ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/יג
שלא נאכיל מן הפסח לישראל מומר לעבודה זרה, שנאמר "כל בן נכר לא יאכל בו" (שמות יב, מג) ובא הפרוש עליו (מכילתא שם): בן ישראל שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים, וכן תרגם אונקלוס.
משרשי מצוה זו כמו שכתוב בשחיטתו, לזכר ניסי מצרים, ועל כן ראוי שלא יאכל בו מומר (משומד). מאחר שאנו עושין אותו לאות ולזכרון שבאנו באותו הזמן לחסות תחת כנפי השכינה ונכנסנו בברית התורה והאמונה, אין ראוי שנאכיל ממנו למי שהוא הפך מזה שיצא מן הכלל וכפר באמונה. ועל כיוצא בזה נאמר בגמרא לפעמים "סברא הוא", כלומר: ואין צריך ראיה אחרת.
ונוהגת בזכרים ונקבות בזמן הבית שיש שם פסח.
ועובר עליה והאכיל ממנו לבן נכר, עובר על לאו. ואין בו מלקות לפי שאין בו מעשה.