מדרש תנחומא אחרי א
מדרש תנחומא · אחרי · א · >>
א. [ עריכה ]
"אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן". זה שאמר הכתוב, (קהלת ט, ב) : "הַכֹּל כַּאֲשֶׁר לַכֹּל מִקְרֶה אֶחָד לַצַּדִּיק וְלָרָשָׁע לַטּוֹב וְלַטָּהוֹר וְלַטָּמֵא וְלַזֹּבֵחַ וְלַאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ זֹבֵחַ כַּטּוֹב כַּחֹטֶא כַּנִּשְׁבָּע כַּאֲשֶׁר שְׁבוּעָה יָרֵא". שלמה היה מביט וצופה בכל הדורות בצדיקים וברשעים, ורואה דברים שמגיעים לרשעים, מגיעים לצדיקים, ואומר (שם ט, ג) "זֶה רָע בְּכֹל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ", הכל כאשר לכל.
"מִקְרֶה אֶחָד לַצַּדִּיק", זה אברהם שנקרא צדיק, שנאמר (בראשית יח, יט): "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה וגו' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה". "וְלָרָשָׁע", זה נמרוד שהמריד את כל העולם על הקדוש ברוך הוא. זה מת וזה מת. הרי, מקרה אחד לצדיק ולרשע.
"לַטּוֹב וְלַטָּהוֹר וְלַטָּמֵא" "לַטּוֹב", זה משה, שנאמר (שמות ב, ב): "וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא". "וְלַטָּהוֹר", זה דוד, שנאמר (שמואל א טז, יב): "וַיִּשְׁלַח וַיְבִיאֵהוּ וְהוּא אַדְמוֹנִי עִם יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי". "וְלַטָּמֵא", זה נבוכדנצר. דוד בנה בית המקדש ומלך ארבעים שנה. ונבוכדנצר החריבו ומלך ארבעים שנה.
"וְלַזֹּבֵחַ וְלַאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ זֹבֵחַ" "וְלַזֹּבֵחַ", זה שלמה, שנאמר (מלכים א ח, סג): "וַיִּזְבַּח שְׁלֹמֹה אֵת זֶבַח הַשְּׁלָמִים". וְלַאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ זֹבֵחַ, זה ירבעם, שבטל את ישראל מלעלות לרגל לבית המקדש, שנאמר (שם יב, כח) "רַב לָכֶם מֵעֲלוֹת יְרוּשָׁלַיִם", זה מלך אחר זה.
"כַּטּוֹב", זה משה, שנאמר (שמות ב, ב): "וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא". "כַּחֹטֶא", אלו מרגלים, שכתוב בהם (משלי יג, כא): "חַטָּאִים תְּרַדֵּף רָעָה". משה לא נכנס לארץ. ומרגלים לא נכנסו לארץ.
"כַּנִּשְׁבָּע", זה צדקיה, שכתוב בו (דברי הימים ב לו, יג): "וְגַם בַּמֶּלֶךְ נְבוּכַדְנֶאצַּר מָרָד אֲשֶׁר הִשְׁבִּיעוֹ בֵּאלֹהִים". ונתעורו עיניו, שנאמר (מלכים ב כה, ז): "וְאֶת עֵינֵי צִדְקִיָּהוּ עִוֵּר". "כַּאֲשֶׁר שְׁבוּעָה יָרֵא", זה שמשון, שנאמר (שופטים טו, יב): "הִשָּׁבְעוּ לִי (באלהים) פֶּן תִּפְגְּעוּן בִּי אַתֶּם". ונתעוורו עיניו, שנאמר (שם טז, כא) "וַיֹּאחֲזוּהוּ פְלִשְׁתִּים וַיְנַקְּרוּ אֶת עֵינָיו". לפיכך אמר שלמה (קהלת ט, ג): "זֶה רָע בְּכֹל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ".
דבר אחר: "כַּטּוֹב כַּחֹטֶא" "כַּטּוֹב", אלו בניו של אהרן. "כַּחֹטֶא", אותן שחלקו, קרח ועדתו שקרבו כדי לחלק על משה ונשרפו, שנאמר (במדבר טז, לה): "וְאֵשׁ יָצְאָה מֵאֵת ה'". ובניו של אהרן נכנסו להקריב, (ויקרא י, ב): "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם".
רבי אבא בר כהנא פתח קרא: (קהלת ב, ב): "לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה". מה מעורבב שחוק של רשעים ששוחקים בבתי טרטיאות ובבתי קרקסיאות שלהם. "ולשמחה מה זו עושה", מה טיבן של תלמידי חכמים להיות עושה שם.
דבר אחר: "לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל" אמר רב אחא: אמר שלמה: דברים ששוחקין עליהם מדת הדין הוללים. כתיב (דברים יז, טז): "לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים וְלֹא יָשִׁיב" וגו'. וכתיב (מלכים א ה, ו): "וַיְהִי (לו) [לִשְׁלֹמֹה] אַרְבָּעִים אֶלֶף אֻרְוׂת סוּסִים".
וכתיב (דברים יז, יז): "[וְ]לֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים". וכתיב (מלכים א יא, ג): " וַיְהִי לוֹ (שבע מאות נשים) [נָשִׁים שָׂרוֹת שְׁבַע מֵאוֹת]".
וכתיב (דברים יז, יז): "וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד". וכתיב (מלכים א י, כז): "וַיִּתֵּן הַמֶּלֶךְ אֶת הַכֶּסֶף בִּירוּשָׁלַיִם כָּאֲבָנִים", ולא היו נגנבות.
אמר רבי יוסי בר חנינא: היו אבני עשר אמות ואבני שמונה אמות.
תני רבי שמעון בן יוחאי: אפילו משקלות שהיו בימי שלמה, של זהב היו, דכתיב (דברי הימים ב ט, כ): "אֵין כֶּסֶף נֶחְשָׁב בִּימֵי שְׁלֹמֹה לִמְאוּמָה".
"וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה" אמר לו הקדוש ברוך הוא: מה העטרה הזאת בידך, רד מכסאך!
באותה שעה ירד מלאך בדמות שלמה וישב על כיסאו. והיה שלמה מחזר על הפתחים בכל בתי כנסיות ובבתי מדרשות בירושלים ואומר (קהלת א, יב): " אֲנִי קֹהֶלֶת הָיִיתִי מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלָיִם". והן אומרין לו: שלמה המלך יושב על כיסאו, ואתה יושב ומשתטה ואומר: אני קהלת. והיו מכין אותו בקנה, ונותנין לפניו קערה של גריסין לאכול. באותה שעה אמר (שם ב, י) "וְזֶה הָיָה חֶלְקִי מִכָּל עֲמָלִי"?!
ויש אומרים: קנה בידו.
ויש אומרים: קודו.
ויש אומרים: קו שררתיה.
באותה שעה אמר שלמה (שם א, ב) "הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת".
(שם ב, ב) "לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל". אמר רבי פנחס: מה מעורבב שחוק ששחקה מדת הדין על דור המבול, שנאמר (איוב, כא): "שׁוֹרוֹ עִבַּר וְלֹא יַגְעִל, יְשַׁלְּחוּ כַצֹּאן עֲוִילֵיהֶם, יִשְׂאוּ כְּתֹף וְכִנּוֹר, יְכַלּוּ בַטּוֹב יְמֵיהֶם".
כיון שאמרו, (איוב כא, טו): "מַה שַׁדַּי כִּי נַעַבְדֶנּוּ". אמר להם הקדוש ברוך הוא: ולשמחה מה זה עושה. חייכם, אני מאבד זכרכם מן העולם הזה, הדא הוא דכתיב: וימח את כל היקום וגו' (בר' ז כג).
דבר אחר: "לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל", מה מעורבב שחוק ששחקה מדת הדין על הסדומיים, שנאמר (איוב, כח): "ארץ ממנה יצא לחם וגו', מקום ספיר אבניה וגו', נתיב לא ידעו עיט וגו', לא הדריכוהו בני שחץ".
כיון שאמרו נשכח תורת רגל מארצנו, מיד (איוב כח, ד): "פרץ נחל מעם גר" וגו'. אמר להם הקדוש ברוך הוא, "ולשמחה מה זה עושה". חייכם, אני אשכח אתכם מן העולם, שנאמר (בראשית יט, כד): "וה' המטיר על סדום" וגו'.
דבר אחר: "לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל", מה מעורבב שחוק ששחקה מידת הדין עם אלישבע בת עמינדב, שראתה ארבע שמחות ביום אחד: ראתה יבמה מלך, ובעלה כהן גדול, ואחיה נשיא, ושני בניה סגני כהונה. כיון שנכנסו להקריב קרבן, יצאו שרופים. נהפכה שמחתה לאבל, שנאמר: וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן.