יוסף תהלות/יח

<< · יוסף תהלות · יח · >>

מזמור יח

פסוק ד

מהולל אקרא ה׳ וכו׳. אפשר דנתנבא על יהושפט, דלא היה רוצה לצאת למלחמה, רק לשורר בביתו, ובעת החלו ברנה וכו׳. וז״ש וזהו שאמר מהולל אקרא ה׳. ובזה מן אויבי אושע.

אי נמי דהיה מכוין בשירותיו ליחד קב״ה קודשא בריך הוא ושכינתיה, וזהו מהולל אקרא, לשון זיווג כמ״ש כמו שכתב הרמ״ע ז״ל ע״פ על פסוק "ויקרא ה׳", ועי״ז ועל ידי זה מן אויבי, תרי אויב, למעלה הסט״א הסטרא אחרא ואויב למטה, אושע. ואפשר לרמוז, מהולל (הגם דלא כתיב וי״ו דרשינן ליה) והוא גימט׳ גימטריא מ״ה אדנ״י עם הכולל, וזהו אקרא, לשון זיווג קב״ה ושכינתיה:

פסוק יח

יצילני מאויבי עז. אמרו רז״ל, זה פרעה. ומשנאי כי אמצו ממני, זה עמלק. ויוציאני למרחב, זו תורה, עכ״ל עד כאן לשונם. ואפ׳ ואפשר במ״ש במה שכתב הרב שפתי כהן ז״ל על התורה, דפרעה היה קין, והיה משתרר על משה הבל שהוא גדול, ויש לו יתר עשרה על שמו שהוא יו"ד יתר על משה^[1], והוא מש״ה מה שאמר הכתוב "וישם ה׳ לקין אות" (בראשית ד, טו), היא אות יו״ד. וז״ש וזהו שאמר יצילני מאויבי הקדום, עז שעשה בגלגול ראשון, זה פרעה שהוא קין. ומשנאי זה עמלק, ואמו לוטן, שבכוח עשו באו שהוא הגדול. ויוציאני למרחב זו תורה, כמ״ש כמו שכתב הרא״ש בתשובה דאח קטן ת״ח תלמיד חכם אינו חייב בכבוד אח גדול ואם נידהו נידויו נידוי, וז״ש ויוציאני למרחב זו תורה, דע״י דעל ידי התורה הבל יפצה פיהם, דהם חייבים בכבודי:

ולפי פשוטו אפשר לומר בפסוק יצילני מאויבי עז, שר האומה מלמעלה. ומשנאי, רבים לוחמים למטה, כי אמצו ממני מסיתי, כי בעונותי גרמתי דהסט״א דהסטרא אחרא גזל ובעשק ני׳ ניצוצות הקדושה ונתגדל, וגם א״ה אומות העולם שלמטה נתחזקו מסיבתי. יקדמוני ביום אידי שחטאתי, ויהיה ה׳ משען לי, ויוציאני למרחב זו תורה, ובזכות התורה ניצולנו. ואמרו פ״ב פרק ב דמכות (דף י.): "עומדות היו רגלינו" במלחמה, "בשעריך ירושלם" שהיו עוסקים בתורה:

ובאופן אחר אפשר לומר. ונקדים מה שאמרו בזהר הקדוש בהקדמה דף ח׳ ע״ב, דדומה קטרג לפני הקב״ה דדוד קלקל ברית בערוה, א״ל אמר לו הקב״ה: דוד זכאה איהו וברית קדישא על תקוניה קיימא, דהא גלי קדמאו^[2] דאזדמנת ליה ב״ש בת שבע מיומא דאתברי עלמא. א״ל: אי קמך גלי, קמיה לא גלי. א״ל: ותו, בהתרא הוה מה דהוה, דהא כל אינון דעאלו לקרבא לא עאלו עד דאפטר כל חד בגט לאנתתיה. א״ל: אי הכי הו״ל הוה ליה לאורכא תלת ירחי ולא אוריך. א״ל: במאי אוקים מלה? באתר דחיישינן דהיא מעוברת, וגלי קדמאי דאוריה לא קריב בה לעלמין וכו׳. א״ל: מארי דעלמא, הא מה דאמרית, אי קמך גלי דלא שכיב אוריה, קמיה מי גלי? הו״ל לאורכא תלת ירחי. ותו, אי ידע דלא שכיב בהדה לעלמין, אמאי שדר ליה וכו׳ דכתיב: "רד לביתך" וכו׳ (שמואל ב יא, ח)? א״ל: ודאי לא ידע, אבל יתיר מתלת ירחי אוריך וכו׳ ע״ש עיין שם באורך. והרב פני יהושע בהקדמתו העיר על לשון הזהר, דעניין הגט בפרהסיא הוה, ואיך דומה דיבר שקר לפני ה׳ דדוד קלקל ברית בערוה. ותו, להבין מ״ש מה שאמר: אי הכי הו״ל לאורוכי תלת ירחי, מאי "אי הכי"? ופירש הרב ז״ל במ״ש רש״י בגיטין דף ס״ד^[3], דלא הגיעה לעונת הפעוטו׳ הפעוטות אינה מתגרש׳ מתגרשת אפילו ע״י אביה, וק׳ וקשה מבת שבע דהיא קטנה, ואיך נתגרשה? וי״ל ויש לומר דכיון דהיו מולידים בני ז׳ שנים, גם שני הגדלות פחותים והוי גט. אך דומה סבר דאין לחלק ואינו גט, ומש״ה ומשום הכי אמר דוד דקלקל וכו'. אבל אהבחנה לא קטרג, דקטנה אינה מתעברת ולא יש איסור הבחנה בקטנה. וכשהשיב ה׳ דכבר נתגרשה, א״כ אם כן צריך לחלק בשנות הגדלות, א״כ ק׳ קשה הבחחנה^[4], וז״ש: "אי הכי הו״ל הוה ליה לאורוכי", דבלא זה הייתי אומר שקטנה היא וא״צ ואין צריך הבחנה, זהו תורף דבריו ז״ל:

ועל פי זה נבא אל הביאור. ישלח ממרו׳ ממרום יקחני ימשני ממים רבי׳ רבים, סט״א סטרא אחרא, עלמא דפירוד׳ דפירודא, שהוציא נפשי מעמקי הקלים^[5]. והזכיר זה כי זכו׳ זכות הוא לו, כמ״ש כמו שכתב רבינו האר״י זצ״ל דזכות הוא לו דעדיין היה נאחז בסבך והי״ל והיה לו טורח הרבה לכוף יצה״ר יצר הרע. יצילני מאויבי עז, על דומ׳ דומה ידבר שקטרג מאד לפניך. ומשנאי, דואג ואחיתופל, כי אמצו ממני. יקדמוני, הלא צר״י יחדיו למעלה ולמטה, ביום אידי. ויהי ה׳ למשען לי, כביכול נושא ונותן עם דומה עד שהוציא לאור משפטי, ויוציאני למרחב באומרו דהיה גט. ועל זה טען: אי הכי דהיה גט אף שהיא קטנ׳ קטנה, דבאותו פרק שני הגדלות משתנים, ועל זה טען: הו״ל לאורוכי, כיון דהוי גט. וגם על זה יחלצני, דאוריה לא קריב בה לעלמין. כי חפץ בי, דהא איכא אי קמך גלי קמיה לא גלי. ומדברי הקב״ה דקאמר "ותו בהתירא" וכו׳, וכן שאח״ך שאחר כך אמר "גלי קדמאי דאוריה" וכו׳ אע״ג אף על גב דבשתי הטענות השיב תירוץ מרווח, נראה דלרווחא דמילתא קאמר, אבל מה שאמר שהיא אשתו ואוריה לא קריב לה מספיק. וזה רמז יחלצני כי חפץ בי לזכות אותי. והטעם, יגמלני ה׳ כצדקי, שמקודם כפיתי היצה״ר היצר הרע ולבי חלל בקרבי, אלא דאירע זה משום שינסה אותי. ולכן כבור ידי ישיב לי, שזימן לי בת שבע, דאם היתה אשה אחרת לא היה תקומה. כי שמרתי דרכי ה׳ בדבר שהוא נחת רוח אליו יתברך אפי׳ אפילו בדברים שלא נצטוינו בפרטות אלא דרך כלל, אמר "והלכת בדרכיו" בכולל, וכן אמר "קדושים תהיו" ולא פירש בפרטות כדי שלא יענש מי שאינו מקיים הפרטים, והניח הדבר ביד האדם להתקדש ולגמול חסדים וכיוצא לפי ראות עיניו. ואני נתחזקתי ושמרתי דרכי ה׳ כרצונו.^[6] ומכל שכן ולא רשעתי מאלהי לעבור סרך איסור. כי כל משפטיו לנגדי וחקותיו לא אסיר, כי עשיתי כמה גדרות והרחקות להיות נשמר מאיסור, וז״ש וזהו שאמר מני, מסיבתי, שעשיתי גדרות לכל האיסורים. ובנביאים (שמואל ב כב כג) כתוב "לא אסור ממנה", אפשר דרמז לתורה, ד"הגיע לפרשת דרכים ניצול מכלם" (סוטה כא, א), וכמ״ש וכמו שכתבו התוס׳ דלא אפ׳ אפשר בלי הרהור תורה, וז״ש וזהו שאמר "וחוקותיו לא אסור ממנה", מכח התורה. וביותר יתישב לפי דעת רב יוסף פ׳ פרק היה נוטל (דף כא.) דתורה בין בעידנא דעסיק בה בין בעידנא דלא עסיק בה אגוני מגנא ואצולי מצלא. ומצאתי בילקוט כ״י כתב יד על פרשיות המועדים על דרך פסיקתא, וכתוב שם: אמרו רבותינו דתורה גם בעידנא דלא עסיק בה אגונא ומצלא, ודואג ואחיתופל הוו עסקי שלא לשמה. ולפ״ז ולפי זה א״ש אתי שפיר בפשיטות, "לא אסור ממנה", מכח התורה שעסקתי לשמה.

ואהי תמים עמו, כלומר שהייתי עניו, כמו שפירש״י שפירש רש"י בע״ז דף ו׳ על נח "תמים בדרכיו", שהיה עניו ושפל רוח. וז״ש וזהו שאמר ואהי תמים עמו. כלומר, מלבד עסק התורה, א״נ אי נמי הגדרות שגדרתי בכל דבר, עוד אחרת היתה, ואהי תמים, שאני עניו ענוה אמיתית, וז״ש עמו, שהוא בוחן לבות ויודע שהענוה אמיתית.

אי נמי עמו, דכתיב "אני את דכא" (סוטה ה, א), כדכתיב "וה׳ עמו" (שמואל א יח, יד). ועי״ז ועל ידי זה ואשתמר מעוני, דהעניו כופה היצה״ר היצר הרע ואין יגער שולט בו. וכל זה גרם וישב לי כצדקי, שזימן לי ב״ש בת שבע אשתי ולא שמש בה אוריה. כבור ידי לנגד עיניו דייקא, דקמיה גלי וקמאי לא גלי. וזה הספיק לזכות אותי, דלפי האמת לא חטאתי. וזה מדת טובך, עם חסיד תתחסד וכו׳, וכן הגדלת חסדך עמדי:

פסוקים כב-כג

כי שמרתי דרכי ה׳ ולא רשעתי מאלהי כי כל משפטיו לנגדי וחקתיו לא אסיר מני. אפשר לומר, דשאול היה רודף ומותר להורגו, דהבא להורגך השכם להורגו, אך בהעמיק העיון ללמוד מפ׳ מפסוק "ולא יהיה אסון" (שמות כא, כב) כר׳ יונתן בן שאול סנהדרין דף ע״ד, דאם יכול להציל עצמו בא׳ מאבריו והרגו חייב. מזה נראה שלא הי״ל היה לו לדוד הע״ה המלך עליו השלום להרוג שאול, דאפילו כשנפל בידו מוזהר להצילו בא׳ מאבריו, כ״ש כל שכן כשלא נפל בידו, ר״ל רוצה לומר שאינו לוחם בו ממש. ואכתי יש לומר דלגבי נרדף לא אמרינן דחייב להצילו בא׳ באחד מאבריו, כמו שנראה מדברי הרא״ם ז״ל פ׳ פרשת וישלח. ולפ״ז ולפי זה יש צד לומר דהיה יכול דוד הע״ה להרוג שאול. אמנם יש להכריע, דכיון דשמואל הנביא ע״ה משחהו לדוד הע״ה למלך, ודאי לא יפול ביד שאול וימלוך, דאף אם ח״ו חס ושלום חטא, ההבטחה מתקיימת כשיש בחילופא הכזבת הנביא. ולדעת הרמב״ן שתלוי בסימני הנביא, אין לך סי׳ סימן גדול מזה דמשחו בשמן המשחה ובודאי יתקיים, ואין לו לשלוח יד בשאול. וז״ש וזהו שאמר כי שמרתי דרכי ה׳ ולא רשעתי להרוג לשאול מסיב׳ מסיבת אלהי שהבטיחני למלוך. וזה הכריע. כי כל משפטיו לנגדי. דין הבא להרגך. דין ולא יהיה אסון. דין נרדף עצמו. דין הבטחה מתקיימת כשיש בחילופה הכזבת הנביא ואם עשאה סימן. וחקתיו. לבקש זכות אף למי שעשה שלא כדין לא אסור מני:

פסוק כט

כי אתה תאיר נרי ה׳ אלהי יגיה חשכי. אפשר לפי פשוטו, כי כל העונשין והיסורין הבאים לאדם הוא בעבור שפגם והחשיך הנפש בעונותיו. ולכן שאל: אתה תאיר נרי, פי׳ פירוש נשמתי, כמש״ה כמו שאמר הכתוב "נר ה׳ נשמת אדם" (משלי כ, כז). וכיון שנתקן הפגם, ה׳ אלהי יגיה חשכי, הם היסורין שמביאין לו אפלה בצרות, יסתלקו:

או אפשר על פי מ״ש מה שכתב הרב זרע ברך ח״ג חלק ג על ברכות, דיש סברא דהנשמה פטורה מטעם שהיא קדושה. והגוף יש לו טענה דהנשמה עיקר והוא פטור. ואני בעניי בקונטריס דברים אחדים דרוש י״ב יישבתי הקדמה זו על פי סוגיית הש״ס דהגוף גרמא, ע״ש עיין שם באורך. ואפשר דז״ש דזהו שאמר: תאיר נרי, הנשמה שהיא פטורה ולא תהיה פגומה, וממילא ה׳ אלהי יגיה חשכי, דהגוף הוא גורם לחטוא, ופטור כדין גרמא בנזיקין. ואמר כי אתה, לאפוקי דעת החכמה והנבואה, דתיבת אתה הוא מיעוט כמ״ש כמו שכתבו הרשב״א והריטב״א ז״ל. וז״ש וזהו שאמר כי אתה, דה׳ סבר לפטור לגמרי כרבנן. ועיין בדברים אחדים ששם נתבארה ההקדמה באורך בס״ד בסייעתא דמשיא כמדובר:

פסוק ל

כי בך ארוץ גדוד. אפשר שעל בחינתו ידבר. בך רמז לכ״ב אותיות, "ארץ" היא מ׳ מלכות, ובהתחבר ו׳ עמה נקרא ארוץ. גדוד גי׳ גימטריא טוב, יסוד. גם "ארץ" הוא המסורת, גימט׳ גימטריא אלהים דההי״ן^[7]. ור״ת וראשי תיבות כי בך ארוץ גדוד^[8] גי׳ שם הוי״ה, וא״ש ואתי שפיר, ההי״ב^[9]:

הערות ויקיעורך

1. פרעה בגימטריא 355
2. כנראה צ"ל: קדמאי
3. ד"ה אינה מתגרשת.
4. צ"ל הבחנה
5. כנראה צ"ל: הקליפות
6. בהגהת מרן החיד"א בסוף הספר ("נאוה תהלה") נסמן על שורה זו: במ"ש רבינו האר"י זצ"ל על תיבת "צפנה", כידוע, עכ"ל. ולא זכיתי לסוד הדברים ולדעת על מה נסובו.
7. אל"ף למ"ד ה"ה יו"ד מ"ם. ואולי צ"ל דאלפי"ן, ואז הגימטריא יוצאת נכונה.
8. 20+2+1+3=26
9. אולי הוא ראשי תיבות: ה' הטוב יבינני בתורתו. וצור ישראל יצילני משגיאות ויראני בתורתו נפלאות.