סבא אליהו/חלק ג/פרק נ
ודעו מה שתשיבו לאפיקורוס בפ' לא יסור שבט מיאודה וגומ' (בראשית מט, י). תבשלו בשוליכם ותחמו האי קרא[1] (זהר חלק ב כט, א). שגדולי הראשונים והאחרונים האריכו למעניתם בפירושו, ובס' שבט יאודה בסוף ויכוח מ' כתובים פירושים שונים, שושנים ששונים חכמינו הראשונים עמודי עולם, כי יהיה עָד זה כמו כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי וגו' (בראשית כח, טו). שא"א לפרש שאחר שיעשה יעזבנו, אלא פירושו לא אעזבך עד אשר אם עשיתי וגו'. ואז ודאי שאגיעך למדרגה נשגבה מאד, כדרך המלך המדבר לא' ממשרתיו שלא יניחהו עד שיעלהו לגדולה, ויש במשמע שאחרי עלייתו ג"כ לא יניחהו אך ירוממהו וינשאהו יותר, וכן הוא אומר 'לא יסור' איזה מינוי או שררה מן היהודים, עד שיגיע שיבא שילה וגו'. וכיוצא בדבר כתב מהר"ר שאול מורטיר"א בפ' כי תבוא דרוש מ"ג. מפסוק (תהלים קיב, ח). סמוך לבו לא יירא עד אשר יראה בצריו. שהרצון הוא עד אשר יראה נקמת צריו, שאז כ"ש שלא יירא, וכאומר על נהר קטן, הנהר הזה לא יסורו מימיו המועטים האלו עד היותו נחל שוטף וגדול, עי"ש. וכזה וכזה ראיתי אני ב(דברי הימים א כח, כ). ויאמר דוד לשלמה בנו חזק ואמץ ועשה אל תירא ואל תחת כי ה' אלקים אלקי עמך לא ירפך ולא יעזבך עד לכלות כל מלאכת [עבודת] בית ה'. דותסברא שאחר גמר מלאכת בית ה' ירפהו ויעזבהו, אלא ר"ל עד לכלות וגו' שאז יותר ויותר יהי ה' אלקיך עמך. ויש לכוין עוד הענין במ"ש רש"י ורד"ק ב(שופטים ג, כו) בפ' ואהוד נמלט עד התמהמהם עי"ש. ובס' כלי יקר והבן. וראיתי במנטוב"ה עיר גדולה של חכמים, בבית מדרשו של א' מגדולי הרבנים, האח נפשי, מעוז ראשי, דרוש כ"י מהרב הגדול דוד ניט"ו בעל מטה דן, שפירש שלא יסור שבט אפי' א' מי"ב שבטים מיהודה עד כי יבוא שילה, שנחלק מלכות בית דוד וסרו מתחת ממשלת יהודה עשרת השבטים, וכאשר שמעתי ראיתי ונזכרתי באותו פרק שפי' זה קדום, ניתן מהרב חזקוני פ' ויחי, אלא שהובא שם פסוק 'ויבואו שילה וימליכו עליהם את ירבעם'. ופסוק זה לא מצאתיו בכל המקרא, אבל שם המליכוהו, כי שכם ושילה סמוכים זה לזה כמ"ש שם. וגם אחיה השלוני שהיה משילה, המליכו לירבעם עפ"י ה' בדרך שילה, ויצדק לשון ולו יקהת עמים (בראשית מט, י). על שאר השבטים שבשילה, סרו ונפרשו מיהודה, שכן השבטים נקראים עמים, כמ"ש אף חובב עמים (דברים לג, ג). ותרגם אונקלוס אף חבבנינון לשבטיא. וכתב רש"י שם כל שבט נקרא עם, שהרי בנימין לבדו היה עתיד להולד כשאמר הקב"ה ליעקב גוי וקהל גוים יהיה ממך (בראשית לה, יא) ע"כ. וכן כתב הרמב"ן בפ' לך לך בפ' ונתתיך לגוים (בראשית יז, ו). וכן נ"ל פשוטו של מקרא של מיכייהו, שמעו עמים כולם (מיכה א, ב). שלשבטי ישראל דבר ויקרא 'שמעו עמים', דמאי שיאטייהו דעמים דעלמא התם, ובקובץ קטן הכמות שבא לידי כ"י הועתק מל' צרפת ללשון איטלקי, מגר שנתגייר בדור שלפנינו, שמו אהרן דנטא"ן כתוב שם פי' אחר, שבט מלשון שבט עברתו (איכה ג, א). שלא יסור מיהודה, ומחוקק מבין רגליו, שילמדהו תורה עד כי יבוא שילה, שלא יוסיף לדאבה עוד ושבט עברתו יכלה, חציו כלין, וגם לא יצטרך מחוקק, כמ"ש ונתתי [את] תורתי (בלבם) [בקרבם] ועל לבם אכתבנה (ירמיהו לא, לב) ע"כ תמצית דבריו. וכן אחז"ל שלעתיד ה' מחוקקנו, וגם בב"ר פ' ויחי דף צ"ח איתא, א"ר חנין אין ישראל צריכין לתלמודו של מלך המשיח, שנא' אליו גוים ידרושו (ישעיה יא, י). גוים ולא ישראל ע"כ. וזהו דכתיב בנחמת ציון, וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך (ישעיה נד, יג). בניך למודי ה'. והר"ב של"ה הביא גם הוא בפ' הנז' פי' אחר מהרמב"ן ז"ל, ועוד פי' אחר מתיישב כתב מהרר"ע ספורנו בביאורו על התורה יע"ש. וגם הרב מנשה בן ישראל בקונסיליא"דור שלו סוף חלק ס' בראשית ויכוח ס"ה הביא כמה דעות, והאריך הרבה יע"ש כי לא עת האסף.
סוף דבר דבר תמיד עיניכם אל קדוש ישראל על הגאולה ועל התמורה לקיים כל דבר, ובמטותא מינייכו לא תרחקוניה, כי ההיכל צר מאחריו עד עתה, והיה רחב מלפניו לעתיד שיקויים בנו הרחיבי מקום אהלך וגו' האריכי מתריך וגו' (ישעיה נד, ב). יקם ה' את דברו ויקים (ה' בנו) מעפר דל ויפקוד גפן זאת, כמ"ש אלקים צבאות שוב נא הבט משמים וראה ופקוד גפן זאת וגו' (תהלים פ, טו). ושם 'גפן זאת' מדוקדק ומכוון לכלל אומתינו, כי הגפן מצד החומר שלה חלושה ורזה וצריכה סיוע של עצים ואילני סרק להעמידה (עיין שבט יהודה ויכוח מ' דף ל"א). וקרא כתיב ב(יחזקאל טו, ג). היוקח ממנו עץ לעשות למלאכה אם יקחו ממנה יתד וגו'. והיא הנותנת משקה המשמח אלקים ואנשים, ואדם זכה ישמח. ומזכירין אותה לשבח בברכת היין, גפן יחידית נותנין לה עבודתה. משא"כ בשאר אילנות בברכת הפירות, וגם הגפן אין לה הרכבה וזיוף עם עץ אחר, כמ"ש מהרי"א בהושע ט'. וכמה סגולות הגפן כתב ג"כ בישעיה ד' דף י"ב, וכן בזוהר פ' נשא דף קכ"ה ע"ב, מה גפן לא מקבל עליה אלא מדידיה וכו'. ובפ' וירא דף קט"ו. מה גפן לא אתנטעא אלא בזינה ולא בזינא אחרא וכו'. וכן בתיקונים תיקון חמיסר. ובב"ר מה הגפן הזאת סומכים אותה ע"ג עצים יבשים והיא חיה, כך ישראל אינם חיים אלא בזכות אבותיהם אעפ"י שמתו, שנא' וזכרך וגו' ע"כ. וכן בשמות רבה תשא פ' מ"ג. ועיין יפה תואר שם דף רי"א ע"ג, וכך ישראל הם כגפן הזאת ככל משפטיה, עם בחר לו יה לבדד ישכון, יחסר המז"ג שלהם וכח חמרם בעה"ז, וצריכים סיוע מאילני ברק ועצי היער, וכח רוחניותו חזק ואמץ, שעושה פרי למעלה, טוב בעיני אלקים ואדם, פקוד גפן זאת, שפילה ורזה, והקימיה והעמידיה לעד לעולם על גפי מרומי הישועה, כי בו בטחנו תקות החסד תקות הכבוד ותקות ההבטחה, שלשה המה מטיבי סע"ד בחסד כסאו, כמ"ש בעל העיקרים. ופקוד גפן זאת, ג"כ כלפי מ"ש במ"ר ריש פ' אמור, לאחד שנטל הגמוניא מהמלך, עד שלא הגיע למיתרין שלו מהלך כגפן, כיון שהגיע למיתרין שלו מהלך בקלמין ע"כ. ופירש המעריך ערך גפן, שא' שנטל הגמוניא מהמלך, עד שלא הגיע לה אינו מראה שררה אלא מהלך כגפן, פי' בראש כפוף, כגפן הזאת שנכפפת ואינה יכולה לעמוד על עמדה אם לא יסמכוה בכלונסאות ואעפ"כ נכפפת, וכיון שהגיע למקום ממשלתו מהלך זקוף, כמו קנה קלמון בלשון יון קנה עכ"ל. ואנחנו כשנלך בשם ה' אלקינו, למיתרין שלנו, יקויים בנו ואולך אתכם קוממיות. כקלמון הזה. ובזוהר ויחי דף רל"ח, גפן זאת דא כ"י ע"כ. והיינו מלכותא דרקיעא כנודע, וגם בנחמות של נביא מיכה כתיב בסי' ז'. יום לבנות גדריך יום ההוא ירחק חק. ומאד נבוכו המפרשים בפירושא דהאי קרא, ובפרט בסיומו יום ההוא ירחק חק. יש פותרין אותו מלשון חק וזמן, ויש פותרין אותו גזירה רעה, וכן ת"י בעידנא ההיא יתבניין כנשתא דישראל, בעידנא ההיא יתבטלן גזירת עממיא. תרגם חק גזירות רעות. כמו זאת חקת התורה. שת"א דין גזירת אורייתא. וכתב שבולי הלקט סי' רס"ג, שבזמן ששרפו בצרפת כ"ד קרונות ספרי ש"ס, שאלו בחלום אם היתה גזירת שמים, והשיבו דא גזירת אורייתא. וברישא דקרא יש מפרשי' נגד האומה האויבת שחושבת כשתבוא עם גוג ומגוג לגדור גדריה, והיום ההוא ירחק חק, שתהיה להפך. וי"מ הכל נגד ישראל דוק ותשכח. ואענה אף אני חלקי בדרך הדרש, פי' טוב ונכון מיוסד על אדני הזוהר ור"מ בפ' פינחס דף רנ"ב ע"א. בפ' גער חית קנה. שלעתיד יגער (לשון השחתה, כמו הנני גוער לכם את הזרע). לח' דחמ"ץ ולקו"ף דקנ"ה, היינו שישבר החוט של רגל החי"ת למעלה, ונעשה ה"א במקום חי"ת מצ"ה, וע"ד אקרי חית קרי ביה חֵי"ת, ורגל הקו"ף של קנה וישאר ה"א במקום קו"ף, אותיות הנה. וז"ס ה' אלקים בחזק יבוא וגו' הנה שכרו וגו'. ויהא 'הנה' ראשון לציון הנה הנם יע"ש. וכיוצא בדבר כתב הזוהר עצמו בפ' תצוה דף ק"פ ע"ב, דבמזמור תהלה לדוד, בכל אות ואות כתיב וא"ו באמצע בר מאות חי"ת וקו"ף, דהא וא"ו שמא דקב"ה הוא וכו' ע"כ. עיין מ"ש בזה לעיל בפתיחה שניה, ובחלק זה בפרק כ"ה. ומעתה לאור יצא ברור כשמש בצהרים, פי' הפ' שאותו יום שיבנה גדריה של אומה ישראלית, בו ביום ירחיק חק חי"ת וקו"ף, שישתברו ויהיו ב' ההי"ן, ובמקום חמץ מצה תאכל במקום קדוש, וקנה שנעץ וגו' ועליו נבנה וכו' (סנהדרין כא, ב). שהוא כינוי לס"מ כנודע, ישבר ונראה בנחמת ציון ב"ב. ועד"ז פירשתי בדרוש שבת תשובה, פסוק קחו עמכם דברים ושובו אל ה' אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב. שכך פירושו אמרו אליו אתה הכל, שהכל שלך ואתה ומידך הכל. ונמצא שאעפ"י שמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, בדידך לא שייך מאחר דכולי עלמא דילך היא, ומצית מחיל כדמשני תלמודא בפ"ק דקדושין, וא"כ תשא עון שאתה יכול למחול, וחק דהיינו אותיות חי"ת קו"ף, תגער ותחליף אותם בטוב, שהעונות נעשות זכיות, וגם ק"ח או ח"ק גימט' גהינם. וכתב חמדת הימים בפ"א מהל' סוכה, דמהאי טעמא יאמר הקב"ה לעתיד לבוא לא"ה, מצוה קלה יש לי וסוכה שמה וכו'. כי כל חיותם מן החי"ת, וסוכה בסוד ה"א וכו'. ועיין בקונטריסי על מס' מנחות פ"ג סי' ג', ד"ה חי הוא ברומו של עולם. פי' נחמד ודברים נחמדים. ונ"ל דה"ט שדוד מקים להקב"ה ה' פעמים בס' תהלים, כדאי' בב"ר פ' ע"ה. להקים אות ה' הנ"ל, שהח' תהיה נעשית ה"א. ואפשר ג"כ לומר דמזה הטעם לא ממנעי רבנן דדרשי בין ה' לח', כמ"ש העירוך בערך אב, כמו בפ"ק דשבת בירושלמי על אלה המצות, וכן כתב המד"ל במעריך שלו ערך חי"ת. והרב מאדומים בפ' מ"ה. כי רוכלא מרבה להביא כמה וכמה מקומות דלא ממנעי רבנן בזה. וכן נמצא בפ' הספינה דף צ"א, הזאת נעמי. אר"י אמרו חזיתם נעמי, הזאת כמו חזאת. עיין מהרש"א שם. וכן בפ' י"ב ד(שבת קה, א) הנוטריקון דהמו"ן דרשו ה"א כמו חי"ת עי"ש. וכן בפ"ה דברכות דף ל'. אל תקרי בהדרת קדש אלא בחרדת קדש, דאסבריה לשון חרדה ומשמע כתוב ב(יחזקאל כא, יט) חרב חלל הגדול החדרת להם. שת"י דמזיעא להון. הפוך כמו חדל חלד, כבש כשב, וכהנה רבות, ידעתי ספורות חבילות חבילות בחידושי על ע"י בפ"ט דחולין סי' נ"ו ר"פ האזינו. וכן בפ"ה דעירובין דף נ"ג ע"ב, רבי יוסי בר אסיין כי הוה משתעי בלשון חכמה אמר עשו לי שור במשפט בטור מסכן. מרז"ל ה"ר כ"ל. ובסוף (עירובין קא, א) טובם כחדק. מחלפי חי"ת בה"א, כאילו כתוב הדק. וכן בפ"א ד(מגילה טו, א) גבי התך זה דניאל. דרשו כמו חתך שדברי מלכות נחתכין על ידו. ולא ידעתי מה חידש המד"ל יותר ממ"ש העירוך, מאחר שכתב שספרו אינו אלא תשלום ס' העירוך, אלא שאפשר שהסביר מקום קביעתו בערך הנאות לו ולא באגב כבעירוך, וזה חידושו ועיין לעיל פכ"א. וגם נ"ל הטעם דלא ממנעי, שהרי אמרו בפ' הקומץ, אר"א חזינא להו לספרי דוקני דבי רב דחטרי ליה לגגיה דחי"ת ותלו ליה לכרעיה דה"א, אלמא דשאר הסופרים לא הוו עבדי הכי. וכן אמרי' בירושלמי פ"ק דמגילה, דורות הראשוני' לא היה ה"י שלהם סתום. ומהר"ש יפה כתב דאע"ג דאנן נמי ה"א שלנו פתוחה הוא לשופרא דמלתא. וכן הוא במהרי"ק בשורש ע"א עי"ש. ולהבדיל בין ה"א לחי"ת כשלא היו נוהגים חטוטרת בח', רגל שמאל של ה"א היה מיצר ועולה ורחב מלמטה עי"ש. עיין בשו"ת הלקט ח"א סי' רע"ז. ואני הרואה דעל דרך כתיבתה כך המבטא שלה ראויה ונעשית מבעלי הלשון, כי הה"א כמו שהיא גרונית ורחבה ונסבה למטה בכתיבתה (לדברי מהר"ש יפה), כן בהברה שלה מתחלת בקל שבגרון ומסיימת בחמור שבו, אבל החי"ת תחלתה וסופה מורגשת בגרון, וכן שמעתי מגאון אחד ר"מ דארעא דישראל זצוק"ל, בזמנו שהיה קורא תגר על המברכים ברכת על נטילת לולב, שלא היו קורים בגרון עי"ן של 'על', והואיל שאות ה"א היא ג"כ מן הגרון, ונוטה וקרובה אל אות חי"ת בחיתוכה, בני אדום שאינם יודעים לבטא החי"ת והעי"ן, כן אינן יודעים לחתוך הה"א במבטא הראויה. והיינו דתנן בפ"ב דעדיות משנה ג', הלל אומר מלא אין מים שאובין פוסלין את המקוה, שחייב אדם לומר כלשון רבו. וכפי גירסת הרמב"ם וקבלת אביו ששמע מרבו ורבו מרבו, שהיה אומר אין באל"ף, לומר כלשון רבותיו שמעיה ואבטליון, שהיו מתחלה רומיים ונעשו גירי צדק כנודע. ולא יבינו לדבר כן, בביטוי אות החי"ת, והיו מוציאים אותה בפה בביטוי האל"ף, והלל לא שינה לשונם עי"ש. ואנן סהדי דבני אדום גם בזמן הזה כמו שכתב הרע"ב שם, החי"ת וכמו כן העי"ן אינה שגורה בפיהם, כי אם סוגרת ומסוגרת בפיהם, וכי תימא מאי שנא הלא גם האל"ף מן הגרון, צריך לומר בהכרח שיש איזה חילוף וחילוק ביניהם, שהאל"ף מוצאה ומובאה הוא יותר דק וקל לחותכה בפה במדרגה פחותה מן הה"א, כדרך שהה"א מדרגתה פחותה מהחי"ת, באופן שגם בני אדום ניסו בה להוציאה בפה, ואחרי ששיערתי בדעתי כך מצד ההכרח, שמעתי מחכם א' ששמע מגברא רבה דאתא ממערבא, שהיה מבטא האל"ף בביטוי לשון דקה מן הדקה משונה מן הה"א, ועכשיו שבעונותינו הרבים מסיבת הגלות והטלטול, אין אתנו יודע עד מה מגיע כח המבטא ושיעור חתיכת האותיות, אין בנו כח לברר הענין, קשה הציור אשר יאמר כי הוא זה בפועל, כי אם בכתיבה למעיין בציור הדעת, ולא בשיעור המוציא מן הגרון, ואזן מילין תבחן. ותדע שאל"ף אעפ"י שהיא גרונית, רב מרחקה מהה"א, וביותר מהחי"ת והעי"ן, שהרי הה"א הידיעה כשבאה קודם אותיות חה"ע יש לה שינוי בסגול, משא"כ קודם האל"ף, כמו שהחזיק כלל זה הרמ"ז ז"ל בחוזק חכמתו באגרותיו דף ל' ע"א. דהגם דכתיב במיכה ב'. הֶאמור בית יעקב. בפתח קטן דהיינו סגול, ל"ק כלל, חדא דכפי רש"י ותרגום יונתן אותה הה"א היא ה"א התימא, ושכן כתב ס' החסידים בסי' תת"ה. ותניינא שאפי' לדברי הרד"ק, אותה הה"א היא ה"א הקריאה ולא ה"א הידיעה עי"ש. ואני מוסיף עוד שגם הראב"ע כתב שהיא ה"א התימה, ולדעת ר' יהושע שהביא הראב"ע, נמי אינה ה"א הידיעה, כי אם כה"א, דהחזק הוא הרפה עי"ש. הרי מבואר שהאל"ף משונה משאר אותיות הגרון, אעפ"י שגם היא גרונית, ומסתברא שאין זה אלא מצד המבטא, ומתחזק מה שכתבתי בשמעיה ואבטליון שהיו מוציאים בפה האל"ף ולא הה"א, דלאו כי הדדי נינהו, עם כי שניהן מהגרון ומאותיות אהו"י שמתחלפות, ושוב ראיתי בס' צחות להראב"ע בריש שער האותיות שכתב וז"ל, העי"ן הוא האות היוצא בתחלה מהגרון, רק החי"ת והעי"ן הם קשים, ואין באותיות הגרון יותר קל מהאל"ף, ואין צ"ל המלה כולה רק א' תנועה תחתיה עכ"ל.
- ^ תְּבַשֵּׁל בִּשּׁוּלָךְ, וְתֶחֱמֵי הַאי קְרָא