חנה אריאל/עקב

חנה אריאל פרשת עקב

והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה. יש לבאר על מה קאי לשון האלה. וגם כפל לשונות תשמעון. ושמרתם. ועשיתם. ושמר הוי"ה אלקיך לך את הברית וגו'. בפסיקתא את הברית זה אברהם דכתיב ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית. ואת החסד זה חסדו של יעקב דכתיב קטנתי מכל החסדים. אשר נשבע זה יצחק דכתיב בי נשבעתי נאום ה'. יש לבאר דהשבועה הוא לאברהם ולא ליצחק. עוד שם ואהבך בזכות אברהם וברכך בזכות יצחק והרבך בזכות יעקב וברך פרי בטנך שלא תלד לבהלה תירושך ויצהרך אלו יסודי בית וכן בדוד הוא אומר וכו'. על האדמה מלמד שאין הברכה מצויה אלא בארץ ע"כ.

בירושלמי הביאו התוספות יבמות מה שעשתה חכמה עטרה לראשה דכתיב ראשית חכמה יראת ה'. עשתה ענוה עקב לסולייתה (הוא סנדל המסוליים שאין לו עקב. שם בגמרא) דכתיב עקב ענוה יראת ה'. בפרשיות הקודמות וידעת כי הוי"ה אלקיך הוא האלקים האל הנאמן שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצותיו לאלף דור ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו ולא יאחר לשונאו אל פניו ישלם לו. ופרשו רז"ל בזה דלשונאיו מקבל שכר מצות בעולם הזה ועונש עבירה שמורה לו לעתיד לבא. ולאוהביו נהפוך הוא שעונשו מקבל בעולם הזה ושכרו מזומן לו לעולם הבא. וראוי להבין בארחות ה' חסד ואמת. והנה יסורי גיהנם כתב הרמב"ן ז"ל ששבעים שנה יסורי איוב בעולם הזה נוחים מיסורי גיהנם שעה אחת וכן לענין הטובה כל תענוגי עולם הזה הן כקיא צואה לנגד ענג גן עדן וכל שכן לגבי שכר עולם הבא. ואיך הוא משפט צדק ושכר עונש הלא אינו תלוי אלא באהבה ושנאה. שלשונא יתן חלק הטוב במה שאינו כלום והעונש במה שהוא קשה וגדול מנשוא. ולאוהב גם אם אף הוא חוטא עונשהו בדבר קטן ושכרו יגדל אין קץ. אמנם פירוש מה שכתוב וידעת כי הוי"ה אלקיך הוא האלקים האל הנאמן. פירוש לשון הנאמן ר"ל הקיים מלשון יתד במקום נאמן. ר"ל שהקב"ה הוא אלקי ישראל הוא קיים לבדו ונקרא הקב"ה על שם המלך הגדול והקדוש בשמים ובארץ. כלומר שאין שום שינוי חס ושלום בקדושתו יתברך גם במה שהוא מהוה שמים וארץ הגשמיים הכל הוא בבחינת כביכול הקדוש ומובדל. ואין השינוי אלא לגבי הנמצאים שהעליונים מקבלים התהוותם בקירוב יותר אל שרשם ומקורם והתחתונים בריחוק מקום מהם. אבל קמיה יתברך שהוא יחוד הקו וחוט דאור אין סוף ברוך הוא כל היצור וכל המפעל לא נכחד מקדושתו יתברך ממש. וענין מצות ולעבדו בכל לבבכם ועבדת את ה' וגו' כ"פ. יש להקשות וכי לעבודה הוא צריך והלא אמרו רז"ל אומר אני ממקום קדושתי והכל נעשה (בענין מכת בכורות שאמר אם אני שולח מלאך לשם הרי הוא נשקע בטומאת מצרים אלא אומר אני ממקום קדושתי). ועוד מאמר רז"ל עבודה זו תפלה ח"י ברכות דשמונה עשרה. יש להבין איך הבקשה שמבקש האדם טובת עצמו נקרא עבודה. אמנם הענין הוא כמו עבודת קרקע שדה וכרם. שכאשר יעשה בהם העבודה הצריכה להם אז יתנו השדה וכרם את כחם ופרים בעליל לארץ. כמו כן יובן שבהכנת האדם את עצמו בתפלה כאלו עומד בגופו לפני המלך ומבקש המלך ינהיג ויכלכל ענינו בכל דרכיו הרי הוא מדבק את עצמו בזה אל המלך בכבודו וקדושתו יתברך. על ידי זה הקב"ה נמצא אליו להיות קדושתו יתברך בוקעת את כל מסכי העולמות המעלימים בפני העולמות לעצמן כנ"ל ונמשכת למטה בעולמות ממש. בין בתורה ומצות בבחינת מתן בסתר המבואר בכמה דוכתי בין בעבודת הבירורים בכל עסקי האדם בעולם הזה. ושכר מצוה היא המצוה עצמה שיגלה אליו לעתיד לבא אור ה' כי טוב שהמשיך בעבודתו. וכן בגן עדן זיו תורתן ועבודתן וכידוע. וזהו וידעת כי ה' אלקיך האל הנאמן שהוא הקיים לעד ואפס זולתו. אלא שעכשיו אין זה גלוי לעולמות כי אם על ידי העבודה נמשך ענין גילוי הזה. ולכן הוא שומר הברית את הברית והחסד לאוהביו פירוש הברית והחסד הוא האור האלקי הנמשך על ידי תורה ועבודה. לאוהביו שומר אותן לעתיד לבא שזהו לאלף דור כידוע שהאלפים הן בכתר. אבל לשונאיו משלם אל פניו וגו'. וכל זה הוא לפי שהוא האל הנאמן וקיים דוקא וכל המפעל הוא תלוי בו יתברך ממילא מוכרח להיות שלאוהביו יהיה השכר שמור לעת שיתגלה כבוד ה' לעולם. ולשונאיו יהיה השכר עכשיו דוקא. דהנה פירוש אוהביו ושונאיו יובן לענין זה דקאי על בחינת טוב שבנוגה. ורע שבנוגה והוא על דרך משל שיש בעיר אחת אדם גדול שלם בכל טוב המעלות ומדות ועשיר גדול עד שכמעט כל בני העיק מתפרנסים מתחת ידו ואין ספק שנשמעים לכל רצונו. והיה בעיר ההוא בעל הבית אחד שהיתה לו פרנסה קבועה משלו והיה עוסק בה בתמידות ובתמימות ולא היה לו שום ענין ועסק כלל עם האיש הגדול הנ"ל וקרה לאיש הזה מקרה רע ואבדה פרנסתו מכל וכל עד כי נשאר בערום ובחוסר כל. ויודע הדבר לאדם הגדול הנ"ל וירחם עליו ונתן לו מקום פרנסה בתוך עסקים שלו הגדולים והמוצלחים ותחי נפש האיש ההוא ונפשות ביתו. הנה האיש הזה הוא נעשה אוהב שלם ותמים לאדם הגדול וחפץ בהצלחתו וגדולתו בתום לבו באמת (ער איז אים אגוטער פריינד פאר גינט אים זייער זיין גדולה און ווינטשט אים גדולה און הצלחה). וכמו שהיה עוסק תחלה בעסקי עצמו בתמימות בלא שום עקיפין רק עוסק בפרנסתו וצרכי חייו כן הוא עכשיו באותה התמימות עושה עסקי האדם הגדול בשלימותן הראוי והצריך להן להצלחת האדם הגדול כי ממנו תוצאות חייו וחיי נפשות ביתו וכל צרכיהן. ואם לפעמים מחמת עצלות גופו או התגברות איזה תאוה מטבעיית גופו שמחמתו יחטא בעבודת האדם הגדול אין זה נוגע לאהבתו אותו כי גם בעסקיו של האיש לעצמו גם כן לפעמים יקלקל בהם מחמת עצלותו או המשכו אחר תאות גופו. עוד היה באותו העיר איש עשיר אחד שהיה תמיד חפץ להתדמות אל האדם הגדול להיות גם הוא עיקר וחשוב בעיר והכל יהיו נשמעים אליו רק שלא היה יכול להיטיב. וכל מה שהיה יכול למצוא מי שיפרד מן האדם הגדול ועסקים שלו וימשך אחריו היה עושה. וכל שכן שלא היה נכנע לאדם הגדול וגם לא אבה להתראות עמו כלל. ויקר מקרהו גם כן ונתדלדל מאד ונעשה מחוסר לחם לפי הטף ולא שום מלבוש נכבד ונקלה לו ולאנשי ביתו. והאדם הגדול