סידור בית יעקב (עמדין)/סדר עבודת כל יום
ונכון לומר רבון זה אחר איזהו. ולא יצטרך לומר יהי רצון שבין המשניות
רבון העולמים. אתה צויתנו להקריב קרבן התמיד במועדו. ולהיות כהנים בעבודתם ולוים בדוכנם וישראל במעמדם. ועתה בעונותינו חרב בית המקדש ובוטל התמיד. ואין לנו לא כהן בעבודתו. ולא לוי בדוכנו ולא ישראל במעמדו. ואתה אמרת ונשלמה פרים שפתינו. לכן יהי רצון מלפניך יי אלהינו ואלהי אבותינו שיהא אמירה זו חשוב ומקובל ומרוצה לפניך. כאילו ערכנו המערכה גדולה ומערכה שניה של קטורת. וכאילו סדרנו שני גזירי עצים. וכאילו קיימנו מצות דישון מזבח הפנימי. וכאילו הקרבנו קרבן התמיד במועדו. וכאלו קיימנו מצות הטבת חמש נרות ומצות הקטורת בזמנו. ומצות הטבת ב' נרות והקרבת האברים והמנחה וחביתין ונסכים (א)
(א) (בשבת ויו"ט ור"ח) - וכאלו הקרבנו קרבנות המוספין. (בשבת) - ובזיכי לבונה. (בשלש רגלים) - וכאילו הקרבנו עולות ראיה ושלמי חגיגה. (ואח"כ יתחיל) - ויהיה חשוב וגו׳. ובערב יום כפור לא יאמר, רק עולה.
(בשבת ויו"ט אין אומרים) וכאילו הקריבו וכו', רק מדלגים עד ויהיה חשוב.
וכאילו הקריבו כל ישראל ואני בכללם. כל מי שנתחייב חטאות ואשמות וקרבנות זבים וזבות ויולדות ועולות חובה וקרבנות תודה ולחמה שנתחייבו בם כל אחד מאתנו עמך בית ישראל. וכאלו הקרבנו בנדר ונדבה עולות ושלמים ותודות ולחמם ומנחתם ונסכיהם. ומנחות ונסכים הבאים בנדבה בפני עצמן (ב). וכאילו הקרבנו בכורי בהמה טהורה ומעשר בהמה טהורה.
(ב) (בע"פ וחוהמ"פ לא יאמר) לא תודות חובה ולא תודות נדבה.
ויהיה חשוב ומקובל ומרוצה לפניך. כאלו הקרבנו הקרבנות האלו בבית המקדש כשהוא על מכונו. ובכהנים כשרים ובלוים כשרים בדוכנן. וכאלו עמדנו על מעמדו. ונאמר: ושחט אתו על ירך המזבח צפנה לפני יי וזרקו בני אהרן הכהנים את דמו על המזבח סביב. ונאמר: זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים:
עזרת כהנים[עריכה]
הוא סדר עבודה דתמיד של שחר. מבורר בעיון עמוק. ומפורש בשלימות רב:
אמר יעקב. בהיות שארז״ל (מנחות קי) כל העוסק בסדר עבודה והקרבה כאילו הקריב. ולא אמרו הקורא הפ׳ בלבד. לא כיונו אלא על ביאורו ע״ד המשנה והתלמוד העוסקים בבירור הלכותיה בשלמות. לכן לא יצאנו י״ח באופן שלם האפשר כי אם בדרן זו שבו נשלמה הכפרה בשפתינו. אבל מטולטלים שביליה של תורה. הלא במשנה בלבד אי אפשר לבוא לתכלית זה. כי מלבד שהיא צריכה ביאור רחב ואין סדר למשנה. עוד היא שנויה במחלוקת וסתירה. כדי לטרוח בהבנתה ולירד לעומקה לאסוקי שמעתא אליבא דהילכחא נגמור גמרא (נוסף על זה לא ירדתי לסוף דעת מסדר המעמדות. כי חלק פרקי מס׳ תמיד לימים. ומאן פלג ליה בדבר שאין בו דין חלוקה. שהרי כל המסכתא בעבודת כל יום היא עסוקה. והיה צריך לשנותה כולה בכל יום, שכולה קשורה ואדוקה). לכן אינו מתברר הדרך המחוור אלא ע״פ מו״מ התלמוד. וגם בזה אם יגענו לא הונח לנו. כי המו״מ הלז רחב ידים מאד ומפוזר ומפורד הרבה. גם הוא חסר הביאור המוכרח. ואם נאמר לסמוך על הקיצור של סדר מערכה דאביי שהנהיגו חכמי הדורות לקובעו בסדר הקרבנות. הנה הוא קצר וצר מאד ובלתי מובן לאחד מאלף. ועל כן בא החסיד בעל סדר היום וסידר הדברים בהרחבה הראויה. אמנם בקצת דבריו לא שוה לי. גם יש בו השמטות. כי נראה שסמך על נוסח ספר הר״מ הרמב"ם המוטעה בהעתקה שהעיר עליו בכ״מ בכסף משנה. שם חטא שו״רה ושעורה נסמן. וקצת דבריו סתומים וקצתן חסרים וקצתן צ״ע וּמִנַּיִן איזה מקומן. ואחריו עמדו ב׳ צנתרות הזהב החכמים השלמים הנח״מים באי״לים שבארץ איטליא וטרחו כמו כן בסדר זה בקונטרס קטן הנקרא עבודת מקדש על שמן. אמנם קצרו וסתמו מאד וגם מקצת דבריהם לא ישרו בעיני לא יכולתי להולמן. וכל אלה הציירים מצאו להם סמנים בס׳ הי״ד להר״מ הקודם במעלה ובזמן. ואני לא צייר ולא אומן. לא נתקררה דעתי כלל במה שתפסו למונח מושלם פסקו של הר״מ כהילכתא למשיחא דלא כמסקנא דידן בסדר אביי הנאמן, שאנו נוהגין לאמרו. ואיך נזכה שטרא לבי תרי? ראיתי ונתון את לבי לברר הדברים בס״ד להשלימן. וקבלתי עלי טורח זה לחדש ההלכה. ע״פ סדר המערכה. בביאור כל חלקי העבודה ופרטיה הלכותיה ומשפטיה לא נעדר דבר בעז״הי. וכל זה בלשון מבואר ושלם היותר אפשרי בחקי ובחק הדרוש המכוון לעבוד עבודה תמה. למען תהיה תורת ה׳ בפינו תמימה. לא יחסר דבר עיקרי. והרי זו דרך ארוכה וקצרה. יפה וברה ושפה ברורה למען ירוץ קורא בו ויבינהו מהרה. ויעלה לרצון להכשיר הכפרה:
כך היתה עבודת כל יום בבית אלהינו. לפני עלות השחר קרא הגבר עמדו כהנים לעבודתכם ולוים לדוכנכם וישראל למעמדכם. שמעו כהני בית אב פשטו בגדי חול טבלו נסתפגו ולבשו בגדי כהונה.
קרוב לעלות השחר בא הממונה פעמים מקריאת הגבר או סמוך לו מלפניו או מלאחריו. ודפק על שער בית המוקד הצפוני הפתוח לחיל. והם פותחין לו ונכנס. נטל המפתח ופתח את הפשפש, נכנס לעזרה ואחיו הכהנים אחריו. נחלקו לשתי כתות ואבוקות של אור בידיהם, אלו מכאן דרך ימין ואלו מכאן דרך שמאל, הגיעו אלה ואלה למקום עושי חביתין, אלו ואלו אומרים שלום הכל שלום. העמידו עושי חביתין שיעשו חבתין.
ומנחת חבתין היא מנחת כהן גדול שמקריב אותה כל יום, מחציתה בבקר ומחציתה בערב. וזה מעשה החבתין. לוקח עשרון סולת וחוצהו במדת חצי עשרון שבמקדש. ולוקח שלשה לוגין שמן (זית) שהם י"ב רביעיות לי"ב חלות, רביעית לכל חלה. ובולל הסולת עם השמן ומשאיר ממנו מעט. אחר כך חולט את הסולת ברותחין ולש מכל חצי עשרון ו' חלות. ואחת אחת היו נעשות. ואופה החלה מעט. אחר כך קולה אותה במחבת בשאר השמן הנשאר מן הרביעית. ואינו מבשל אותה הרבה, שנאמר: "תופיני", "אפוי נא". ומקריב חצי קומץ לבונה עם מחציתה בבוקר. וחצי קומץ עם מחציתה בין הערבים. וכל השני חצאין כליל לאשים.
כל הכהנים שבעזרה שטבלו ולבשו בגדי כהונה ע"י הממונה על המלבוש, באו ועמדו בלשכת הגזית. כמין עלייה גדולה היתה. פייס במזרחה. זקן של בית דין המורה להם סדר הפייסות יושב במערבה. הממונה שעל הפייסות בא לפייס האחד. וזהו ענין הפייס: עמדו כל הכהנים מוקפין בעיגול. והממונה נוטל מצנפת מעל ראש אחד מהם ומחזירה לו מיד, כדי להראות שממנו מתחיל המנין שיסכים עליו, מאה או מאתיים. ואומר להם הצביעו. והם מוציאין אצבעותיהם כל כהן אצבע אחד. ואותו שנשלם המנין בו זוכה לעבודה ראשונה, והוא תורם הדשן מעל המזבח.
מי שזכה לתרום המזבח הלך לבין האולם ולמזבח שבמקצוע מערבית דרומית. אין אדם עמו ולא נר בידו. קדש ידיו ורגליו מן הכיור קודם שיגע בכלי שרת. נטל מחתת הכסף שהיתה נתונה במערבה של כבש במקצוע ועלה לראש המזבח. פינה גחלים אילך ואילך וחתה מן המאוכלות הפנימיות, לא פחות מכדי קומצו ולא יותר ממלא המחתה, וירד למטה. הגיע לרצפה, הפך פניו לצפון. הלך למזרחו של כבש כעשר אמות. צבר הגחלים על הרצפה רחוק מן הכבש ג' טפחים.
ראוהו אחיו שירד. רצו מהרו וקדשו ידיהם ורגליהם. נטלו המגרפות והצנורות ועלו לראש המזבח. כל האיברים ופדרים שלא נתאכלו בלילה מחזירין אותן לצדדי המזבח. אם אין הצדדין מחזיקין, סודרין אותן בכבש כנגד הסובב. החלו מעלין באפר מערכה על גבי תפוח שבאמצע מזבח, פעמים עליו כשלש מאות כור. ומערמת הדשן של תפוח גורפין בפסכתר ומורידין בו האפר למטה. וברגלים לא היו מדשנין אותו מפני שהוא נוי למזבח. וכל הרוצה להוציאו חוץ לעיר אל מקום שפך הדשן מוציאו, חוץ מבעל מום. ומניחין אותו בנחת במקום שאין הרוח נושב בחזקה. מימיו לא נתעצל הכהן להוציא את הדשן.
מי שזכה בתרומת הדשן, מסדר מערכה גדולה בדרום, כנגד חצי כבש של צד מזרח.
החלו אחיו הכהנים המסייעין אותו בהולכת עצים, מעלין גזירין לסדר מערכה. מי שתרם המזבח הוא סדר מערכה גדולה, מענפים של עצי תאנה או של אגוז ועץ שמן. גזירים על גבי גזירים וריוח ביניהם. וחלון ופתח שמציתין בהן האש למזרח. וראשי גזירים הפנימיים נוגעים בתפוח.
אח״כ בררו עצי תאנה יפין לסדר מערכה שניה. משוכה מקרן מערבית דרומית כלפי צפון ד' אמות. ונותן בה עצים באומד כדי שיהיו בה כמו חמשה סאין גחלים. ובשבת כמו שמונה סאין, מפני שמקטירין עליה שני בזיכי לבונה. האיברים והפדרים שלא נתעכלו מבערב מחזירין אותן למערכה ונשרפים בצדי מערכה גדולה. הציתו שתי המערכות באש ע״י הכהן. ואינה נעשית אלא בראשו של מזבח. אחר כך מסדר גם הוא שני גזירי עצים, שהן שתי בקעיות מרובעות אמה על אמה. מניחן על המערכה גדולה להרבות האש. וכל זה עושה התורם את הדשן. אבל העלאת עצים לאו עבודה וכשרה אפי׳ בזר.
באו ללשכת הגזית לפייס שני. אמר להם הממונה: בואו והפיסו, מי שוחט? מי זורק? מי מדשן מזבח הפנימי? מי מדשן המנורה? מי מעלה אברים לכבש? הפיסו, זכה מי שזכה. הגיע זמן השחיטה. שהאיר פני כל המזרח אע"פ שלא עלה גוף השמש. אמר להם: צאו והביאו טלה מלשכת הטלאים, שהיתה במקצוע צפונית מערבית בבחינת העזרה. ודרומית מערבית היתה בערך בית המוקד עצמו שהוא היה בצפון העזרה. נכנסו ללשכת הכלים, הוציאו משם תשעים ושלשה כלי כסף וכלי זהב. השקו התמיד מים בכוס של זהב. אע״פ שהוא מבוקר, שטעון בקור ד׳ ימים, מבקרין אותו עכשיו לאור האבוקות הנזכרות. שעדיין לילה.
מי שזכה בפייס ב׳ ראשון. משכו לבית המטבחיים. ומי שזכו באיברים הולכין אחריו. בית המטבחיים היה לצפונו של מזבח. שמונה עמודים של אבן נמוכים היו שם. וחתיכות מרובעות של ארז מונחים על העמודים. ואונקליות של ברזל קבועין בהם. שלשה סדרים של אונקליות זו למעלה מזו היו בכל חתיכת עץ, לתלות בהן בהמה גדולה או קטנה. והיו מפשיטין עורות הבהמות על שלחנות של שיש שבין העמודים.
לא היה השוחט שוחט, עד ששומע קול שער הגדול של היכל שנפתח. ובשעת שחיטת התמיד מדשן המזבח (הפנימי). כיצד עושין? מי שזכה בדישון מזבח פנימי, מקדים ליכנס להיכל ובידו כלי זהב מחזיק קביים, וחצי טני שמו. בא לפשפש הצפוני, הוא פתח קטן בצד צפון של שער הגדול. נטל המפתחות. אחד יורד לאמת השחי ומפתח אחר פותח מבחוץ מיד. פתח את הפשפש, נכנס לתא. מן התא להיכל. והולך בחלל ההיכל כלפי דרום עד שער הגדול שבסוף עובי הכותל מבפנים. והיו לו דלתות בפנים ובחוץ לסוף עובי כותלו שהיה שש אמות. העביר הנגר בריחיו ומנעוליו של פנים ושל חוץ ופתחו. חזר ונכנס ופניו למערב. הגיע למזבח. נטל הטני והניחו לפניו. היה חופן מדשן ופחם שעל המזבח ונותן לתוכו. ובאחרונה כיבד השאר לתוכו, הניחו ויצא.
מי שזכה בדישון המנורה נכנס וכוז בידו, דומה לקתון גדול של זהב. מצא מנורה בדרום משליש ההיכל ולפנים. בא עמד על האבן שלפני המנורה שבה שלש מעלות[1]
כל נר שכבה. מסיר הפתילה והשמן הישן ומקנחו ונותן לתוך הכוז. ומשים פתילות חדשים לתוכן ושמן חצי לוג לכל נר. ומדליק הכבויים מן הדולקין בלי נר אמצעי. אלא מושך הפתילה עד שמדליקה מחברתה ומחזירה למקומה. עד תשלום הטבת חמש נרות. כבו כולם מדליקן ממזבח החיצון. והניח הכוז על מעלה שניה ויצא.
עקדו הטלה יד עם רגל לאחוריו כעקידת יצחק בן אברהם. ראשו לדרום ופניו נוטה למערב, לקיים "לפני ה׳". שחטו הזוכה בשחיטה, בצפון על קרן צפונית מערבית של בית המטבחיים בטבעת שנייה. קיבל מי שזכה בקבלה. בכלי שרת בצפון. וזרקו במזרח[2] שתי זריקות באלכסון מחצי המזבח ולמטה. ומתכוין כשיזרוק הדם על הקרן, שיהיה הדם מקיף על הזויות כמין גאם. כדי שימצא הדם של שתי מתנות על ארבעה כותלי המזבח. כיצד? בא לו לקרן מזרחית צפונית של מזבח החיצון נותן מזרחה צפונה. מערבית דרומית נותן מערבה דרומה. הרי אלו שתי מתנות שהן ארבע. שירי הדם היה שופך על יסוד דרומי.
אלה שבבית המטבחיים הפשיטו התמיד ונתחוהו. כיצד סדר הניתוח? נוקב הרגל של ימין ותולה הבהמה בו. ומפשיט גם הרגל עד שמגיע לחזה.
חתך הראש, נתנו למי שזכה בו. חתך הירכים עד מקום הכריעה, ונתן למי שזכה בהן, וגומר ההפשט. קרע הלב ומוציא את דמו. חתך הידים ונתן למי שזכה בהן. עלה לרגל הימנית, חתכה ונתנה למי שזכה בראש. וב׳ בצים עמה. קרעו ונמצא כולו גלוי לפניו. נטל הפדר ונתנו על בית שחיטתו. נטל הקרבים, נתנן למי שזכה בהן להדיחן במים, אבל לא ביין ולא בשאר משקין. ואין מדיחין אותן פחות מג׳ פעמים. והכרס מדיחין אותו בפני עצמו בבית המדיחין כל צרכה עד שתתנקה. נטל הסכין והפריש הריאה מן הכבד ואצבע הכבד מן הכבד ואינו מזיז הכבד ממקומו. קדר החזה ונתנה למי שזכה בה. עלה לדופן הימנית. מניח שתי צלעות רכות מלמעלה. היה חותך ויורד סמוך לשדרה עד שמגיע לב׳ צלעות רכות מלמטה, ומניחן. חתכה לדופן ימנית והכבד תלויה בה. נתנה למי שזכה בה. בא לו לגרה. מניח בה שתי צלעות מכאן ומכאן. חתכה ונתנה למי שזכה בה והקנה והלב והריאה תלויים בה. בא לו לדופן השמאלית, והניח בה שתי צלעות רכות מלמעלה ושתים מלמטה. חתכה ונתנה למי שזכה בדופן ימנית והשדרה עמה והטחול תלוי בה. בא לו לעוקץ. חתכו ונתנו למי שזכה בו. ואליה ואצבע הכבד ושתי הכליות עמו. נטל רגל השמאלי ונתנו למי שזכה בעוקץ. נמצאו כולן עומדים בשורה והאיברים בידם.
- הראשון בראש ורגל. הראש בימינו, חוטמו כלפי זרועו – וקרניו בין אצבעותיו – ובית שחיטתו מלמעלה והפדר נתון עליה. הרגל של ימין בשמאלו ובית עורו לחוץ.
- השני בשתי ידים. של ימין בימינו של שמאל בשמאלו. ובית עורן לחוץ.
- השלישי בעוקץ וברגל: העוקץ בימינו, והאליה מדולדלת בין אצבעותיו, ואצבע הכבד ושתי הכליות עמו. הרגל של שמאל בשמאלו ובית עורו לחוץ.
- הרביעי בחזה ובגרה. החזה בימינו והגרה בשמאלו וצלעותיה בין אצבעותיו.
- החמישי בשתי דפנות. של ימין בימינו, של שמאל בשמאלו, ובית עורן לחוץ.
- הששי בקרבים הנתונים בבזך וכרעים על גביהם מלמעלה.
- השביעי בסולת למנחת נסכים.
- השמיני בחבתין. מנחת מחבת של כהן גדול מחציתה בבוקר כל יום.
- התשיעי ביין של נסכים.
הלכו ונתנו מה שבידם מחצי כבש ולמטה לצד מערב. ובשבתות (עמש״ל בבית יוסף) וי״ט שמוספין במערב היו. של תמיד נותנין במזרח. ושל ר״ח ראש חודש בין קרן לקרן במקום הלוך רגלי כהנים. ומלחום – לקיים "על כל קרבנך תקריב מלח". והניחום שם עד שיחזרו להשלים העלאה למזבח.
באו להם ללשכת הגזית לקרות שמע וברכות, אמר להם הממונה: ברכו ברכה אחת היא אהבה רבה והן ברכו. גם קראו עשרת הדברים, שמע והיה אם שמוע ויאמר.
ברכו עם העם שלש ברכות:
- אמת ויציב.
- עבודה. רצה ה' עבודת עמך ישראל ותפלתן תקובל ברצון. בא״י המקבל עבודת עמו ברצון.
- וברכת כהנים בלי נשיאת כפים. היינו: אלהינו ואלוהי אבותינו ברכנו... שים שלום.
ובשבת מוסיפין ברכה אחת: משמר היוצא אומר למשמר הנכנס: מי ששכן שמו בבית הזה. הוא ישכין ביניכם אהבה ואחוה שלום וריעות.
אמר להם: חדשים לקטורת בואו והפיסו. הפיסו. זכה מי שזכה. והוא מזכה אחר עמו במחתה.
אמר להם: חדשים עם ישנים בואו והפיסו. מי מעלה איברים לכבש? זכה מי שזכה. ושאר כהנים שלא זכו, נמסרו לחזנים המשמשים עוסקים בצרכי המקדש. שמפשיטין בגדי כהונה מעליהם. ולובשין בגדי חול והולכים להם.
מי שזכה בקטורת. נטל הכף של זהב מחזיק שלשה קבים. ובזך בתוכו מלא וגדוש קטורת. וכסוי היה לו לכף. וכמין סודר קטן לכסות מלמעלה לנוי. מי שזכה במחתה. נטל מחתת הכסף ועלה לראש המזבח שבעזרה. פינה גחלים אילך ואילך וחתה מגחלי מערכה שניה. ירד ועירן לתוך מחתה של זהב. ואם מחמת הערוי נתפזרו ונשפכו כשיעור קב מהגחלים על הקרקע. מכבדן לאמת המים העוברת בעזרה. נתפזרו יותר מקב. חוזר וחותה כשיעורו. הלכו אלה עם כף ומחתה והגיעו בין האולם ולמזבח, נטל אחד משאר כהנים שבעזרה את המגרפה, זרקה כין האולם ולמזבח. שמעו כהנים קולה, רצו באו להשתחוות. בזמן שכהן גדול רוצה להשתחוות, שלשה אוחזין בו. אחד בימינו ואחד בשמאלו. אחד באבנים טובות של אפוד מאחוריו. וכיון ששמע הממונה קול רגליו של כהן גדול שהוא יוצא. הגביה לו הפרוכת. נכנס השתחוה ויצא. נכנסו אחיו הכהנים השתחוו ויצאו.
החלו הללו שזכו בכף של קטורת ומחתה של גחלים, להיות עולים במעלות האולם. מהרו אותן שזכו בדשון מזבח הפנימי והמנורה, הקדימו לפניהם ונכנסו להיכל. מי שזכה בדשון מזבח. נכנס להיכל. נטל הטני ממקום שהניחו שם בתחלה השתחוה ויצא. מי שזכה בדשון המנורה. נכנס והיטיב שתי הנרות. מצאן דולקין, מתקן המערבי תחלה שהוא היותר צפוני ופנה לימינו. מצאן שכבו, מדליקו לאמצעי ממזבח העולה. ומדשן לשני ומניחו. נטל הכוז ממעלה שניה שהניחו שם השתחוה ויצא. ואז אלה השנים שעשו דישון המזבח ומנורה והוציאו, זה הטני וזה הכוז עם האפר וגחלים. הולכין יחד ושופכים הדשן במקום אחד אצל המזבח קדמה.
יצאו אלה. נכנסו אותן שזכו בכף ומחתה. מי שזכה במחתה, צבר הגחלים על גבי מזבח הקטורת שבהיכל. ורידדן בשולי המחתה כדי שלא תפול הקטורת מעל הגחלים לפיכך משוה פניהם ושוטחן שלא יהיו משופעים. השתחוה ויצא.
