מאמרי הראיה/אמרות חדשות

תורה

"דרך ארץ קדמה לתורה", הקדמה זמנית מוכרחת לדורות. המוסר בטבעיותו, בכל עומק הודו וכחו האיתן, מוכרח להקבע בנפש ויהיה מצע לאותן ההשפעות הגדולות הבאות מכחה של תורה. וכשם שהיראה היא בחינת השרש אל החכמה, כן המוסר הטבעי הוא בחינת השרש אל היראה וכל ענפיה, והכלל הזה הוא נוהג באדם הפרטי, וכן הוא גם כן נוהג בכללות האומה ובכלל האנושיות. ואם יש הכרח לפעמים להביא את שפעת התורה בלא ההקדמה של השתרשות של המוסר הטבעי בטהרתו, זהו דרך של הוראת שעה, והחיים מוכרחים להיות מסבבים שישוב המהלך לסדרו האיתן: הקדמתו של המוסר הטבעי בכל שלמותו, כדי לבנות על מצעו את הטרקלין של התורה והיראה העליונה.

תפלה

אין התפלה באה כתקונה כי אם מתוך המחשבה שבאמת הנשמה היא תמיד מתפללת. הלא היא עפה, מתרפקת על דודה בלא שום הפסק כלל, אלא שבשעת התפלה המעשית התפלה הנשמתית התדירית הרי היא מתגלה. וזהו עידונה ועינוגה, הדרה ותפארתה, של התפלה, שהיא מתדמה לשושנה הפותחת את עליה הנאים לקראת הטל או נכח קרני השמש המופיעים עליה באורה, ו"הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו". התפלה המתמדת של הנשמה מתאמצת היא תמיד לצאת מן ההעלם אל הגילוי, להתפשט על כל כחות החיים של כל הרוח והנפש וכל כחות חיי הגויה כולה, והיא משתוקקת ג"כ לגלות את מהותה וכח פעולתה על כל הסביבה, על כל העולם והחיים. ולשם כך צריכים אנו לחשבונו של עולם שבא ע"י תורה וחכמה. ונמצא שהתורה כולה וכל חכמתה היא התגלותה המתמידה של תפלתה הכמוסה של הנשמה. נשמת כל חי תברך את שמך ד' אלהינו.

מחשבה

המחשבה הנקיה בגדלות השם יתברך היא המצע לכל רעיון קודש, לכל קשר של תורה ומוסר, לכל גודל של חכמה ותבונה, לכל רוחב לב, לכל יופי נאצל ונשגב. המחשבות הקדושות צריכות להתבלט ולהתגלות בכל הטוהר שלהן, למרות מה שהגוף וכל כחותיו וכל העולם כולו בגסותו מלא התנגדות להן. כשהמחשבה מתבררת הקשר האלהי נעשה יותר מעידן, רק הדמיון הוא גורם לצייר שהאדם איבד איזה דבר מחפצו, מישותו, ע"י קבלת מלכות שמים. וכל מה שהרעיון מזדכך נקבעת הידיעה שהכל נמצא בקשר האלהי, ואין לאדם כ"א תוספת אומץ ומרחב ידים, על ידי ההתקשרות של ההארה האלהית בכל יצוריו: כמו חלב ודשן תשבע נפשי ושפתי רננות יהלל פי. המחשבות הבאות מתוך הופעה עליונה ורוממות נשמה, צריכות הן להעבד במעבדה של מחשבה שכלית, תורנית, חשבונית עמוקה ורחבה. והמחשבות הבאות מתוך למוד וחשבון הן מוכרחות להתעלות לידי הגובה של ההופעה העליונה ולצלול בים הגדול של הזרחתה. ובאותה התחנה שאלה שני הגדודים הרוחניים נפגשים, העולים והיורדים, שם הטוב והאמת מתגלה ביפעת הדרת קדשו. מחשבה של יראה צריכה להיות נמזגת תמיד במחשבה של אהבה, ולעומתן מחשבה של שירה צריכה להתמזג במחשבה של תבונה. המזוגים הללו אין קץ לרבוי גווניהם. ולפי הכוון הנכון של המזיגה והתאמתה לפי מצב הנפש בעת ההתגלות הרוחנית ולפי מצב העולם אז, מתחלפות הן היצירות הנאצלות המתהוות על פי הרכבתן, והן הן גבורות עליונות מפלאות תמים דעים המתגלות בעולמה הגדול של נשמת האדם בפאר חייה.

רשויות

טלטול מרשות לרשות ברוחניות כיצד? האידאלים העליונים מתעלים בגובה עליון, מדלגים על כל הגבולים והסברות סגנונים בחיי המעשה וגם בשאיפות הרגש והדמיון, ושם חביון העז, וכשהרעיונות הללו עומדים במקומם הרי הם משובחים. אבל אם יהיו מטולטלים, כמו שהם מסוגננים במרומם, לעולם המעשה וכל חוגיו, הרי הם מחריבים אותו וממילא יחרבו ג"כ אלה המחשבות ותוצאותיהם במקורם. וכמו כן אם יוקחו אלה הגבולים המצומצמים, כמו שהם בהגשמתם, למרומים העליונים, לעירוב הרעיונות הנאצלים, הרי הם פוגמים את קדושתם ומאפילים את זוהר האצילות שלהם. אבל הכרח הוא שכל דבר יעמוד במקומו, וכל עולם יהיה בנוי בכל ציוריו בגבולו, ומכח ההשלמה האיתנה של כל תוכן יהיו משפיעים זה על זה, העולם הנאצל על העולם המעשי מלמעלה למטה, והעולם המעשי על העולם הנאצל מלמטה למעלה. ואז באמת יתאחדו העולמים וברכת השלום תופיע. וכל חלק וחלק וכל פרט ופרט ימצא את תיקונו, והכלל כולו יצעד מצעדי קודש למעלה למעלה. והיה ביום ההוא ימלא כבוד ה' את כל הארץ והודו על ארץ ושמים, וישמחו השמים ותגל הארץ, ויאמרו בגויים ה' מלך.

תחיה

הקשר הטבעי הרוחני הנפשי באלקים חיים מוכרח שיהיה מצוי בחיים וברגש קודם לכל. אמנם דרכו דרך חול הוא לעומת הקדושה העליונה הבאה בעקב הטהרה וההכשרה להקשיב את דבר ה' בתורה ובמצוה. אבל דוקא אותו התוכן שהוא הולך ומתפלש גם בחדרי החול הוא ראוי להיות לבסיס ומכון העליה לכל תיאורי הקודש שהם באים אחריו. "מודה אני לפניך מלך חי וקיים", שהוא נאמר בעת היקיצה תיכף גם בלא טהרת ידים, בלא הכשרה של קודש מובלטה, הוא התוכן שעל ידו הננו נגשים אל הקודש והולכים בדרך צדיקים שהוא כאור נוגה, הולך ואור עד נכון היום. וכמו שהדבר נוהג באדם הפרטי, כן אנחנו צריכים להתנהג עם הדרכתה של כללות האומה לאחר שנפלה עליה תרדמה גלותית גדולה, אחרי שבאה בחלקיה הרבים לידי שכחת יסוד קדושתה ועיקר מציאות הווייתה. עלינו להעירה ביסוד הקודש האלהי הטבעי, שהוא יהיה מתבטא מיד אחר היקיצה התחייתית שלה, עוד לפני הכשרתה הגמורה, לפני בא התור של טהרת הידים וקדושת המפעלים, כוון הדרכים וישור המעשים. היסוד האיתן שיוכל להתפלש גם בתכונה שקועה עדיין בחילוניות, הוא יהיה הבסיס והיסוד לקראת התחיה השלמה אשר לעם ה', אשר יקום כארי וכלביא יתנשא ע"י זה בכל מלא הודו, ותפארת נזר אלקיו אשר על ראשו, לשם ולתהלה בכל עמי הארץ כי יקרא לו ובם חדש אשר פי ה' יקבנו. אם אנו רואים פרצות בענפים, הרינו חייבים לבדוק את השרשים. ועיקר ההש תדלות צריכה להיות בהטבת מצב הבריאות והאימוץ של השרשים, הקשר של קדושת ישראל בצורה כללית, שתתפשט באומה כולה, ותהיה מתחזקת לכח חיים ופועל בחייה. ואי אפשר לחזק כי אם ע"י שנבוא לבצר את הבהירות של הקשר הרוחני הטבעי המקשר את האדם לאלהים חיים ולהרטיב מתוך מקור הנחל הזה את כל אוצרות החיים אשר הם מיוחדים לישראל, ואז יתבהר לפנינו הסגנון המקודש הישראלי בכל מלואו. דברים אלו נלקחו מתוך כת"י של הרשימות שרשם מרן הרב (שליט"א) ?זצ"ל) על הר הכרמל באלול תרפ"ז.?ההד, תשרי, תרפ"ח)

נתיבה מוקדש ל"הפועל המזרחי" לשבע שנות קיומו.

רוח ד' אשר על עמו, מבקש לו את נתיבותיו, איך לחדור במהלך החיים בתוך מערכות הבנין והתחיה אשר לנו בארץ אבות. אם גם זמנים רבים יוכהה האור אם גם שדרות רבות לא תהיינה חדורות בהתגלות לבם ובמפעלי חייהם מאותו הרוח הקדוש, מאותה נשמת ד' העליונה, המניעה את כל הגלגל של הבנין והתחיה בכל מצעדיה, איו כח שיוכל לסתם את החדירה של האורה, שהיא כל כך מקורית, כל כך טבעית לנו. אותה האורה, שהיא חוללה באמת והיא מחוללת את כל הנפלאות הגדולות אשר עינינו רואות להקים את ניר ישראל על ארץ ירושתו.

אם ארחות של חול יתגלו במהלך החיים של שאיפת הבנין שהוא כולו אוצר קודש קדשים, ואם רבים יהיו ההולכים בהם, ואת העבודה הקדושה הזאת, במחשבת חול ובעובדין דחול יעשוה, הנה עד מהרה, מבלי משים, יתפרץ הסער שבלב, ימצא לו נתיבה בלב החלק היותר עדין, היותר נלבב, והיותר משוקה מטללי התחיה וממקורותיה, ויגלה את הנהרה של נתיבת אמת.

המחשבה הלאומית בכל ענפיה, האצילים והמעשיים, לבשו בחלקים מהם לבושי חול, ולפעמים יותר מדאי עבים, יותר מהמדה חוצצים בעד אותה האורה, הדוחפת את הכח המוסרי הכללי של האומה הגולה אלפי שנים ולא זנחה את מקורה ולא מעלה בנחלת קדשה. ובכל צעד, שהוא יותר מעשי, יותר קרוב אל הגשמתה של מטרת הקודש, שהיה ראוי לו להיות יותר ספוג בהבלטה נכרת מאותה האורה שהיא יסוד כל התחיה, הננו לפעמים מלאי צער, אם נפגש שמה את המעמד החוצץ את הקשחת הלב וכהות הרגש, את רשלנות המפעל ואת ההזנחה במהלכי החיים את היסוד המעשי השכלי וההרגשי של אוצר חיינו, אור האומה, אור העולם. מכון הכבוד לישראל.

אבל יחד עם המסה הזאת אשר הננו מנוסים בה כעת בראשית צעדי בניננו בארץ אבות, הננו מלאים עז לראות כי סוף כל סוף אותו הרוח העליון, אותו מעין החיים שהוא מוכרח להופיע באורו, הנה הוא מתקרב לבא. ושדרת העובדים, הפועלים, בנה יש לנו כבר חלקים, אשר האיר שם שחרנו, השחר המקורי, דעת ד' דעת חיים, דעת האומה ממקור ישראל: נשיאת הנס לעבודה, ליגיע כפים, לפתח ולשדד את תלמי ארץ המורשה, לא ברוח מתנכרה, ולא בסדרי חיים שהם זרים לנו, המחשיכים את יפעת הקודש.

סוף כל סוף, ככר העבודה הולך ומאיר בארץ האבות, והוא מוצא לו את נתיבותיו ב"נתיבה". חזקו ואימצו והיו למופת, אחים, חלוצים, גבורי רוח, טהורי לב וכבירי מפעל. ויהי נועם ד' עליכם ותשאו ברכת דור דורים, אמן.

(נתיבה שנה ג', חוברת יג טו, תרפ"ח)