בשמעו כזאת. ויאספו אליו אל משמעתו ונתן גם לו עסק שיתפרנס ממנו בעסקי האדם הגדול. ומתוך ההכרח הגדול בעניו קבל האיש עליו להתעסק בעסקי האדם הגדול. אף כי זאת קשה עליו ורע בעיניו יותר מכל צרה שלא די שאינו יכול להפריד אנשים מאדם הגדול ולקרבם אל עצמו. אף גם הוא עצמו יהיה לו עבד. אך חיי נפשו ונפשות ביתו מכירחים אותו לקבל העבודה. הנה זה האיש העבודה היא על אפו ועל חמתו. ואף שבעל כרחו מוכרח להיות נראה כאוהב לאדם הגדול ועוסק בהצלחתו אך שנאתו כבושה בלבו (ער פאר גינט אים ניט די גרויסע הצלחה) ביותר על זה שגם הוא מוכרח להכנע אליו. נמצא שבעבודתו לאדם הגדול אין בה רק צורך עצמו של האיש והכרח חייו וחיי ביתו. ואם לפעמים ימצא מקום לקלקל העבודה ויהיה לו איזה התנצלות הנה הוא יעשה הקלקול בזדון להכעיס להאדם הגדול והוא נקרא שונא לאדם הגדול אף כי עובד אותו ועושה רצונו כשאין לו מקום להתנצלות. ועל פי המשל הזה יובן בנמשל. דטוב שבנוגה אף שמדריגת קליפת נוגה אפילו הטוב שבה אינו מכיר כלל את הבורא וממציאו מאין ליש ומקיימו כל זמן קיומו. ואין לו שום כח והתעוררות רק לצרכי טבעו לעצמו. אך על ידי הנשמה המכרת את בוראה תבינהו לדעת כי עמך מקור חיים והוא יתברך תכלית הטוב לטובים אז גם המדות דנוגה יקבלו ברצון לעבדו ולשמו כל חוקיו ומצותיו יתברך כי הם חיינו. וזה נקרא לאוהביו (פי' גוטע פריינד כנ"ל) שהוא חפץ בגדולת ה' ושימלא כבודו את כל הארץ שזהו שלימות הטוב לטובים. ונמצא שיש בקיום המצות שהוא מקיים פנימיות רצון העליון דאתרעי בהו בישראל ונתן להם את תורתו ומצותיו ושכר מצוה מצוה. זהו מה שכתוב שומר את הברית ואת החסד לאוהביו לאלף דור שהוא מדריגת הכתר שהאלפים בכתר כידוע. כלומר שישמור לאוהב מתן השכר עד הגלות בחינת הכתר כי בבחינה זו דוקא יקבל שכרו הראוי. אבל עונש העונות אין מגיע למעלה רק למטה התגברות טבעו ואין כוונתו כלל לעשות דבר נגד רצון העליון חס ושלום רק שתאותו גברה עליו ולכן עונשו למטה בעולם הזה. אבל בחינת הרע דנוגה שרוצה בפירוד מאלקות דוקא ובחינת גסות הרוח דוקא בגאה וגאון לא יוכל לסבול בטבעו ביטול גסותו וישותו אף שמחמת הנשמה ויצא טוב מכריחו לעשות מצוה בפועל ממש אין זה אלא כח ההכרח כנ"ל במשל. וכמו כן הרצון העליון שנמשך במצות שעושה אין בו אלא בחינת האחורים הגמוריים שכביכול בעל כרחו נמשך אור המצות במקום הפירוד דשונאיו ולכן לא יאחר לשלם לו תיכף בעולם הזה שכרו ולהפרידו מהקדושה הנצחיית. אבל העונות שעושה הוא מחמת שבטבעו הוא שונא ואויב ה' ועונותיו מגיעים למעלה לעשות נגד ה' דוקא. שמורה עברתו יתברך לשלם לו בעולם העליון. וכל זה הוא לפי שהוא יתברך הוא האל הנאמן וכנ"ל שהוא עיקרא דכל מציאות ממקום קדושתו יתברך. וכל המפעל בעולמות נפעל רק כפי מה שמגיע אל קדושתו יתברך. דלאוהביו מגיעין התורה ומצות לפנימיות רצונו יתברך גם שכרו באותה המדריגה יקבל וככל הנ"ל. וזאת היא מצות ידיעת הבורא כמו שכתוב וידעת לדעת את קונו שהוא עיקרא ושרשא דכל המציאות.

