפולו:
דהדר זקיף - בסוף נטייתו ומשכחת ביה מעלה ומטה בזקיפתו כגון דנטייתו כולה למטה מי' דאי למעלה מי' לא משכחת בזקיפתו מעלה ומטה:
והא אי בעי מייתי ליה דרך עליו - כי הוי חוץ לד' אמות נמי ולמעלה מי' כיון דד' אמותיו עולות עד לרקיע רה"י הרי יכול לעלות לאילן עד למעלה מעשרה וליטלו דהא כל האילן מעשרה ולמעלה רה"י ומביאנו למקום שביתתו:
כשרבים מכתפין - על נטיית הנוף שחוץ לד' אמותיו הנמוכה מי' דהויא רה"ר כדעולא וכי מייתי ליה למעלה מעשרה דרך אוירה של נטייה עובר באויר רה"ר וקיימא לן במושיט מרשות היחיד לרה"י דרך אויר רה"ר אפילו למעלה מי' חייב דתנן בפרק הזורק (שבת צו, א) היו שתיהן בדיוטא אחת הזורק פטור המושיט חייב שכך היתה עבודת הלוים:
עמוד ט' - דוקא נקט ט' כדאמר ביציאות השבת (דף ח.) דפחות מג' ארעא סמיכתא היא דדרסי לה רבים מג' עד ט' לא מדרס דרסי לה מפני גובהה ולא כתופי מכתפי עלה מפני שנמוכה לכתף הלכך לאו רה"ר היא אלא כרמלית ט' חזיא לכתופי והוי רה"ר עשרה רה"י:
וזרק - מתחילת ארבע לסוף ד':
ונח על גביו חייב - דהויא לה עקירה והנחה מתחילת ד' לסוף ד' ברה"ר אבל אין רבים מכתפין עליו אע"ג דזרק ד' אמות ברה"ר כיון דלא הויא הנחה ברה"ר פטור:
למעלה מעשרה אין עירובו עירוב - וכדאוקימנא מתניתין בנתכוון לשבות בעיקרו ונופו נוטה חוץ לארבע אמות והדר זקיף:
ואסור ליטלו - אפילו האי דלמטה מעשרה אסור ליטלו למחר בשבת אם רצה לאוכלו משום דמשתמש באילן ואפילו הכי קני ליה עירוב בין השמשות דכיון דשמוש אילן שבות דרבנן הוא לא גזרו עליו בין השמשות ואי הוה בעי למשקליה ההיא שעתא מצי שקיל כל איסור שבת ויו"ט דהוי מדרבנן קרי שבות:
בתוך ג' - הניח עירובו באילן למטה משלשה סמוך לקרקע:
מותר ליטלו - בשבת דכל למטה משלשה אפילו באילן לא גזרו עליו דהוי כארעא סמיכתא והכי נמי תנן בפרק בתרא (דף צט:) היו שרשיו גבוהין מן הארץ ג' לא ישב עליהן:
נתנו בכלכלה כו' אפילו למעלה מעשרה עירובו עירוב - לקמן מפרש בשאין האילן רחב ד'. ואסור ליטלו לא גרסינן. דאי גרסינן אמאי מתמה לקמן אדרבנן ואמר לימא קא סברי רבנן צדדין אסורין ואדרבי לא מתמה ומשום דקיימי רבנן עליה ואמרין כל מקום שאסור ליטלו כו' לפיכך נכתב בספרים ואי גרסינן ליה טעמא משום דקסבר צדדין אסורין:
אילימא אסיפא - דקאמר רבי נתנו בכלכלה עירובו עירוב ואמרי ליה רבנן הואיל וסוף סוף אסור ליטלו בשבת משום שימוש אילן אין עירובו עירוב דגזרו על השבות בין השמשות:
נימא קסברי רבנן צדדין דאילן אסורין - כגון הכא דאינו משתמש באילן עצמו אי הוה שקיל לעירובו אפילו בשבת בכלכלה הוא דמשתמש שהוא צידי אילן ופלוגתא היא בפרק מי שהחשיך (שבת קנד, ב) איכא למ"ד אסור ואיכא למ"ד מותר והשתא נימא מהכא צדדין אסורין וניהוי ההוא דשרי כיחיד במקום רבים ותיהוי הך מתניתא סייעתא למאי דפסקינן התם הלכתא צדדין אסורים:
אלא ארישא - קיימי רבנן דקאמר רבי נתנו באילן למטה מעשרה עירובו עירוב ואסור ליטלו ואמרי ליה רבנן אע"ג דהוא ועירובו ברה"ר כיון דאסור ליטלו בשבת משום אילן אסור ליטלו בין השמשות שהוא ספק ואין עירובו עירוב:
אי דלית ביה ארבעה - רוחב:
מקום פטור הוא - דכל פחות מרוחב ד' קי"ל ביציאות השבת דלא הוי רשות בפני עצמו ובטל אצל רה"ר ואצל רה"י אם עומד ביניהן כדאמרינן (שבת ו, א) עומד אדם על האסקופה נוטל מן העני ונותן לו מבעל הבית ונותן לו ואפילו איסורא דרבנן ליכא והכא כי נתנו למעלה מעשרה לאו ברה"י הוא ואמאי אין עירובו עירוב הרי יכול ליטלו לרשות הרבים:
ואי דאית ביה ד' - ומשום הכי קאסר ליה רישא סיפא אמאי מהני ליה כלכלה הא רשות היחיד הוא ואסור:
רישא דאית ביה ד' - ומשום הכי למעלה מי' אין עירובו עירוב דהוא ברה"ר ועירובו ברה"י:
סיפא דלית בה ד' - ומשום הכי לאו רה"י היא וכלכלה דנקט משום דרבי סבר לה כר' יהודה דאמר עירוב המונח למעלה מי' לא הוי עירוב ואפילו נתכוין לשבות למעלה אלא א"כ מונח על גבי מקום ארבעה הלכך אי לאו כלכלה ליכא עירוב על גבי מקום ארבעה אלא כלכלה משלימתו לארבעה:
תוספות
[עריכה]
דהדר זקיף. וא"ת והיכי חשיב למעלה מעשרה רה"י הא גדיים בוקעין בו תחתיו ואפילו ר' יוסי בר' יהודה לא שרי אלא בהדרן מחיצות וי"ל דמיירי כגון שסתום תחת הזקיפה דלא מצי בקעי אי נמי כגון שיש גובה י' באותו זקיפה דחשיב רה"י אע"ג דגדיים בוקעין כמו עגלות כדאמר בהזורק (דף צח.) דהוי רה"י אע"ג דתחתיהן הוי רה"ר:
והא אי בעי מייתי לה דרך עליו. פ"ה דיכול לעלות באילן עד למעלה מעשרה וליטלו דהא כל האילן מעשרה ולמעלה רה"י ויביאנו אצלו למקום שביתתו יש סבורים שר"ל שגם האויר שהוא למעלה מי' אפילו כנגד הנטייה שהיתה פחותה מי' הוי רה"י ולא עלה זה על דעת רש"י דלא הוי רה"י אלא כרמלית ומה שפירש ויביאנו למקום שביתתו אין לומר דהיינו לעיקרו של אילן דהא רה"ר גמורה ואע"ג דד' אמותיו חשבינן כרה"י היינו דוקא למהוי הוא ועירובו במקום אחד אבל להתיר להביא שם מרה"י או לאסור מרה"ר שם לא חשיב רה"י דהא לית ליה מחיצות ולא חלק רשות ומשני כשרבים מכתפים עליו על נטיית הנוף הנמוכה מי' דהוי רה"ר כדעולא וקיימא לן במושיט מרה"י לרה"י דרך אויר רה"ר אפילו למעלה מעשרה חייב דתנן בהזורק (דף צו.) היו שתיהן בדיוטא אחת הזורק פטור והמושיט חייב שכך היתה עבודת הלוים ונראה דלאו מושיט הוא אלא מעביר את העירוב רחוק חוץ לד' אמות וחייב אפילו זה כנגד זה כדאי' בהזורק (דף צז.) א"ר אלעזר המוציא משוי למעלה מעשרה חייב שכן משא בני קהת ומקום עקירתו והנחתו הוי רה"י וקשה אכתי אי בעי זריק ליה עד נגד מקום השביתה דזורק פטור ור"י מפרש והא אי בעי מייתי ליה דרך עליו היינו שיניחנו על הנטייה שהיא כרמלית ויחזור ויביאנו לעיקרו של אילן שהוא מקום שביתתו ממש ומשני כשרבים מכתפין עליו דהשתא לא מצי מנח ליה על נטייה דהוי מוציא מרה"י לרה"ר והואיל ואי בעי זריק ליה עד נגד מקום השביתה ליכא למימר דכי זריק ליה נמי אכתי לא הוי עירוב אלא משום דד' אמות חשיבי רה"י ועולה עד לרקיע וכולי האי וודאי לא אמרינן הואיל אך קשה דאכתי משכחת לה דאינו חייב כגון בזה עוקר וזה מניח אי נמי דכי מטי ליה עד מקום הנטייה יניח על ידו או על כתיפו למעלה מי' דהא דמחייב בהזורק מעביר למעלה מעשרה היינו דוקא בדלא נח למעלה מעשרה דהכי מוקי לה ההיא דפ"ק דשבת (דף ח:) גבי אסקופה דאם נטל ונתן שלשתן פטורין ופריך נימא תהוי תיובתא דרבא דאמר המעביר חפץ כו' ומשני התם לא נח הכא נח ונראה לי דבכל הנהו כיון דבקל יבא לידי איסור דאורייתא אפילו רבי מודה דגזרו עליו בין השמשות כדאמרינן לקמן (דף לד:) גבי קנה דרכיך דגזר שמא יקטום:
אי דאית ביה ארבעה כי נתנו בכלכלה מאי הוי. דכיון דהאילן רשות היחיד הויא ליה כלכלה חורי רה"י ובחורי רשות היחיד אין לחוש אם גדיים בוקעים בו:
וכלכלה משלימתו לד'. פירש"י אף על גב דבראשו הוי ד' לא הוי רה"י הואיל ואין בתחתיו רוחב ד' ולא הוי רה"י אלא אם כן מתחיל להיות רחב ארבעה בתוך ג' הסמוכין לארץ ולא נראה דבשלהי פ' הזורק (שבת קא, א) אמר עמוד גבוה י' ובראשו רחב ארבע אם למטה רוחב כותל שלשה זרק ונח על גביו חייב כיון דרוחב שלשה לא בקעי גדיים וצריך לומר באין בתחתיתו ג':
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/עירובין/פרק ג (עריכה)
סו א מיי' פי"ד מהל' שבת הלכה ח', סמג לאוין סה, טור ושו"ע או"ח סי' שמ"ה סעיף י':
ראשונים נוספים
ומאי למעלה ומאי למטה דהדר זקיף אי הוי למטה מעשרה טפחים עירובו עירוב למעלה מעשרה טפחי' אין עירובו עירוב. דהוא במקום (אחד) [אחר]. ועירובו במקום אחד.
ואמרינן והא אי בעי מייתי ליה דרך עליו. פי' עליו על גופו של אדם. ובן עזאי דאמר מהלך כעומד דמי וי"א הא לא אפשר דגרסינן בהמוצא תפילין לימא הוי תיובתא דרבא דאמר המעביר חפץ מתחלת ד' לסוף ד' והעבירו דרך עליו וכו' ופי' עליו על כפיפתו של אילן.
כשרבים מכתפין עליו. וכדעולא דאמר עמוד ט' ברה"ר ורבים מכתפין עליו וזרק ונח ע"ג חייב.
מאי רבי ומאי רבנן דתניא נתנו באילן (אפילו) למעלה מעשרה טפחים [אין] עירובו עירוב למטה מעשרה טפחים עירובו עירוב ואסור לטלטלו.
נתנו בכלכלה ותלאו באילן אפי' למעל' מעשרה טפחים עירובו עירוב ואסור לטלטלו דברי רבי וחכ"א כל מקום שאסור לטלטלו אין עירובו עירוב.
רבנן אהייא אי נימא אסיפא אנתנו בכלכלה נימא רבנן סברי צדדין אסורין להשתמש בהן שהכלכלה התלויה באילן בצידי האילן היא ואע"ג דגרסינן בסוף שבת והלכתא צדדין אסורין ה"מ בשבת עצמה אבל בין השמשות לא גזרו בהו רבנן בצדדין איסורא אלא ארישא נתנו על האילן עצמו היכי דמי אי דלית ביה רוחב ד' טפחים פחות מד' טפחים מקום פטור הוא ואי דאית ביה ד' אמות כו' ופירשה רבינא [רישא] דאית ביה ד"ט סיפא דלית ביה ד' טפחים וכלכלה משלימתו לד' טפחים ור' סבר לה כר' יהוד' דאמר בעינן עירוב ע"ג מקום (פטור) ד' וליכ' ד' טפחים (לא) .
בשרבים מכתפין עליו: וכי מייתי ליה מלמעלה מעשרה דרך אוירה של נטייה, עובר באויר רשות הרבים, וקיימא לן במושיט מרשות היחיד לרשות היחיד דרך אויר רשות הרבים אפילו מלמעלה לעשרה חייב, דתנן בהזורק (שבת צו, א) היו שתיהן בדיוטא אחת הזורק פטור והמושיט חייב שכך היתה עבודת הלוים, כך פירש"י ז"ל. ותמיהה לי דהא מושיט בכי הא ליכא, דכולהו מלאכות ממשכן גמרינן להו, וקרשים מונחים היו מעגלה לעגלה וכשמושיטין אותן לא היו מוציאין אותן לגמרי מעגלה זו ונותנין על זו, והלכך אין הושטה עד שיהא מושיט מרה"י לרה"י דרך אויר רשות הרבים ראש המושט מונח ברשות היחיד זו וראשו אחר ברשות היחיד השני ואמצעיתו תלוי באויר רשות הרבים ומושיט כשמו. אבל בעוקר מרשות היחיד זו ומניח ברה"י זו ורה"ר באמצע, אין זה מושיט אלא מוציא מרשות היחיד לרשות היחיד באויר רשות הרבים ופטור.
ותדע לך מדבעא מיניה רבא מרב נחמן בריש פרק קמא דשבת (ד, א) הוציא ידו מלאה פירות מהו להחזירה לאותה חצר, אמר ליה מותר, לחצר אחרת מאי, אמר ליה אסור, כלומר: מדרבנן, ומאי שנא, אמר ליה התם אתעבידא מחשבתו הכא לא אתעבידא מחשבתו. ואם איתא מאי קאמר רבא מאי שנא, שניא ושניא דהכא שאני דקא מפיק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע והוי ליה מושיט וחייב ואפילו דבר תורה, דהתם לא קאמר דוקא בשתי דיוטות דאם איתא הוי לה לרב למימר אי בשתי דיוטות מאי שנא. אלא ודאי בין הכי ובין הכי לאו מושיט הוא אלא מוציא, ואין לך מוציא חייב אלא מוציא מרשות היחיד לרה"ר ובעוקר ומניח מרשות לרשות.