מי שזכה בקטורת נטל הבזך מתוך הכף. ונותן הכף לאוהבו או לקרובו שבא עמו לצורך כך. ורואה אם נתפזר מהקטורת שבבזך לתוך הכף. נותן אוהבו את הקטורת שנתפזר לתוך הכף, בחפניו של מקטיר, עם קטורת שבבזך. והשתחוה ויצא. ומלמדין את המקטיר לפי שאינו רגיל עדיין. ואומרים לו: הוי זהיר שמא תתחיל לפניך. אלא היה שופך הקטורת על הגחלים לצד מערב רחוק ממנו. וכשהיה מתפזר לצד עצמו, היה צוברו. כדי שתהא עשנה שוהה לבא. וזהו כבודו שיהא שוהה בעבודה. והיה צובר ועושה גל הלאה מכנגד פניו. וכשבא לגרור הקטורת הסמוך. צוברו לצד מערב ברחוק ממנו. ואינו נכוה בצבור הקטורת השורף לפניו. וזה ששנו: צוברה פנימה שהיא חוצה לו. ועל גופו של מזבח מקטיר קטורת של כל יום התחיל מרדד הקטורת. שוטח ומשליך על גחלי האש בנחת כמי שמרקד בנפה. ולא היה המקטיר מקטיר עד שאומר לו הממונה הקטר. ואם היה כהן גדול. אומר לו אישי כהן גדול הקטר. פרשו העם. הכל פורשים מבין האולם ולמזבח. הקטיר והשתחוה ויצא.
באו אלו שברכו וקראו ועשו עבודות האמורות. ועמדו על מעלות האולם. עמדו הראשונים לדרום אחיהם הכהנים וחמשה כלים הנזכרים בידם.
- הטני ביד אחד.
- הכוז ביד אחד.
- והמחתה ביד אחד.
- והבזך ביד אחד.
- וכף וכיסויה ביד אחד.
וממתינין עד שיגיעו אחיהם העסוקים בהעלאת איברי התמיד.
מי שזכה בהעלאת איברים מכבש למזבח, העלם להקטירן וזרקן על המערכה. ובראש המזבח מסיר גיד הגשה וזורקו לתפוח. אם רצה כהן גדול להקטיר עלה בכבש הושיטו לו האיברים. סמך עליהם וזרקן על האש. אם רוצה, הוא סומך ואחרים זורקין.
גמרו כל עבודות הללו, באו כולם וברכו את העם ברכת כהנים: יברכך, יאר, ישא, ואומרים השם הוי״ה ב״ה ככתבו. וידיהם נשואות על גבי ראשיהם. חוץ מכהן גדול שאין מגביה ידיו למעלה מן הציץ. ואחר נמר הג׳ פסוקים. עונים כל העם: ברוך ה׳ אלהי ישראל מן העולם ועד העולם.
הקטיר המקטיר האיברים, והמנחה עשרון סולת בלול בשמן שלשה לוגין. והקטיר החביתין על האש. ופנה לשמאלו. נסך את היין שלשה לוגין בספל מזרחי של כסף. אם כהן גדול הוא המנסך, בא לו להקיף את המזבח פנה לימינו. מהיכן הוא מתחיל? מקרן דרומית מזרחית, מזרחית צפונית, צפונית מערבית, מערבית דרומית. שם מוצא הנקבים בעצמו של מזבח. ולכבודו נתנו לו היין לנסך. הסגן עומד על הקרן שבמקצוע ההוא. ושני כהנים עומדים על שלחן החלבים ובידם שתי חצוצרות של כסף. בהם תקעו הריעו ותקעו. באו אלה השנים ועמדו אצל בן ארזא המקיש בצלצל לבדו. אחד מימינו ואחד משמאלו. שחה כהן גדול לנסך. הסגן הניף בסודרין. והקיש בן ארזא בצלצל. תקעו אלה בחצוצרות. ונגנו לוים בנבלים וכינורות על ט״ו מעלות שבין עזרת נשים לעזרת ישראל. ודיברו אחרים בשירי היום. הגיעו לסוף פרק, תקעו הריעו ותקעו, והשתחוו העם שבעזרה. על כל פרק תקיעה. ועל כל תקיעה השתחויה.
השיר שהיו הלוים אומרים בבית המקדש:
- ביום א׳ היו אומרים: לי״י הארץ ומלואה. ועושין ממנו ג׳ פרקים ולהן ט׳ תקיעות וט׳ השתהויות.
- בשני היו אומרים: גדול י״י ומהולל, ועושין ממנו ג׳ פרקים כו׳.
- וכן בג׳: אלהים נצב כו׳.
- ובד׳: אל נקמות כו׳.
- ובה': הרנינו כו'.
- ובו׳: ה׳ מלך כו'.
- ובשבת: מזמור שיר כו'.
זהו סדר התמיד לעבודת בית אלהינו. יהי רצון שיבנה במהרה בימינו אמן:
וראוי לצבור לשכור עשרה בטלנים שיאמרו (או לפהות ש״ץ יאמר) סדר עבודה דוגמת כהני בית אב:
סליק סדר עבודה החמודה ויהי שירי ששה בתים. נגד ששה בתי אבות המשמר לעבודת עתים:
יקרה הדורה. עבודה סדורה. קבועה גמורה. בשפה ברודה. ערוכה שמורה. חשובה קטורה.
ברוך ה' אשר עזרני להשלים סדר עבודת תמיד השחר לתקוע יתד במקום נאמן, כן יעזרני על דבר כבוד שמו לגמור משפט דבר יום ביומו כל סדרי קרבנות שקבוע להם זמן. בשכר זה נזכה לראות בית המקדש בנוי ומשוכלל, כהנים בעבודתן על מקומן, ולוים על דוכנן בשירי אסף ידותון והימן, וישראל מקובצים יחד מצפון ומים מקדם ותימן, כה יאמר ה' אמן:
- ^ [ופסק הר״מ הרמב"ם כמאן דאמר: נרות צפון ודרום היו מונחים, ואם כן אבן זו לצד מערב מנורה עומדת. כי נר האמצעי הוא נקרא לפי זה נר המערבי. מפני שפיו פונה למערב לצד שכינה. וכל שאר הנרות מצדדין פיותיהן אליו. וכיון שכן צריך תלמוד: אי אלו הן החמשה שמטיבן ראשונה? ולא דמיא לנרות מזרחיים אליבא דמאן דאמר: מזרח ומערב מונחים, דהתם קפגע במזרחיות ברישא. פשיטא דאין עובר עליהן. מה שאין כן במונחין צפון ודרום דכולהו למערב. בהי מנייהו מתחיל? ונראה לי: דתליא בחקירה אחת שצריך לחקור ולידע באיזה דרך הלך בהיכל. ויראה לי דהכא כולי עלמא מודו דבין מזבח ומנורה היה מהלך. דעד כאן לא פליגי ר' יהודה ור' מאיר התם בכהן גדול הנכנס להקטיר בבית קדשי קדשים, וסבירא ליה למר: בין שולחן לכותל, משום דסבירא ליה: פתחא בצפון, ולמר: בין שולחן למזבח, כדקאמר תלמודא טעמא, דלא שייך הכא. ועד כאן לא פרכינן לר' יהודה (התם), ליעול בין מנורה לכותל, אלא משום דסבירא ליה: פתחא בדרום. איברא הכא דלא נפקא מיני מידי בפתחא, אפילו לא משחרי מאניה. הא ודאי בין מזבח למנורה בעי מיזל. דמיקרב ליה והוא נמי דרך ימין. וכל שכן דהאיכא נמי טעמא דמשחרן מאניה. השתא דאתינן להכי איפשטא בעיין, דכיון דפגע ברישא בצפונית, מינייהו בעי לאתחולי ודאי. דאין מעבירין. ותו דפנה לימינו. משום הכי עבד ברישא ג׳ צפוניות ותרתי מדרומיות. ומתחיל מהיותר צפוני ופנה לימינו לדרום.]
- ^ אולי צריך לומר: במזרק