ואחר כך אומר ושמרת את המצוה (לשון יחיד) והחוקים והמשפטים אשר אנכי מצוה אתכם היום לעשותם. ובמקום אחר הוא אומר מצות ה' מצותי לשון רבים. וגם לבאר ענין הג' שמות מצות וחוקים ומשפטים. והוא דמצות לשון צוותא וחיבור שהוא ענין שיש תשוקה אל החיבור מן המקבל אל המשפיע ומן המשפיע אל המקבל. מן המשפיע הוא כמו שנתבאר כמה פעמים אברין דמלכא שנתנו לישראל להיות בהן כח המצות. וזה נקרא מצותי מצות ה'. והוא בחינת מדת היסוד המשפיע דאיהו מבוע דבירא שממשיך כח כל האברין דמלכא להיות נמצאים בישראל עם קרובו וזה כולל כל התרי"ג מצות. וכמו כן יש בבחינת המקבל להיות במצותיו חפץ מאד וכולל גם כן כל המצות וכמו שיתבאר. ויש מצות פרטיות שיש בהן גלוי כח המשפיע שגם אם לא נצטווה המקבל עליהם היה חפץ ומשתוקק לעשותם לפי שהן קרבת ה' כמו מצות תפילין וכל המצות שהן זכר לניסים ונפלאות שנעשו לישראל וזכר ליציאת מצרים ונקראו מצות סתם כולל דכר ונוקבא משפיע ומקבל. ומשפטים הן הנקראים בלשון החוקרים מצות השמעיות כמו לא תקום ולא תטור ואהבת לרעך וכדומה שגם הם עיקר המצוה הוא לעשותם מחמת שכן צוה ה' ולא מחמת חיוב השכל לבד. וזהו כמשל שהמשפיע אומר להמקבל דברים המתקבלים על הלב לקיים מאמר והן בחינת חג"ת דז"א שהן המדות הטובות שלו יתברך. והחוקים הן המצות שאין בהם טעם מתקבל על לב המקבל כמו שעטנז וכדומה רק כחו וגבורתו של המשפיע הוא שכשהוא אומר שכן צריך להיות דידיה נצח ואף שאין המקבל מבין מודה הוא לו וזו היא בחינת נצח והוד שנקרא ערבי נחל שאין בהם טעם וכו'. ומצוה לשון יחיד נתבאר לעיל פרשת ואתחנן דקאי על פרצוף העיקרי דדור שנכנסו לארץ וכמו שנתבאר שם ג' בחינות דמלכותו של הקב"ה בבחינת עולמות נשמות אלקות. ואלקות הוא בחינת השכינה. ויש בה ב' פרצופים דור המדבר שנקרא לאה ודור שנכנסו לארץ נקרא רחל והיא הנקראת בשם מצוה לשון יחיד כמו שנתבאר שם ובמק"א שהוא כח אלקי להתפעל לקיים המצות בבחינת התפעלות אלקית הידוע. ולפי שמקומה סתם למטה מן החזה לכן היא מביאה לידי מעשה בפועל ממש דקיום המצות. וזהו שכתוב וידעת כי הוי"ה אלקיך האל הנאמן וגו' הוא הקב"ה וככל מה שנתבאר באריכות. ואחר כך אומר ושמרת את המצוה היא קבלת פני שכינה דפרצוף רחל הנ"ל והחוקים והמשפטים היינו המדות דחג"ת נ"ה כאמור ומה שאדם עושה בשמירת המצות וחוקים ומשפטים (ובחינת היסוד שנכלל בשם מצות כנ"ל נזכר במה שכתוב שומר הברית שהוא בחינת יסוד. והחסד הוא בחינת ה' חסדים הידוע ומבואר במקום אחר) הכל הוא בהאל הנאמן וכמו שנתבאר לעיל. אך היום לעשותם למצוה וחוקים ומשפטים (שנכלל בזה גם בחינת הברית כאמור) ולמחר לקבל שכרם שכר מצוה מצוה מהאל הנאמן כמובן מהנ"ל. אך עיקר מצות וידעת מדעת לבחינת פרצוף לאה הנ"ל שהוא פרצוף הארה והשגה וכמו שכתוב האנשים האלה הרואים את כבודי שהן דור המדבר.

