סבא אליהו/חלק ג/פרק מז
לאו חדתא היא מ"ש הרר"ד ניט"ו כוזר[י] שני בויכוח ד', שהחכמות מצור ישראל נוקרו ומימי יאודה יצאו, ובאמת הבנין שבידו הוכיח במישור שהחכמות חדשות שבאו לאי(ב)רופ"א, כבר היו לעולמים באומתינו מהמליצה והגיאוג"רפיא גיאומט"ריא חכמת הטבע חכמת ההנדסה ושאר מיני החכמות, והרב מאדומים באמרי בינה פרק ס' דף קפ"ב ע"ב, מביא דברי המורה ח"א ובעל דרך אמונה שער ג', שהחכמות הרבות היו לראשונה בישראל, אך בשלוט האומות עלינו באו לידם, ואנחנו בלמדנו דבר נדמה היות ראשיתו מאתם ותהי להפך ע"כ. וכ"כ ס' שבילי אמונה נתיב ח' דף ק"ח ע"ב. ולדידי מסתבר דהיינו דאמר ר' יוחנן בפ' חלק (סנהדרין קד, ב) אוכלי עמי אכלו לחם (תהלים יד, ד). כל האוכל מלחמן של ישראל טועם טעם לחם, וכל שאינו אוכל מלחמן של ישראל אינו טועם טעם לחם ע"כ. ופירש"י שאו"ה מוצאים טעם בלחמם של ישראל, שהנאה הוא להם כשגוזלים אותם ע"כ. ואי בלחם סתם דעלמא קאמר, מאי רבותיה דלחם של ישראל, אלא ודאי מיירי מלחמן, לחמה של תורה וחכמה שיש בה טעם דגן, טוב טעם ודעת, כדאמרי' ב(סנהדרין קו, ב) בדוד, דלבסוף קרא לאחיתופל תלמידו, וגם איש וגו' אוכל לחמי (תהלים מא, י). ופירש"י לומד תורתי ע"כ. ורישא דקרא הלא ידעו פועלי און. ר"ל אמת שיודעים ויש להם ידיעות רבות, אבל אוכלי עמי אכלו לחם שגנבו מלחמן של ישראל. ותדע שכן דקאמר בתר הכי, ה' לא קראו. רב אמר אלו הדיינין, ושמואל אמר אלו מלמדי תינוקות. ופרש"י בשביל עוונותיהם היו לחם עמי מאכל לאויביו ע"כ. ואלו בלחם גשמיי מאי מדה כנגד מדה איכא בעוונות אלו. אבל במה שפירשתי ניחא, דכמו שהדיינין מטין דברי התורה ומילדי הנכרים יספיקו ומלמדי תינוקות עושים מלאכת ה' רמיה, ומונעים הטוב של התורה מישראל, לכן מדה כנגד מדה באים או"ה מבחוץ וגוזלים מישראל טובם, ומה שלא רצו לחלק לעצמם ולאומתם מהידיעה והחכמה, באים או"ה מבחוץ ולוקחים, ולפ"ז ממילא יובן מ"ש מונע בר יקבוהו לאום. שבשביל שמונע הלכה מפי תלמיד יקבוהו לאום, שאו"ה לוקחים וגוזלים לחמו, לחמה של תורה. וז"ש שם בגמ' דף צ"א, יקבוהו לאום. עולא אמר מנקבין אותו ככברה וכו'. שירצה שתורתו מסתלקת ממנו ויוצאת דרך הנקבים כמ"ש מהרש"א. ואני נותן סימן מ"ש במסורת, הובא בערוגת הבושם פ"ב, בשימוש ה"א הידיעה, הסומין מפקחין והיאודים מקמצין. ואמת יהגה חכי שרבו כמו רבו הדברים והעניינים שקריתי בספריהם שנאמרו מחז"ל מראש מקדמי. אר"ש וגנוב גונבו מאר"ש העברים. והרב זהרי חמה בפי' לשון הזוהר בפ' ויצא דף קנ"ב ע"ב, זכאין ישראל דקב"ה יהב לון אורייתא דקשוט, כזה וכזה דבר ויקרא יע"ש. ואפילו ההמצאות וערמומיות של חכמה שלהם, שגם בתחבולה וערמה נופל לשון חכמה, כמ"ש הרמב"ם בסוף המורה, מתקועית שכתוב בה ויקח משם אשה חכמה. ר"ל בעלת תחבולה, וכן כתיב אני חכמה שכנתי ערמה. וכן בפ' חזקת הבתים דף מ"ו, א"ר אשי אי חכים משוי ליה ראה וכו'. כמ"ש לעיל פ' מ"ה. וכן אחז"ל בא אחיך במרמה. בחכמת תורתו. ודייק האי לישנא במ"ש בעל מטה דן בויכוח ג' סי' קמ"ו, על הערמת היתר שבט בנימין במעשה פילגש בגבעה, שחלקו בין נתינה לחטיפה, ועל ההמצאות שהן מדינא להנצל מעון רבית עי"ש. וז"ש כל ערום יעשה בדעת, שכן אמרי' אין דעת אלא תורה, שנאמר בדעת חדרים ימלאו. ובפ"ק דחולין בפסוק אדם ובהמה. אמרי' אלו בני אדם שהם ערומים בדעת. ואמרי' בברכות, לעולם יהא אדם ערום ביראה. וגם אפשר לפרש בחכמת תורתו, שהוא לימד דעת לרחל, דשרי לצדיק לסגויי ברמאותא עם רמאי, כדאיתא בפ' יש נוחלין. וכן הזוהר בפ' חיי שרה, בתחבולות שנהג אברהם להשיג מערת המכפלה מבני חת שלא ירגישו חפצו בה ופנת יקרתה. והתוס' בפ"ק דע"ז גבי וארו חיוא אחרי תניינא. דאע"ג דארי מלך שבחיות, הדוב בעל תחבולות יותר. והרמב"ם במשנת מערימין על הבכור. ברפ"ה דמס' תמורה כתב ז"ל, תחבולות ההיתר תקרא ערמה, ושאינו להיתר תקרא מרמה, והקשה התי"ט מפסוק בא אחיך במרמה. ומפסוק ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה. ונלע"ד שהפסוק של בא אחיך, קוראה חכמה לפי הס"ד של עשו ושל יצחק, והתרגום מתרגם בחכמתא עפ"י האמת, והיינו טעמא לענ"ד דכפי המדרש ילמדנו שהביא רש"י לא אמר יצחק גם ברוך יהיה. כי אם לבסוף כששמע שלא עבר על שורת הדין, ולבכור ברך נגד מאי דהוה סליק אדעתיה מעיקרא, ולזה נחית רש"י. ויובנו דבריו בתכלית בפסוק האחר, ויענו בני יעקב וגו'. שגם שם ת"א בחכמתא. ורש"י כתב וז"ל במרמה בחכמה, אשר טמא. הכתוב אומר שלא היתה רמיה שהרי טמא את דינה אחותם ע"כ. דקשה ליה לשון במרמה, דמשמע תחבולה של איסור, ואיך מתרגמינן בחכמתא, לכך מפרש שהכתוב מדבר כפי הס"ד של העולם ולא לפום קושטא, ולכך בא הכתוב עצמו וביאר שמ"ש במרמה אינו כן אלא לדעתם, כי לפי האמת לא היתה רמיה ביהושע כ"ב. ואך אם טמאה ארץ אחוזתכם. שר"ל טמאה כפי דעתם לדעת רד"ק שם. וכן מצינו שהכתוב אומר חנניא הנביא, ור"ל כפי מחשבתם של נביאי הבעל, אעפ"י שלפי האמת לא היה נביא, כמ"ש הראב"ע בתהילים בפסוק ויזבחו את בניהם ואת בנותיהם לשדים. עיין בהקדמת ס' אמונת חכמים, ויש כת תוכנים שמפרשים כעין זה פ' שמש בגבעון דום, להשיב טעות החולקים נגדם, עיין בס' מטה דן ויכוח ד' סי' קל"ה. ואין אליהו אני הצעיר בא לקרב אלא מה שהוא קרוב אל השכל מעצמו מוכרע כמו שכתבתי לענייני זה אמת לאמיתו. וכן מצינו בפ' כי תצא וראית בשביה אשת יפת תאר. ובספרי אמרי' אפי' כעורה. וכתב הראב"ע דאעפ"י שאינה יפת תואר בעיניו הוא יפת תואר, והנה הוא דבק עם וראית. וכ"כ הרמב"ן ז"ל, ומסייעא ליה למהרש"א בפ"ב ד(כתובות טז, ב) במתני' כיצד מרקדין. כיון שנושאה לדידיה הויא נאה וחסודה ולא הוי שקרא לגביה, ותו לא מצריכינן לטעם הרשב"א ושמותר לשקר משום דרכי שלום. ובעל העקידה בפ' וישלח בשער כ"ז. הסביר פנים לכל דברי בני יעקב שהיו מנוקים בצדק ולא חללו דבריהם, וחמור ושכם הם לא הבינו מה שאמרו לאשורו, ומחשבות צדיקים משפט ותחבולות רשעים מרמה (משלי יב, ה). והנה כי כן אין אנו צריכין עוד למה שתירץ התי"ט דלשון תורה לחוד. וכדמעינינא שפיר עוד נ"ל לומר דקושיית התי"ט מעיקרא ליתא, דמ"ש הרמב"ם דתחבולה של איסור נקראת מרמה, היינו כשהיא של איסור בעצם, אעפ"י שנעשית של היתר במקרה, כגון לנהוג רמאות שאינו של היתר מצד עצמו, שאעפ"כ מותר עם מי שבא ברמאות, כדאמרינן בפ' יש נוחלין, דשרי להו לצדיקי לסגויי ברמאות עם מי שבא ברמאות, שאע"פ שנעשה בהיתר בכה"ג מפסוק עם נבר תתבר ועם עקש תתפל. מ"מ עדיין שמו של מרמה עליו ולא סמי מיניה, והן הנה התחבולות של יעקב ובניו הנזכרות, דקרי להו מרמה מצד עצמן בעצם, עם כי נעשו בהיתר מצד שנעשו עם מי שפתח בקלקלה תחלה ובא ברמאות, וגם לזה נחית רש"י בלשונו הנזכר, שבא מדוקדק יפה גם על דרך זה, והבן. והיינו מ"ש שלמה במשלי י"ב, מחשבות צדיקים משפט ותחבולות רשעים מרמה. שתחבולות צדיקים אינם מרמה כי אם מחשבות משפט באמיתות מצד עניינן, ושל רשעים דוקא הן מרמה. ואפי' באלו כבר קדמום רבנן, ודוגמא לדבר מה שקריתי בספר גריגו"ריאו לי"טי על מוצאיו ומובאיו של דו"ן פייט"רו המכונה דוכוס ד"י אוסו"ן בעת ממשלתו בעיר נאפו"לי, כמו משנה למלך פיליפ"י השלישי מלך ספרד, שבאו לפניו למשפט מעשה של כת כומרים המכונים אחים, שפיתו עשיר אחד להעביר נחלתו מבנו יחידו ברא בישא ולהניח להם כל עזבון שלו, זולת מה שייטב ויכשר בעיניהם זה יתנו לבנו, ויהי אחרי מות האב, שבא הבן להחזיק בנכסי אביו, גרשוהו מנחלתו עפ"י צוואת אביו, ובאו לתת לו מגמלא אונא שמינית שבשמינית שבשמינית, ונבהלו פני הבן ויתן את קולו בבכי, והקול נשמע בית המלכות, יחדיו למשפט נקרבו, ויצא דבר מלכות מלפניו שרובו ככולו של הממון שהיו נוטלים הכומרים לעצמם הרי זה בכי יותן לבן, כלשון הדיוט צוואת אביו, מה הלשון אומרת שיתנו לבנו מה שייטב להם ומה שייטב להם היה לבלוע נחלתו, והשירי שיריים מיעוטא דמיעוטא שהיו מניחים לבן, אותו הוכיחו שאינו נוח להם, ולא הוכשר בעיניהם, וזה חלקם בחלקו"ת ישית למו, וכנראה שהוא הוא בעצמו המעשה שכתוב בס' מנות הלוי בפסוק ויעשו בשנאיהם כרצונם בדף קצ"ה ע"ב. וכמשפט הזה דומה בדומה נזכרתי שנעשה משנים קדמוניות, מכמה דורות קודם מהרב הגדול ר' שמואל הכהן סקיל ז"ל, בימי המלך אלפונ"סו הובא כל המעשה בארוכה בס' כפתור ופרח בפ' אין דורשין, במאמר אם דומה הרב למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו וכו'. מסוחר יהודי שדרך הילוכו בדרך, באו עליו ליסטים ורודפים ושללו ממונו, ומצא אדם א' שא"ל להציל ממונו ובלבד שיתן לו כשיעור שאלתו ובקשתו, ואמר לחלוק שוה בשוה ולא קיבל, ובהיות היהודי אנוס והדבר נחוץ, שכל שהייה פוסלת, ואם היה בא לידי פיסוק דמים, דילמא כולי האי לא עביד והצלה פורתא נמי לא הויא, א"ל הנה הכל בידך תתן לי את אשר תאהב ותערב, אם מעט ואם רב, ולבסוף היה רוצה ליתן אל היהודי כל נמבזה ונמס, וליטול לחלקו כל המובחר, ויבוא הדבר לפני המלך ויפקד המלך רבינו שמואל הנזכר, וגזר אומר שיתן ליהודי כל השופרי שופרי שבחר לעצמו כי אותו אהב, והפשר היה לתת ליהודי את אשר יכשר לו, ויטול לשכר פסיעותיו ועמלו הזיבורית שלא היה ערב לו, ויכשר הדבר בעיני המלך, כי הכיר דברי האמת, ושיבח ובירך חכמת חכמי ישראל, עי"ש סיפור כל המעשה כי קצר"תי דב"ר. ושערוריה נהיתה באר"ש העמים, זו קשה מהראשוני' חכמי היונים שהפכו ללענה משפט, והוציאו זולל מיקר, כי כל חכמתם תבלע בספרי הקדש, וכל מליצתם צחותם ודברי חידותם ומשלם אינם אלא דברי חידודים שלקחו מלקח טוב תורתינו הקדושה, והלבישו במלבוש נכרי בגד בוגדים, דברים חדים נגד יחידו של עולם, כי שם ההוי"ה שם המפורש שהוא מופרש, כמ"ש בעל העיקרים, קראו על שמו מזל צדק או מזל גד, דכולא חד כפי מ"ש רד"ק בשם ר' משה הכהן בישעיה ס"ה בפ' העורכים לגד שולחן. יוב"י, הוגים את השם באותיותיו אלו. הס כי לא להזכיר. ובגמ' דפסחים דף פ"ז אמרי' גפא דרומי בהא סלקינן ובהא נחתינן וכו'. וכן בפ' התכלת. וכתב מוסף העירוך ערך גפא, שפירושו אליל האלילים, שהיו מכנים אותו הרומיים במבטא שם ההוי"ה, ורז"ל החליפו אות יו"ד לאות ג' ואות ו' לאות פ' כי הם ממוצא אחד. והבן זה עכ"ל. ועיין דעתי לקמן בסמוך. וכן שם דיד"וני האלילית נקבה על שם שם אדנות, ועוד רבות שראיתי וקריתי זעיר שם זעיר שם, דלא כיוסיפון שכתב שקראוהו יוב"י מלשון תועלת ללועזים בלעז, לומר שהוא מועיל, ואחריו נמשך החכם מאדומים משלנו בהדרת זקנים, ומשלהם הפחת מארי"נו המשורר במליצתו על המוסי"קא, וידוע ששם בן ד' אותיות היה נחשב בעיני היונים, וקוראים אותו טיטר"א גראמ"טון, ר"ל בן ד' אותיות. ועיין ס' מגן אבות להרשב"ץ ח"א דף ד' ע"א, דשם זה חשוב גם אצל האומות והאריך שם. וחכם שבאומות הנקרא סיניו"ר לאבו"ר (monsieur loweur) חיבר ספר א' להראות שכל דברי היונים ומשליהם נלקחו מן המקרא, וכסו פניהם חרולים. ואף הוא לדרכו פנה דרך שמאל בכמה מענייניהם, לא דרכינו דרכיהם. ומלתא דמוכחת היא מגמ' דע"ז פ"א דף ח', שהיונים חבבו את התורה אלא שפושעים נכשלו בה. דאמרי' התם ששלחו רומיים ליונים, אינך וס"ת איזה מהן יעשה בסיס לחבירו, ושלחו להו אינך לס"ת. וגם מעשה דתלמי המלך פילאדיל"פיו בהעתקת התורה, כדאי' בפ"ק דמגילה יוכיח, ועיין במאור עינים להר"ע מאדומים בהדרת זקנים שם, ובפ' גיד הנשה דף צ"ב, אמר עולא שלשים מצות קבלו עליהם בני נח, ואין מקיימין אלא ג', אחת שאין כותבין כתובה לזכרים, ואחת שאין מוכרין בשר המת במקולין, ואחת שהן מכבדין את התורה ע"כ. והגאון המפורסם בעל ספר החיים בחלק א' פ"ד כתב, לא שמכבדין תורת אמת, רק מה שמחזיקין יד לומדיהם, שמכבדים התורה לפי דעתם ע"כ. ופירושו דחוק וגם מרוחק מאד מהתם בפ"ק דע"ז הנ"ל. ובחידושי על ע"י בפ"ג דמנחות סי' ב' ד"ה ששוקלין. עוד לאלוק מילין בזה. ושוב ראיתי בהרמ"ע מאמר חיקור דין חלק ג' פכ"א, שהגם שרש"י כתב שלשים מצות שקבלו לא נתפרשו. הוא פירשם ומנה אותם אחת לאחת, דהז' כלליים ואינך פרטיים. וכתב רביעית ברכת ה' וכבוד התורה טפילה אליה, וכן לעסוק בתורה שניתנה להם. וכתב שם יד יהודה אחד ממפרשיו, שמזה יצא לו להרמב"ם בספ"ח מה' מלכים, שאם עשה בן נח הז' מצות מפני הכרע הדעת ולא מפני שצוה הקב"ה בתורה אינו מחסידי א"ה, שלמד כן מפני שמצווין על כבוד תורתינו, משום דע"י תורתינו ידעו נאמנה שמצווין על מצותיהם, ואם לא ישגיחו בזה על תורתינו, אין להם חלק ונחלה גם במצותיהם אף שיקיימו אותן מדרך השכל. ואני סובר דלפי חיבתן של אלו לס"ת, טומאתן שביקשו לבטל תורה מישראל, ושלא יהיו מזכירין ש"ש, כדאי' בסוף פ"ק דר"ה. וכתב מהר"י אברבני"ל בבעל ואשירה דאחאב ואיזבל, שהבעל הוא מה שקורין אותו אפול"ו שמש, והאשירה מה שקורין אותה דייא"נא לבנה, וכ"כ הזוהר פ' בראשית דף מ"ט ע"א. וראיתי בספרי איזה מהם שכתבו שהאליל אמו"ן מנ"א הוא על שם חם בן נח, שהבאים אחריו עשאוהו אלוק, והחי"ת והאל"ף מתחלפות במבטא שהן מהגרון, ונראין דבריהם שמצרים מבני חם, אבל רחוק מרד מה שכתבו שכמו"ש שקוץ מואב יהיה ג"כ על שמו, שהכ"ף והחי"ת אין חליפות למו, ועוד שהוא שיקוץ מואב ולא מבני חם, ודברים בטלים הם. וגדולה שנאה ששונאים א"ה את חכמי ישראל, שמלעיגים על דבריהם ומשליהם, ומחבבים דברי הבאי של היונים ועושים עיקר להיות בקי בהם ובשמותיהם, ולא תהא שיחה בטילה שלנו וכו'. והנאני הרב הגדול חביבי כמהר"ר יצחק ברכיה קנטון ר"מ דק"ק טו"רין זצוק"ל, שסיפר לי מה ששמע מפה קדוש אבא מארי זצוק"ל דבר נחמד שהיה בפיו כדבש למתוק, שהשיב לחכם א' שבהם בהתוכחו עמו על דברי רז"ל וחידותם, שהיו נראים בעיניו כמילי דשטותא, שאחר שהראה לו עוצם חכמתם ועומק שכלם ומילולם בנגלה ונסתר, הציע לו מעשה של החכם הכתוב בספריהם, שהיה מפרסם שראה מגדל מתנודד, כסבור העם ששוטה היה, ויודעו ומכירו שהיה פקח ובעל חכמה, אמר ודאי איש אשר כזה אינו מדרכו לומר דברים בטלים, ובודאי דברים בגו, עד שבאו אל תכליתו שכוונתו היתה לרמוז סברת קופירני"קו הידועה (וכתובה בס' מטה דן וס' אמונת חכמים סוף פ"א, ובס' טוביה הרופא חלק ב' פרק ג' ופ"ד). שהשמש אינו הוא המתנועע אלא הארץ מתנועעת בכל יום ממזרח למערב, אלא שקרה לנו כיושבים בספינה שהיא המהלכת, ונדמה להם שהארץ היא המהלכת, ולמה תעשו דברי חכמים חכמינו ז"ל הנראים בעיניכם מתמיהים כדברי שחוק והיתול, ולא תאמינו שיש בפנימיות שלהם מרגליות טובות לפנים מן הרואה, אין זה כי אם רוע לב ושנאה מקלקלת את השורה. ושמעתי מקרוב מחכם ידיד נפשי, שסברא זו של קופרני"קו קדומה נתנה מהזוהר הקדוש פ' ויקרא, וראיתיה לזכור בדף יו"ד שם, והחכם טוביה הרופא בספרו ח"ב פ"ד הביא בארוכה כל ראיות קופרני"קו, וכתב דבמחלוקת שנויה בגמ' עי"ש. ומי לא ידע בכל אלה שכל דברי חז"ל, אפי' אותם שנראים בחיצוניותם זרים, יש בפנימיותם חמדות גנוזות, ואם נבקשם ככסף וכמטמונים נחפשם אז נבין. וכבר הורה זקן, רב ייבא סבא דמשפטים בדף צ"ט, דמילין דחידה דא איהו אגדה ע"כ. הובא לעיל בפתיחה שניה שלי. ומאותו לשון דן אנכי שכמו שהחידה היא דבר זר וקשה לאזן שומעת, כמו מהאוכל יצא מאכל ומעז יצא מתוק. ויש בו אמיתות הדבר הניכר בפשיטות ע"י הפתרון, חכלילי שכל השומע אומר לי לי, כן הוא בכל דברי חז"ל כזר נחשבים, שמי שזכה בהבנתם נעשים זר עטרה לראש צדיק, ועיין מ"ש הראב"ע בהקדמתו לפי' מגילת איכה, וירוח לנו ולא תהא שיחה קלה של חז"ל פחותה משיחה של החכמי' שלא הגיעו לחצי שיעור חכמתם, דעבדי בה פתרי לשבח, כאותה המצאה נפלאה דאשכח הרב בעל העקידה, הביאה בפ' מצורע שער ס"ב. מחכם א' מחכמי הרופאים שכתב וחתם כי הצמחים והעשבים הצומחים בהרי יון, מרפאים כל מחלה ומחיים את המתים, וכל העמים מלאו כפם מהם וינסו כמה פעמים, וראו כי אין בם מועיל, ויבקשו לשרוף כל ספריו, וכאשר שמעו זקני הארץ מיחו על ידם ויאמרו להם, אל נא אחי תרעו, להבאיש דברי החכם ההוא ולהאשים את ספריו, כי חזקתו בדוק ומנוסה בחכמה, ואין החסרון רק במנסים, כי לא על הגופות דבר החכם, כי אם בחיי נפש, במדות הנמצאות לפנים באותם ההרים, על דרך והחכמה תחיה את בעליה. וגדול בדורו מהר"ר חיים בספרו ס' החיים בפרק ב', כתב שתבואתה של תורה אינה נשמרת רק על ידי אותם האגדות התמוהות, והביא המשל של קב של חומטין שמשמר התבואה, ועל החיצוניות שלהן או לפי דבריהם של המלעיגים, ודאי קרי להו קב של חומטין, כי לקושטא רוב תבואות בכחן ובתוכן ובתוך תוכן, כמ"ש האר"י ז"ל.
ולא אכחד שכשאני קורא בספריהם בבית הכבוד, כמה פעמים היה לבי מהסס, וחושש הייתי מחטאת, על שהיו מביאים אותי בעל כרחי להרהר בד"ת, דוכרן פיתגמי (סנהדרין כט, ב)). הן במעשים ודברי הימים, שכדמותם ודוגמתם נמצאו בכתבי הקדש, דרך משל מעשה רומיים במלקוח של בנות סאבי"ני שחטפו להם בתחבולה ביום שמחתם. שכל הקורא זוגתו נזכר בבני בנימין במחוללות אשר גזלו. וכן מעשה של אחד מבני גאל"י שבדו, דומה למעשה גליית עם דוד. ומעשה טארקו"יניו הגאה ששלח בנו אצלו פקיד א' לשאול מה יעשה להחזיק בידו המלוכה על גאב"י, ובהיות עומד ומטייל בפרדס חתך ראשי שבולת פרח פאפאוורו העולים למעלה ראש, והבין בנו תשובתו לחתוך ראשי השרים והגדולים, ויעש כן. עיין סיפור המעשה ברולין ובקצירה בדיסיונאר"יו איסטורי"קו ערך טרקוי"ניו הגאה, וקצת מן הקצת דומה למעשה של ר' ואנטונינוס בפ"ק דע"ז דף י', דא"ל קא מצערן לי חשיבי רומאי ואעייליה לגנתא, כל יומא הוה עקר חד פוגלא קמיה, וגם למדנו שכך היתה מדתם להשיב ברמיזה, ואזכור כי מקרה אחד אירע לצדיק ולרשע. וכן מעשה פיר"ו הגבור מלך איפירו"טי, שאנשי חייליו ושריו היו מפארים אותו ומדמים אותו לנשר, והוא השיב להם אני הנשר ואתם הכנפים, שבשבילכם אני פורח, וראיתי מעשה ונזכרתי דברי ר"ע בשמות רבה פ"ה. ובויקרא רבה ריש פ' שמיני ז"ל, אר"ע למה נמשלו ישראל לעוף, מה עוף אינו פורח אלא בכנפים, אף ישראל אינם יכולים לעשות דבר חוץ מזקניהם ע"כ. וגם רד"ק בפ' בכל אגפיו (יחזקאל יז, כא). בשם אביו שפירושו כנפיו, כלומר חייליו שהם דומים לכנפים, וכן נאמר על החיילים, והיה מטות כנפיו. והרב העקידה בשער כ"ט דף ע"ז סוף ע"ב כתב, כי המלך דומה אל הנשר בעל הכנפים, ומתוך זה קרוב היה לפתור חלום ג"כ שר האופים לטובה, והעוף אוכל וגו'. על פרעה שישיבהו על כנו, כמו שר המשקים. ומיישב ע"ש. וכמוהו כתב מהר"ש יפה בב"ר. ועל משמעות זה אפשר לפרש לישנא 'דגפא דרומי' שהבאתי לעיל בסמוך, כי רש"י פירש בלישנא קמא, כמו גופה שרה של רומי, ולדידי מפרשא לשון כנף, שזקניהם היו השר, שלכן נקראו סינאט"ורי, שר"ל זקנים בלשון רומיי כידוע למכירי הלשון (וגם אפשר לפרש לשון רוממות, ע"ד שפי' הראב"ע על גפי, כמו על גבי, דאותיות בומ"ף מתחלפות, וכן כתוב בסבא דמשפטים דף ק"ו ע"א גבי עלוייא וסליקו עי"ש. וכן נראה דפירש"י בפ' אחד דיני ממונות (סנהדרין לח, א). גבי אדה"ר גפי, מקום גבוה. ובמס' ע"ז לא פירש כן, ועיין מ"ש התוס' שם בסנהדרין ומהרש"א שם בע"ז ובחידושי שם ודוק). וברעיא פ' תצא דף רע"ח ע"ב, הוו ישראל כגופא ואנת ואהרן תרין גדפין דיונה, ובהון פרחו ישראל ע"כ. ובפ' השותפין דף ח' ע"א, הכל לאגלי גפא אפי' מיתמי. וכתב השטה מקובצת שם בשם הראב"ד די"מ מלשון על גפי מרומי קרת. והוא תקרה שעושים על השערים לחיזוק ושמירה, ועושים שם בנין קטן לשומרי השערים, ובידיהם מפתחות השערים, על כן נקראו המנעולים על שם גפי, ונסמכים עליהם כאלו אמר למנעולי התקרות, והביא ג"כ פי' אחר כאלו אמר יגיפו השערים עי"ש. וכן פירש"י לשערי חומות העיר להציב בהו הדלתות, אגלי דלתות כמו טרוקו גלי גפא סתימה, כמו מצא אחר הגפה עי"ש. ולכל הפירושים נוכל להטות אליהם פירוש גפא דרומי, שהיו נשבעים על שערי העיר מנעולי השערים או סתימת חומתה, שכן קריתי בספריהם כמה מחשבים אותה ואותם, כי רומו"לו שבנה רומי, עשה לה היקף חומר וחפר בכלי מחרישה הקרקע להעמיק ולהרחיב יסודותיה, ובהגיע למקום רום השערים היה נושא ומביא כלי המחרישה לצד האחר, כי בפתח לא היה חופר, ועל שם הבאת כלי המחרישה בשביל הפתח ממקום למקום קורים הרומיים והלועזים הפתח בלשון פֹורְטָא portal לשון הובאה, ושער העיר היה חשוב בעיניהם, שם יושבים ודנים ונשבעים. והיינו מ"ד בפ' הרואה, בר' שילא דמלכא א"ל תיב אפתחא דרומי ודון דינא. אמנם גם במלך ישראל ויהודה כתיב, איש על כסאו מלובשים בגדים בגורן פתח שער שומרון. ואמרי' בפ"ק דחולין בסנה' כחצי גורן עגולה. וכן מעשה שכתב דיודו"רו הראשון מציצילי"א ממלך ציפר"י, שהיו לו ג' בנים ומתוך דברי אשתו נגלה אליו שזינתה, ושלבד א' מהג' היה בנו, והמלך קודם מותו גילה הסוד ליועציו ושריו כדי שיתנו המלוכה לאותו שיכירו שהוא בנו, ולבא לידי הבחנה גזרו שיושם גוף האב הנפגר ברחוב העיר על שידה או מגדל, ושהבנים שלשתם בחצים ובקשת יבואו שמה ויורוהו פתאום, ומי שיפלח חץ כבידו יהיה מלך, ובכן שנים מהם כוננו חצם על יתר לירות, וא' נתעלף ויחמול אל חץ וימאן, ויצא דבר המלכות עליו ויאמרו מלך אתה עלינו, כי מחביבותו הכירו שהוא בנו, ומעשה זה הוא דומה בדומה לההוא דאיתא בפ' חזקת הבתים, דאמר כל נכסי לחד ברא, משום דשמעה לדביתהו דאמרה לברתא, לית לי מאבוך אלא חד ברא, ואתו לקמיה דר' בנאה וא"ל זילו חבוטו קברא דאבוכון, וההוא דבריה הוה לא אזל, ואמר רבי בנאה כולהו נכסי דהאי. והמצאה זו ודאי כולהו ילפי לה ממעשה דשתים נשים דשלמה, וכן מה שכתוב בסקול"א פרינצי"פי וקאווליי"רי עלה קצ"ט מליאו"ן ביזנ"טינו, היינו מעיר ביזאנ"סיו שהיא קוסטאנטי"נא, ששחקו בני אטי"ני ממנו שהיה ננס, וא"ל שאשתו יותר קטנה ממנו, והוסיפו עוד לשחוק ממנו, ואז א"ל אך תדעו שבכל קטנותינו כשיש מריבה בינינו, עיר ביזאנ"סיו קטנה להכיל שנינו אנחנו. והוא מוסר הנשמע מחז"ל בפ"ק דסנהדרין, כד ריחמתין הוה עזיזא אפותיא דספסירא שכבינן וכו'. באופן שבראותי דברי חול, זכור אני את הקדש, ואין זכרוני בן חורין ליבטל ממנו, וכן מניחושי הרומיים הקדמונים בהקרבת קרבנם קודם יציאתם למלחמה, שבהמצא מכה או בועא בכבד הבהמה, היו לוקחים אותו לסימן רע לעצמם והיו מחוזרי המלחמה, ומעשה של גיול"יו קיסר שלא נמנע בשביל זה, אף אלו היו לי למזכיר עון האמור במלך בבל ביחזקאל כ"א. קלקל בחצים שאל בתרפים ראה בכבד. גם בספריהם ככתבם וכלשונם נזכר העושר בשם פיקונ"יא, ואומרים שנגזר מלשון לאטי"ן פֵיקו"ס פֵיקֹו"רִיס. שר"ל צאן מן צאן, לפי שהעושר והממון הוא הצאן, והיא מילתא דמתאמרה מחז"ל, מאי עשתרות שמעשרות את בעליהן. וכ"כ והאיש גדול מאד ולו צאן שלשת אלפים. וגם במליצות היונים קראו לאליל של גהינם פלוטו"ן Pluton, וכתב מארק"ו טולי"ו המכונה ציצ"רון שר"ל בלשון יון, עשיר. וכן הלא"טיני קורין אותו אב העושר, ויהיב ביה טעמא, ואדכרן מילתא דאמרי רבנן, יצה"ר הוא עשיר שפורע מיד, ויצה"ט מסכן שלעיתים רחוקים הוא מנבא. ארס"טו החוקר כתב שהעובר חלק האם, דימידי"ום פיליור"וס מאטיר איסט Dimidium Hiliorum matur , וכיוצא בדבר מרז"ל עובר ירך אמו. ולא נקרא ולד על שם אביו עד שנולד, כדכתיב ויתילדו על משפחותם לבית אבותם. כמבואר במהרש"א בפ' כל המנחות, גבי עזריה בריה דר' אבטולס, וגם קריתי אני בספרי פראנצי"קו אוטיירי בטומו שמיני עלה פ', שלא עלה במחשבה שיראה וימצא בעולם נשר של שני ראשים, בענין שפעם א' היה כמשחק ומלגלג אחד מהפרתמים של הקיסר על הדגל של שררת ויניצי"אה, אריה בשתי כנפים, ובא לרעהו א' משריה ושלוחיה, וחקרו דרך לעג היכן מצוי אריה כזה, וענה חורפו דבר דבור על אופנו, וחרפתו השיב לו לשון נלעג תמצאהו בארץ מדבר במקום שמצויים שם נשרים של שני ראשים, לרמוז לו שגם אדונו הקיסר, הדגל שלו נשר של ב' ראשים לסימן ב' מלכיות שלו, כסבור שגם זה לא יהיה בנמצא, אבל ברבות הימים בשנת אלף תשכ"ב למניינם, נשתלח מכרכי הים ממיסיק"ו למלך ספרד פיליפ"ו הה' נשר כזה של ב' ראשים, שם נמצא וכאן היה לחידוש גדול, לא שערוהו הראשונים עי"ש. ואזכרה מקדם כמו כן בפ' הקומץ רבה דף ל"ז, מרבי שכעס על פלימו על ששאל לו מי שיש לו ב' ראשים באיזה מהם מניח תפילין, כמדומה לי דבורכא היא עד שבא מעשה לידו, מוחש שלא יוכחש כדאי' שם. וגדולה מזו ראיתי שהיה מעשה בבהמה שהיו לה ב' ראשים וב' גבים, עיין ס' שער המים י"ד סי' ל"ג ס"ק י"ג בשם שו"ת שלחן גבוה עי"ש. איברא שחפשתי באותה תשובה ומצאתי מציאות אחר זולת זה שלא מצאתי שם. ובפרק אלו טריפות דף ס' אמרו, שסועה יש לה ב' גבים וב' שדראות, וכתבו התוס' דשמא שסועה אינה באה מבהמה שאינה מצויה בינינו. (ואשינויי בריות משונות לא סמכינן שגם כתב טוביה הרופא בחלק ד' פרק ו' שלפעמים תלד האשה ולד בב' ראשים וב' גופים עד הטיבור, ומשם ולמטה יתערבו שניהם ויהיו לגוף א', ולפעמים מצד א'. וסיפר ממציאות בריות משונות והביא מעשה של ב' אחיות מחוברות שכתב ן' סינא עי"ש. והוזכר בשו"ת לחמי סי' כ"ט בפי' שפי' מהררי"ב ז"ל מ"ד מיסתברא דזכר מסגי ברישא עי"ש. ומקרוב האיר אל עבר פנינו ס' מחזיק ברכה ובחלק י"ד סי' י"ו הביא מפסקי רי"ד הראשון למס' נדה כ"י ששמע מיהודים שראו אשה אחת בב' גבין ב' שדראות וב' ראשים וכו'. וגם זה קריתי שבמלכות איצי"א שעיר המלוכה היא סטוקולא"ס יש נימוס ליפרע ולהעניש הנגנב כמו הגונב, ובערי ציצילי"א בזמן קדמון היו פוטרין הגנב שלא נהג מנהג לסטים ומחייבין הנגנב שלא שמר ממונו כדרך השומרים, כפי מ"ש דיודו"רו הקדמון מציצילי"א ב' דף ג' הובא ג"כ מהכומר ציצא"רי קאלי"ן במוסריו חלק ד' דף כ"ט, ואדכורי ליה מידכר מ"ש בדברים רבה סוף פ' כי תבא על מי יתן וגו'. אר"מ מי גדול הגנב או הנגנב, הוי אומר הנגנב גדול, שיודע שנגנב ושותק. וכתב ידי משה שהנגנב גורם לגנב שיגנוב ע"ד שאמרו לאו עכברא גנב אלא חורא גנב. ואמר לשון גדול דרך כבוד כלפי מעלה במקום לשון גרוע.) וכן בכמה וכמה דברים מעשיות ועיוניות שהשכל בעצמו רץ בזכירתו אל מערכות ישראל לחטט ולברר בין קדש לחול, ומה בין האי להאי, והן בענייני חכמה ודברים לימודיים שבקראי אותם נלאיתי כלכל ולא אוכל לימנע מלתת לב ושימת עין השכל שכמונו כמוהם או רוח אין בהם, ואך יצא יצא מבטן חז"ל ומאיזה קדמון שלנו, ואין אדם שליט ברוב בדברים שמביאים לידי זכירה וחיקור דין. איברא דבפ' האשה נקנית דף ל"ג ע"א אמרי' דילמא לאונסיה שאני. ופירש"י פעמים שהוא טרוד ומעיין בשמועתיה לפני כניסתו למרחץ, ועל כן היא שגורה בפיו ובלבו ומעיין בה בבית המרחץ ע"כ. ובזבחים פ' טבול יום סוף דף ק"ב, אמר רב האי דינא מראב"ש גמירנא דאמר בבית הכסא וכו'. והיכי עביד הכי והאמר רבב"ח אר"י בכ"מ מותר להרהר חוץ ממרחץ ובה"כ, לאונסו שאני. ועיין ב"י א"ח סי' פ"ה. ובזה יש ליישב מ"ד בירושלמי פ"ט דכלאים, בר' חייא שהיה מהרהר באגדת תהילים בבית המרחץ, ועי"ש בעל עיון יעקב בתירוצו השני. ומהרי"א הביא בספריו כמה דברים בשם חכמי הנוצרים, וראה ראיתי בטובים שבהם כמה מהם מן המקדש הם יוצאים, מעין שיצא בתחילה מרבותינו הקדושים ז"ל, לו א' בהם במלכים א' ב' בפסוק ולא תורד שיבתו בשלום שאול. שכתב בשמם ששאול הכתוב שם גהינם, וצוה לשלמה שיהרוג את יואב, שלא ירד שיבתו בסיבת השלום אשר לו בעה"ז, לשאול תחתית בגהינם, והיא היא דעת רז"ל וכהנה רבות. (וכן בענין פשעם של ישראל בשואלם מלך בימי שמואל הביא שיטת חכם נצרי שהיא היא שיטת רלב"ג כמ"ש הכ"י שם. ועוד כמוהן רבות שנמשכו אחר דעת חכמי אומתינו, כמו ברמז קדש קדשים היכל, וחצר העזרה נגד עולם המלאכים, עולם הגלגלים, ועולם השפל, כמו שהובא במהרי"א מלכים ח', ובפילוסופיא מורא"לי של טיסאוו"רו פי"ד דף תצ"ד, כתוב מהחוקר שדבר פרטי עדיף מהכללי, המין עדיף מן הסוג והאישיי עדיף מהמין לפי שהוא יותר פרטית, פרט מן הפרט, והנה הנו מאי דאמור רבנן, דדבר שברכתו בורא פרי העץ, ודבר שברכתו שהכל, בורא פרי העץ קודמת, שהיא חשובה שאינה פוטרת אלא מין אחד וכן בורא פרי האדמה ושהכל, פרי האדמה קודמת, ופרי אדמה ופה"ע אם שוים בחביבות, קודם בפה"ע. עיין בא"ח סי' רי"א ופ"א עיין שם. וזכר לדבר כהן קודם ללוי ולוי לישראל.