ועוד דתנן לקמן בפרק המוצא תפילין (שבת צט, ב) בור ברשות הרבים וחולייתו גבוה עשרה טפחים חלון שעל גביו ממלאין הימנו בשבת, אשפה ברה"ר גבוה עשרה טפחים חלון שעל גביו שופכין לתוכה מים בשבת. ואוקימנא בגמרא במופלגת מן הכותל בארבעה, וטעמא דיש בחולייתה עשרה הא אין בחולייתה עשרה מטלטל מרה"י לרה"י דרך רשות הרבים, ומכל מקום בגבוהה עשרה שרי. ועוד דהא בירושלמי גרסינן במסכת שבת (פי"א, ה"ב) דבכל מלאכות דשבת אחד שעשאה חייב שנים שעשאוה פטורין, ובהושטה שנים שעשאוה חייבין אחד שעשאה פטור, דדומיא דדגלי מדבר בעינן שההושטה על ידי שנים היתה. ואפילו העביר זה עירובו מרשות היחיד זה למקום שביתתו ועבר דרך רשות הרבים מסתבר שהוא פטור, שאין לך מעביר חייב אלא מעביר ארבע אמות ברשות הרבים ובעוקר מתחילת ארבע ומניח לסוף ארבע, הא בעוקר מרשות היחיד ומניח ברשות היחיד אע"פ שעבר דרך רה"ר אין זה מעביר ואינו חייב. שאם כן כשם ששנינו במשנת הזורק (שבת צו, א) המושיט מרשות היחיד לרשות היחיד וכן הזורק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע לדעת ר' עקיבא שהוא מחייב, היה להם לשנות ג"כ המוציא מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע שהוא חייב, שהוא חידוש שלא שמענו בשום מקום במשנתינו שיהא מעביר מרשות היחיד לרשות היחיד חייב.
והא דתניא בפרק הזורק בראשו (שם צז, א) מרשות היחיד לרשות היחיד ועבר ברשות הרבים עצמה ר' עקיבא מחייב וחכמים פוטרין, ואמרינן עלה מדקתני ברשות הרבים עצמה אלמא למטה מעשרה טפחים היא, ובמאי אילימא במעביר למטה הוא דמחייב למעלה מעשרה לא מחייב, והאמר ר' אלעזר המוציא משוי על כתפו למעלה מעשרה טפחים חייב שכן משא בני קהת, דמשמע מהכא דמעביר מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים חייב וילפינן לה ממשא בני קהת. ומסתברא דהתם לא בדוקא קאמר, אלא לכשתמצא לומר קאמר, כלומר: לכשתמצא לומר דבמעביר כי הא מיחייב ר' עקיבא משום דמהלך כעומד דמי וכבן עזאי ומחייב שתים קאמר אחת משום מוציא מרה"י לרשות הרבים ואחת משום מכניס מרשות הרבים לרשות היחיד, אם כן אפילו למעלה מעשרה נמי, דמעביר או מוציא (כל) [ב]גופו למעלה כלמטה דילפינן ממשא בני קהת, ולא שיהא משא בני קהת מרשות היחיד לרשות היחיד, שהרי עבודת הקודש עליהם ונושאי המקדש היו ואינן נכנסין לפנים לישא המקדש עד שאהרן ובניו פורקין את המשכן, וכדכתיב (במדבר ד, יט) וזאת עשו להם וחיו ולא ימותו וגו' ולא יבואו לראות כבלע את הקודש וגו'. וכשהיו חונין בחוץ היו מניחין, ואהרן ובניו היו מכניסין בפנים הקודש וכליו, ומחנה לויה רה"ר היה וכדאמרינן בריש פרק הזורק (שם צו, ב), ולא יליף ר' אלעזר ממשא בני קהת אלא דלמעלה כלמטה.
ותדע לך שאילו כולה מילתא היה יליף ממשא בני קהת, אם כן לא לחייב במוציא למעלה מעשרה מרשות היחיד לרשות הרבים, שהרי בני קהת מרשות הרבים לרשות הרבים היה, וכל מלאכות דשבת דילפינן ממשכן בדוקא ילפינן, דאי לא תימא הכי מושיט מרשות היחיד לרשות הרבים יהא חייב. אלא בדוקא ילפינן מרשות היחיד לרשות היחיד דרך אויר רשות הרבים, והכא נמי מאי שנא. אלא ודאי לא ילפינן ממשא בני קהת אלא דלמעלה כלמטה. וכשיטה הזאת ג"כ כתבתי במקומה בפרק הזורק (שם צז, א ד"ה ובמאי), וכן נראה שסובר שם הרמב"ן שהמעביר מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים פטור.
ותדע לך עוד דאם לא כן, כי אקשיה התם אילימא במעביר למטה הוא דמחייב למעלה לא מחייב והאמר ר' אלעזר וכו', הוי ליה לאקשויי נמי אחכמים דפוטרין, ולימא ותו חכמים פוטרין והאמר ר' אלעזר וכו' שכן היה משא בני קהת, אלא ודאי כדאמרן כך נראה לי. אע"פ שראיתי כאן לרבותינו בעלי התוס' שהן מחייבין וסמכו על אותה שבפרק הזורק (שם צו, א), ומה שנראה לי כתבתי.
ולענין שמעתין מסתברא דהכא אפילו במעביר דרך נטיה ליכא אלא שבות, לכשתמצא לומר דארבע אמות שלו הוי רשות היחיד. וא"ת אם כן מאי קא משני בשרבים מכתפין עליו, כי מכתפי נמי מאי הוי [הא] ליכא אלא שבות. איכא למימר דקים להו דאיכא שבותין שהן קרובין לבא לידי איסורא דאורייתא, דאפילו בעירוב לא שרי רבי. ותדע לך דהא הכא אי בעי זריק מלמעלה לתוך ד' אמות, ובכי האי ליכא אלא שבות בין לרב בין לשמואל דפליגי במי שיש לו שני בתים בשני צידי רשות הרבים אם זורק מזו לזו אם לאו, כדאיתא בשבת פרק הזורק (צז, א) ובמכלתין בפרק כיצד משתתפין (פה, ב). אלא דע"כ אית לן למימר דלא כל שבות שרי רבי אפי' לגבי עירוב. וכן נמי משמע לקמן [גבי] נתנו בראש הקנה.
נתנו בכלכלה למעלה מעשרה טפחים עירובו עירוב ואסור ליטלו דברי רבי: הכי גרסינן בכל הספרים. ורש"י ז"ל כתב דלא גרסינן ליה, דאי גרסינן אמאי קא מתמה לקמן אדרבנן (ואמאי) [ואמר] לימא קסברי רבנן צדדין אסורין ואדרבי לא קא מתמה, ומשום דקיימי רבנן עליה ואמרי כל מקום שאסור ליטלו לפיכך נכתב בספרים כך כתב רש"י ז"ל בחד לישנא. ור"ח ז"ל פי' דכי אקשינן לימא קסברי רבנן צדדין אסורין, לאו משום דקתני אסור ליטלו קאמרינן אלא משום דאמרי אין עירובו עירוב, כלומר: מדקאמרי רבנן דכל מקום שאסור ליטלו בשבת אין עירובו עירוב, אלמא קסברי דצדדין אסורין אפילו בבין השמשות, והא לא אשכחן מאן דאמר הכין. דאע"ג דגרסינן בשבת (קנה, א) והלכתא צדדין אסורין, הני מילי בשבת עצמה אבל בין השמשות לא גזרו בצדדין. וזה עיקר ונכון ואין צריך למחוק גירסת הספרים. וגם בתוספות מצאתי כן.
וכלכלה משלימתו לארבעה: וא"ת מאי דוחקיה דאוקמה בכלכלה דלית בה ארבעה ואיצטריך לאוקומי (לקמן בע"ב) לרבי כר' מאיר דאית ליה חוקקין להשלים, לוקמה בכלכלה דאית בה ארבעה, וא"ת משום דהויא רשות היחיד, לא היא, דהא איכא תחתיה בקיעת גדיים. יש לומר דאי ברחבה ארבעה מאי קא משמע לן פשיטא דעירובו עירוב. ואי משום דקא משמע לן דאסור ליטלו משום דצדדין אסורין, אמאי אשמעינן הכא לישמעינן בעלמא, דהא לגבי עירוב לא מעלה ולא מוריד. אבל השתא אשמעינן דלגבי עירוב דבעינן הנחה על גבי מקום ארבעה, כי איכא כלכלה דלית בה ארבעה ותלויה באילן כי מנח בה עירובו, עירובו עירוב דחוקקין להשלים.
ואם תאמר האי כלכלה דקיימא היכא, אי סמוך לגבו של אילן בפחות משלשה, כל פחות משלשה כלבוד דמי ואפילו בלא חוקקין סגי לה. ואי בלמטה משלשה, כי אית ביה באילן ארבעה אמאי לא, דהא למטה משלשה לאו חורי רשות היחיד היא. והעמידוהו בתוס' כגון שפי הכלכלה שוה לגבי האילן ומשום הכי הוי חורי רה"י, וכיון דעירוב מונח בשוליה ליכא מקום ארבעה אלא בשרואין שיש בו כדי לחוק.
ומאי למעלה ומאי למעה: פי' דודאי באילן זקף שייך לומר למעל' ולמט' שהרי יש בו מעל' ומט' אבל באילן שהו' כפוף ונוט' והדבר מונח כפוף הנטי' לא שייך באות' נטי' מעלה ומטה ולא שייך בה אלא גבוה ונמוך והכי ה"ל למימר אם הוא גבוה עשרה אין עירובו עירוב ואם נמוך הוי עירוב. ופרקי' דהדר זקיף כלומ' כי הנוף ההוא אחר שנכפף חוזר ונזקף והרי זה כצור' למד כגון זה 
מי' ולמעל' מעשרה דקתני שהניחו בראש הזקיפה ומיירי שיש בזקיפה ההיא בעצמה גובה עשרה ובהכי הוי רשות היחיד שאם לא כן אין האויר שתחתיו משלימו לעשרה דהויא לה בקיעת גדים ולא אמרי' גוד אחית מחיצתה אלא א"כ יש שם באותו אויר אבנים או קוצים דמבטלי בקיעת גדיים ממנה. ואם יש בעצמה של מחיצה עשרה טפחי' תו לא חיישי' לבקיע' גדיים שתחתיו שאין אנו צריכין לומר כאן גוד אחית מחיצתא והוה ליה כבית בנוי ע"ג עמודים ברשות הרבים שהוא רשות היחיד גמורה וזה ברור וכן פרשו בתוס' והאי איבעי מייתי ליה דרך עליו פרש"י ז"ל כיון שהנותן את עירובו יש לו ד' אמות כי הוי עירובו חוץ לד' אמות שלו וגם למעלה מעשרה טפחים למה אינו עירוב דהא אכתי מצי מייתי ליה למקום שביתתו דרך אוירא של אותה נטיה וקא מייתי מרשות היחיד לרשות היחיד דרך אויר כרמלית דליכא אלא שבות בעלמא שלא גזרו עליו בין השמשות אליבא דר' דאוקמא מתני' כוותיה ופרק' בשרבים מכתפין עליו: פי' שהנטיה ההיא אינה כרמלית כדקס"ד אלא רשות הרבים גמורה הילכך כי מייתי ליה דרך עליו הוה ליה מושיט מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים שהיא מלאכה מן התורה ואע"פ שמניחו למעלה מעשרה והרי לפ' בפ' הזורק מן העגלות שהן בדיוטא אחת. וא"ת מ"מ אכתי מצי זריק ליה וליכא אלא שבות דרבנן וכדתנן התם המושיט חייב והזורק פטור: י"ל דשבות כזה לא התיר ר' דילמא זריק ליה לרשות הרבים שבנתים דאיכא איסור תורה: וקשה על פי' זה הכא דכה"ג שהוא מביאו ברגליו מרשות היחיד לרשות היחיד אינו מושיט אלא מעביר מרשות היחיד לרשות היחיד ועוד שהמושיט הוא שנותן מרשות שעומד בו לרשות שחבירו עומד שם ולא שנוטל מחבירו ומביא לרשותו ועוד דבירוש' מפ' שאין המושיט חייב אלא כשהנותן לחבירו וכן אמר שם כי משונה מלאכה זו מכל שאר מלאכו' דשאר מלאכו' דשבת יחיד שעשא' חייב ושני' שעשאוה פטורין ובהושטה שנים שעשאוה חייבי' אחד שעשאה פטור שכן היתה ההושטה בעגלות ע"י שנים ור"י ז"ל פי' דהכא ה"ק דכיון שרבים מכתפין עליו ה"ל מעביר מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים שהוא חייב מן התורה ואע"פ שהעבירו דרך עליו דהכי אמרי' פי' הזורק תניא מרשו' היחיד לרשו' היחיד ועברה ברשות הרבים עצמה ר' עקיבא מחייב וחכמים פוטרין ואמרינן עלה מדקתני ברשות הרבים עצמה אלמא למטה מעשרה היא:
ובמאי אלימא במעביר למטה הוא דמחייב למעלה מעשרה טפחי' לא מחייב והא אמר ר' אלעזר המוציא משא על כתפו למעלה מעשרה טפחים חייב שכן משא בני קהת וא"ת נהי דבמעביר איכא איסור תורה דהא (תניא) זריק ליה מרשות לרשות שהוא פטור. י"ל כדכתיב' לעיל דבשבות כזה לא התיר ר': ועדיין אין שטה זו נכונה לפי מה שביררנו בפ' הזורק דכי אמרי' התם שהמעביר מרשו' היחיד לרשו' היחיד דרך רשות הרבים חייב היינו לר' עקיבא שהוא סובר דמהלך כעומד דמי: אבל לרבנן פטור שלא מצינ' מלאכה כזו במשכן כי משא בני קהת ברשות הרבי' היתה שאינה נכנסין לפנים לשאת המקדש עד שאהרן ובניו פוסקין ומוציאין לחוץ למחנ' לויה וכדכתב ולא יבאו לראו' כבלע את הקדש וגו': ותדע דלא אשתמיט תנא בשום דוכתא למתנ' שהמעביר מרשות היחיד דרך רשות הרבים חייב כמו ששנינו המושיט והמכניס והמוציא מרשות היחיד לרשות הרבים או הזורק: וכן יש לפ' לפי שטה זו דבמעביר כזה אע"פ שאין בו איסור תורה ואינו אלא משום שבות הרי הוא דומה למלאכה של תורה: ועוד דדילמא נייח ברשות הרבי' וחייב משום מכניס ומוצא ושבות כזה לא התיר ר' וכעין שאמרנו לעלין הזריקה:
ויש לר"י ז"ל בשמועה זה שטה אחרת דכי אמרי' דמיירי' באילן הנוטה חוץ לד' אמות הכי קאמרי' דכיון שוב אין לומר שהנותן את עירבו יש לו ד' אמות שלא אמר רבא אלא כשהוא ועירובו במקום אחד: והא דפרכי' והא אי בעי מייתי ליה בדרך עליו ולא באוירא של נטיה דא"כ מאי קושיא דהא ה"ל מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים דרך סטיו שהוא חייב לרבנן דהא אין לו לזה ד' אמות כדי שיהא מקומו חשוב כרשות היחיד אפי' מדרבנן: אלא הכי פרכי' דאי בעי מייתי ליה דרך נטיה עצמה דמנח ליה בגופה של נטיה דקס"ד דהויא כרמלית וקי"ל שהמוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו ונח בסטיו שהוא פטור לדברי הכל ופרקי' בשרבים מכתפין עליו דכי מנח ליה באותה נטיה ברשות הרבים הוא דמנח ליה וה"ל מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים ולהאי שטתא ליכא למקשי כדקשיא לן לעיל דהא מצי זריק למקום שביתתו דלהאי שיטתא כי זריק מרשות היחיד לרשות הרבים קא זריק ומיהו עדיין יש להקשו' דהא מצי מייתי להו דרך עליו למקו' שביתתו כשיגביה ידו למעלה מעשרה שהוא מקום פטור: ותירץ ר"י ז"ל דשבות כזה לא התיר ר' כיון שאם מביא ידו למטה מעשרה יש איסור תורה. ואין צריך לכך אלא כמו שתרץ הר"ם בר' שניאור ז"ל דכי היכי דאמר ר' אלעזר שהמעביר משוי על כתפו למעלה מעשרה חייב שכן משא בני קהת ה"ה למוציא מרשות היחיד לרשות הרבים שאע"פ שהוציאו למעלה מעשרה טפחים חייב ואפי' עומד לפוש דלא שייך מקום פטור בדבר שהוא מונח בגופו של אדם או בידיו שרגליו בארץ כי מה שמונח בידו או בגופו למעלה הרי הוא כמונח למטה בין רגליו וכשעומד לפוש ה"ל כאלו מניחו בקרקע לא עשו למעלה מעשרה ברשו' הרבים שיהא מקום פטור אלא במה שאינו בידי אדם בכגון וכיוצא בו שאינו רחב ד' אי נמי כעין ההי' שמעת' דכורת דבפ"ק דשבת ושטה זו הי' המחורת בעיני יותר.
מאי ר' ומאי ר' עקיבא דתניא נתנו באילן למעלה מעשרה אין עירובו עירוב ואליבא דרבא אתיא כשהוא חוץ לעבורה של עיר ובאילן הנוטע חוץ לד' אמות ורבים מכתפין עליו וכדפרישנא למתני' למעט' מעשר' טפחי' עירובו עירוב ואסור ליטלו פי' אפי' בבין השמשו' שלא התיר ר' אלא לומר רואין כאלו הוא מותר וכדפרש"י לעיל בתוך ג' מותר ליטלו פי' ואפי' בשבת עצמה שלא אסרו להשתמש במחובר מג' טפחים ולמעלה שאינו כארעא סמיכתא.
נתנו ותלאו' באילן אפי' למעלה מעשרה טפחים עירובו עירוב וטעמ' מפרש בסמוך: ואית דגרסי' אסור ליטלו דברי ר' אבל רש"י ז"ל כת' דלא גרסי' לי' דא"כ אמאי קא מתמה בסמוך לימא קסברי רבנן צדדין אסורין ולא מתמה הכא עליה דר' אלא ודאי לא גרסי' ליה ומשום דקיימי רבנן אסורין עליה ואמרי כל מקום שאסור ליטלו נראה להם דר' קאמר אסור ליטלו ולפי' כתבוהו בספרים: ואין צריך למחוק הגרס' דהא לא מתמה עליה דר' משום דמדרבנן קשיא טפי למאן דסבר התם בפ' מי שהחשיך דצדדין מותרין ותו דכיון דעל מימר דרבנן דייקי' נקטי' לרבנן בלחוד: וגרס' ר"ח ז"ל ורוב הגאונים ז"ל גרסי' ליה ומפרש"י דכי אתמהי' בסמוך לימא קסברי רבנן צדדין אסורין לאו משום דאמרי כל מקום שאסור ליטלו: אלא משום דאמרי אין עירובו עירוב דאלמ' לדידהו צדדין אסורין אפי' בבין השמשות ולפי' אין עירובי עירוב דלא מצי שקיל ליה בבין השמשו' והא לא אשכחן מאן דאס' צדדין אלא בשב' עצמה אבל לא בבין השמשו':
אלא ארישא: פי' דקתני דלמטה מעשרה עירובו עירוב ועלה אמרי' רבנן דכיון שאסור ליטלו משם הן מפני שהוא כרמלית הן מפני שאסור להשתמש באילן אין עירובו עירוב דאפי' בין השמשו' גזרו חכמים משום שבות גם לענין עירוב: האי אילן ה"ד אי דלית ביה ד' טפחים ברוחב מקום פטור הוא פי' ולמעלה מעשרה למה אין עירובו עירוב ואי דאית ביה באילן רחב ד' טפחים כי נתנו בכלכלה מאי הוי פי' דנהי דכלכלה גופה לא חשיבא רשות היחיד דהא לית בגופה גובה עשרה טפחים ויש תחתיה בקיעת הגדיים מ"מ כיון דאילן עצמו גובה עשרה טפחים ורחב ד' הוי רשות היחיד כדאי' בפר"ק דשבת:
אמר רבינא רישא דמתנית' בדלית ביה באילן ד' טפחי' וסיפא דלית ד' וכלכלה שצמותי לד': פי' וכיון שאין באילן ד' טפחי' למהוי רשות היחיד תו לא חשיבת כלכלה חורי רשות היחיד ור' סבר לה כר"מ דאמר חוקקין להשלים פי' ורואין כאלו נחקק באילן להשלים לכלכלה לד' טפחים ואמאי בעי חקיקה להשלימה לד' משום דסבר לה כר' יהודה דאמר בעי' עירוב ע"ג מקום ארבע' טפחים ואי לא לא הוי עירוב ולפי' אמר בסיפא עירובו עירוב דאי משום מקום ד' הא איכא ואי משום דבעי' הוא ועירובו במקום א' הא איכא בהא לא חשיבא כלכלה גופה רשות היחיד כיון דלית ביה בגופ' גובה עשר' טפחים ויש תחתי' בקיעת גדיים וכדאמרי' בפ' הזורק גבי ביצאתם דמישן. וכן פרש"י ז"ל בכאן א"נ טעמא דפר"ח ז"ל דלית לר' חוקקין להשלים אלא לענין דלהוי מקום ד' טפחים בהו מדרבנן אבל לא לשוייה רשות היחיד מדאורייתא דלגבי ההיא כרבנן סב' ליה דלית להו חוקקין להשלים:
מהדורא תנינא:
פיסקא נתנו באילן והא אי בעי מייתי ליה דרך עליו פי' אע"פ שהניחו למעלה מעשרה בההוא דהדר וזקיף והא עירוב דמצי לאתויי במקום שביתתו דרך עליו שלא יעמוד ברה"ר ויטלנו ויביאנו אצלו אלא ירגגרנו על גבי הנוף שאינו גבוה י' והוא כרמלית עד שיביאנו למקום שביתתו שהוא תחת האילן והמורה שפירש שעילה באילן ויטלנו אינו נ"ל שאין הלשון מוכיח כן:
בכלכלה ותלאו באילן אפילו בלמעלה מי' טפחים עירובו עירוב ואסור ליטלו כתב המורה דל"ג ואסור ליטלו דאי גרסי' ליה אמאי קמתמה לקמן אדרבנן ואמר לימא קסברי רבנן צדדין אסורין ואדר' לא קמתמה ונ"ל דגרבינן ליה והא דקא מתמה ארבנן ואל אר' משום דקיי"ל הלכה כרבים מש"ה מהדר למיפשט מרבנן ולא ערבי ואדרבה אי לא הוה גרס במילתי' דר' ואסור ליטלו דמי אמר לנו עדיין שאסור ליטלו אם הם סוברים כך הכי הו"ל למיתני וחכמים אומרים אינו עירוב מפני שאסור ליטלו השתא דתניא כל שאסור ליטלו משמע דשנה ר' שאסור ליטלו ואפ"ה הוי עירוב וחכמים משיבים לו כל מקום שאסור ליטלו אינו עירוב:
מתוך: מאירי על הש"ס/עירובין/פרק ג (עריכה)
נתנו לעירוב זה באילן בתוך שלשה לארץ עירוב [עירוב] שהרי הוא ועירובו ברשות הרבים ומותר ליטלו. שכל מקום פטור בטל הוא אצל רשות הרבים ואצל רשות היחיד. נתנו בכלכלה ונתן את הכלכלה בגוף האילן אם האילן רחב ארבעה והכלכלה למעלה מעשרה אין עירובו עירוב ואעפ"י שאפשר להטותה מעט להביא ראשה האחד לתוך עשרה ואם אין האילן רחב אע"פ שהכלכלה משלימתו לארבעה או שהכלכלה בפני עצמה רחבה ארבעה עירובו עירוב שאין רואין עובי הכלכלה כמצורף בעובי האילן שאין חוקקין להשלים ומשום כלכלה אינו נידון רשות היחיד שאין רחב ארבעה על פני כלו [ואין] רשות היחיד אלא אם כן רחב ארבעה שלו מתחיל בתוך שלשה לקרקע כמו שהתבאר בהזורק. ואעפ"י שזה משתמש בצדדין וצדדין אסורין כמו שביארנו באחרון של שבת. כבר ביארנו שכל שהוא משום שבות לא גזרו עליו וזה [שהזכירו כאן] לימא סברי רבנן צדדין אסורין לא היה אלא מפני שהיה סובר שאף רבנן מתירין אותו בין השמשות שתשמיש של צדדין באילן קל הוא הרבה:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה