נאום השבעתו של שמעון פרס כנשיא ה-9 של ישראל
נאום השבעתו של שמעון פרס כנשיא ה-9 של ישראל הוא נאום שנשא הנשיא הנבחר ה-9 של מדינת ישראל, שמעון פרס, ביום השבעתו לנשיא ב-15 ביולי 2007 במשכן הכנסת מול חברי הכנסת, ראש הממשלה אהוד אולמרט והשרים כשהוא נשבע אמונים מול יושבת ראש הכנסת דליה איציק. פרס, שכיהן פעמיים כראש ממשלה, הוא הנשיא המבוגר ביותר שנבחר לתפקיד נשיא המדינה.
הנאום המלא[עריכה]
"גְבִרְתִי הַיושבת רֹאשׁ, עמיתי חַבְרֵי הַכְּנֶסֶת, רעי לְדֶרֶךְ אֲרֻכָּה בַּמֶּמְשָׁלוֹת הַשּׁוֹנוֹת, בְּמַעֲרֶכֶת הַבִּטָּחוֹן, בָּחַיִּים הַפּוֹלִיטִיִים וּבָהִתְיַשְּׁבוּת הָעוֹבֶדֶת, נכבדי כֻּלָּם.
אני ניצב היום נרגש ואסיר תודה על האמון שנתתם בי בשם העם. אמונכם יקר לי, הוא מֵטיל עלי חובה גדולה, שאותה אשא עימי כנשיא המדינה ביראה, ובתחושת שליחות עמוקה. אני מתחייב לטַפֵח ללא הרף את אותם חוטי אריג עדינים השוזרים אותנו יחד כאומה, כאשר יש בתוכנו בעלי דעות שונות הנאבקים עליהן בחירוף דעת, וצריך לזכור תמיד שאנו בניה ובנותיה של ארץ ישראל אחת. אין לנו, ואנו לא מחפשים, ארץ אחרת.
אתם, כאן בכנסת, תוסיפו לקַיים את הפוּלמוּס הקִיומִי, כי כַך צריך בפרלמנט דמוקרטי. ואילו אני אתמסר אל המאחד, שלא יפגע בסערה מתלהטת.
בליבי דָרִים היום יחד שִמחה מול האתגר שהטלתם עלי, אך גם עַצְבוּת של שעת פרידה.
אני עוזב את הבית הזה- ליבה הפועם של הדמוקרטיה הישראלית - אחרי שחבשתי את סַפְסַליו ארבעים ושמונה שנים, למעלה ממחצית חיי.
אהבתי את עצמתו מַחְרִישַת האוזניים, את הויכוחים הגדולים, את סערת הנפש, ואת ההתפייסויות הבלתי צפויות. ואני יודע שהבית הזה מסוּגל לקבל החלטות היסטוריות גם כאשר הדמוקרטיה יוֹקֶדֶת.
אני יודע שאני עובר עתה מהזרוע המבצעת לַכָּתֵף המלכדת. שוב אֵיני שליח מפלגה אלא נאמן של העם. של כל אזרחי המדינה. מרגע זה אהיה לפה ולכתובת לכל אזרח ואזרחית במדינת ישראל. לעולל ולתינוק, לאשה ולאיש, לדך ולזקן. ביתי יהיה פתוח לכולם. ידי תהא מושטת לכל אחת ואחד.
הגעתי לארץ כְאדם צעיר. וזכיתי בזכוּת הגדולה לשַרת את האומה. אדם מזדקן, אמונה אֵינה מזדקנת. היא מתחדשת כל העת. כדברי יואל: "זִקְנֵיכֶם חֲלֹמוֹת יַחֲלֹמוּן-בַּחוּרֵיכֶם חֶזְיֹנוֹת יִרְאוּ ", (יואל ג' א-ב).
לפני 15 שנה באתי לוישנייבה שליד וולוז'ין, המקום שבו נולדתי, בעריסה ישראלית על אדמה ניכר.
העיירה כולה כָלתה באש. עמדתי דוֹמֵעַ ליד גל האבנים שֵכִיסָה את קבר האחים של אחרוני היהודים שהובלו לבית הכנסת העשוי מעץ ונשרפו חיים, כאשר טליתותיהם על כְתֵפָם ובראשם ר' צבי מלצר, סבי עליו השלום.
סבי למד בישיבת וולוז'ין יחד עם חיים נחמן ביאליק. הוא עיצב את חיי כילד. הוא לימד אותי דף יומי בגמרא. הוא ניגן בכינור שירי עצב יהודיים. ביום הכיפורים הוא עבר לפני התיבה ובקולו הנפלא הוא קרא את תפילת כל נדרי. עד היום מהדהדת תפילה זו באזני וּמְרַגֳשת את ליבי.
מוישנייבה המשכתי לוולוז'ין, לראות את בנין הישיבה שנוסדה ב- 1804. בחוץ, על אבני הקיר, עדיין חקוּקוּת עשרת הדיברות. בתוכו הוקמה מַעַדָנִיָיה, לא כשרה כמובן. הלכתי לבדוק את המצבות שנותרו בבית הקברות. הן היו פזורות, ובחלקן שבורות. על אחת מהן זיהיתי את השם "שמעון פרסקי", בן משפחה, שכנראה על שמו נקראתי.
ניצבתי דומֵם ומזועזע מול אבני ילדות אלה. העיירה שבה נולדתי נחרבה כולה. הבית שבו גָדלתי עלה באש. רק הַבְּאֵר נותרה. טעמתי את מֵימֵיהָ, הם לא השתנו. אבל האש כילתה את כל שהיה.
דומה היה לי כאילו שמעתי קול זְעָקה עולה מפי סבי וסבתי ובנם היחיד שנותר לְסַמְכָם. לו רק יכולתי ללחוש באזנם על עצמאותנו, לספר להם על צה"ל, על דימונה, על אנטבה. על הזכות הכבירה שניתנה לנֶכְדָם, להשתתף בְקימוּם הַריסות עמנו, לצקת תוכן של ממש בשבועה שלעולם לא עוד.
משבאתי לישראל, למדתי חקלאות בבן שמן. פעילותי הציבורית התמקדה בנוער העובד. נישאתי, בקבוצת אלומות, לרעייתי סוניה.
ב-1947, שנה לפני מלחמת השחרור, גויסתי על ידי דוד בן גוריון ולוי אשכול ועברתי מַאלומות למטה ההגנה. נָפְלָה בגורלי זכות שאין שנייה לה, לשרת תחת גדול היהודים שידעתי- דוד בן גוריון.
ממנו לַמדתי שֶמִגוֹדל הַמצוּקה נִגְזֶרֶ גוֹדל הישועה. שאין דבר חָכם יותר בחיים מאשר לְהַעדִיף את השיקול המוסרי. למדתי ממנו שֶׁבְּמִלְחָמָה אין ברירה. חַייַבים לנצח. וְלָניצחון דרושים אנשים אמיצים וכלים ראויים. אולם כאשר נוֹצֶרֶת בְרֵירַת שלום- אסור לְהַחְמִיצַה.
לא ידעתי מדוע בן גוריון בחר בי. אבל ידעתי מה הוא מְצַפֶה ממני: לְהָעיז ולא להתחרט. לא להיכנע לקוֹשִי. לא להיבהל מחָזון. לא לפחד מְהַמַחָר. לא לעשות שקר בנפשי, או בנפש זולתי.
קשה היה לחזות אז שמ- 650,000 תושבים נצמח למדינה של 7.2 מיליון אזרחים, מהם 1.2 מיליון שאינם יהודים: ערבים, דרוזים, בדווים, צ'רקסים, מירקם מרתק של חברה אנושית. אני יודע, גם היום, שאם הם לא ייהנו מִשִיווַין מלא, לא נדע שלום עם עצמנו ועם זולתנו.
קשה היה לחזות אז שנצטרך להילחם על חיינו, בְשֶבַע מלחמות, שְׁתֵּי אינתפאדות, ובאין ספור קרבות. לעמוד לבד. בנחיתות מספרית, ובבדידות בינלאומית. מעולם לא אמרנו נואש. ולא הפסדנו מלחמה. וְקַמְנו כל פעם מחדש. הֲחְייֶנו את שפתינו העתיקה, הֵקַמְנוּ תאי חברה מתקדמים, כמו הקיבוצים והמושבים. גִילִינו יכולת נדירה בהפרחת השממה. וְכוֹשר מדהים ביכולת הביטחונית. היינו חדשנים בתעשייה ומַרְחִיקי ראוּת וְלֶכֶת במדע.
גם מבקריה הקיצונים של ישראל לא יצליחו להסתיר את הישגיה יוצאי הדופן. את פסגותיה הַמִּתְנַשְּׂאוֹת מעל לקו הרקיע של ההיסטוריה.
כמעט שישים שנה למדינה. וְלִיבִי גֵאֶה על מה שעשינו, כולנו ביחד. ועל מה שאנו חולמים כאיש אחד: לחיות באמונה. לשחר שלום. לבנות עתיד טוב יותר.
ואולם, המחיר היה כבד. הנופלים בקרב. המשפחות השכולות. הַנַכים בְגוּפם. ללא מְסירוּת הנפש שגילו במערכות ישראל, לא היינו מגיעים עד הלום. וגם היום עומד בראש סדר יומנו שִחְרור שלושת החיילים החטופים: גִלְעַד שַלִיט, אוֹדִי גוְֹלְדווַסר, אֶלְדד רגב. הם בנינו, ולא ננוח ולא נשקוט עד אשר נראה אותם שוב בבית. ביתם. ביתנו.
גם בשעה חגיגית זו, אני מבכה בליבי רצח יצחק רבין. רצחו לנו מנהיג גדול. פגעו בליבנו. ובשעה חגיגית זו אני מתפלל לשלומו של אריק שרון. הלוחם הגדול והמנהיג האמיץ.
"לא חלמתי להיות נשיא"[עריכה]
לא חַלמתי לְהיות נשיא.
חַלוֹמִי כנער היה להיות רועה צאן או משורר של כוכבים.
משנבחרתי, זכות היא לי, ואיני מזלזל בה, לבטא את כמיהתו הכמוסה ושאיפתו הגלויה של העם לקיים צדק. למצות את המאחד ולכבד את המייחד.
אני יודע שנשיא אינו מושל, אינו שופט, אינו מחוקק, אבל מותר לו לחלום. להציב ערכים, לנהוג ביושר ובחמלה, בעוז ובחסד.
אין איסור על הנשיא לעשות מעשים טובים. הוא רשאי, ואף חייב, לשרת את עמו, כלומר את בני עמו. לטפח אהבה לעם, למדינה, לבריות. לקַרֵב רְחוֹקים. לִצְפוֹת לַמֶּרְחָק. לסייע לחלשים. לנחם אבלים. לקרב לבבות. להרבות שיווין. לגשר על פערים. לתמוך ביצירה רוחנית ומדעית.
על הנשיא להביט באומץ אל התמונה הגדולה וְלִראוֹת כִי בנין המדינה וּצְמִיחָתָה הַנִמְרצת גם גבוּ מחיר: דלדול משאבי טבע, פגיעה אקולוגית בנופה. וּכְשְאַר העולם, אנו חייבים לעבור לכלכלה נקייה, אחראית והוגנת. המסע המרתק ביותר במאה ה-21 יהיה להחזיר לטבע את אִיזּונֹו. זו הזדמנות נדירה בשבילנו לרתום את היְצִירתִיות והתבונה הישראלית, בשיתוף שכניִנו, כדי ליצור אזור חָדש וְנוֹף חדש לארצנו ובסביבתנו. לשוּב לדרך ארץ. לכיבוד תורה, לְאַהֲבַת סֶפר. היֶשגיה הַספרותיים של ישראל אינם נופלים מהישגיה המדעיים. ובמקביל להם, הם ראויים לסיוע ולתנופה. לְשַחֵר תרבות. להתחשב בזולת.
חובת הנשיא להזכיר לדור המיוצג כאן בכנסת, שהוא נושא באחריות מוּסרִית לאלה שעדיין בערִיסוֹת יַלדותם. לאפשר להם לבנות חיים משלהם, מתוּקנים כראוי, היונקים מהמורשת הגדולה של עמנו, וְמוּנעים על יְדֵי גילוי עולמות חדשים.
הרי חכמה אינה נְמוֹגָה. ואחריות אסור שֲתִתְבַלֲה. לַייאוּש אין תפקיד. ושחיתות ניתנת לְהַדְבָרָה. מִלחמות אינן מַשא נפש, שֶׁבָּהֶן הַמְּנַצֵּח כמפסיד משלמים מחיר כבד. שלום מקיימים אנשים חיים הַמְכבדים חיים.
אני רואה צורך לעודד את הדור הצעיר להיכנס לחיים הפוליטיים ולעול ההנהגה, כדי להתחיל מחדש. הִתְלַהבוּתוֹ חיונית לעתידנו.
אין מקום לדכדוך. הרי העם היהודי הוא זה שהמציא את אי שביעות הרצון. אנו עם שמעולם לֹא השלים וְלֹא יַשְלִים, עם רצח, עם שקר, עם אַדנות, עם עַבדות, עם קיפוּח, עם ניצול. עִם הרמת ידיים או דריכה במקום. ומשהקמנו מדינה, עלינו לקיים עקרונות אלה במדינתנו.
169 המילים של עשרת הדברות הן, גם היום, הַמַסָד לתרבות המערבית כולה. וְחַזוֹנוֹ החברתי של עמוס, וְחַזוֹנו המדיני של ישעיהו הם מצפן לדרכנו.
כֵן. אני מאמין בֵתִיקוּן עולם. וּבְהַעלאת אוֹר, לאנשים ולגויים כאחד. אנו זוכרים כי המאמר הראשון בבריאת עולם היה "ויהי אור".
איינשטיין אמר שסיסמתו הייתה "חוצפה". החוצפה לערער על מוסכמות, החוצפה לחדש, ליצור, לתרום, לְהִתרוֹמֵם מעל לַקַּיָּם, חוּצפַתו היוצרת של העם היהודי.
אני מודע שקיימות נורמות. על הנשיא להיות מַמְלַכְתי. לְכַבד חוק, לְחַזֵק מִשפט, לְסייע לזרוֹעַ המבצעת למַלא את המוּטל עליה תוך כיבוד המיעוט. אבל הוא זכאי לטפל ברצוי. בחסר. בחזון.
הוא חַייב לעוֹדֵד תהליכי שלום. בתוך הבית. עם שכנינו. באזור כולו. הרי העִידָן הֶחַדש ממילא מַנְמִיך גבולות טריטוריאליים, וּמצמצם אפליות בין בני אדם. הוא בנוי על יצירתיות יותר מאשר על השתלטות.
ישראל חייבת להיות לא רק נכס אלא ערך. קריאה מוּסרית תַרבותית ומדעית לעִילוּי האדם. כל אדם. עליה לשמש בַית לַטוב וּלְחַם לְיהודים שאינם ישראלים, כמו לישראלים שאינם יהודים. וליִצוֹר הזדמנויות שוות לכל חלקי האוכלוסייה, ללא הבדל דת, לאום, עדה או מין.
הנשיא חייב לִקרוֹא לציבור הדתי והחילוני למצות את המשותף. לקרוֹא לפלשתינאים ולמדינות ערב, מבלי שֵיטַשְטְשו מורשתם, להשתתף במסע הגדול לעבר עולם הבנוי על שֵכֵל, לא רק אַדַמה. לראות בחינוך כצו עליון.
על המפה הֵעַתִידִית של ישראל צריך לציין ארבע עדיפויות: ירושלים, הנגב, הגליל ועמק השלום.
א) ירושלים כְמֵהָה לתנופה וּצְמֵאָה להתחדשות. להיות עיר מובטחת לנו וּקדושה לכל המאמינים. להיות מרכז רוחני ומדיני לעם היהודי וְקֵן תְפִילָה לשוחרי השלום של כל המאמינים.
להיות מרכז אוניברסאלי לְמַדַע ואתגר אינטלקטואלי לכל באיה. ייחודה של ירושלים הוא גם עתידה.
ב) הנגב הֵחֵל לְהתעוֹרֵר. אסור להרדימו מחדש. הנגב מאפשר להכפיל את שטחה הַמיוּשב של ישראל. נילחם בַּשְּׁמָמָה שבו כמו שלחמנו באֵיבַה מחוצה לו. טילים מסוגלים היום להגיע לטווחים רחוקים, המטשטשים את ההבדל שבין הַחזית לבין ְהַעוֹרף. וככל שהישובים יהיו מפוזרים יותר, כן יקטן ריכוז מטרות לטילים.
הנגב מאפשר לנו לרתום את האֶנרגיה של השמש לייצר חשמל נָקי למדינה, ולהתפיל מים מהים ומְהַתהוֹם. הוא מאפשר לִרְקוֹם מערכת יחסים כלכלית עם שלושת השכנים. הירדנים, המצרים והפלשתינאים.
ג) הגליל, קִסמו הוֹלֵך לפניו. הוא עַתִיר יופי. מחצית האנשים החיים בו הם יהודים ומחציתם ערבים. זו הזדמנות ליצור שיווין אמת לכל. הגליל מזמין את הדור הצעיר להעשיר את הגליל במרץ אינטלקטואלי ולהקים בו תעשיות נקיות, לְרַפְדוֹ בגפנים, וְלְאַרח בו תיירים. יום יבוא, ולבנון תשתחרר מִמְהַרְסֶיהַ וסוריה תיפטר מְמְחַבְלֶיהַ, ומצפון יבוא שלום.
ד) עמק השלום המתוכנן מִשְתַרֵע לאורך הגבול שבינינו לבין ממלכת ירדן והרשות הפלשתינאית. הוא יהפוך למחוז של שיתוף פעולה בין ישראל, ירדן והפלשתינאים. כל השלושה נתנו כבר הסכמתם לכך. הָעֲרָבָה תהא לאזור תַיירותי מַרְהִיב. מספר אגמים מלאכותיים בתוכו עשויים להעניק לה חַיוּת ואטרקציה. לאורך הערבה יבנה מוּבַל מים לים המלח, לפצותו על אבדן מימיו. ולאורך העמק יוּקמו מפעלי תעשיה שיציעו מקומות עבודה רבים לכל השותפים. בעמק השלום נִרְאֶה כיצד לראשונה, ניתן לרתום את הכלכלה כבוּלְדוֹזֶר לשלום. שותפות בין ירדן מאורגנת וישראל מודרנית יסייעו לפלשתינאים לגבור על מצוקותיהם ולהקים מדינתם.
אני מאמין כי מדיניות עוֹסקת בְגבולות וכלכלה בְיחסים. יחסים טובים עשויים לאפשר סימון גבולות בטוחים ומוסכמים.
עמק השלום הוא אתגר העשוי להַלהיב את אחינו בתפוצות להשתתף במַהַלך רב מעוף כדי ליצור חיים ושלום. הוא גם יביא תְמיכה ממדינות המפרץ. הוא עשוי להלהיב את הצעירים. שכן הוא כורך מַדע, פיתוח ושלום לאלוּמָה אחת.
אני מתכוון להתמסר לטיפוח הקשרים בין ישראל והתפוצות על ידי הוספת מימד אינטלקטואלי ויצירתי. וזה בצד עידוד יחסים מודרניים עם מדינות ערב.
בתוכנו גנוזים כוחות יצירה כַבירים בתחומי הרוח, ההגות, המדע והאמנות.
וטמונה בנו מחויבות להיות קַשוּבים לְמצוקות אנוש בכל אתר, אתר עניי עמך, ואתר מקופחי סביבתך.
ידידי חברי הכנסת, אורחים יקרים.
נער הייתי וְגַם זָקנתי. עיני ראו את ישראל בְשעוֹתֶיה הַקשות ביותר, וגם ברִגעי הישג והתרוממות רוח.
שנותיי מציבות אותי בנקודת תצפית ממנה נראה נוף חיינו כְאוּמה מתחדשת, פָרוּס בכול הַדַרוֹ. נכון, בתמונה גם מופיעים כתמים. נכון, שגם לַקִינוּ וגם שַגִינוּ – אך אנא האמינו לי – אין מקום למרה שחורה. הישגיה המדהימים של ישראל ב- 60 שנותיה יחד עם האומץ, התבונה והיצירתיות של הדור הצעיר שלנו מולידים מסקנה אחת ברורה: בְכוחה של ישראל לְשַגשג לְגְבְהִים ולהפוך למדינת מופת כפי שֵצִיווּ לנו נביאינו.
"תרשו לי להישאר אופטימי"[עריכה]
תרשו לי להישאר אופטימי. ותרשו לי להיות חוֹלֵם בעמו. ותרשו לי להציג את הצד הטוב שבמדינתנו. וגם אם לעיתים הַאַוִוירָה סְתָּווית, וגם אם היום- יום נראה לפתע אַפרוּרִי - הנשיא שבחרתם לעולם לא יתעייף לְעודֵד, לְעוֹרֵר ולהזכיר – כי האביב הַרי מַמְתִין לנו בַפֶתח. האביב בוא יבוא!
ולבסוף, ברצוני להביע את תודתי ואת אהבתי לשני נִינַי, לשְמוֹנָת נכדיי, לשלשת ילדי ולרעייתי סוניה שחיברה את כולנו בְעבוּתוּת אַהַבה שקטה, וְבְעַנְווַה כובשת לב.
גברת יושבת הראש, תודה לך על אשר מלאת את תפקיד הנשיא בחכמה ובחן. וגישרת על תקופה קשה. אדוני ראש הממשלה, תודה על האמון ושיתוף הפעולה שהראית במשך היותי חבר בממשלתך.
חברים יקרים, אני אומר לכם היום גם "שלום" וגם "להתראות". ביתי יהיה פתוח בפניכם ובפני עם ישראל כולו. כבר ממחר בבוקר, ומספר הטלפון יעמוד לכל דורש. אני רוצה לאחל לכם מעומק הלב, המשך שירות נאמן למען מדינת ישראל ועתידה הנפלא.אני הולך לשרת את העם הזה בדרך מעט אחרת, אבל לא בפחות אמונה.
אני מודה לבורא עולם, לעמי ולכם שנתתם בידי זכות גדולה שכזו, אלף תודות.
שלום לכם ולהתראות, תחי מדינת ישראל.