יריעות שלמה חלק א יריעה א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

בביאור חובות כל יום מימות החול


חובת האדם בכל יום לעמוד לשרת בשם ה' פעמים באהבה, בכוונה ויראה, סמך מקרבן התמיד דכתיב: "אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם", והגיון הפה בזמן הגלות הוא עומד במקום עבודת הקרבנות, שהייתה בזמן שבית המקדש קיים, שנאמר: וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ, וכן אמרו החז"ל שהתפילות במקום הקרבנות תקנום. ועתות התפילה הן הערב והבוקר כנרמז מפסוק אשר הביא לחיובה. הערב הוא אחר עריבת השמש, והבוקר הוא קום הזריחה.

והתפילה הרצויה היא נעשית יחד עם הציבור כאמור: בְּמַקְהֵלוֹת בָּרְכוּ אֱלֹהִים. ומזה יחייב אדם להיותו משכים ומעריב לבית הכנסת כל ימי חייו. ואיש כזה הוא מאושר מפי הנחכם עליו השלום והוא שאמר: אַשְׁרֵי אָדָם שֹׁמֵעַ לִי לִשְׁקֹד עַל דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם לִשְׁמֹר מְזוּזֹת פְּתָחָי. ומזה אסור לאדם לשהות בעיר שאין בה בית הכנסת, שכן אמר החז"ל: אל תדור בעיר שאין בה בית כנסת ורופא.

ואולי שגם לזה כיוון האיש מירכתי אפרים שאמרו לנערו: לֹא נָסוּר אֶל עִיר נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵנָּה, אלא אם תהיה דירת האדם בה מפני הכרח משא ומתן או שנשבה בה ע"י האוייב.

וכן אם נתעכב מבית הכנסת מפני טומאה או מפני חולי או מפני סיבה אחרת, אזי מותר לו להתפלל בביתו יחידי באחת מתפילות יחד אשר הורו חכמינו עליהם השלום. וזה ביחד לו מקום נקי מכל טינוף מפני כבוד השכינה שאשר עומדת עליו בשעה שהוא מתפלל.

ועל תפילת יחיד יכול להיות כוונת דוד המלך עליו השלום באמרו: כִּי לֹא בָזָה וְלֹא שִׁקַּץ עֱנוּת עָנִי וְלֹא הִסְתִּיר פָּנָיו מִמֶּנּוּ וּבְשַׁוְּעוֹ אֵלָיו שָׁמֵעַ. כי איך יעלה בדעת מפני עניותו יעלים השם עיניו ממנו ויהיה מוכרח להבטיח שלא יעלים.

אבל בהיות התפילה הרצוי אליו יתברך הנאמרת ברבים יכול להיות שתפילת היחיד בזויה, לכן אמר: כִּי לֹא בָזָה וכו'. וכן נאמר: פָּנָה אֶל תְּפִלַּת הָעַרְעָר וְלֹא בָזָה אֶת תְּפִלָּתָם ובאמרו תפילתם בכנוי הרבים רוצה לומר תפילת כל אחד ואחד מהם. והאמת כי עניין העניות בזה הוא הכנעה מלשון לֵעָנֹת מִפָּנָי, וכן תאר עצמו על כניעותו ואמר: פְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי, שהתפילה ראוי להיותה בהכנעת הלב.

ומי שיחדל מן התפילה כאילו פורק עול מלכות שמיים מעליו, כי עם התפילה ידע האדם עבודתו ויכיר אדנות הבורא יתברך ובמה יתרצה עבד אל אדוניו. הלא באמרי פיו והגיג לבו. ולכן בהתייאשו ממנה יתחייב מיתה. וכן אמר אסא מלך יהודה: וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יִדְרֹשׁ לַיהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יוּמָת. ועל זה אמר הנביא מפי השם: דִּרְשׁוּנִי וִחְיוּ. ועניין התפילה יתבאר בחלק השני ביריעה ט"ו בעזרת השם.


ובשעת תפילת שחרית חייב אדם להתעטף בארבע כנפות בציצית שכן כתוב: גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ. ומן הדין היה צריך ללבשו כל היום, אבל מפני חרפת הגויים פטרו חז"ל לבישתו כל היום וחייבוה בשעת התפילה ובשעת קיום מצוות ידועות לבד,כגון החתן בשעת הנישואין והסנדק בעת עשיית המילה.