ירחון בית יעקב/גור, סמל ומופת בקורות יהדות פולין: בשגשוגה, בשברונה וכן בעוז המשכיותה
קמתי בבוקר בבית־המלון המכובד ביותר של בירת פולין בשם “הוטל אייראפעיסקי”, ולבי היה עגום עלי, כי התכוננתי לנסוע לביקור בעיירה גורא־קאלוואריה - היא גור. וזה היה ביקור על קברי־צדיקים, מכיוון שאף יהודי בודד לא נשאר בעיירה כולה ומשאלתי אכן הייתה להשתטח על אהלי ה'אדמו”רים לבית גור' בעל חידושי הרי”ם ובעל שפת אמת, אשר שניהם מצאו מנוחה אחרונה באותו מרכז רוחני־חסידי כביר ורב־פארות ושמו - גור.
יצאנו במכונית־שרד, שהועמדה לרשותי מטעם המארחים שלי, שלטונות פולין. לצדי היו שני מלווים: האחד - נציג רשמי של הממשלה הפולנית, הממונה על הטיפול באורחי חוץ והשני - בא־כוח מיוחד של ועד הקהלה היהודית הזעירה והמזערה בוורשה, שהכיר את גור והציע את עצמו כמדריך שלי.
מזג־האוויר היה קיצי ונעים. בדרד עברנו על פני שדות מוריקים וחורשות נושמות־ריח. מבחוץ היה הכל יפה ושופע־אור. ובלבב פנימה - אופל וקדרות, עצב ודכאון.
נזכרתי באיזה פזמון חסידי מבדח ובשפה הפולנית דווקא, המתחיל במלים שנחרטו במוח:
- “יאדא׳ן חסידים דא גורי
- יאדא׳ן, יאדאן
- סטאדצי אי מלודזי” - -
- (נוסעים חסידים לגור, נוסעים נוסעים זקנים וגם צעירים)
וכאן, מי נוסע? את מי פוגשים בדרך? העין מחפשת איזו נקודת־אחיזה. מחפשת איזו נפש יהודית, לכל־הפחות איזה סימן של יהודים. אך הלב מתכווץ בצער ומכאוב. הנה, בכביש מופיע לנגד עינינו שלט מאיר־עינים:
- - פיאסצ׳נה...
המדריך אומר לי, שזו כמחצית הדרך לגור. ואני שואל אותו, במבט־עינים נרעד ועצבני, בלי מלים: “נו, מה? האפשר למצוא איזה יהודי פה בפיאסצ׳נה? אז אולי כדאי לעצור לרגע!”.. אני מרכז בו את מבטי במדריך שלנו, היושב לצדי והוא מפענח היטב את מחשבותי, המטרידות אותי בזה הרגע.
פיאסצ׳נה - זו היתה עיירה יהודית מובהקת, עם אוכלוסיה יהודית ניכרת ועם קהלה שוקקת חיים רוחניים יהודיים. נכון, שהאדמו”ר מפיאסצ׳נה לא התגורר בשנים האחרונות שלפני השואה בעיירה זו, כי העביר את מושבו לוורשה הבירה. ואמנם נשאר בגיטו וורשה עד גמירא, ומה שהשאיר אחריו זה נצרר בדפי “אש קודש”, שנתגלו לאחר השואה כעזבון רוחני־מוסרי מאת אחד מגדולי מקדשי השם בדורנו. אמנם ספר “אש קודש” נשאר לפליטה, אך מאותם היהודים, תושבי פיאסצ׳נה, אשר לא מעטים מהם נשאו בלבם ניצוצות חיים של אש קודש -לא נשאר שריד ופליט.
אז על מה יש לי לשאול ? המדריך שלי מוריד את עיניו, הוא מפנה את מבטו הצידה. כנראה, שאין לו לספר לי דברים מעודדים, ואת השאר אני יודע מכבר, יודע על בוריו, כמותו כמוני...
“גורה קאלוואריה” - מזדקר לנגדנו בכביש שלט גדול, המבשר את הכניסה אל חצר המטרה שלנו. - הייתי רוצה מעל לכל לבקר בבית־העלמין היהודי של העיירה, כי חשקה נפשי להשתטח על קברי הצדיקים מגור, משום שלבי אומר לי, שזה מזמן לא הוריד יהודי דמעה על קברים אלה - אמרתי והסברתי למדריד שלי, נציג הקהלה בוורשה.
- אני מצדי מציע לגשת מקודם אל “המאגיסטראט” (עיריה - בפולנית ), ושם נקבל את כל האינפורמציה הדרושה - התערב בשיחה המיופה־כוח הרשמי של שלטונות פולין.
נכנסנו לעיירה. רחובות שקטים. ואיזה צל כבד רובץ באמצע הרחובות. זה לא צל מוחשי, אלא צל בלתי־נתפס. צל המונח יותר על הלב ומכביד על הנשמה. צל אפל - כי איך זה אפשרי, שבתוך עיירה גור לא תצליח העין לגלות אף פרצוף יהודי אחד, סימן אחד של ישות יהודית, של קיום יהודי, של עבר יהודי?!
חיש מהר הגענו אל משרדי העיריה. “מאגיסטראט” ככל “המאגיסטראטים” בפולין. בנין דל ועלוב. פקידים עצלנים ומנומנמים. שוטר במדים מסתובב, כאילו להדביק איזה קורטוב של “חשיבות” למקום־מושבו של השלטון המקומי.
המיופה־כוח של השלטונות בוורשה פונה ישירות אל ראש העיריה. פולני בגיל־העמידה, אשר מראהו יותר כאיש כפרי, מאשר כתושב־עיר.
ראש העיריה קם מכסאו, משנודע לו מי הוא האורח שהטריח את עצמו מאמריקה לבקר בעיירה גור. אני לוקח את היוזמה ליד ופותח בפולנית רהוטה, השגורה עדיין על הפה, לספר לו על מטרת ביקורי.
“פאניע בורמיסטזשו!” (אדוני, ראש העיר ) - אני נותן לו את הכבוד הראוי ומבקשו לספק לי אינפורמציה נכונה על גורל יהודי גור, ובעיקר על המקומות הקדושים בעיירתו שהיו קשורים בחסידות גור.
- אם תשאל את כל הפקידים שלי פה - הוא משיב לי בכנות - לא ידעו לספר לך הרבה, כי הם צעירים, מבני הדור החדש שלאחר המלחמה, שלא הכירו את “הצדיק” (כך הוא אומר בפולנית: “צאדיק”), ובקושי הם זוכרים את המוני “חסידים” שהיו באים אלינו בכל יום ויום, ובפרט “נא שוויענטא זשידובסקיע” (לכבוד החגים היהודיים).
- ואתה׳ אדוני ראש העיר ? - שאלתיו - מה הנך זוכר מן הימים ההם?
- מה שאני זוכר ? אגיד לך את כל האמת, אדוני האורח. אני הייתי בן־כפר שכן, וכולנו בכל הכפרים מסביב היינו מרוויחים לא מעט על החסידים שהיו מתאספים לחגים פה, בגור. כמה עופות היו קונים אצלנו, כמויות עצומות של דגים היינו מוציאים מתוך ה”וויסלה” (הנהר ווייסל, העובר ליד גור) ומוכרים למען החסידים. וכמה ירקות שונים, תפוחי־אדמה, וגם פירות. ובכלל... ואספר לך משהו, שאולי תופתע מזה, אדוני האורח. הייתי אז צעיר, כי זה היה לפני קרוב לארבעים שנה, ואני זוכר, שהנוער הלאומני (“נארודובצי” ) פה בעיירה היו רוצים לערוך פרעות ביהודים, לעשות “שמח” על חשבון החסידים שבאו אלינו מכל קצוי פולין. אולם היו אצלנו הפולנים כמה אנשים נבונים ואמרו, שאם הנוער הפולני יתנפל על היהודים, אז ה”ראבין” הגדול יוכל לעזוב בתור מחאה את העיירה ולעבור לגור לוורשה, ואז נפסיד כולנו את כל הפרנסה... ואז השתקנו את ה”כלופצי” (הבחורים) שלנו, ואיש לא היה מעיז לנגוע אף בשער פיאותיו של חסיד אחד!...
- ומה נשאר מן היהודים שבעיירה ?
- הייתי יכול לספר לך הרבה, הרבה, על היהודים שנרצחו ואיך נרצחו... ועל כל מה שנלקח מאת היהודים ומי לקח.. סליחה, אדוני האורח, כבר דיברתי הרבה מדי. ואתה אדוני האורח, בטח באת לסייר בבית־העלמין של “הצדיקים”? נכון!
- בבקשה להוליך אותי לבית־הקברות היהודי - החלטתי לקצר את השיחה, כי ראיתי שראש־העיר מתחמק מלהמשיך בסיפור המרתק שלו - אולי יצטרף מישהו מבין פקידי העיריה למכונית שלנו?
- “בארדזו דובז׳ע” (טוב מאוד) אשלח אתכם את המהנדס שלנו, המכיר כל פינה בעיירה - הציע ראש העיריה.
- זהו בית הקברות היהודי - אומר המדריך שלנו, נציג הקהלה הוורשאית.
- והיכן הכניסה לבית־הקברות? - בקשתי לדעת.
מצאנו את שער־ברזל המוביל פנימה לתוך בית־הקברות, אך השער היה סגור. שאלנו את מהנדס העיירה, אצל מי אפשר להשיג המפתחות. התברר, שנמצא איזה גוי, המקבל משכורת מיוחדת בתור “שומר בית־הקברות היהודי”, אבל הוא איננו במקום ואיש אינו יודע, איפה לחפש אותו.
- אין לי זמן מיותר ואני באתי על מנת להשתטח על קברי הצדיקים בגור, וברצוני כמו־כן לראות, מה מצבו של בית־הקברות היהודי בכלל - הפניתי את בקשתי למהנדס העיריה של גור.
- כל מה שאני יודע, שיש פה איזו פירצה בגדר ודרך הפירצה אפשר לחדור לבית־הקברות ולראות הכל - השיב המהנדס. חיפשנו ומצאנו. גדר־אבנים העוקפת את בית־הקברות היתה פרוצה מצד אחד. זו היתה פירצה לא־גדולה, שנעשתה במיוחד כדי לחדור לבית־הקברות.
- אני יודע את השביל, שדרכו אפשר לגשת בקלות מן הפירצה הזאת אל קברי הצדיקים - אמר המדריך מקהלת וורשה, אשר כנראה ביקר לא פעם במקום זה.
נכנסתי דרך הפירצה ולבי נמלא חרדה ורתת.
הסתכלתי מסביב. בית־הקברות עזוב והרוס. עשבים שוטים צמחו בו, פה ושם בולטים שברי־מצבות מקברים שנדרסו וחוללו. אך משהתקדמתי בשביל, שהוליכני בו המדריך, נתגלתה לפני אבן־מצבה, ענקית. אבן היצוקה מביטון. אבן פשוטה, דוממה. אבן המרטיטה את הלבבות.
- פה היה “אוהל” מיוחד של הצדיקים מבית גור - הסביר לי המדריך היהודי - אבל בשנות השואה נהרס ונשחת הכל. רק לאחר המלחמה כשחזרו להנה יהודים בודדים מבין תושבי גור, הם יזמו להקים מצבת־אבן אפורה זו על מקום קבורתם של הרביים מגור, במקום שעמד מקודם ה”אוהל”.
בקשתי מאת המלווים להשאיר אותי לזמן־מה לבדי. ניגשתי אל אבן־המצבה ולבי בכה בקרבי. גור! חצר גור! האדמו”רים לבית גור!
הנה קברו של בעל החידושי הרי”ם, הגאון הפולני! ומי כמוני אשר חקר ויודע לספר על מעמדו הציבורי הכביר והאיתן של הגאון הפולני, רבי יצחק מאיר אלטר, עוד בטרם הוכתר לאדמו”ר מגור והתגורר בוורשה הבירה והיה מקובל כאחד ממנהיגי יהדות פולין המעטירה.
ומהצד השני של מצבת־האבן האפורה נמצא קברו של בעל “שפת אמת”. והלוא מבחינה היסטורית מובהקת מותר לי לומר, כי ספר כביר־ערך ועתיר־תוכן זה נחשב כאחד מאוצרות־היסוד לא רק של המחשבה החסידית, אלא גם של מורשת הרוחנית של יהדות פולין בכללה. ועד כמה הופתעתי דווקא בשנים האחרונות לקבוע, עד היכן מגעת תפוצתה והשפעתה של יצירת־ענק חסידית זו. עשרות מהדורות של הספר “שפת אמת” נדפסו ונפוצו בשנים האחרונות וזה ספר־יסוד על התורה המקובל בכל החוגים ולא רק אצל חחסידים.
נעצרתי שעה ארוכה ליד קברי הצדיקים. כי ברגעים אלה הומחש לי בכל תוקפו ומוראתו משמעותו של חורבן יהדות פולין. היאומן כי יסופר? גור - בלי כל יהודים? בית־הקברות של גור - בלי מפתח לכניסה? קברי האדמו”רים המפורסמים לבית גור - ודומית־נצח כזו מסביב ?
ועם זאת, משהורדו במקצת הכאב והמועקה מן הלב ולאחר ששפתותי מלמלו תפילות נרגשות, הרהרתי בלבי, שעל אף הכל הלוא מורשת גור חיה וקיימת, השלשלת של גור ניצלה בנסי־נסים מתוך הדליקה הנוראה, ואדרבא חסידות גור מתאמצת לחדש את נעוריה... כי גור נשארה גור, וגור נושאת ברמה הלאה באומץ ובגאון את דגל התורה הנצחית.
משנפרדתי ברטט מן אבן־המצבה ומשיצאתי מן בית־הקברות דרך הפירצה, נוכחתי שבינתיים נתאסף קומץ של גויים מבני העיירה ליד הגדר מבחוץ.
אך יצאתי החוצה וכמה “שקצים” קטנים פרצו לפתע־פתאום בצעקות ובדמעות: -
וונשזי! וונזשי! (נחשים! נחשים!) - הם צעקו וצווחו ומעיניהם זלגו דמעות.
- מה פתאום ? - נדהמתי.
ואז סיפר לי המדריך היהודי, כי אצל הגויים תושבי גור והכפרים הסמוכים נפוצו שמועות, שבבית־הקברות נתקבצו הרבה נחשים ארסיים וזה מסוכן עד מאוד להיכנס לבית־הקבדות הסגור. לכן נתרגשו אלה הנערים הפולנים עד לידי דמעות, משראו איך אנשים מוזרים כאלה, והם “ז׳ידיס” (יהודים) מסכנים את חייהם וחודרים לרשותם של נחשים ארסיים...
- הנחשים האלה הם השומרים הכי־נאמנים של קברי־הצדיקים בגור - לחש לי המדריך בדרך הנסיעה בחזרה לוורשה.
שעה ארוכה אחר ביקורי העגום התהלכתי קודר. לבי בכה בקרבי. חורבנה של גור, שהומחש לי באורח חמור כל־כך - על השער הנעול לבית־העלמין ועל הפירצה שבגדר ועל סיפורי “הנחשים” השורצים שם - השתקף בעיני כסמל ומופת לחורבנה של יהדות פולין כל־כולה. ולבי בכה בקרבי.
ובבת־אחת נתאוששתי.
- מה היה רכושה של יהדות פולין? - אמרתי לעצמי - היה זה הכוח הרוחני שבה, חיוניותה שינקה ממעינות־הנצח של אמונת ישראל ועם ישראל. וחיוניות זו לא נפסקה, לא נחנקה, לא הושתקה.
- ודווקא גור - הרהרתי בלבי - היא היכולה לשמש אות ומופת לחיוניותה הבלתי־נפסקת של יהדות פולין ולעצמת השפעתה על מורשתה הרוחנית.
ובהתהלכי בחוצות וורשה הגויית, שנתרוקנה כליל מהיהודים (ואלה השרידים המעטים שנשארו עוד פה אינם אלא בבחינת “זכר לחורבן”), נזכרתי בביקורים שלי במרכז החדש והמחודש של גור בירושלים, אשר חשתי שם בד חזק להלמות דופקה של יהדות פולין, זו הרוחנית הבלתי־מנוצחת. ונזכרתי בעולם התורה, אשר קם לתחיה ובחלקה של גור במאמצי השיקום והבניה של יהדות התורה. ובנוסף לכד נזכרתי בספריהם של חחידושי הרי”ם ושפת אמת, אשר משפעת יצירתם התורתית יונקים עד היום גם בישיבות המכונות “ליטאיות”. ועוד זאת נזכרתי בחזיון המופלא. של תפוצת הספר “שפת אמת” באלפים ורבבות עותקים, ושבעצמי נוכחתי שגם בישיבות הגבוהות באמריקה נתקבל כספר־יסוד בהשקפת התורה.
ומפאת זאת נתאוששתי, כי יש חיוניות והמשכיות לחסידות גור (בכל המובנים, ואף במובן הדאגה לעניני כלל ישראל ), וזה מוכיח לעין כל שמורשתה הרוחנית של יהדות פולין אכן חיה וקיימת.