משך חכמה/ספר ויקרא/פרשת ויקרא

פרק א

פסוק א

הקדמונים נחלקו בטעם הקרבנות. המורה אמר כי הוא להרחיק לב האדם מעבודה זרה. והרמב"ן וסייעתו אמרו כי הוא לקרב כל כוחות העולמות, והוא ענין עלעקטרי רוחני אשר בפעולות הכהן יעשה גבוהות בעולמות שונים כידוע. ואולי יש להכריע כי קרבנות בָמָה הם רק להרחיק ע"ז מלבבות עמו ישראל, לכן צוה כי יקטירו לשם שמים. לא כן קרבנות בהמ"ק, המה ודאי לקרב העולמות ולחבר דודים. [ומצאתי אחרי זה בדברי רלב"ג בתועליותיו במלכים על קרא ד"רק בבמות הוא מזבח ומקטיר" שאף שהיו מותרות אין בהם כונה עצמיות, עיי"ש].

ומקור לזה הא דתנן ריש פרת חטאת אין ריח ניחח בבמה קטנה -- הרי דקדשי במה אינם לריח נחוח. ובזה יובן הא דא"ר נתן (דף כב.) הנודר כאילו בנה במה וכולי, היינו שבמה הוא לגדור עצמו מע"ז, אבל בזמן שבהמ"ק קיים הוא עושה רשע במה שגודר עצמו מע"ז בהא דבונה במה, הלא ה' בהיכל קדשו ויכול להקריב במקדש. כן הנודר הוא רוצה לגדור עצמו בנדר אבל הוא מוסיף פשע שכבר גדרתו התורה באזהרותיה המאירות עינים. ודו"ק.

ובזה נתגלה לי סוד במה שחדש רבינו חיים כהן במגילה (דף י.) למ"ד לא קדשה לעתיד לבוא מכל מקום בבמה אסור להקריב, יעו"ש, משום דאנשי כנה"ג בטלינהו ליצרא דע"ז אם כן תו אין צורך להקריב בבמה לגדור העם מע"ז ואין חפץ להשם בבקר וצאן בבמה שאינם לריח נחוח רק בשביל להגדירם שלא יקריבו לע"ז. אם כן תו כי בטלה יצרא דע"ז אסור להקריב בבמה. ואתי שפיר מה דמייתי הגמרא תנאי דלמ"ד שהיו מקריבין אעפ"י שאין בית בתחלת הבנין סבר דאז היה אסור להקריב בבמה. ולר' אליעזר דסבר אז היה צריך בית אם כן טרם שבטלו יצרא דע"ז היה מותרר בבמה ואם כן הא דקתני "משבאו לירושלים נאסרו הבמות וכולי" ולא היה להם היתר הוא כתנאי. אבל הא דקתני "וקדושת ירושלים אין אחריה היתר" הוא לכו"ע. ורי"צ הדר בי' דבזמן הזה לכו"ע אין מקריבין בבמה דבטל יצרו דע"ז. ועיין תוספות זבחים (דף סא.) סוף ד"ה מאי קסבר, ודו"ק.

ויבואר בזה פסוקי תהילים (תהילים נא, יח) "כי לא תחפוץ זבח ואתנה עולה לא תרצה" - פירוש, בבמה שאין הקרבנות לריח נחוח. "הטיבה ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלים אז תחפוץ זבחי צדק עולה וכליל" שאז יהיה עצם הקרבנות חפץ הבורא באמת לענין נכבד לקרב העולמות ולהועיל לכל העולם כולו.

ובזה יתורץ הא דקאמר בחולין (דף יז.) מעיקרא מאי טעמא אתסר כו' דהווי מרחקי ממשכן וכל שכן השתא דאיתרחקו להו טפי. והקשו בתוספות הא במות מותרות ואם כן אקריבו להו טפי, יעו"ש. ומלבד דבזה"ז אסורים במות כמו דפרישית (עיין טורי אבן מגילה י ד"ה ומאי טעמא), עוד לא שייך עצם הסברא. דבשלמא גבי משכן שחפץ השם בזבחי צדק עולה וכליל, לכן אסר בשר תאוה כדי שיבואו למשכן. אבל במות שעצם הקרבנות אינם אהובים להשם ואינם לריח נחוח, רק כדי להגדירם מע"ז, לא שייך לאסור בשר תאוה כדי שיביאו לבמה, שאדרבא שמרצון האדם לעשות פעולות הקרבה צוה להקריב במה. ודו"ק היטב.

ובמנחות בן עזאי אומר לא נכתב בקרבנות לא אלף למ"ד ולא אלהים אלא הויה שלא ליתן פתחון פה לבעלי דין לחלוק. והדבר מובן על פי מושכל. כי הקרבנות היה מנהג אצל כל הגוים לכחות רוחניות מיוחסות לאיזה צורות ולא כן חלק ה' עמו, כי אין להם ייחס והכנעה לאיזו כוח, רק לשי"ת הנמצא האמתי והממציא הכל מהאפס המוחלט. רק לשם המיוחד בלבד. וכן בכל פרט ציין הבורא ההבדל בין הקרבנות של הגוים לקרבנות שצוה את עמו ישראל -- "לזבח להשם", "להקטיר אשה להשם". וזה כונת המאמר, כי ה' לא נקרא על איזה כח מיוחד כמו שמצאנו בשם 'אלקים' על מלאך ודיין; רק על כח כל הכחות ועילת העילות וסיבת כל הנמצאים. לכן העם שעדן לא היה נקי לבבם מהרגשות הכוזבות הדמיונית, כאשר בסבת זה חטאו בעגל, לכן אמר פרעה "על כן צועקים.. נזבחה לאלהינו". אולם השוטרים המופלגים בחכמתם הזהרו בדבריהם, לכן אמר להם "על כן אתם אומרים נזבחה לה' ", יעו"ש ודו"ק.

ויעוין ענין נחמד על פי זה בזוה"ק פר' משפטים סוף המקרא "אם אדוניו".

פסוק ב

מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן וכולי:    בתו"כ סוף פרשה ב (ויקרא נדבה פרשה ב מ"י) ויש ברובע מה שאין כן בנעבד ויש בנעבד מה שאין כן ברובע. רובע בין שלו בין של אחרים אסור. נעבד שלו אסור של אחרים מותר.

ותמיה טובא על תוספות ב"ק (דף מ:) שהובא הך ברייתא וכתבו הא דלא קאמר למה נאמר נעבד. וזה תימה דבהדיא קאמר בסיפא דברייתא כאן ובנוגח ונעבד לא מצריך דסגי בהא דמצריך על נוגח ונרבע. ודו"ק.

והא דכתב ראב"ד פרק ד מאיסורי מזבח דאם רבע בהמה לפחותה מג' פסולה, עיי"ש, צריך עיון מהא דקאמר (פסקא ח') הרי אני דן מה אם בעל מום --שאין יעידת ב' עדים פוסלתו מן האכילה-- עדות אחד פוסלו מהקרבה, הרובע ונרבע וכולי -- ואכתי מנא לן רבע פחותה מבת ג'? והא דמבעי הגמרא בסנהדרין (דף נה.) בשוגג לא קשיא דזה אינו חסרון בעצם, אם כן נוכל לומר אם רבע במזיד אסור באכילה, לא כן הכא.

והנה פשטא דתורת כהנים נעבד של אחרים מותר לגבוה, דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. וכפי הנראה לענ"ד היא הברייתא דמייתי לה בע"ז (דף נד.) תנא שלו אסור ושל חבירו מותר. והא דתניא בתוספתא דע"ז (פרק ו) נעבד אסור בין שלו בין של אחרים. מוקצה של אחרים מותר - נראה דא"ש, דמצי מיירי בשהבעלים אצה להשתחוות לה דמצי אחר לאסור. ואף בע"ז אחרת אם עבדה הבעלים תו מתסרא בעבודת אחר כמבואר בגמרא (דף נג:) דמדפלחו לעגל גלו אדעתייהו דניחא להו. ובכל זאת אסור לגבוה נעבד של חבירו. ולכן מקשה הגמרא מהך דכל שעובדים כולי באונס לאו כגון דאנס בהמת חבירו והשתחוה לה, אם כן דאנס בודאי לא ניחא ליה עבודתו לבעלים ואפילו הכי מתסר וקשה שפיר. ודו"ק.

אולם רבינו משה פסק כתוספתא ולא הביא כלל שנויא דסוגיא. ופסק נגד תורת כהנים ונגד סוגיא דבבלי. וכבר הושג מהראב"ד. וצע"ג.

לכן נראה לפרש לעולם כמו שכתב הכסף משנה ז"ל דהא דמתרץ חזקיה כגון שניסך יין לעו"ג על קרניו ובמעשה אסור אף להדיוט [ולא צריך תו דחוקא דתוס' שמה דמאי ראיה מייתי משחט בה סימן אחד דאיירי להדיוט, עיי"ש. ובאמת ניסון בין קרניו הוי מעשה כל דהוא כשחיטת סימן אחד. ודו"ק] ונעבד שלו אסור, דקשה טובא אי להדיוט בדידיה נמי מותר בלא מעשה ואי לגבוה של אחרים נמי אסור. ועיין לחם משנה.

אמנם שורש דבר דהגמרא בתמורה (דף כט.) פריך דאימא דכמו דנעבד אסור לגבוה כן יאסר להדיוט. ומשני מדצריך קרא לאסור לגבוה מכלל דלהדיוט שרי. עיי"ש בתוספות ותבין. ואם לא היה כתוב "ומן הבקר" לנעבד אז הוה אמינא דאסור לגבוה כמו רובע ונרבע ותו סד"א דאסור להדיוט כקושיית הגמרא בתמורה דליכא לשנויא מדצריך קרא לאסור גבוה וכולי. וזה דקאמר דלא מצית למילף נעבד מרובע דרובע אסור להדיוט בין שלו בין של אחרים ונעבד של אחרים מותר להדיוט. לפום השתא דמיירי כ"ז דלא כתיבא הך קרא לאסור לגבוה בפירוש, רק דידעינן מנרבע ואז הוינא אסרנא אותו להדיוט. וכיון דזה סברא פשוטה דאף אם תילף מנרבע לא יהיה דמי לנרבע, דנרבע ודאי מותר להדיוט של אחרים, אם כן תו חזינא דקיל ואיך תילוף לאוסרו לגבוה מנרבע? וכזה פירשו תוספות ב"מ להך דפירש הגמרא ב"ק לאו לקרבן הך דנוגח לא עשה בו אונס כרצון. עיי"ש ודו"ק.

וכן מוכרח לפרש אף אם תימא דלגבוה מיירי ע"כ הכי פריך איך תוכל למילף מנרבע כיון דאף אם תיליף לא יהיה דמי לנרבע. וזה דרך נכון בתורת כהנים. אבל הך דגמרא דילן אי אפשר להולמה דאם כן הוה ליה לשנויי דהך דשל אחרים מותר הוא להדיוט כדפרישית והך דאיזהו נעבד באונס, דאנס בהמה דחבריה ולגבוה ובדלא עשה מעשה. ודברי הרמב"ם צ"ע עוד.

שוב ראיתי כי רבינו משה הלך כדרכו לטות אחרי הירושלמי דבפרק כל הצלמים (פ"ג ה"ה) אית תנא תני שלו אסור של אחרים מותר אית תנא תני בין שלו בין של אחרים כו' דברי הכל היא כו' ודכותיה אף על פי נאסר לגבוה. ופסק כן דמסתבר טעמיה. ולכך פסק גם בהך דלאחר הקדש דלא כתלמודין בזבחים (דף קיד.). וז"ב.

ודע דקושיית התוס' בבא קמא (דף מ:) ד"ה ויש בנוגח בחד מיניה סכי תמוה דהא ממשמעות דקרא מפיק בכריתות ומה שפירש המהרש"א דבריהם אינו לפי התורת כהנים דמצריך נעבד גם כן. ודו"ק.

שם בתורת כהנים. ד"א "קרבנכם"-- ממקום שהיחיד מביא הצבור מביא:    פירוש: דדריש בספרי "רק קדשיך אשר יהיו לך תשא ובאת...ועשית עולותיך הבשר והדם וכולי שמביאין קדשים מחו"ל לארץ. יכול אף בכור ומעשר כן? תלמוד לומר "רק" -- ותמן ביחיד מיירי. קמ"ל דאף צבור מביאין מחו"ל. ועיין תמורה (דף יח.) תוספות ד"ה אפילו ממרעייהו. וזהו דנקט קרא "ומן הצאן תקריבו קרבנכם" וצאן אסור לגדל בארץ ישראל. ודו"ק.

תמורה (דף כח:) והאי תנא מייתי לה מהכא כולי ותנא דבי ר' ישמעאל מן הבהמה ומן הבקר ומן הצאן מאי דריש פרט לחולה וזקן ומזוהם..ותנא קמא..נפקא ליה מן הצאן ומן הכשבים ומן העזים וכולי לתנא דבר ר' ישמעאל אורחיה דקראי וכולי   נראה לפירוש האליהו רבא במשנה דפרק א דפרה דעל פלגס דאמר במשנה הקריבו וכולי היינו דאף עם בריה הוי, דכל זה "מן הצאן" מקרי. אם כן ר' ישמעאל דקוראו פרכדיגמא, מטבע שנפסל ופוסלו לכל קרבן דלאו 'צאן' מקרי, הוא מקרא דדריש כלל ופרט-- "מן הצאן" כלל, "מן הכשבים מן העזים" פרט, אין לך בכלל אלא מה שבפרט. דכיון דפלגס אינו כבש או עז, תו אינו 'מן הצאן' ופסול להקרבה לגמרי. וזה נכון מאד.

פסוק ג

בתורת כהנים (ויקרא נדבה פרשה ג מי"ב) ר' יוסי אומר תמים יקריבנו יבקרנו ויקריבנו. אר' יוסי שמעתי בשוחט תמיד שאינו מבוקר בשבת חייב חטאת ויביא תמיד אחר.

הנה כפי הנראה בעולת נדבה דמיירי ביה קרא ליכא למאן דאמר דביקור מעכב. ומאי שייך הך דתמיד הכא? וכפי הנראה מיירי בשוחט ונמצא בעל מום דלא הוי כאנוס, דנימא דאין צריך לחוש לכך והוה אנוס. קמ"ל דמצוה לכתחלה לבקרו וכי לא ביקר - שוגג הוא וחייב. ובפסחים (דף עא:) השוחט בעל מום חייב דשוגג הוא ולא אנוס דהוה ליה לבקוריה, רש"י. וזה באמת ידענא דמדחששה התורה לבקרו שמא יש בו מום תו כי לא ביקר וסבר שהוא מבוקר הוה כמו סמוך לוסתה ולא ידע דאסור סמוך לוסתה. אבל אם לא חשה התורה לבקרו תו הוה כמו שלא בשעת וסתה ופטור. ויש להאריך.

וכבר דברו האחרונים מסוגיא דפסחים (דף צה.) ורמב"ם השמיטה. אבל מהך תורת כהנים דמייתי לה גם גבי עולת נדבה ראיה חזקה דביקור אינו מעכב בתמיד גם כן. ועיין בטורי אבן. ואכמ"ל. ודו"ק.

והנה הגר"א באדרת אליהו הביא הך דרשה ד"יקריבנו" יבקרנו גבי עולות צאן, עיי"ש. ובכונה עשה כן, דגבי בן בקר מידרש הך "יקריבנו" לבדו הוא רקב ולא כשנתערב עם אחרים ועל כרחנו דזה מידרש מעולת צאן. וזה דלא כמו שכתב הלחם משנה (פ"ג ה"א מאיסורי מזבח) שאין דרשה על הך "יקריבנו". ודו"ק. וקמ"ל דאף בצאן דלא מנגיחי אהדדי ולא שכיח בהו מום כמו בן בקר (יעוין בכורות כה), בכל זאת בעי ביקור. ודו"ק.

פסוק ד

וסמך ידו על ראש וכולי.    בתורת כהנים (פרק ד ב) "ידו" ולא יד בנו    -- נראה לענ"ד פירושו דיורש אינו סומך וכמו דאמר לקמן (פרק יז ) "קרבנו" ולא קרבן אביו כולי שר' יהודה אומר אין היורש סומך וסתם ספרא ר' יהודה. והא דמייתי במנחות היא ברייתא דלקמן גבי שלמים, עיי"ש. ושם למעט בנו קרא דקרבנו כתיבא. והא דלא נקיט אשה גבי עולה משום דתיכף לסמיכה שחיטה ועולה טעונה צפון ואם כן מרחק טובא מעזרת נשים ואיך יכולה לסמוך. מה שאין כן בשלמים דלא בעי צפון אם כן מצי השלמים לעמוד אצל הפתח של עזרת ישראל ולהכניס ידה ולסמוך. ור' יהודה לטעמיה בקידושין (דף נב.) וכי אשה בעזרה מנין. ודו"ק.

ובאמת הא דאמר ר' יוסי לעיל (פרשה ב מ"ב) עגל זבחי שלמים והוצאנוהו לעזרת נשים וסמכו עליו הנשים צריך ביאור דהא כתיב "לפני ה'..וסמך" ובעזרת נשים לא הוה סמיכה כמו דתנן לעיל אם סמך בחוץ יחזור ויסמוך בפנים (וכן פסק הרמב"ם) וע"כ צריך לומר דכונתו דהוציאו אותו סמוך לפתח עזרת נשים והם הושיטו ידם. ועיין חגיגה (דף טז.). ודו"ק.

שם בתו"כ (פרק ד מ"ז) יכול אף עולת העוף תטעון סמיכה? ת"ל "העולה".   פירוש, דוקא מקום דבעי זכר תמים בו בעי סמיכה אבל במקום דלא שנא בין תמימים לבעלי מומים ובין זכרים לנקבות לא בעי סמיכה. וזה דוקא בעופות. עייI קרבן אהרן ודו"ק.

או יליף העולה העולה דלא כתיב עוד פעם רק בהפשט והפשט ליכא בעוף. ועיין (פרק ה מ"ג).

וזה פירוש דלקמן פ"ה פסקא ז אין לי אלא של אנשים; נשים מנין? אין לי אלא של ישראל, של גרים ועבדים מנין? וכולי ת"ל "העולה"-- כל שהוא עולה טעונה הפשטה. מה ראית להביאן להפשט ולניתוח ולהוציאן מן הסמיכה וכולי -- פירוש דהא גם בסמיכה כתיב "העולה" - "וסמך ידו על ראש העולה", ואמאי לא מרבינן גרים ועבדים ונשים וממעטינן מ"בני ישראל", והכא להפשט דכתיב "העולה" את מרבה מה שאינו בכלל בני ישראל. עיי"ש.

והקרבן אהרן נדחק בזה במחילת כבוד תורתו הגדולה. והאמת עד לעצמו בס"ד.

ויותר בפשיטות יש לפרש דכתיב "וסמך ידו על ראש העולה ושחט" - דוקא בשחיטה בעי סמיכה, פרט לעולת העוף שהיא מליקה. וכיוצא בזה תמצא בריש דם חטאת אמר ר"ל משום ב"ק תשחט בנשחטות הכתוב מדבר. ופשוט.

ונרצה לו לכפר עליו:    לפי הפשט יתכן דהוא על דרך מדה (מל"ב מדות ???? ריה"ג) מסדור שנחלק. והמכוון כאילו כתב "וסמך ידו לכפר עליו" - וזה שמתודה עליו עון עשה ולא תעשה שניתק לעשה (יומא לו) ו"לכפר" הוא כפרת דברים בעת סמיכה וכמו באחרי "יעמד חי לכפר עליו" שמתודה על העולה ונרצה לו. וכאילו כתוב "על ראש העולה לכפר עליו ונרצה לו". זה מבשרו הכתוב שיהיה לרצון אליו. ודו"ק.

וכזה סדר הכתוב בפקודי "והיתה להם משחתם להיות לכהנת עולם לדורותם". או כאילו כתוב "והיתה להם משתחם לכהנת עולם להיות לדורותם" וזה על דרך מדה זו מסדור שנחלק.

פסוק ה

והקריבו בני אהרן הכהנים וכולי:    מקבלה ואילך מצות כהונה. יעוין ברכות (דף לא.). ומפורש בכתוב דשחיטה לאו עבודה וכהן ששמש בבית עו"ג לעו"ג דפסול להקריב במקדש כשר בשחיטה כמו שכתוב ביחזקאל (יחזקאל, מד) "הלוים אשר רחקו מעלי בתעות ישראל והמה ישחטו את העולה ואת הזבח" -- הרי דכשרים לשחיטה. רק דבימי שמואל נסתפקו בזה. וכפי הנראה דרק על עולה נסתפקו. לכן בשלמים כתוב "כל איש זובח זבח" משום דשחיטה מכשירו לאכילה והן נאכלין לבעלים ואמר יחזקאל כי אם הלוים וכולי שאף שכהנים היו רק לפי שנפסלו מלהקריב ונשאר דינם כבעלי מומים לכן אין בהם רק קדושת לויה לבד. ולכן בלוים אינן נפסלים במום (חולין כה א).

פסוק ז

ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח:    הנה לא נזכר אהרן הכהן רק כאן. וטעמו משום דבאמת איך שייך נתינת אש בעולת נדבה, ואי משום דחונים היו במסעות ואולי היה באמצע היום, הלא כבר פירשו בתוספות מנחות (דף צה.) שלא היו נוסעים והוא הדין חונים רק בתחלת היום או תחלה הלילה. וכן משמע בפרשה בהעלותך -- "ויש..מערב עד בקר וכולי". ועל כרחין דפירושו דכבר נתנו אש על המזבח לתמיד של שחר. וכן מפרש הגמרא ביומא איזהו דבר שטעון אש...זה טלה. ולכן קא משמע לן קרא דביום שמיני למלואים החל אהרן לכהן ואחרי זה נקרא "אהרן הכהן". ולכן קודם שכהן אחרן לא היו צריכים ליתן אש על המזבח. וכן כתוב בשמיני "ויקטר על המזבח..מלבד עולת הבקר" ואחר זה כתוב "ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים" והיינו כל העולה --התמידים ועולת אהרן והעדה-- ומה שכתוב "ויקטר" פירושו שהעלן על המזבח להשרף אחר כך ונשרף על ידי אש שלמעלה כפירוש רשב"ם שם.

ולכן אמר שכבר נתנו אש להתמיד, היינו, כשכבר כהן אהרן. וזה שהקריב תמיד של שחר וקרבן שלו ושם העם, אז אחרי זה יתנו אש ועצים לתמיד. ולכן דריש הגמרא והתורת כהנים "וערכו עצים" על תמיד של בין הערבים -- שקודם תמיד של שחר של שמיני לא נתנו אש ועצים, רק כשכבר כהן אהרן. וזה עומק הפשט בס"ד. ודו"ק.

ובמה שבארתי יבואר עומק הפשט הכתוב בפרשת צו "זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה כל הלילה עד הבקר..ובער עליה הכהן עצים בבקר" -- שלא התחיל לסדר סדר העבודה מבקר כאביי דהוי מסדר דמתחיל מבקר, ואין מחנכין את המזבח אלא בתמיד של שחר, דהיה לו להתחיל סדר העבודה מבקר. וטעמו משום דבקר ראשון לא נתנו אש במזבח כמו דפרישית, רק התחילה מבערב. ודו"ק.

ומשום הכי כתוב "והריש הדשן..העולה על המזבח" משום דעולת בוקר ראשון לא נתנו לה עצים, רק היתה נערכת על המזבח לבד. ועיין מנחות (דף כו.).

(ויקרא נדבה פרק ו ) "וערכו בני אהרן הכהנים"-- לרבות הקרחנים דברי ר' יהודה:    נראה דמעיקרא כתיב "בני אהרן הכהן", לכן מרמז דכשרים לעבודה אף בני אהרן הכהנים שאינם כשרים לכהונה גדולה. וזה הקרחנים. דכהן גדול פסול כשהוא קרח. דאף לגלח כל שערו בתער אסור וכמו שאמר יחזקאל "והכהנים בני צדוק..לא יגלחו ראשו כסום יכסמו...".

ויעוין רמב"ם (בפרק ה מהלכות כלי המקדש). ומכל שכן כשהוא קרח ואין לו שער כלל. ואהרן אינו כשר כשהוא קרח, וכהן הדיוט כשר. ודו"ק.

ואולי נרמז זה במה דכתיב "כי נזר שמן וכולי" וזהו בשערו כמו נזיר, שכהן גדול אסור בתגלחת. ודו"ק.

"כי אני ה' אוהב משפט שונא גזל בעולה":    (ישעיהו סא, ח) פירושו על פי דברי המדרש בהמה שאוכלת מן האבוס של בעליו נאמר "והקרב והכרעים ירחץ במים והקטירם" אבל עוף שניזון מן הגזל נאמר בו "והשליך את מוראתו". ופשוט.

ולפי דברי הגמרא בסוכה (דף ו.) אתי שפיר דאף עולה שכולה כליל והכל שלי מכל מקום איני רוצה בגזולה, וממני ילמדו בני. לא כן חטאת ואשם ושלמים דיש חלק לכהנים ולבעלים. ודו"ק.

ולפי טעם המדרש נכון לומר כסברת רמב"ם שהבאתי דמוראתה ונוצה של חטאת עוף אינן נאכלין לכהנים ומקל וחומר של גמרא דסוכה. ולפי זה אתי שפיר מה שכתבנו לעיל בפירוש התורת כהנים דשל עולה היו נשלכין אצל המזבח להורות דממני ילמדו בני, וכהגמרא. מה שאין כן של חטאת לא היו נשלכין, ומטעם זה. ודו"ק.

פסוק י

ואם מן הצאן קרבנו..ושחט אותו על ירך המזבח צפונה..:    הנה כתוב צפון בצאן ולא בבן בקר, אף על גב דבכל מקום כתיב "במקום העולה" - אלמא דשם "עולה" הוא נשחט בצפון. ובכל זה נזהרה התורה להזכיר צפון רק בצאן ולא בבקר. ומשום הכי בפר משיח ובפר העלם דבר לא נזכר "במקום העולה".

ועיין תו"כ. וריש פרק איזהו מקומן אמרו במדרש לפי שצפון מורה על עקדתו של יצחק שצפון אפרו לזכרון לפני ה' תמיד. והכוונה, שאמרו שרוח צפונית פתוחה ומורה על הבחירה החפשית שעשה אברהם אבינו שיהיה מסור נפשו של הישראלי להשם. וכמעט ששלל הבחירה מבניו אחריו וכמעט הוקבע טבע קיים בנפש הישראלי למסור עצמו על אהבת השי"ת. לכן לא כתיב רק בבן צאן זכר לאילו של יצחק הבא תמורה יצחק. ולכן לא נזכר בבן בקר בהדיא, ד"גם אלה תשכחנה" זה מעשה העגל אשר עשו שור אוכל עשב, ואינו צפון לפניו.

ובזה אתי שפיר מה דדחי בגמרא על קל וחומר דתורת כהנים דבן עוף יהיה טעון צפון מקל וחומר שמליקתו טעונה כהן. ופריך מה לעולה שכן שחיטתו טעון כלי - דעיקר כלי נפקא לן מקרא ד"ויקח המאכלת" כדיליף סוף דם חטאת. וכיון דבן עוף אינו טעון כלי - הרי דאינו דומה לאילו של אברהם אבינו שהיה בלא כלי [והמאכלת דריש שמאכלת לישראל. שכל מה שאוכלים בעולם הזה הכל בזכות זה]. ואם כן שפיר לא טעון צפון. מה שאין כן בכולהו. וזה פרכא חזקה.

ולכן בקידושין לא פריך "שכן טעון כלי" דאדרבא בעצמו של כהן דמעכב עדיפא טפי וחשיבא, וכמו דחזינא דחטאת הפנימי טעון נתינה בעצמו של כהן. רק לגבי צפון הכונה דאינו דומה לאילו של אברהם דעל זה עיקר הוראת צפון. ודו"ק היטב.

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

מכאן ואילך לא בוצעה הגהה

ובזה אתי שפיר מה דאמרו במנחות (דף כו:) על העצים וכולי דוקא וכולי העולה של המזבח אי בעו הכי עביד וכולי. פירוש: גבי בן בקר כתב "על העצים" דאי בעי עביד כמו שעשה אברהם לאיל ששחטו והקטיר ממעל לעצים אשר על המזבח וגבי אשר ירום הדשן דמדבר שם מעולת תמיד שהיא מוכרחת להיות במזבח והיא עולת צאן לזה אשמע לן, דאף אם מקטיר העולה מלמטה לעצים על המזבח ג"כ כשר דלא הוי דומי' לאילו של אברהם אבינו.

ולפ"ז א"ש מה דאין שעיר נחשון טעון צפון משום דאמר בתוספתא ברכות מפני מה זכה יודא למלכות לפי שקפץ נחשון ושבטו לתוך הים, קדש שמו של מקום כו', לכן אינו טעון להזכיר עקידתו של יצחק שכן היה לו מסירת נפש על קדוש השי"ת בים, לכן לא הי' נזקק להצריכו צפון בקרבנות, אשר אינן לדורות רק לשעה כמו חטאת דנדבה ליכא ביחיד ודו"ק, ולא היה קרבנו נזכר להזכירו זכות אבות ודו"ק.

וזרקו בני אהרן כו' סביב. בעולה ושלמים דזריקתן בכלי ורצו לזכות במצוה הרבה וזה יזרוק בקרן זה וזה בקרן זה, אבל בחטאת החיצונה שנזרקת באצבע אין מן הנמוס שבדם שטבל אחר אצבעו יושיט חבירו אצבעו דבר שחברו נמאס בה כתב וזרק את דמו.

והקריב הכהן הכל והקטיר המזבחה, זו הולכת אברים לכבש תו"כ. ולכן לא כתב רק גבי עולת צאן משום דבה כתוב שישחט צפונה והכבש הוא לדרום ולכן כיון דהוא טורח גדול להביא מצפון המזבח לדרום הוי אמינא דזה כשר גם בזר כמו הפשט ונתוח קא משמע לן דבעי בהו כהן ודו"ק.

עולה הוא. אשה ריח וכו'. פירוש בבן בקר ליכא חטאת ביחיד, רק בכהן משיח, אבל בן צאן ובן עוף דאיכא חטאת קמ"ל, דלא יחשב שלא לשמו אף לשם חטאת אע"ג דקדשי קדשים הוי כמו עולה ודו"ק.

ואם מן העוף עולה קרבנו וכו'. בתו"כ והלא דין הוא ומה עולה שלא כשרה לבוא נקיבות כזכרים, כשרה לבוא מן העוף, שלמים שכשרו לבוא נקבות כזכרים, א"ד שיכשרו לבוא מן העוף כו' אר"י ומה אם נקבות שבבהמה שלא כשרו לבוא עולה כשרו שלמים כו'. פירוש, דר"י סבר כהך תנא לקמן פ' אמור פ' ז' דבן נח אינו מביא אלא עולה בלבד ולא שלמים ודלא כר"ע, א"כ שפיר אמר דקו"ח דר"ש אינו, דמצי למפרך דמה לעולה שכן ריבה במקרבים דבן נח מביא עולה ולכך רבה בקרבין עופות, אבל שלמים שלא ריבה במקרבין דאינו מביאן בן נח, ה"ה דמיעט בקרבין דאינו מביא עופות, ולכן עביד הקו"ח נקבות שבעוף מנקבות שבבהמה דחזינין שנקבות מרובין בשלמים כש"כ עופות נקבות שראוין לשלמים, ותו לא מצי פריך הך פירכא. ואולם עדיין יש למיפרך פירכא אחרת על קו"ח דר"ש דעולה באה מן העוף שרבה במקרבין בנדבת צבור לא כן בשלמים שמיעט במקרבין בנדבת ציבור לכך אינו בא מן העוף ועיין לקמן פסקא ח' סברא כזו, מ"מ מסתבר כפירוש הראשון דמה שריבה במקרבין אף בעופות שבן נח מביא מהן. משא"כ לפירוש שני מה שרבה במקרבין בצבור אינו בעוף ודו"ק.

ושם מן העוף ולא כל העוף לפי שנאמר זכר תמים בבקר בכשבים ובעזים. עיין קרבן אהרן. ונעלם ממנו לקמן אמור פרשה ז' פסקא ב' דמפורש כרש"י עיי"ש.

והשליך אותה אצל המזבח וכו'. בתו"כ אותה כשרה ולא פסולה, דאינה נשלכת סמוך לכבש רק נשרפת ככל הקדשים פסולים, אותה ולא חטאת העוף. ג"כ לפי הרמב"ם ז"ל שפסק בהלכות מעילה פ"ב הלכה ו', דבחטאת עוף אינה נאכלת ואסור להנות ממנה, מפרש ג"כ אותה בהשלכה ולא חטאת עוף בהשלכה רק היא כפסולין ונשרפת. ומ"מ אין בה מעילה. ולא דמיא לשאר פסולין שלא היה להן שעה"כ דהא נעשית מצותה ודו"ק. אולם זרות גדולה היא מאין ידע לה רבינו משה ז"ל, ובתמורה גבי עולת העוף מיירי. ולכן לולא דמסתפינא אמינא דט"ס נפל בדבריו וצ"ל הוזה דמה אין בה מעילה עולה אסור להנותו במוראתו ונוצתו וט"ס נפל ממלת אבל לאבל ונראה שהיה כן לפני הכס"מ ויש להאריך ואין כאן מקומו.

ושם בתו"כ פסקא ז'. עולה אעפ"י שמצה דם הגוף ולא מצה דם הראש. לענ"ד נראה דלזה ג"כ כונה התורה במה דכתבה ומלק והקטיר ונמצה דמו על המזבח אף דמצוי קודם הקטרה, דהקטרה דהכא קאי על הראש לחודיה, דעל הגוף לקמן קאי כמו"ש לעיל, וקמ"ל קרא דראש סגי בלא מצוי רק בהקטרה, אבל הגוף אינו מקטירו עד שמצה דמו, וזה נכון לפי התו"כ לעיל ודו"ק.

לאהרן ולבניו וכו'. תו"כ אין לי אלא מנחותיהן מלוקותיהן מנין כו', אין לי אלא מליקת ישראל מליקת כהנים מנין אר"ש כו', הואיל ואמר סולת מצוה שלהן נאסר מליקת מצוה שלהן. הנה לכאורה אין דמיון דהתם בשל ישראל נקמצת ושל כהן כולה כליל ואין לה מתיר, לא כן הכא, דנזרק הדם בשל כהן כמו בשל ישראל ושל ישראל מתיר לכהן כן בשל כהן ומנא תיתי דשל כהן צריך להקריבו. לפלא יחשב. אך מה נאות דר"ש לטעמיה לקמן סוף פרק י"ט דמנחת חוטא של כהן נקמצת ושירים קרבים בפני עצמן, א"כ שפיר חזינא דאף כי איכא מתיר מ"מ אינו ניתר לכהן רק למזבח, א"כ כש"כ במלוקות ודו"ק.

וכי תקריב קרבן מנחה מאפה כו'. דע דבכל תורת כהנים בכל מקום שנאמר דבר אל בני ישראל להכלל כולו בלשון לאו אזהרה, אז מדבר בלשון נוכח ובמקום שנאמר צו לאהרן ובניו או דבר אל אהרן ואל בניו, שמדבר בלאו ואזהרה לכהנים לבד אז מדבר בלשון נסתר. ופוק חזי דבכל פרשת ויקרא דכתוב דבר אל בני ישראל כתוב בלשון נסתר לבד מקרא דחקת עולם לדורותיכם כל חלב וכל דם לא תאכלו כתוב בנוכח. אבל במקום שמדבר בענין קרבנות מדבר בלשון נסתר שהלאו על הכהן כמו ומלק ולא יבדיל שאזהרה הוא להלכה (דלא כראב"ש) כתוב בלשון נסתר. וכן מקרא דלא ישים עליה שמן שאינו רק בכהן המקריב (כפי מה שמפורש בחינוך ומתבאר בספר אור שמח) כתוב בלשון נסתר. וכאן מנחת סולת שאינו רק סולת בשמן אין דרך להחמיץ כתוב בלשון נסתר, אבל מנחת מאפה תנור ומחבת ומרחשת שנאפין וכמו לחם ודרך להחמיצו ולכן כתוב בהן לא תעשה חמץ שהלאו הוא על כל המחמיץ בין על כהן בין על זר כתוב בלשון נוכח משום הלאוין. ולא תשבית מלח ומנחת בכורים הוא קרבן צבור כתוב בלשון נוכח כמו בפ' פנחס ופ' לחם הפנים וכיו"ב. ופרשת צו כתוב צו את אהרן ואת בניו, דבר אל אהרן ואל בניו כתוב הכל בלשון נסתר, לבד פרשת חלב ודם כתוב בלשון נוכח משום דכתוב דבר אל בנ"י ובאזהרות יעו"ש. וכן בפ' אחרי ובפ' אמור זה כלל מקויים יעוי' בזה.

והבאת את המנחה אשר יעשה מאלה כו'. מנחת חוטא מנין ת"ל את המנחה כו'. תו"כ ובגמ'. ונראה דדריש כונה שניה אשר יעשה מאלה מקצת אלה, היינו מן סולת ושמן ולבונה, זה מנחת חוטא, שאין בו אלא סולת לבד. ודו"ק.

כי כל שאור וכל דבש כו' קרבן ראשית כו' ואל המזבח לא יעלו לר"נ. בזה מפורש הכתוב הושע ט' כענבים במדבר מצאתי ישראל, שכמו ענבים הן מונפין לגבי מזבח ואל יעלו לריח נחוח דאינן ראויים לאשים והיוצא מהיין הן נסוכין ע"ג מזבחי לריח נחוח, כן מצאתי ישראל שיהיו בניהם טובים ונעלים מהם, אכן כבכורה בתאנה בראשיתה ראיתי אבותיכם שהתאנה בכורה תנופה אית בה אבל היוצא ממנה, דבש אינה ראויה לבכורים ג"כ שאין מביאין בכורים חוץ מיין ושמן, וזה דהבנים גרועים הרבה מאבותיהם, שאינם מלמדים אותם תורה ויראת ד' ולא זה בחר ד' אלוקי יעקב. זה מכוון הפסוק. ועיין תרומות פרק י"א משנה ג'.

תו"כ כי כל שאור וכל דבש מה ת"ל כל שאור וכל דבש פירוש קרא דכל לרבות עירובו בשניהם לכתוב בחד ואנא ידענא לאסור עירובו בשני' לפי שיש בשאור מה שאין בדבש שאור הותר מכללו, פירוש, לפי שהכתוב פרט קרבן ראשית תקריבו אותם ושאור מצאנו שהותר במקדש לבד קרבן ראשית בהקרבה לגבי מזבח בתנופה זה בלחמי תודה דאיכא חמץ, אבל דבש לא הותר מכללו לבד בכורים קרבן ראשית במקדש שיהא דבש טעון תנופה ופשוט. ודברי הגמ' אינו מובן לעני כמוני.

מלח ברית. מנחות כ' ע"א ברית מלח שתהא ברית אמורה במלח דברי ר' יהודה, ר"ש אומר נאמר ברית בכהונה כו' כשם שא"א לקרבנות בלא כהונה כן אי אפשר בלא מלח. ויעוין רש"י דפירש משמעות דורשין א"ב. ונראה דפליגי אם בבמה טעונין קרבנות מלח, דר' יהודה לא מפליג וסבר דטעונין קרבנות במה מלח, ור"ש סבר דכמו כהונה אינה בבמה כן מלח אינו בקרבנות במה, דמדין כהונה הוי דין מלח, דברית עם אהרן ובניו הוא. וא"ש מה דכתב רחמנא עיקר דין מלח במנחה משום דאינו בבמה, להראות דבבמה אינן טעונין קרבנות מלח. ויעוין סוף זבחים דפליגי תנאי אם יש מנחה בבמה, ויעוין. ולפ"ז נראה דקטרת ממעט ממלח משום שאינו על מזבח החיצון. ויתכן דקטרת של נשיאים שהיתה נדבה על גבי מזבח החיצון היה טעונה מלח, [ואולי משום דאינו ברית עולם שאינו רק הוראת שעה]. ולפי מה שפירשתי במק"א דנדב ואביהוא הקטירו קטרת על מזבח החיצון, לפי שסברו שדין פנימי היה לו בעת שנראה כבוד ד', היה קטרת זרה מפני שהיה בלא מלח כדין קטרת בפנימי, ובאמת לו יהא דאז היה דין פנימי להמזבח החיצון בכל זה מפני זה לא אבד מעלת החיצון שקרבנותיו טעונין מלח והיה קטרת בלא מלח במזבח החיצון ודו"ק. ולפ"ז בימי המלואים שהיה דין במה לא היה מלח, לכן אמר יחזקאל דבמלואים שעשו בימי עזרא ישימו מלח על האברים משום דבעי כהונה ודו"ק.

ואם תקריב מנחת בכורים כו'. בתו"כ, עתידה שתפסוק ותחזור, וכן אם יהיה היובל. ונראה דלפי מה דקיי"ל דקדושת הבית לא בטלה וקדושת הארץ הראשונה בטלה כמוש"פ רבינו פ"ו מהלכות בית הבחירה ועומר אינו בא אלא מן הארץ, א"כ אז כשלא היה בית היו יכולין להקריב אעפ"י שאין בית, רק העומר שאינו בא אלא מן הארץ אז הוי ארץ ישראל קודם שקדשה עזרא כמו חוצה לארץ לא היו מביאין, לכן אמר עתידה שתפסוק ותחזור שתתבטל קדושת הארץ, מפני זה לא כתוב בעזרא טרם בוא עזרא שהקריבו עומר, רק עולות ופסח יעו"ש, משום דכ"ז דלא סליק עזרא עדן לא נתקדשה הארץ כדאמרו ערכין דף י"ג הנך שית שנין עד דסליק כו' ומקדיש לא קא חשיב דלא מנו שמיטין ויובלות ודו"ק.

ואם תקריב מנחת בכורים כו'. לא כתבה התורה והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו וכן במנחת סוטה בפ' נשא ויעוין בבלי ריש ואלו מנחות וירושלמי סוטה פ"ג דלמדו מדרשות יעו"ש. ולא כתבה תורה בפירוש, משום דשעורים מאכל בהמה וחסה תורה לכתוב שיתחלק לאהרן ולבניו, שאינו מן הכבוד ליתן להם וחס השי"ת על כבוד בריותיו יותר מכבוד המזבח ודו"ק.

יענך ד' ביום צרה, שעולות מקריבין גם בני נח לכן כתיב ד', משום דמהוה הכל, ישגבך שם אלקי יעקב, בזכות מנחות שאינן נקרבין רק לישראל, וכר"ע במנחות ע"ג, ישלח עזרך מקדש היינו עולות שנקרבין אף בבמה וכש"כ בבמת צבור, ומציון יסעדך אלו מנחות שאין קריבין אפילו בבמת צבור ורק בציון, היינו בבהמ"ק. [ומפרש ע"ד מוגבלות], יזכור כל מנחותיך, כהנקרבים מהם אזכרתה לד' בציון, דאלו מנחת נסכים שכולה כליל קריב גם לבני נח, ורק הנך מנחות דנקמצות דאינו קרב מהם רק הקומץ והלבנה אזכרתה לד', ועולתך ידשנה סלה, זה עולות שקרבים גם בבמה ולבני נח ודו"ק.

ואם זבח שלמים קרבנו. בכל המינים נאמר ריח ניחוח רק בכשב הוא מקריב לא נאמר ריח ניחוח. והטעם משום דבעולה כתיב יקריב אותו לרצונו, אבל בשלמים שהיו אסורין לאכול בשר תאוה במדבר רק שלמים לבד לא היה הקדש לרצונו רק שיאכל בשר ולכן כתיב בלשון צוי ובקשה בפרשת קדושים וכי תזבחו זבח שלמים לרצונכם תזבחוהו, כיון שעל כרחך אתה מקדישו זבח אותו לרצון בלב גמור, ולכן לא כתיב ריח ניחוח דריח מורה על הרצון דמתקבל ברעוא קדם ד', משום דבפר ועז אין הפסד לאדם המקריב שהבשר אוכל, והחלב בלא זה אסור לאכול, ואי משום חזה ושוק הלא בחולין צריך ליתן זרוע ולחיים כו', אבל בכשב מפסיד האליה שמותרת לאכילה ומקריבה לגבוה ואולי חס עליה ואין רצונו שלם בדבר לכן לא כתיב ריח ניחוח. ולכן בכל המנחות כתוב ריח ניחוח לבד במנחת בכורים לא כתוב ריח ניחוח, מפני שהיא חובה ובאה להתיר חדש ואולי אינם מקריבים רק להתיר החדש ודו"ק. והיא של שעורים שאינו מאכל אדם.

ושחטו פתח אהל מועד, מגיד ששלמים ששחטן קודם פתיחת אהל מועד פסולין. לשיטת רבותינו בתוס' הוא הדין בכל הקרבנות וכמו ששנינו במסכת תמיד לא היה תמיד נשחט עד שהיה שומע קול שער שנפתח, ובזריקה גבי עולה כתיב וזרקו כו' פתח אהמ"ע, נמצא דכל התחלת עבודה דמעכבא דוקא כשההיכל פתוח, משא"כ הקטרה. והענין דצריך להיות עבודה דוקא במקום התגלות אלקותו יתברך ליחד העבודה למקור המקורין, לא לכח נפרד וכיו"ב חלילה, אבל כיון שהתחיל בעבודה לשמו יתברך תו סוף עבודה דלא מעכבא, דכל העושה ע"ד ראשונה עושה וסתמא לשמו יתברך מקטיר. ולכן כל תחילות עבודות אינן כשרין אלא ביום, לא בלילה, משום שביום יש התגלות אלקותו יתברך משא"כ בלילה, וכמו שמצאנו שכל דברות שנדבר הקב"ה עם משה לא היה אלא ביום כמו שנאמר ביום דבר ד' את משה (מכילתא ותו"כ). וכן מצאנו במדרש שבשעה שלמד משה מפי הקב"ה היה יודע שהוא יום וכשלמד לעצמו כו'. ולכן אמרו בשילהי מנחות ת"ח העוסקים בתורה בלילה מעלה הכתוב כאלו עסוקים בעבודה, שנאמר עבדי ד' העומדים בבית ד' בלילות, וסד"א דהוי כסוף עבודה דלא מעכבא שכשרה בלילה קמ"ל בסוף תמיד כל העוסק בתורה בלילה שכינה כנגדו שנאמר קומי רוני בלילה כו' נוכח ד' כיון שפתוח לאהמ"ע התגלות אלקותו יתברך תו הוי כתחלת עבודה שכשרה ביום.

עוד יש לומר, דהכוונה של לימוד בלילה, הוא שלומד בעת אופל לא לכבוד רק בסתר, בצינעא, בעת הדחק, והלומד ע"מ להתכבד או לעשות רב או להשלים את נפשו הוא כזורע ואחרי כן כשבא לעת התועליות נעשה כקוצר, וזה הזורעים בדמעה ברינה יקצורו נאמר על כל מפעלות האדם אם לא בא עדיין התכלית נעשה כזורע לאיזה פעולה ואין זה שעת רינה, אבל העוסק בתורה במסתרים ולבלי לאיזה תכלית, רק התקשרותו לתורה הוא התכלית, א"כ השכר שלו הוא משיג בעת עסקו בתורה, וזה קומי רוני בלילה, שתיכף בעת הלימוד ירונן מטוב לב, כי קשור הוא להשי"ת מדי עסקו בתורה וטועם נועם התורה האלקית ודו"ק.

ושחטו פתח אהמ"ע. בכולהו כתיב ושחט אותו. ונראה משום דדרשו דשלמים שנשחטו קודם שנפתח פתח אהמ"ע פסולים, לזה אמר וסמך ידו על ראש קרבנו ושחטו, שני הפעולות האלה סמיכה ושחיטה יהיו פתח אהמ"ע לאחר שנפתח פתח ההיכל, אף דבסמיכה אין קפידא רק בעי שיהיה תיכף לסמיכה שחיטה, וא"כ אם סמך קודם שנפתח אהמ"ע יהי' הפסק בין הסמיכה להשחיטה מה שצריך לפתוח האהמ"ע ודו"ק.

וזרקו בני אהרן הכהנים. משום דמצאנו שהבכורים הקריבו בסיני זבחים שלמים פרים, לכן באהמ"ע אמר בבקר וזרקו בני אהרן הכהנים, ופשוט, משא"כ בצאן ועז לא הזכיר הכהנים. והא דבעולה אמר בכ"מ בני אהרן הכהנים להורות דמשום שהמה כהנים מחוייבין בעבודות אלו, אבל בשלמים הנה מחויבים משום שנוטלים חזה ושוק שנאכל להם ולנשיהם, שזכו במה שהן בני אהרן ופשוט.

והקטירו אותו בני אהרן המזבחה על העולה אשר על העצים וכו'. יתכן דמלמד שמקטירין על איברי העולה ואינן חוצצין בין אימורים למזבח, אע"ג דבשר וחלב לאו חד מינא נינהו, דכשחד מינא הוי הלא אמרו זבחים ק"י מין במינו אינו חוצץ קמ"ל דמצי לסדר אימורים על איברים של עולה. וכן בצו פ' מלואים ויקטר המזבחה על העולה שלימד שאברים אינם חוצצין ועיין מנחות כ"ו ע"ב בזה ודו"ק.

פרק י"ח כשב למה נאמר כשב לרבות את הפסח לאליה. יעוין רש"י מנחות פ"ג בזה. ולי נראה, משום שבפסח אמרו במשנה נטמא בשר וחלב קיים אינו זורק הדם, נטמא חלב והבשר קיים זורק הדם משום שעיקרו אינו אלא לאכילה, ובמצרים שלא נאסר חלב, לא היה מתן אימורים, רק שאכלו הבשר עם החלב שויסקי, כדאמר פסחים דף צ"ה הוי אמינא, דבפסח לדורות, שהאליה מותרת באכילה, תהא נאכלת ולא תהא נקרבת, שאכילתו עיקר כמו במצרים, לכן מרבה פסח לאליה. וזה ברור.

לחם אשה לד'. נאמר לחם בכבשים ובעזים ולא בבקר. נראה לי כי בעצם שם לחם נאמר על קרבנות שזמנן קבוע וכמו שכתוב בראש פרשת הקרבנות בפנחס את קרבני לחמי לאשי תשמרו כו' וכן מפרש בתו"כ ומיד בן נכר לא תקריבו לחם אלקיהם דקאי על הקרבנות שזמנן קבוע. והנה מפרש בירושלמי פרק ת"נ דקרא דואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים קאי על פסח ששחטו שלא בזמנו, ובזבחים ט' מוקי לה במותר פסח, שבאמת פסחים לכל ישראל היה לאלפים ונשתיירו הרבה, לכן כתוב לחם להורות דהוא מדברים שהן לחם, והם מקרבנות שחובה על ישראל להביא בזמנו ודין זמנן יש להן להקטרה, ולכן לא כתיב בבקר להורות זה דפסח אינו בא מן הבקר. והא דכתיב וזבחת כו' פסח צאן ובקר הוא על חגיגה כפירוש רז"ל. וגבי בעל מום בפרשת אמור כי כל איש אשר בו מום מזרע אהרן הכהן כו' אשי ד', זה קרבנות שאין זמנן קבוע, את לחם אלקיו לא יגש כו', פירוש אף בתמידין וכל קרבנות צבור, שלא הותר בעל מום כמו שהותר טומאה בציבור ופשוט. וכתוב אהרן הכהן שהוא בכהונתו גרם לזרעו שאף שאינן כהנים שהן בע"מ קבועין מתחילת ברייתן אוכלים בקדשים. ופשוט. ודו"ק.

ואם עז קרבנו. הנה בשור וכבש נזכר זבח השלמים ובעז לא. ונראה משום דבשור וכשב מצאנו שנזכר שהיו שלמי צבור כבשים לעצרת ושור ואיל לשלמים ביום המלואים, ובעז לא מצאנו שיהא שלמי צבור וזה שאמר זבח השלמים לצבור. ויתכן עוד דשור ראוי לעבודה ואיל לגיזתו ולכך ניכר שמקריבו לזבח השלמים, אבל עז דלא בר גיזה הוא (חולין קל"ז) וכיון שבשר תאוה נאסר ודאי מקריבו לאכילה ולא ניכר שמכוון לקרבן ודו"ק.

והקטירם הכהן כו'. יעוין תו"כ. ויתכן כמו דדריש במנחות כ"ז דחלב אעפ"י שאין בשר יעו"ש, כן הכא מגלה קרא דאם לא נשאר רק כזית חלב ג"כ זורק הדם, ולכן אמר דאין הקטרה בפחות מכזית וכי יש כזית בצירוף פחות מזית מן כליות ופחות מזית מיותרת, ופחות מזית מחלב ובצירוף שלשתם הוי כזית, קמ"ל דהקטרה הוי, ולכך אמר והקטירם שבצירוף שלשתן הוי כזית ג"כ יקטיר אותם ודו"ק.

אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם. בתרגום יונתן למקרב קרבן חובת עמיה דלא כהלכתא. הביאור הוא עפ"י דברי המד"ר וארא פ' ח' אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאום ד' אם יטמין אדם עצמו לעו"ג אני מראהו לבריות, הוא לפי שנאמר ארור אשר כו' ושם בסתר. והנה באמת הוא לפלא אשר כהן משיח ששואל בהוראת אורים ותומים יטעה בהוראה ויעשו אחרים על פיו בדבר שזדונו כרת, הלא רגלי חסידיו ישמור, אך הסיבה הוא אם הכהן המשיח אינו מקריב הקרבנות של יום הכפורים לפני ולפנים כהלכתם, אשר שם אין איש יודע, כאשר הרבו לפלפל בגיטין דף נ"ד, אם אמר דפיגל אי מהימן משום דבידו יעו"ש, אז הקב"ה מכשילו בהוראה והכל יודעין שהוא עצמו צריך לכפרה ולא כפר על העם, וזה הסיבה בשביל לאשמת העם. ובזה מיושב מה שכתוב גבי פר כהן משיח את פני פרוכת הקדש, ובפר של צבור לא כתוב הקדש, דמרמז דבזה נתכפר גם מה שקלקל בבואו אל הקדש לפני ולפנים שנאמר שם וכל אדם לא יהיה כו' לכפר בקדש עד צאתו ודו"ק.

והנה בכהן המשיח לא כתוב ונודעה החטאת כו' משום דכהן משיח חייב בהוראת עצמו בשוגג בהוראה, וא"כ יכול להיות כשאחר כך הורו הסנהדרין שהן רבים אצלו שהוא שגג בהוראה צריך להביא קרבן אעפ"י שהוא אומר עדיין שלא חטא והדין כן, מ"מ יחיד ורבים הלכה כרבים ומוכרח לפסוק כרבים וא"כ לא נודע אליו החטאת ודו"ק.

הכהן המשיח יחטא לאשמת העם. דע כי המושכל כי בעבירה ידוע צריך להכיר החוטא שהוא חטא ולהתחרט ולפרסם חטאו ואינו מן הנימוס שהוא יכפר על עצמו, ולכן לא כתב בכהן משיח וכפר עליו או וכפר בעדו, שלא יאות שהחוטא יכפר על עצמו רק למעלת הכהן המשיח וקדושתו אם יתפרסם חטאו יהי' סיבה לאשמת העם שיאשמו במזיד ויבואו מקל לחמור, לכן צותה התורה להסתיר חטאו ולבלי לפרסם ולא כתב ואשם או הודע וצותה תורה שמצותו שהכהן המשיח בעצמו יביא הדם להיכל ויתן מתן שבע ועל קרנות מזבח הזהב כדי שלא יתפרסם חטאו והעם לא יאשמו ודו"ק.

אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם. פירוש דשגגת כהן עולה זדון אצל העם ושם שמים מתחלל זה יאמר שעשה בזדון ובאופן יותר גרוע כדרך ההמון להגדיל החסרון בקדוש ד', לכן כתב גבי' ונתן כו' על קרנות מזבח קטורת הסמים שבזה נכלל הכפרה על לשון הרע שנאמר על שגגתו ועל זה מכפר קטורת יבוא דבר שבחשאי ויכפר כו' ודו"ק.

ולקח מדם הפר. בתו"כ דם מהפר יקבלנו. הנה קבלת הדם כתוב גבי פר, לכן בדברי הימים ב' כ"ט וישחטו הבקר ויקבלו הכהנים את הדם משום דעיקר קבלה בפר כתיבא יעו"ש.

אמר רבי הצורם אוזן הפר ואח"כ קיבל דמו פסול שנאמר ולקח מדם הפר שהי' כבר. מה נפלא ועמוק הדבר כי התורה כתבה דין קבלה בפר שנאמר ולקח מדם הפר זה קבלה והביא אותו כו' זה הולכה, ובפר העדה לא כתוב דין דקבלה רק הולכה לבד והביא כו' מדם הפר ולכן לא כתבה התורה בפר העדה תמים רק פר בן בקר לבד דבכל חטאות קבועים כתוב תמים לבד מפר העדה והוא לגלות על זה הדרש דבקבלה בעי שיהא תמים ובהולכה כשר אף אם נשתייר כזית יעו"ש. לכן בקבלה בפר המשיח כתוב מדם הפר שהי' כבר דכתיב בי' תמים הוא תמים ולא בעל מום, אבל בפר העדה כתוב רק הולכה והביא מדם הפר ובהולכה לא בעינן שיהא תמים, לכן לא כתב קרא מקודם תמים שלא נאמר הפר האמור למעלה באותו ענין שיהא תמים בהולכה ודו"ק היטב. והא דיליף רב דצריך שיקבל כל דם הפר למצוה דכתיב ואת כל דם הפר ישפוך אל יסוד כו' אם אינו ענין לשפיכת שירים תניהו ענין לקבלה. הוא עומק הפשט, דאם נאמר דעל מותר הדם שנשתייר ממה שהביא הי' צ"ל כתוב ואת כל הדם כמו שכתוב בפר העדה ועל כרחין דעל כל דם הפר אמר שישפוך על יסוד, ואם נאמר דלא קבל כל הדם אם כן הא נפקא לן מקראי דשירים שבצואר בהמה נעשין דחויין לכו"ע, יעוין שם דף ל"ד ע"ב, ועל כרחין דמיירי שכבר נתקבל כל דם הפר בכלי ולכן ישפך הדם שנתקבל בכלי קודם הזיה ליסוד, הרי דמצוה לקבל כל דם הפר בכלי רק לעכב אינו מעכב וסגי אף אם קבל מקצת. ולכן אמר דם הפר בה"י, הוא תמים האמור בענין שבשעת קבלה בעי שיהא תמים למצוה ואומר ואת כל דם שנתקבל בכלי כשהי' פר תמים ישפוך כו' ודו"ק. ובזה אני מפרש הך דאמרו פ"ק דחולין דף י"ז שלש פגימות הן כדי כו' פגימת עצם כו' בבכור כו', פגימת מום בקדשים דנדחקו רש"י ורגמ"ה בזה. והפשוט דקאי על מום שנעשה אחר השחיטה קודם קבלה שפסול הזבח ודו"ק בכ"ז היטב.

וטבל הכהן את אצבעו לא המספג פירוש לפי שמא יחוס שלא יתלכלך הפרוכת מן הדמים וכמו דאמרו ביומא י"ז ובירושלמי צריך ליגע לכן ישפוך מעט מן הדם למזרק ולא יטבול אצבעו רק יספג לכן כתב וטבל. וכן בפ' מצורע אף שהדם ג"כ שופך על כפו כתוב ונתן על תנוך ובשמן כתוב וטבל הכהן את אצבעו היינו משום דשירי הלוג נאכלין לכהנים לכן יחוס לבלי לצוק שמן הרבה על כפו כתוב וטבל שיהא שמן הרבה בתוך כפו ופשוט.

פני פרכת הקדש. ובפר העלם דבר של צבור לא כתיב הקדש ונראה דא"ש לפום מה דקיי"ל בסוף פרת חטאת דחובת יחיד לא קרב בבמה גדולה דכן סברי חכמים ור"מ לבד ר' יהודא וחובת צבור קרב בבמה גדולה, א"כ דוקא כשהיה הארון באהל מועד אז היה פר העלם של משיח, לכן רמז פרכת הקדש, שיש קדש, הוא הארון, שבשביל הפרכת הוא מכוסה ודו"ק.

ובזה א"ש מה דאמר בירושלמי מגילה פ"א הי"א פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים איכן הן נשרפין ע"ג קבר, פירוש דמקום טהור כתיב בפר של כהן משיח, ושם אינו נוהג בבמה גדולה, כן בהנך של צבור בפר של יוהכ"פ ופר העלם דבר נשרפין על מקום טמא כשהן באין בבמה גדולה ושם נשרפין על גבי מקום טמא, ודמשום זה כתב מקום טהור בפר משיח להראות דאינו נוהג רק באהמ"ע שהבמות אסורין דשם איכא פר כהן משיח, וזה דאמר מן מה כו' אלא פסחים, פירוש, דחטאת יחיד לא נהיג בבמה גדולה ודו"ק היטב. ולפ"ז מימות שחרבה שילה הלא בבמת נוב וגבעון לא הקריבו מחוסרי כפרה חטאותיהם, וא"כ זבה ויולדת לא היו טהורים לאכול קדשים, וא"כ פסח לא אכלו נשים, כן זבים ומצורעים לא היו יכולים ליטהר, וא"ש מה דכתיב במלכים ב' כ"ג כי לא נעשה כפסח הזה מימי השופטים, ובדברי הימים כתוב מימי שמואל הרואה כי הנשים לא עשו הפסח ודו"ק.

והנה בסוף זבחים פליגי דחד אמר מנוחה ונחלה זו ירושלים, ופרש"י דבשילה היו הבמות מותרין יעו"ש, א"כ כי כתיב לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה איש הישר בעיניו כו' קאי גם על שילה כדקא מסיים כי לא באתם אל המנוחה כו' וא"כ באהל מועד שבשילה לא היו קרבין ליחיד חובות כמו חטאות ואשמות, וכן נזירות אפילו עולות ושלמים לרבנן הוי חובה כמו חטאת (דבזה פליגי ר"מ ורבנן) א"כ א"ש מה שאמרה חנה ומורא לא יעלה על ראשו, אע"פ שנזיר עולם היה שמואל, משום דאין לו מקום איפה להקריב קרבן נזירות דנזיר עולם הכביד שערו מגלח ומביא קרבן כדתנן פ"ק דנזיר, ור' יוסי סבר דבשחוטי חוץ אינו חייב עד שיעלה לראש המזבח, דסבר דבבמה טעון מזבח, והא דכתיב במנוח ויעל על הצור הוא משום דהוראת שעה הוי, פירוש דכמו דמסיק בדף קי"ט למ"ד דבשילה היו הבמות אסורין מאי ויקח מנוח הוראת שעה הוי לכן לא הקריב על המזבח כדי שלא לטעות דבמות מותרין, וכיון דר' יוסי סבר דבבמות היו אסורין בעת שהיה משכן שילה לכן פליג על ר' נהוראי בסוף נזיר והלא אין מורא אלא של בשר ודם וכו', דאל"כ הלא הכביד שערו מיקל בתער, ובפרט לר' יוסי גופיה דהכביד שערו הוא מערב שבת לע"ש עד דפריך בפ"ק דנזיר דף ה' מאי איכא בין הוא לשאר אחוהי וכל נזיר עולם כן הוא כמו דפירש המשל"מ, ומה שמנוח שמע לדבריו להקריב בחוץ אעפ"י שלא ידע כי מלאך הוא, הוא מפני שהתפלל לד' יבוא נא כו' ובא להורות להם מה לעשות הלא נביא הוא לכן הקריב על פיו. ודו"ק היטב בכ"ז. ועיין ירושלמי תענית רפ"ב טעם על מה דכתב כאן פרכת הקודש משום דכל מקום שאין משיח אין ארון, ועיין בק"ע שם.

ונתן כו' על כו' מזבח קטרת הסמים כו'. דהדין דפר כהן משיח קודם לפר העלם דבר של צבור (הוריות י"ג) לכן הוה אמינא דפר כהן משיח קודם לקטרת, לכן קמ"ל דקטרת שהן תדיר קודמין לפר כהן משיח ויקריב קודם הקטרת בהיכל ואח"ז זריקת דם הפר ואע"ג דמזה על הפרכת והוי כמקודש טפי ודו"ק.

על קרנות מזבח קטורת. ובפר העדה כתוב קרנת חסר. והנך דגבי חטאות החיצונות דריש בפרק בית שמאי. והנראה דבמתנות מזבח הפנימי אמר ביומא דמקיף ברגל ומקיף ביד יעוי' ירושלמי שם, לכן כתוב קרנות מלא להורות דרשאי להקיף ברגל וליתן על כל קרן כשהוא עומד אצלו וכל המתנות נפרדין, וכתוב קרנת חסר להורות דרשאי להקיף ביד ועומד אצל קרן אחד ונותן בידו על השאר וכמו דאמרו שם כולא מזבח פנימי במקום חדא קרן דחיצון קאי ודו"ק. ולפי מה דבזבחים דף נ"ג פליגי אם חודה או אמה לכאן ולכאן יש להאריך בזה ואכ"מ. ודו"ק.

ואת כל חלב פר החטאת ירים ממנו. בכולהו הקטרת אימורין כתיב יסיר, לבד בפר העלם דבר של כהן ושל צבור, והוא, דהאימורין הם דבר נפרד לעצמו ואינו כמו הרמת הקומץ והרמת תרומה, ששם רק חלק מהכל משא"כ כאן הוא דבר נפרד לפני עצמו, ולכן בהקרבנות דהוא סוג אחר דזה לשריפה למזבח, וזה לאכילה דאדם כתיב יסיר, משא"כ בהנשרפים, דכולהו נשרפין באש רק זה על המזבח וזה בבית הדשן, כתיב ירים לשון הרמת מעלה דהוא סוג אחד, רק דמרומם במעלתו שנשרף ע"ג המזבח ונכון.

ובתו"כ, ואת כל חלב פר החטאת לרבות שעיר ע"א. הרי איתרבי בהדיא למתן אישים עם יותרת הכבד ושתי כליות דוגמת פר כהן משיח. וצע"ג לפ"ז ליישב סוגית הגמרא זבחים דף מ"א ע"א שנויא דרב פפא משום דבעי לאגמורי יותרת הכבד לשעירי עו"ג ופר העלם של דבר בגופיה לא כתיבא כו', והא לענין הקטרה גמר מפר כהן משיח גופיה. וכפי הנראה בסוגיא תמן דהך דתו"כ קאי אם דרשינן פר זה פר יוה"כ ודלא כתנא דר' ישמעאל. אבל תימה דתמן דף מ"ט דרש רבא מכאשר יורם מזבח השלמים דפר כהן משיח לרבות יותרת הכבד בשעירי ע"ז ופירשו רש"י ותוספות דלתנא דבי ר"י קאי, וצ"ע דהא חזינא דהך תנא דתו"כ דריש לקמן לפר זה פר יוה"כ ודלא כר' ישמעאל, דריש מהך דהכא דמייתי החטאת לשעירי ע"ז. ותוספות הביאו ברייתא זו דף מ"א עיי"ש וצע"ג.

כאשר יורם משור זבח השלמים והקטירם. לפלא הלא כבר כתוב מפורש הכל ומה בא עוד ללמדנו. ועיין תו"כ וזבחים ריש פרק ב"ש. ולדעתי נראה דבכל חטאות החיצונות הנאכלות מקום חתך אסור, מפני שאסור לאכול מקום החתך, וחותך האימורים יותר, אבל כאן שנשרפת ס"ד אמינא שמקום חתך לא יהא קרב קמ"ל דגם כאן קרב, וכאשר יורם מזבח השלמים שחותך אף מקום חתך לגבוה. כנ"ל בס"ד. ואף כי רבותינו תוס' פרק גיד הנשה דף צ"ט ע"א ד"ה לא נצרכה אלא למקום חתך כתבו להיפך, הנלע"ד כתבתי ודו"ק.

עוד י"ל, דיעוין בתשב"ץ חקירה ארוכה איך היו עושין בקדשים בבדיקות הריאה וכיו"ב, ולכן אמר דחשש טרפה סד"א דרק בעולה דנקטר כולו למזבח, אבל בפר כהן משיח דהנקטר למזבח הוא חלב דבל"ז אסור להדיוט ולית ביה משום ממשקה ישראל [עיין ריש פרק ג"ה מידי דהוי אחלב ודם איכא כליות ויותרת הכבד דנאכלין ונקטרין] והמותר נשרף סד"א דלא יקפיד לבדוק אחרי חשש טרפות, לכן אמר כאשר יוסר מעל חלב זבח השלמים, דשם נאכל להדיוט ובודאי דטרפה לא תאכלו ובעי למבדק הריאה וכיו"ב מידי דשכיח בה טרפות ודו"ק. ואפשר לומר דבא ללמדנו דטרפה ודאית אסור בה, דסד"א בחטאת הנשרפת דחלב ודם [ואליה ליכא בשור] בלא זה אסירי להדיוט, ואפ"ה שריין לגבוה דמצותן בכך, אין בזה משום הקריבהו נא לפחתך, דהשאר נשרפין, דבעולה פשיטא דאסור דכיון דלהדיוט מתסר מתסרא לגבוה דהקריבהו לפחתך. ויעוין רש"י חולין כ"ג ד"ה בבהמה, לכן אמר כאשר יורם משור זבח השלמים דטרפה אסור להדיוט לאכילה כן הכא. ועיין בפ"ק דמנחות ילפותות על טרפה. ואכמ"ל. ודו"ק בכ"ז.

והוציא את כל הפר כו'. בפרק נגמר הדין דריש רב אשי במקלל הוצא למחנה אחת כו', ופריך לדידך כל הנך הוציא דכתיב בפרים הנשרפים מאי דרשת בהו. ויתכן דדריש לדאמר בפרק כיצד צולין דהוצאה כתיב כשבת עד שינוח, וכל זמן דלא נח אינו מטמא בגדים רק בנגררין, לכן כתיב הוצאה שינוח, משא"כ גבי מקלל. לכן אמר קשיא דכל קשיא יש לה תירוץ ודו"ק.

הנה בכהן משיח לגודל קדושתו והוא בא לחטא שגגתו עולה זדון והוא לאשמת העם, לכן צותה התורה שכיון שהי' חלול השם לכן צריך לפרסם חטאו והוציאו הפר חוץ לשלש מחנות, מפני שלאחר שהביא כפרתו ושב ידעו הכל ששב ברבים והביא כפרתו. אכן בצבור שהן עשו עפ"י הוראת ב"ד ג"כ צריך להוציא הפר חוץ לשלש מחנות אע"ג דתורה צותה חטאת במקום עולה שלא לבייש עוברי עבירה (סוטה לא), מפני שאינו דומה בזיון של יחיד בפני רבים לבזיון רבים בפני רבים (ירושלמי מגילה פרק ד' הל' י"א יעו"ש) לכן אמר והוציא את הפר כו', הפר הראשון אע"ג דחטאם אינו גדול כל כך שיביישו אותם, רק שחטאת הקהל הוא ואין בזיון גדול לפרסם חטא רבים בפני רבים ודו"ק.

ונודעה החטאת אשר חטאו כו'. פירוש שאין חייבין אלא בהוראה בשגגה, בודאי יתודע להם מן ההוראה, אבל נשיא ויחיד שחטאם בשגגת מעשה, מצויר שלא יתודע אליו חטאו ויהיה אשם, או יכול להיות כי יתודע אליו חטאתו והבן.

בפרשת חטאת כתיב בכולהו תמים תמימה לבד מגבי פר העדה וקרבן עולה ויורד. נראה דבכל מקום דכתיב ולקח מדם שזהו קבלת הדם כתיב תמים להורות דצריך שיהיה תמים בשעת קבלה דצורם אוזן קודם שיקבל הדם פסול דכתיב הפר (זבחים כ"ה), אבל בהנך לא כתיב קבלה לכן לא כתיב תמים ודו"ק. הנה בכולהו פרשתא דחטאת נאמר כאשר יוסר, כאשר יורם מזבח השלמים, לבד בקרבן העדה, משום שצבור אינן מקריבין שלמי נדבה ולא שלמי חובה, רק בעצרת מקריבין שלמים ושם הוי כבשים וכאן שור, ואי דלכתוב מזבח השלמים ולא משור זבח השלמים הוי אמינא דדוחה השבת וטומאה כמו שלמי עצרת הואיל והוא קרבן צבור לכן כתיב רק גבי פר כהן משיח משור זבח השלמים דאיהו מקריב שלמי נדבה פרים.

וזהו כונת התו"כ, אי מה זבחי שלמי צבור דוחין השבת כו' אף זה ידחה השבת ת"ל משור לשלמי שור הקשתיו כו'. ופירושו דגבי כהן משיח לא הוה אמינא דידחו השבת דהוא יחיד, רק צבור אי הוי כתב מזבח השלמים הו"א דדוחין שבת דבדידהו ליכא שום שלמים רק שלמי עצרת לכן כתב משור, דזה דוקא ביחיד אבל בצבור ליכא שור שלמים. ויעוין פירוש ראב"ד ודו"ק. או דהוי אמינא דקרב גם האליה כמו בכבשי צבור וזה כוון הת"ק.

חטאת הקהל הוא, אשר נשיא יחטא. הענין שהכהן המשיח הוא הנכנס לפני ולפנים, הוא האיש אשר יבקשו תורה מפיו במשפט האורים ועל פיו יצאו ועל פיו יבואו, הנה שגגתו הוא עולה זדון כי העם לא יחשבו אותו לשגגה או טועה, או מתאותו ודמיונו, כי קדוש יקראו לו וכל היוצא מפיו קדוש הוא להם, לכן אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם, זהו חטא שלו לזדון העם, אבל נשיא אף כי ימשול ברוחו או בחרבו, בכ"ז לא יטו העם אחריו, כי לגודל הרחבת דעת המלך הוא נקל להכשל יותר מאחד העם. לכן הזהירתו תורה יותר על דברים המרחיבים דעתו ומרימים לבבו שלא יכשל, כי הוא עלול לזה יותר מאחד ההמונים. ולכן אמרו ז"ל בירושלמי שקלים שאין מושחין כהנים למלכים, וזהו שיסירו דעתו מהדבק באלקיו ורוממות לבבו יסיר מאתו פחד אלקים, או כי ישגה ינהגו כמוהו כל ב"י אשר יקראו קדוש לו באשר יהיה המכפר והמרצה ישראל לאבינו שבשמים. ואולם מצאנו כי לפעמים אשר בנ"י היו חוטאים נכשל המלך, כמו בדוד שנכשל במנין ישראל ויאשיה בהמרותו פי ירמיה וכן כמה, לכן אמר חטאת הקהל הוא אשר נשיא יחטא, שחטאם גורם לזה אשר הנשיא יחטא, כי אם הקהל דבוקים באלקים אז גם הנשיא ישמור צעדיו להיות נקי מישראל ולא יסירו אימתו מפניהם ודו"ק.

ובתו"כ חטאת שיהיו כל מעשיו לשם חטאת, הוא, פרט לששרפו שלא לשמו. לענ"ד פירושו, דאם כי כל מעשיו לשם חטאת, הוא פרט לששרפו שלא לשמו, היינו שאין שרפתה צריך לשם חטאת. והילפותא הוא כמו דדריש גבי עולת העוף כן דריש הכא, היינו שהויתו יהיה לשמו, לא כשנשרף ונעשה אפר ודו"ק. ובתוס' דף ח' ע"ב סד"ה הנך הגירסא ששחטו שלא לשמו וכו' יעו"ש ודו"ק.

אשר נשיא יחטא וכו', חטאת הוא. מכאן יליף ריש זבחים שאם שחטו שלא לשמו פסול. וטעמא בעי מדוע כתבה תורה זה דוקא גבי שעיר נשיא. והנ"ל עפ"י מה שאמרו בסוטה דף ל"ב שמפני זה כתבה תורה במקום אשר ישחטו העולה שם תשחט החטאת כדי שלא לבייש עוברי עבירה שיאמרו שזאת עולה ופריך הא עולה זכר וחטאת נקבה ומשני איכא אליה דקא מכסיא, ופריך והא איכא שעירה ומשני כיון דמצי מייתי כשבה ומייתי שעירה איהו קא מכסיף נפשיה, ולפ"ז גבי נשיא חסה התורה על כבודו וצותה שיביא שעיר זכר שיסברו שעולה הוא, מפני שכבודו כבוד העם כולו, ולכן כיון שסד"א שהתורה חששה שישחט במקום העולה ויהא זכר כדין עולה שלא ידעו הבריות שחטאת הוא סד"א שישחט לשם עולה כדי להחזיק לכל הבריות שעולה הוא, לכן קמ"ל חטאת הוא שאם שנה פסול וצריכה להשחט לשם חטאת דוקא ודו"ק.

או הודע אליו חטאתו בגמ' כריתות דף כ"ו דכתוב ידיעה גבי חטאת וגבי נשיא וגבי צבור כו' מה ליחיד שכל קרבנו נקבה [בעי ידיעה ודאית שכן קל הוא שכל קרבנו נקבה רש"י]. ותמוה מאי קולא הואי. ועיין ב"ש. והנראה עפ"י דברי הגמ' סוטה שכן שלא לבייש עוברי עבירה כתוב במקום אשר ישחטו העולה ישחטו החטאת והא איכא כשבה נקבה ועולה זכר משום דמכסיא באלי' איהו קא מכסיף אנפשי' כו' כו' לכן כיון שקרבנו נקבה אם מכסיף אנפשי' הוי לי' כפרה טפי על פי בזיונו, לכן בצבור אמרה תורה דאינן רשאין לבייש הצבור וקרבנן בכ"מ זכרים א"כ במקום דבזיונו הוי לי' כפרה לכן בעי ידיעה ודאית דבלא ידיעה ודאית שחטא לא מכספי אנפשיהו וזה פירוש הפרכה ודו"ק.

כריתות דף כ"ו למה דכתבה רחמנא ידיעה גבי נשיא כו', תניהו ענין להיכא דמתיידע ליה בתר יום הכפורים דמייתי חטאת. נראה טעם דכתבה רחמנא זה גבי נשיא דחברייא אמרו בירושלמי הוריות פ"ג דר"ש פוטר בחטא עד שלא נתמנה וידע משנתמנה דהגדולה מכפרת, לכן כתב דיוהכ"פ אינו מכפר מחיוב החטאת ודו"ק.

וסמך ידו על ראש השעיר לרבות שעיר נחשון לסמיכה דברי ר' יודא ר"ש אומר כו'. נראה משום, דר' יודא לטעמי' בריש הוריות, דשבט שעשה בהוראת בית דינו הוי כמו קהל להביא קרבן פר העלם דבר, ולכן אם השעירים, שהביאו הנשיאים אם הי' לכפר בעד שבטים, הוי שבט ונשיא שלו כמו צבור ואין סמיכה בקרבן צבור, לכן קמ"ל, דבעו סמיכה, דהי' רק קרבן יחיד, אבל ר' שמעון פליג שם, דשבט אחד בהוראת ב"ד דין יחיד להם ומביאים כבשה ושעירה לכל חד, א"כ נשיא שבט, שהביא על שבטו תמיד הוי יחיד ולא צריך קרא לרבוי סמיכה. ודו"ק.

תו"כ ושחט אותו ולא תמורתו ושחט אותה ולא חליפתה כו' ולא תמורתה יעו"ש. נראה משום דר"ש מיירי בה ור"ש בחד מקום גמיר ופירשו בתוס' זבחים דף קי"ב דלר' שמעון בחטאת זכר דלית בי' ולד ג"כ תמורתו אינה מתה רק רועה, לכן אמר על שעיר נשיא ושחט אותו ולא תמורתו, שרועה ועל ושחט אותה דגבי כשבה יחיד נקבה נקיט ולא תמורתה שהיא מתה ועיין ק"א ודו"ק.

וכפר עליו הכהן מחטאתו ונסלח לו. בתו"כ וכפר עליו שתהא כפרה לשמו, שלא יכפר לשנים כאחד, שיהא כהן מכפר ע"י עצמו. עיין קרבן אהרן שנדחק. והאמת כהגר"א דדריש תלתא עליו דכתיבי בחטאת, בנשיא ובשעירה וכבשה. וראה איך הדרשות באו על מקומם, כי נשיא הוא שאין על גביו אלא ד' אלקיו וא"כ אחד הוא ע"כ מדרש ללשמו וקמ"ל מלתא חדתא, דעליו דומיא דידיה, דאם שחט על מי שמחויב חטאת פסול, הא אם שחט על מחויב עולה כשרה דמינו מחריב שלא במינו אינו מחריב בה (זבחים דף ג') וקמ"ל דאף אם ישחט שלא לשמו, הרי חבירו מחויב שעירה והוא שעיר, בכ"ז כיון דאחד הוא, היינו שם חטאת מקרי שנוי בעלים ופסול ודו"ק. והך וכפר עליו דשעירה שלא יכפר לשנים, וכפר עליו דכבש על כהן עצמו והכי דריש לה וכפר עליו גופיה הכהן ודריש על חטאתו גופיה, אשר חטא בעצמו, או דריש כמו היקשא מעל חטאתו אשר חטא דכהן משיח [בע"ז הוא כהדיוט ותמן הוא מקריב דו"ק]. ובזה מתורץ הברייתא לקמן פרק י"א פסקא ג' וכפר עליו הכהן מחטאתו שתהא כפרה לשם חטאתו, דלא יליף מוכפר על חטאתו דגבי כבשה, משום דכאן כתיב דרשא דעליו לשמו, לכן דריש מחטאתו דגבי נשיא ג"כ על שנוי קדש ושנוי בעלים כמפורש בזבחים ה' חטאת חטאתו, אבל על חטאתו דגבי כבשה הוא פירוש וכפר עליו הכהן, היינו על חטאתו אשר חטא, פירוש חטא עצמו של המקריב דכהן מכפר ע"י עצמו, ומחטאתו דגבי קרבן עולה ויורד לא דריש, דהא איצטריך להך דדריש בפרשה י' פסקא ט' דהפריש לכשבה והעני יביא ממנה עוף, ולא מצי למכתב מחטאת סתם, דתמן בנשיא שפיר דריש, אבל כאן דוקא שהפריש מעות לחטאתו מביא ממנה עוף, ולא קאי כלל אזריקה כמו בהנך וכפר, רק אכללות כפרה דמביא מהבהמה עוף. ומסולק מה שנתקשו תוס' זבחים דף ה' ע"ב והק"א שם. ודו"ק בכ"ז וברור.

ואם נפש אחת תחטא וכו'. בתו"כ נפש כי תחטא אחת תחטא, בעשותה תחטא הרי אלו מעוטים העושה עפ"י עצמו חייב ולא העושה עפ"י הוראת ב"ד כיצד הורו ב"ד כו' בין שעשו ועשה עמהם וכו' ובין שלא עשו ועשה, יכול יהיה חייב ת"ל נפש כי תחטא אחת תחטא כו' הרי אלו מעוטים. כל גבר עין לו יראה כי דריש הנך שלשה מעוטים לג' גוני, חדא לעשו ועשה עמהן, וחדא לעשו ועשה אחריהן, ומבעשותה דריש שלא עשו ועשה, ומכולן ילפינן העושה עפ"י ב"ד פטור, ועושה מקצתה דריש מבעשותה אחת לקמן פסקא ט'. וזה ברור. [ואח"ז רב מצאתי כן בפירוש ראב"ד]. וכן מוכח ריש הוריות יעו"ש. והגמרא בשבת פרק המצניע דריש הכי נפש אחת תחטא אחת בעשותה אחת. [וגרסת הגמרא משובשת ונשתבשה מהך דתו"כ]. וזה דקאמר הגמרא וחד לעשה בהוראת ב"ד, היינו נפש אחת. ואם שגיתי ד' יכפר. ומהך דקאמר ור"ש מוסיף מוכח כדברי התוספות שם ודו"ק.

מעם הארץ וכו'. בתו"כ, ת"ל עם הארץ אפילו רובו או כולו. לכאורה נראה לפרש דדריש כמו דדריש לעיל פרשה ג' מדם הפר מן הפר יקבל וכפי מה שפרשו הגמרא בזבחים ויומא, דדריש כמו דם מהפר יקבלנו עיי"ש, הכא נמי דריש עם מהארץ, היינו כל ישראל. אולם באמת נראה דרשת רז"ל מפורש בפסוק בהדיא, דעפ"י דרכי הלשון היה צ"ל ואם נפש אחת מעם הארץ תחטא בשגגה, ולמה כתב תחטא בשגגה מעם הארץ, ע"כ לומר שהחילוק דהתם הוה השגגה מעיני העדה (היינו סנהדרין שהורו להם) והכא הוה שגגה מעם הארץ, היינו שעשו בשגגה של מעשה ולא בהוראת ב"ד, וא"כ בזה תלי העיקר אם שגגת מעשה יהיה העושה מי שיעשה אפילו צבור. ופשוט ודו"ק.

שעירת עזים תמימה נקבה. לפלא דבכל התורה כתוב זכר תמים נקבה תמימה וכאן כתוב תמימה נקבה. ואולי יתכן דאשכחן בתמורה דף כ"ה ודף י"א השוחט החטאת ומצא בה בן ד' חי (יעו"ש בתוספות דרק בשעירה יכול להיות לא בכבשה דאינה יולדת תוך שנתה) והוה"ד בן חמש חי דנאכל ליום ולילה כו' ואי הוה כתב נקבה תמימה סד"א דכולה צריכה להיות נקבה אבל אם בתוכה זכר או דהאם ג"כ פסולה או דהולד פסול, לכן תני תמימה ואח"כ נקבה דיכול להיות בתוכה זכר וכשרים ודו"ק.

ואת כל דמה ישפוך ולמעלה הו"א ואת דמו ישפוך מכאן אמרו כו' יכול אפילו לא נתן אלא מאחד מהן מתן ארבע כו' ת"ל ואת דמו ישפוך כו' והן נשפכין לאמה. הנה לפי מה שבארנו שאינו מן הנימוס שבמקום שיושיט אצבעו יושיט שם חבירו אצבעו, אם כן אין דרך שיקבל בשני כוסות את הדם רק בשני כהנים שירצו לזכות במצוה ויקבלו בשני כוסות למען שכל אחד יתן מתנה מכוסו ע"ג המזבח. ובשעיר נשיא שהקפידה תורה על כבודו דנשיא ואמרה שיביא שעיר כדי שיסברו שהוא עולה ושוחט אותה במקום העולה וזה בשחיטה, אבל בזריקה הלא דם עולה למטה ודם חטאת מלמעלה ולאו יקרי' דנשיא שיתעסקו בו כהנים הרבה ומוכרח כהן אחד ליתן כל המתנות, אם כן כי קבלו בכוסות הרבה צריך כהן אחד ליתן כל המתנות מכוס אחד ושאר הכוסות ישפוך לאמה למען לא יזרקו הרבה כהנים ולא יופחת כבודו דנשיא, לכן בנשיא כתוב ואת דמו ישפוך וכל הדם שנשתיירו בכוסות האחרים ישפכו לאמה ודו"ק. ויעוי' סוטה ל"א והא דם חטאת למעלה ודם עולה למטה התם כהן הוא דידע ואם כן אם יזרקו כהנים הרבה מיכסף ועל כרחך כהן אחד הוא דזריק ודו"ק.

לריח ניחוח. בחטאת שעירה כתיב ריח ניחוח הוא כדי לקיים מה שאמרו סוטה ל"ב במקום אשר ישחטו העולה כו' שלא לבייש את עוברי עבירה, והא איכא חטאת נקבה עולה זכר התם מכסיא באליה תינח כבשה שעירה מא"ל, איהו דקא מכסיף נפשיה דאיבעי ליה לאתויי כבשה, לכן כיון שרוצה להתבייש ולהתכפר בלב גמור כתיב ריח ניחוח. ובשלמים אצל כבש לא כתיב ריח ניחוח, משום דאיהו מביא עצמו לידי חשד שיאמרו עליו בהקטרתו שהוא בעצם חטאת [מאן דלא חזי מקום שחיטתו ועוד דאיהו כשר גם בצפון], ומכסיא אליה, וכיון דאיהו מביא עצמו לידי חשד בחנם תו לא כתיב ריח ניחוח, וכמו שאמרו שאסור לעבור אחורי בהכ"נ בזמן שצבור מתפללין כו' ודו"ק. או דאין נחת רוח לפניו שלוקח האש מה שראוי לאכילת אדם וזה האליה ודו"ק. ומנחת בכורים לא כתיב ריח ניחוח משום דהוא בא מן השעורים דאינו מאכל אדם ולפיכך אין מחשבת פיגול ושלא לשמו פוסל בו כדאמר במנחות דף ו', וכשר אף אם בא במחשבת פסול ולא הקריבו אלא לצורך עצמן להתיר חדש לאכילה, ולכן אמר תקריב מנחת בכוריך שהיא כשרה אף אם לא הביאוה לרצון כדאמר בתו"כ יעו"ש, ולכן לא כתיב ריח ניחוח, והיא כמנחת סוטה בהקטרה ודו"ק בכ"ז. אח"ז ראיתי בברייתא דמס' כלה הנדפס בדפוס חדש ווילנא כתוב שאלו לר"מ מאי דכתיב אשה לריח ניחוח לד' לא ידע אתי שאיל ב"מ אמרו לו כאן בעושין לשמה כאן בעושין שלא לשמה ופי' כמוש"ב דלכן כתוב במנחת העומר אשה לד' מפני שהן עושין שלא לשמה רק להתיר חדש, אבל בכל המנחות כתוב אשה לריח נחוח וזה ברור וכמו שכונתי מדעתי תה"ל.

ואם כבש יביא קרבנו לחטאת. בכבש כתיב לחטאת משום דאמרו דעדיפא טפי להביא בעזרה ולהקדישה משום דלא ליתי לידי תקלה, ולכן בפר וכבש דבני עבודה וגיזה נינהו מצוי תקלה [עיין תוספות סנהדרין פ'], ושור בר מלאכה הוי וכבש בר גיזה לכן מקדישו בעזרה. ולכן כתיב ושחט אותה לחטאת שיהא עושה אותן בשחיטה לחטאת, אבל שעירה שאין בו גיזה ועבודה מצי להקדיש אותה מקודם ותהא חטאת וכבר היא נודעה לחטאת, ולכן כתיב ושחט את החטאת, שכבר היא חטאת מקודם ודו"ק.

ושחט אותה לחטאת. בזבחים ה' דריש אותה כי שחט שלא לשם חטאת פסולה, אבל אשם כי שחט שלא לשמו כשר יעו"ש. ונראה משום דאשם ליכא רק בכבש או איל לא בפר ולא בשעיר, לכן כתב זה דוקא בחטאת כבשה למעט אשם דג"כ בא מן הכבש ואינו בא נדבה ואפ"ה כשר בשלא לשמו אף כי אינו מרצה. ומדויק מה דמקשה ר"א דהא איכא פסח, דפסח בא מן העזים ג"כ, עיין דף יו"ד ע"ב ודו"ק.

ואת כל חלבה יסיר כאשר יוסר חלב הכשב. פירוש אף האליה. ולכן כתיב אשר יוסר, ובשעירה כתיב כאשר הוסר, משום כאשר הוסר מורה ענין מקריי וכאשר יוסר מורה ענין הווה תמידי. והנה שלמים מן העזים הוא קרבן שבא על צד הזדמנות לא בחיוב, לא כן כבש שלמים, הוא ענין הכרחי ותמידי, שבכל שנה בעצרת מקריבין צבור שלמים כבשים כתב כאשר יוסר וז"ב ודו"ק.

אם לא יגיד ונשא עונו. פירוש דאף בלא שבועה עבר בלא יגיד אף שאינו חייב קרבן כמו שכתבו תוס' פרק הכונס בהא דפריך באם לא יגיד. וכל זה כשתבעו להעיד. וכן הא דחייב בעד אחד לשלם בידי שמים הכל בשתבעו כמו שפסק בר"מ ובשו"ע. אבל אם לא תבעו להעיד אינו כלום אף בשני עדים וע"ז אמרו פרק ערבי פסחים דף קי"ג ע"ב שלשה הקב"ה שונאן כו' ומי שיודע עדות לחבירו ואינו מעיד, פירוש בשלא תבעו להעיד, דאז הוי בגדר מדה רעה כמו הנכנס לבית חבירו פתאום וכיו"ב דסיפא, ומעיד לו הוא שמעיד מעצמו יעו"ש ופשוט.

ונעלם ממנו והוא טמא ואשם. פירוש שהוא בעצמו בלבד טמא לא כשהצבור טמאים שאז מותר לכנס למקדש ואם אכל קדשים אינו חייב כרת. יעוין פסחים צ"ה ע"ב. ולכן להלן דכתיב אשר יטמא בה ופירשו בתו"כ דבועל נדה וזה לא הותר בצבור כמו שאמרו בפ"ק דיומא דלכן היו מפרישין כ"ג מביתו משום שזו לא הותרה בצבור לכן לא כתיב והוא טמא ודו"ק.

ובתו"כ ונעלם ממנו והוא טמא כו' ר' ישמעאל אומר ונעלם ממנו ונעלם ממנו שתי פעמים לחייב על העלם טומאה ועל העלם מקדש. פירושו, דר' ישמעאל לא בעי ידיעה בתחילה. ובאמת לפ"ז צריך להבין מדוע חלקה התורה בין הטומאות והוא טמא ואשם, כיון שהוא ענין אחד שאם יתעלם ממנו מה שנגע בשרץ ונגע באדם ונכנס למקדש חייב אחת ולמאי פלגינהו רחמנא. והוא פלא. לכך פירוש רבי ישמעאל, דזה החילוק בין טומאות לטומאות האדם, דבטומאות אילו לרוב הנגיעה אינה במכוון שלאיזה צורך יגע בדבר המטמאו וכי נגע בטח תיכף יטהר עצמו במים ואין הטומאה עליו רק טומאת ערב, ועל כרחין לרוב הטומאה דרך מקרה להעדר זהירותו או לסיבה אחרת ויתכן השכחה, לא כן הטומאה באדם הוא במכוון לרוב שטומאה לקרובים ולצורך מת מצוה להתעסק בו ולהתטמאות אליו. וכן בא באילו המטמאים לבד מאדם ובנבלתם לא תגעו שהוא ע"ד הזהירות או הזהרה בעת שראוי הטהרה לכל אחד הוא ברגל, לא כן באדם לה יטמאו כו', וכיון שנטמא במכוון הוא בודאי על הרוב לא יתכן ההעלם במעשה שעשה במכוון שיתעלם ממנו אח"כ אם לא נתעלם ממנו שזה קודש [והוה"ד מקדש], לכן שם כתיב ונעלם ממנו והוא טמא, משא"כ כאן כתיב סתם. ועיין פרק אלו הגולין דף ח' מת מצוה דלא סגי דלא מטמא ה"נ דפטור יעו"ש ונכון ודו"ק.

שם ומנין שאינו חייב עד שיהיה בה ידיעה בתחילה וידיעה בסוף והעלם בינתיים ת"ל ונעלם ממנו ונעלם ממנו שני פעמים דברי ר"ע. יתכן דקשה ליה מדוע חילקה התורה בין הטומאות בואשם דזה בא על ענין שמביא עליו קרבן בפני עצמו, ובאמת אם היה טמא לכל מיני טומאות ונכנס למקדש אינו חייב רק אחת, לכן פירש דכונת הפסוק ונעלם ממנו ואח"כ נתודע אליו ואשם שצריך להביא קרבן קאי על כל עניני הטומאות אף על נבלות, רק מה שכתוב קודם ונעלם ממנו והוא טמא ואשם פירושו לציין זמן ההעלמה ואיכות ההעלמה, ונעלם ממנו והוא טמא, איכות ההעלמה שנעלם ממנו מה שהוא טמא, זמן ההעלמה ואשם, בעת האשמה נעלמה ממנו הטומאה, ולמדנו שצריך שידע הטומאה בתחלה רק בעת האשמה נעלמה ממנו, ואין תיבת ואשם בא על הודע אליו שחייב אשם, רק כמספר שתי פעולות שנעלם ממנו ואשם, ומציין בזה שרק בעת האשמה נעלמה ממנו ולכך צריך למיכתב אח"כ ואשם על והוא ידע שמחויב בקרבן. ולכך מוכרח למיכתב תרי ואשם, ומסגולות התורה לסדר לשונה ע"ד יופי הלשון לכך כתבה זה בתוך הדיבור גבי טומאות מגע נבלות ושרץ ודו"ק.

שם בתו"כ. ר"ש אומר חייב כאן וחייב בפקדון כו' ת"ל כאן נפש כי תחטא ולהלן אומר נפש כי תחטא מה להלן אינו מדבר אלא בתביעת ממון אף נפש כי תחטא האמור כאן לא ידבר אלא בתביעת ממון כו'. הפירוש דלהלן גבי שבועת הפקדון כתיב כי תחטא ומעלה מעל בד', והפירוש שהוא כלל הפרשה, דלהלן דכחש בעמיתו בממון שחייב לו והוא חטא שבין אדם לחבירו, ונשבע על שקר הוא חטא שבין אדם למקום, וזה שאמר כי תחטא בדברים שנוגעים לחבירו ומעלה מעל בד', זהו השבועה שנשבע על שקר ומחלל שם קדשו, זהו הפשוט, כן כאן כי תחטא הוא על ההכחשה שאין יודע לו עדות שבזה גורם לו היזק ומזיקו, שמאבד ממון במקום שיכול להציל ע"י עדות ושמעה קול אלה הוא שנשבע על שקר, א"כ החטא הוא במה שמכחיש עדותו לבד השבועה, והוא על כרחך בדברים שבממון ודו"ק. ומזה ראיה שלבד השבועה הוא חטא מה שמונע עדותו. ומסולק קושיית רבנן בתוספות ריש פרק הכונס ע"ש ודו"ק.

שם רע"א מאלה, יש מאלה חייב ויש מאלה פטור, בדבר שהוא של ממון חייב ובדבר שאינו של ממון פטור. נראה דדריש זה מקרא דכתיב גבי עשירית האפה על חטאתו אשר חטא מאחת מאלה, דפירושו, דיש מאלה שמלבד שאינו חייב קרבן אינו חטא כלל כמו מושבע מפי אחרים, משביע אני אליכם אם לא תבואו ותעידוני שאני כהן וכו' ואמר איני יודע לך עדות, א"כ השבועה לא נשבע ועל אם לא יגיד לא עבר ולא חטא כלל וכלל. ולקמן יליף מאחת מאלה, דממעט ישראל ברגל שכן אינם מוזהרים רק לנבלות לא לטומאת מת שרבים שתו וצריכים קבורה. וכן ממעט כהנים דמוזהרים רק למת לא לשרצים ונבלות וא"כ אינם בכלל לאחת מאלה, שאינן מוזהרין על כל האחת לכן ממעטינהו ודו"ק.

או כי יגע בטומאת אדם לכל טומאתו אשר יטמא בה. בפ"ק דשבועות יליף דהאי קרא בטומאת מקדש מיירי דכתיב הכא לכל טומאתו וכתיב התם טמא יהיה עוד טומאתו בו. והדבר פלא דמנלן למעט תרומה דילמא איתקיש לקרא לכל טומאתו דכתיב בפרשת אמור או באדם אשר יטמא לו לכל טומאתו. ועיין בתוספות בזה. והנכון, דכתיב בטומאת אדם ומפרש בתו"כ זה טמא מת ופשטיה דלכל טומאתו הוא לכל טומאות שבהטמא מת, ונפק"ל מגז"ש שכתיב לענין מקדש, דלענין מקדש כ"ז שלא זורק עליו מי נדה עוד הוא טמא הנוגע במת, וזה שאמר בטומאת אדם היינו במי שנטמא מן המת הנוגע בו לכל טומאתו הוא כנוי על הנטמא במת, וכאילו כתוב שהנוגע בטמא למת כ"ז שהוא טמא וכל טומאתו בו, הא כשזורק מי נדה עליו והוא טבול יום תו אינו מטמא אדם. אבל גבי תרומה כתיב או באדם אשר יטמא לו לכל טומאתו, והכונה הנוגע במת שבאדם כאילו כתוב במת ולכל טומאתו קאי על האדם, ולא שייך למילף להאי קרא דכתיב בנוגע בטמא מת שזה המכוון בטומאת אדם, וזה פשוט ודו"ק.

ויתכן לומר בפירושא דהאי קרא, דכיון להדין של הרמב"ם בריש הלכות משכב ומושב, דטומטום ואנדרוגינוס שראה לובן ואודם כאחד הנוגע בהן אינו חייב על ביאת מקדש, ואם הטומטום בעצמו נגע בהן חייב על ביאת מקדש, לכן אמר כי יגע לכל טומאתו היינו ללובן ואודם, לכן אמר לכל טומאתו היינו שיהא ודאי טמא לא על לובן לבד או אודם לבד [וכמו דאמר ר"ג בסוטה דף כ"ט על בכל טמא לא בספק] אשר יטמא בה חייב על מגעו על ביאת מקדש, אבל אם נגע בהן אחר פטור, וזה גזירת הכתוב וא"ש לשון הכתוב ודו"ק.

ובגמרא שבועות פ"ק, נאמר כאן לכל טומאתו ונאמר להלן עוד טומאתו בו מה להלן טומאת מקדש אף כאן בטומאת מקדש. ומה יאות לדברי רבינו משה דאוכל קודש והוא טבול יום פטור מכרת והוה"ד מקרבן ואם נכנס למקדש טבו"י חייב כרת, לכן כתוב בקרא קמא דבטומאת קדש והוא טמא, פירוש בעוד שהוא טמא גם לחולין ולא כשהוא טבול יום דכתיב בו ורחץ במים וטהר שהוא טהור לחולין, וכיון דבטומאת מקדש מיירי לא כתיב והוא טמא, שאינו טמא לחולין ג"כ חייב כרת וקרבן, וקרא מיירי באופן המצוי דבמקדש אינו מצוי לטמא לנבלות וכיו"ב, ויליף טומאתו דבאדם אם נגע מטומאתו דביאת מקדש דכתיב במגע מת, אבל טומאתו דקודש כתיב שם גם בנבלות לא ילפינין מגז"ש דכאן פלגינהו קראי. ובטלה תמיהת תוספות שם בסד"ה אתיא טומאה ודו"ק.

והביא את אשמו לד' כשבה או שעירת עזים לחטאת. דע דבעולה דעיקרו הקטרת האברים לריח נחוח ומכ"ש בשלמים לכן כתוב כבש קודם לשעיר, משום דלענין הקטרה כבשים קודמים לשעירים, שלהקטרה יש בהן תמיד חלק גבוה יותר היינו אליה, אבל בחטאת יחיד כתוב שעירה קודם לכבשה משום דשעירת יחיד קודם לכבשת יחיד דמכפרת גם בעו"ג כפסק רבינו בפ"ט מתו"מ, אבל כאן דאיתנהו בעולה ויורד דאין זדונו כרת ובטומקוק"ד נתכון לעשות מצוה בזה ההקטרה עיקר ולכן כבשה קודם לשעירה משום דאלי' קריבה, דהכפרה בדם אינו בהן עיקר כמו בחטאת דעלמא ודו"ק. ומפורש כן בזבחים דף ט' ע"ב לענין שנוי בעלים דאם שחט לשם מי שמחויב חטאת נזיר או עולה ויורד הוי כמי ששחט לשם מי שמחויב עולה יעו"ש, דעקרו של חטאת הוי הקטרתן כמו בעולה ור"ש יליף רק דבטעמא שונין הן ודו"ק היטב.

בכל סדר ויקרא גבי קרבנות כתוב גבי בהמות או זכר תמים או נקבה תמימה יעו"ש לבד בקרבנות עולה ויורד לא כתב גבי בהמות תמים משום דדל מביא עופות דאין בהן מומין לכן לא כתב גם גבי בהמות. וכן בנזיר טהור כתוב תמים ובטמא דמביא גם עופות לא כתב גם גבי אשם תמים. וכן גבי יולדת דמביאה עוף לחטאת גם גבי כבש לא כתב תמים. וכן במצורע דמביא עופות לא כתב תמים גם גבי אשם. אבל צ"ב מדוע גבי קרבן עולה ויורד לא כתב גם גבי עשיר בבהמה תמים משום עני ובמצורע גבי עשיר כתב תמים אעפ"י שעני מביא עופות. ונראה דמזה מסייע לי' לרב הושעי' דאמר סוף כריתות דמצורע עשיר שהביא קרבן עני לא יצא דתנן בנגעים זה דוקא במצורע, אבל בשאר קרבן עולה ויורד אם עשיר הביא קרבן עני יצא והוי כמו בחד גברא לכן לא כתב תמים ודו"ק היטב.

דע דמלת כבש אמרו במשנה פרה פ"א כל מקום שנאמר כבשים בני שנה. וביאור שורש כבש אמרו בפסיקתא ב"ש שהן כובשין עונותיהן של ישראל שנאמר ישוב יכבוש. וזה האמת ששעירה יולדת תוך שנתה וכבשה אינה יולדת רק בשנה שני' לא בשנה ראשונה כמבואר בכורות ריש פ"ג ויעוין תוס' תמורה י"א השוחט כו' ומצא בה בן ד' חי בשעירה מיירי כו'. לכן כל הכבשים אשר הן בני שנה כמו בצבור ובחטאות נקראים כבש שהוא כבוש במעיו שלא נתפתחו עוד כלי ההולדה שלו עד שנה השני' והוא עוד נכבש (וכן מצאנו לשון כבש מעיינו כו') בלא התפתחות כלי התולדה, אבל בעולה ושלמים שבאין מן הקטנים ומן הגדולים שהן בני שתי שנים כתוב כשב כשבים. לכן בכל מקום בתליסר מקומות כתוב כשב כשבים הוא או בעולה, או בשלמים, או בעניני צאן לבן ששם כל חום בכשבים הוא מי שהיא נתחממה לירבע לזכר, לכן כתוב כשבים. וכן בכ"מ שכולל גדולים וקטנים כתוב כשבים רק אחת יוצא מן הכלל וזה בקרבן עולה ויורד והביא אשמו לד' כו' כשבה או שעירת עזים והי' צ"ל כבשה משום דחטאת בת שנתה אף של עולה ויורד כדמוכח בכל הש"ס ומהם קדושין דף נ"ה ואשתכח בת שתי שנים יעו"ש, ובכריתות דף י' דדלות חד משיתסר כו' וכו' ופוק חזי לשון רמב"ם פרק א' הל' י"ד כל מקום שנאמר בתורה כבש או כשבה או כבשים הרי אלו בן שנה דקדק כשבה. וזה כיוצא מן הכלל ולכן לא זכר כשבים כשב שכוללין גדולים ג"כ. והטעם אולי משום דאינו חמור חטא שלהם וחטאות דילהו קרי בגמ' עולות, לכן חסה התורה על כבודו והקדימה כשבה שתהא האליה מכסה נקבותה שיסבורו הכל שהוא זכר והוא עולה, לכך כתוב כשבה שזה מורה על שמנינותה ורבוי בשרה וחלבה כמוש"כ בהתורה והמצוה שהאלי' תכסה נקבותה או לטעם אחר יעו"ש ודו"ק. ודע דבקדושין אמרו ואישתכח בת שתי שנים נראה דאישתכח מעוברת. ומה דאמרו בזבחים דאיכא בן שתי שנים דמיחזי כבן שנה הוא בזכר יעו"ש. וא"ש מה דתני חנניא עז בת שנתה לחטאת פירש דאף אם היא מעוברת ג"כ מספקינן לה בחטאת דיולדת תוך שנה, רק דכבשה מעוברת אינה מסופקת בחטאת ופשוט.

וכפר עליו הכהן מחטאתו. הנה בעשירות לא כתב ונסלח לו רק בדלות ודלי דלות, שהכונה בקרבן עולה ויורד הוא מה שדי לעני בקרבן זה אף דעשיר שהקריב קרבן עני לא יצא כמבואר סוף כריתות, משום דקרבן זה בלא העניות אינו מכפר שכל מי שרואה דקדוקי עניות אינו רואה פני גהינום, וא"כ על ידי אשר לא תשיג ידו שזה שהוא עני מכפר עליו ועי"ז ונסלח לו שנגמר הכפרה על ידי עניות ודו"ק.

שתי תורים או שני בני יונה לד'. משום שאינן נפדין במום והמה לד', אבל בצאן כתיב אשמו לד', שההקדש הוא לד', אבל אם הומם מצי לפדות אותו ויצא לחולין וא"כ אין הכשבה עצמה לד' ודו"ק.

אחד לחטאת ואחד לעולה. בתו"כ, שתקדום חטאת לעולה. פירוש, דביולדת עולה קודם לחטאת בהפרשה היינו בשעת הקדשה. וזה שאמר אחד לעולה ואחד לחטאת בשעת הפרשה והביא אותם כו'. וזה ששנינו במשנה דכל התדיר חטאת העוף קודם לעולת העוף וכן להקדשה, דאלו להקרבה יליף מלקמן והקריב את כו' לחטאת ראשונה. והא דאמר הגמרא למקראה הקדימה הכתוב לפרש"י דלקרות בפרשה (ותוספות תמהו ע"ז) היינו, דאם היה כתוב אחד לחטאת ואחד לעולה הו"א דשנה הכתוב לעכב, ולכן הקדים עולה דאינו מעכב. עיין זבחים דף ה' ע"א ד"ה עולתה ודו"ק בכ"ז. ואכמ"ל.

והזה מדם החטאת והנשאר בדם. פה שייר לשון החטאת. ופשוט משום דהזיה אינו רק בחטאת העוף, אבל מצוי הוא גם בעולת העוף. אמנם מצוי דעולת העוף הוא למעלה מחוט הסיקרא או בגופה של קרן, וכאן המצוי אל היסוד, וא"כ היה צ"ל בדם החטאת, ומזה דריש הגמרא ריש פרק ב"ש שאין ת"ל בדם כו' שאר דמים מנין כו' לימד על כל הדמים שטעונין מתן דמים ליסוד, וא"כ אינו מיוחד בחטאת העוף לחודא דבכל הדמים כן הוא, ומה נאות הדרשה לפום שיטת ר"ת בתוספות דף נ"ד ד"ה ואי אמרת דעולת העוף לא היה טעון שפיכת שירים ליסוד, א"כ אין זה בעולת העוף רק בשאר דמים, ונפק"מ דאם נשפך שירים ליסוד הוי אכילת מזבח והמולק ע"מ לשפוך שירים למחר פגול, ואם נשפך לאבוד אין מחשבין עליה והוי כמו הך דישפוך לאמה (יעוין דף ל"ט) וברור.

ובזה יתכן לפרש המשנה פשט חדש דלא מפרשה הגמרא [ומוכרח כן לההלכה דאימורים קודם זריקה אינן נפסלין ביוצא ודלא כפירוש רבינא ב"ש], בפרק כל התדיר המעשר קודם לעופות מפני כו' ויש בו קדשי קדשים דמו ואימוריו. והפירוש דנגד חטאת העוף שכולו לכהנים יש בו אימורין דמיקטרי למזבח, ונגד עולת העוף שכולו למזבח יש בו דמו שכל הדם אף השירים נשפך ליסוד והוי אכילת גבוה ובעולת העוף השירים אזלי לאיבוד. ונכון. ומוכרח לפרש כן אליבא דר' יוחנן דסבר אימורים שיצאו קודם זריקה בקק"ל כשרים, כמו שפרשתי וברור.

עוד יתכן, דלמ"ד מקום עולה מקום שירים בחטאת בדף פ"א יעו"ש, א"כ הא חטאת העוף נעשית בקרן מערבית דרומית למטה מחוט הסקרא, א"כ מאי פליג בין ההזיה למצוי, הא שניהם כשרים בקיר התחתון ואינו טעון איצטבא ועל כרחין דעל שארי מיני דמים קאי, וכאלו אמר שדם הנשאר בכל הקרבנות שוה שנשפך ליסוד, אם כי בחטאת העוף כשר במקום ההזיה שהוא בקיר התחתון. ויעוין תוספות דף נ"ב ע"א ד"ה גג יסוד ודו"ק בכ"ז.

במשפט חטאת בהמה כו' (תו"כ). הנה רש"י פירש כמשפט עולת נדבה. והנה צריך לביאור מקור הדרשה. ונראה משום דאמרו דכאן כתיב אחד לחטאת ואחד לעולה וביולדת כתיב ולקחה אחד לחטאת ואחד לעולה, ובמצורע כתיב, וכן בזבה, ועשה הכהן אחד חטאת וא"ע, שאין הקינין מתפרשין אלא בלקיחת בעלים או בעשיית כהן, יעוין יומא מ"א בזה, וכאן דכתיב והביא כו' אחד לחטאת ואחד לעולה הרי נתפרשו כבר בלקיחת בעלים, שפירש שזה מביא לחטאת וזה מביא לעולה, א"כ כתוב והקריב אשר לחטאת ראשונה והיה צריך למיכתב כאן ואת השני עולה יעשה כמשפט אבל ממה שכתוב יעשה עולה, מורה שעל ידי עשיית כהן נתפרש לעולה וז"א דהשני כבר עולה בהבאת בעלים, לכן דריש שקדושת העולה יעשה כמשפט חטאת ושם עולה לא בא כאן רק להגביל נגד קדושה אחרת דלאו עולה וזה או כמשפט חטאת בהמה או חטאת עוף ודו"ק כי זה נכון במשפטי הלשון.

ובזה מצאנו לעומק דבר במה דסבר ר' יהושע בזבחים פרק חטאת העוף דעולת העוף שעשאה למטה כמעשה חטאת לשם חטאת דאין מועלין בה ומפרש הסוגיא דנמשכת ונעשית חטאת העוף, ולפ"ז ידעינין טעמיה דכתוב יעשה עולה כמשפט, הא שלא כמשפט נמשכת מעולה ונעשית חטאת ונפקא ממעילה. בינה זה. ורבנן בתוספות ד"ה חטאת העוף הרגישו דמהני המשכה בעוף משום דבעשיית כהן תלי רחמנא יעו"ש. ולפי דברינו מפורשת בפסוק ודו"ק.

עשירית האיפה. מאכל לאיש אחד ביום אחד ראב"ע. וזהו כמו דאמרו בעירובין דף פ"ג האוכל במדה הזו ה"ז בריא ומבורך. ויעוין נו"ב מהד"ק סימן ל"ח. ולפ"ז יתכן הא דצותה התורה בלחם הפנים להביא כ"ד עשרונים משום דפר צבור קרב בכ"ד כהנים כמבואר סוף פ"ב דיומא ויהיה לכל כהן מאכל ליום אחד, כי קדשי קדשים נאכלין ליום ולילה, וע"כ דהיה בכל משמורה כ"ד כהנים בשביל הקרבת פר אם יארע להם ודו"ק.

ובתו"כ רי"א חביבה מצוה בשעתה כו' ואין ממתינין לו עד שיעשיר כו' ר' אליעזר אומר חביבה מצוה בשעתה כו' שמיד בערכין הוא מביא סלע כו'. הנה ר"י לא רצה להביא ראיה מערכין, דסבר בערכין נ"ז דאם נדר כשהוא עני והעשיר נותן ערך עשיר, א"כ חשה התורה שמא יעשיר ויעני טרם נתינת הערך ושוב לא יוכל לקיים נדרו ודו"ק.

אל תזכר לנו עונות ראשונים מהר יקדמונו רחמיך כי דלונו מאוד. בנו"ב מהד"ק מביא בשם ספרים שהשב על חטא שעשה פעמים רבים אינו צריך תשובת המשקל רק על ג' פעמים הראשונים יעו"ש. ורמב"ם בפירוש המשנה בנזיר גבי אל תשתה אל תשתה כתב דבידי שמים חייב על כל שתייה יעו"ש. והענין דעבר עבירה ושנה בה נעשית לו היתר שהרצון וההרגל מטעה אותו עד, שחושב שהוא מותר בלא מרד ובלא כונה והוי כמפעל בלא מכוון וגם זה צריך כפרה, אך לא חמורה כעל מרד. ולכן מצאנו שבטומאת מקדש וקדשיו, שהכונה טובה, שנתכון לדבר מצוה לאכול קדש או לכנס למקדש ורק מעשה לחוד יש בחיוב כרת, חלוק בין דל לעשיר ובין דלי דלות, ונמצא שעל הפעמים שעבר אחר שחטא שלשה פעמים בזה החטא יש חילוק בין עשיר לעני, וזה שאמר אל תזכר לנו עונות ראשונים, שכיון שאינו מזכיר הפעמים הראשונים שוב על העבירות שחטא אח"כ בהם יש חילוק בין עשיר לעני ומהר יקדמונו רחמיך כי דלונו מאוד ודו"ק.

ואת אשר חטא מן הקודש כו' ונתן אותו לכהן. פלא מאי כהן איכא הכא להקרן המושב, ולכן מפרש יונתן בתרגומו, דקרא מיירי באופן שאין מחויב אשם מעילות, רק בנהנה מבשר קדשי קדשים לאחר זריקה שהיה להן שעת היתר לכהנים, דהקרן והחומש משלם לכהן, שלו היה שייך הבשר, כמו דתנן בתוספתא דשקלים בשם ריב"ב, אבל אשם מעילות אין כאן, ולכן פסיק לקרא קמא בערכך כסף שקלים כו' לאשם זהו קרן דמקרי אשם, וכמו בגזל הגר דכתיב ואת אשמו כו', וכמו דתניא סוף פרק הגוזל עצים והקדש למד מהדיוט מה אשם דהתם קרן כו'. וזה פירוש נכון ע"ד דרוש. אולם יתכן לפי מה דאמרו במעילה דף ט"ו מחוורתא אין חייבין מעילה אלא כו' ועולה בלבד, וקמ"ל קרא דיביא דבר אשר כהן מקריבו, שעור לכהן ולא יביא דבר שכולו לשם כמו קטרת דבזה פליגי רב ולוי יעו"ש היטב ודו"ק.

לא ידע ואשם ונשא עונו פירוש, דאף אחרי הכפרה של אשם תלוי כי מתיידע לו מביא חטאתו, לכן אמר ונשא עונו, שאם חטא הוא נושא את העון אף אחרי הכפרה, ואשם תלוי אינו בא רק להגין מן היסורין שעליו. וכמו כן פי' המבארים הך דונשא עונו גבי ושמעה קול אלה, דגרם להזיק חבירו בכבוש עדותו צריך לפייס חבירו אחרי הקרבן ודו"ק. ויעוין בתו"כ על קרא דוהוא לא ידע ובגמרא כריתות דף כ"ו ע"ב דמייתי מקראי אחריני ודו"ק.

ונשבע על שקר על אחת מכל אשר יעשה האדם לחטא בהנה. פירוש דוקא מחיוב לפטור שבזה מצוי האדם לחטא, משא"כ מפטור לפטור מחיוב לחיוב, שאין האדם חוטא בזה חייב בקרבן בטוי כמבואר פרק ד' שומרין. עוד י"ל דוקא דברים שהאדם שמוסרין לו שבועה בב"ד הוא עשוי לחטא בהנה ולא בשבועה וכמו בכל מקום דאיכא למימר אישתמוטי קא משתמיט או למ"ד חשוד אממונא לא חשוד אשבועתא וכיו"ב, הא אם אדם שמחזיקין אותו לנאמן בשבועה אינו עשוי לחטא בהנה שאין דרכו להיות חשוד על ממון, בזה חייב קרבן שבועת בטוי ודו"ק.

ויתכן עוד. דהנה חיוב שבועת הפקדון על זדון שבועה, אף דבזדון שבועה כתיב לא ינקה ד' ואיך מביא קרבן לכפר על חטאתו, אך החמס והעושק הוא מכריחו להשבע לשקר שהוא תובעו, ואיהו לאמת דבריו ולהפטר מבעל דינו נשבע לשקר ואינו מכון לחלל שמו יתברך והוא כאנוס מפני זדון לבו, ובוחן לבות יודע שהאדם טבעו בכך ועשוי הוא להשבע על אחת מכל אלה ודו"ק.

ובתו"כ עליו לשקר ישלם אין משלם אלא לאחר שבועה. פירוש. דתשלומין של קרן אינו משלם רק כשישבע, דמיירי קרא היכי דליתא בעיניה וחייב באונסין ואימתי חייב באונסין לכשישבע. ועיין ב"ק דף ק"ה ב' ורב ששת מוקים לה כשעומדת באגם, וכן מוכח מלקמן תאמר בזה שמשלם חומש ואשם, הואיל ומשלם חומש ואשם, ישלם לפני שבועה ולאחר שבועה כו', דעל הקרן מיירי ודו"ק.

שם אוציא את תשלומי כפל ולא אוציא תשלומי ד' וה'. לפלא הוא. איך אשכח דעל טביחה או מכירה לחודיה ישלם דו"ה, ודו"ה אמר רחמנא ולא ג' ולא ד'. ואולי דאתיא כסומכוס דאמר משלם ג' וד' על טביחה לחודיה ויש טביחה בלא גנבה. עיין ירושלמי סוף ארבעה שומרין ודו"ק. עוד יש לאשכוחי גוני ואכמ"ל.

שם פרק כ' פסקא ז'. מניין שמשלם חומש ואשם על התשלומין האלו ת"ל הקדש ישלם וחמישתו יוסף עליו. פירושו פשוט כמו דתנן בכריתות דף כ"ו ע"ב דאם מעל בכסף אשם היינו ב' סלעים, מביא אח"כ אשם מעילות בב' סלעים ואשם [היינו קרנו] של עשרה זהובים וכליל קרן בהדי חומשא ולא אמרינין שיוסיף על האשם מעילות דכל חומש בהדי קרנא בעי למהוי. וזה דקאמר מנין שמשלם חומש ואשם על התשלומים האלו, היינו שמוסיף חומש על הקרן ולא בהדי הך אשם מעילות, ת"ל הקדש ישלם וחמישתו יוסף עליו. והא דקאמר אשם, דסד"א כי מייתי אשם מעילות של שמונה עשר זהובים נפיק כולהו היינו אשם מעילות עד תשלומי קרן וחומש קמ"ל דלא כן. וזה מפורש בסוגיא תמן למימרא דחומשא בהדי איל מייתי לה והא כתיב ואת אשר חטא מן הקודש ישלם וחמישתו יוסף עליו וזהו דרשא דתו"כ וברור בס"ד. (וקצת מזה הביאו כן בשם הראב"ד ז"ל).

או מכל אשר ישבע עליו לשקר. הוא לרבות תשומת יד דלא אהדרי' קרא בהדיא. ומהכא פריך רבא לר' יוחנן דאמר כסף קונה במטלטלין. יעוין הפלפול בפרק הזהב. ונראה דלר' יוחנן אתי שפיר לטעמי', דאיהו סבר דגזלה ועושק אין כאן מי דיהיב שטר, ופקדון בשטר הלא אין בו אחריות נכסים דלמא יאנס ואינו חייב כלום, רק בתשומת יד יש מלוה בעל פה ומלוה בשטר, ובמלוה בשטר אם כי חייב בהשבה, אבל מקרבן וחומש פטור דאין משלמין על שעבוד קרקעות וכמו דאמר בפרק שבועת הפקדון לר' יוחנן, דסובר במלוה בשטר פטור מקרבן, דכתיב מכל אשר ישבע עליו מכל ולא כל יעו"ש, לכן לא אהדרי' קרא בהדיא ודו"ק.