ועם האמור יובן ענין מה שעשתה חכמה עטרה לראשה וכו' הנ"ל. דהנה ידוע בעבודת ה' יתברך יש ב' מדריגות עובדי ה' בנשמתם שעסק ההתבוננות וההשגה הוא בענין יחודו של הקב"ה בעולם יחודא עילאה ויחודה תתאה וכל כיוצא בזה כידוע ליודעים. וזה נקרא בחינת ענוה. כי אין בזה שום הרגשת הישות בעצמו מאחר שהוא טרוד ועסוק בהשגת יחודו יתברך שאפס בלעדו וכו'. והוא בחינת פרצוף לאה הנ"ל גם כן לאסתכלא ביקרא דמלכא עילאה וההסתכלות הוא בכח הנשמה המכרת את בוראה ביחודו יתברך הנעלם מכל העולמות עצמן. ויש בחינת עובדי ה' בגופם הוא ענין הזריזות והותיקות להכניס כל כחותיו בעבודת ה' שזהו בבחינת ישות עצמו דוקא. ובבחינה זו יוכל להיות יניקת החיצונים חס ושלום בישות וחשיבות לעצמו שהוא עובד ה'. ואפילו העסק בחכמת התורה בעיון ועמל נאמר גם כן ראית איש חכם בעיניו תקוה לכסיל ממנו והחכמה היא מדריגה עליונה בכל כחות טרדת הנפש. וגם היא צריכה לעטרה המעטרת ומקפת אותה לבל יבוא יניקת החיצונים ממנה חס ושלום. והיא היראה הבאה לאדם על ידי ההתבוננות ברוממות אל (ולא בענין יחודו יתברך דבענין זה אין שייכות גם לענין היראה כידוע ליודעים ונקרא לפעמים בשם יראה דאור אבא כמו שהתבאר במקום אחר). והיא השומרת אותו שלא יבוא להרגשת ישות עצמו. וכמשל העומד לפני המלך שאין לו הרגשת ישות עצמו והתפשטותו כחיוב ישותו. וזהו מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסולייתה הוא סנדל שאין לו עקב. דהנה בחינת ענוה הנ"ל היא בכחה וגבורתה בעת ההתבוננות וההשגה ונקראת בחינת מוחין דגדלות השכל וההשגה. וכשיפנה האדם לצרכיו ההכרחיים או אפילו לעסק התורה בנגלה מסתלק ממנו אור ההשגה (ואיתא בכתבי האריז"ל שגם בלא טרדת עסק אחר אי אפשר למוחין דגדלות להיות עליו כל היום בלי הפסק). רק שנשאר בחינת מוחין דקטנות והוא רושם ההשגה דבחינת הגדלות ולכן נקרא בשם עקב שהוא סוף וסיום המוחין דגדלות שלא נשאר מהם רק רושם וזכר בעלמא. והנה גם הזכר הזה גם הוא מענין ענוה וביטול שאין בזה כח הזריזות והותיקות. ולזאת צריך לעורר בחינת יראת הרוממות שמחמת רוממות האל ברוך הוא המצוה על עבודתו תפול על האדם אימה ופחד המכריחו להכניס כל מיצוי הנפש וכחותיו בעבודתו יתברך. וזהו עקב לסולייתה שהוא מלבוש הרגל וסיום הגוף לבוא בבחינת המוחין דקטנות בגוף ואין לו עקב המפסיק בינו ובין בחינת הענוה עצמה כי הכל יהיה על דרך ענוה בלא שום גבורת הישות. ועשתה הענוה עקב מן היראה שהיא המביאה זריזות העבודה בבחינת ישות על האדם עם בחינת זכר המוחין דגדלות שהן עיקר התקשרותו לעבודת השם יתברך ולקבל עליו יראתו יתברך (ופירוש עקב לסולייתה הוא תחתית המנעל הנקרא פאדאשווע). והנה כתיב וענוים ירשו ארץ והתענגו על רוב שלום ולכאורה הוא סתירה למה שנתבאר לעיל שבחינת הענוה הוא דוקא מדריגת דור המדבר ולא דור יורשי הארץ. אבל הענין הוא כמו שכתוב בכתבי האריז"ל דעקבי לאה נכנסין תוך ראש רחל. והוא דשלימות העבודה הוא לעורר מתחלה בחינת לאה לאסתכלא ביקרא דמלכא. וכמאמר רז"ל לעולם יסדר אדם שבחו של מקום שהוא סידור יחוד ומצב הספירות עליונות ואחר כך יתפלל בחינת הדביקות להיות עבודה כנ"ל בעבודת שדה וכרם. ועקבי לאה היורדים למטה מן החזה בבחינת מוחין דקטנות יכנסו תוך ראש רחל שהוא כתר מלכות בבחינת רחל והיא היראה העליונה שנעשית עטרה לחכמה אם גם בה יהיה רושם מעקבי לאה שהיא הענוה אז הוא בטוח מאוד שלא יבוא לידי יניקת החיצונים חס ושלום מעבודתו לפי שיש בעבודה שלו בחינת היראה וגם בחינת הענוה. וזהו שאמר הכתוב וענוים ירשו ארץ שאם בחינת הענוה תגיע עד בחינת ראש רחל שהיא ארץ ירושתינו אז והתענגו על רוב שלום מבלי שום פחד מחיצונים כלל.

ועל דרך זה יתפרש הפסוק והיה עקב תשמעון (לשון והיה הוא כאן צווי וסדר ההנהגה כמו והיה לכם לציצית). כלומר שתראו שיהיה לכם בחינת עקב ושמיעה במשפטים האלה הן חג"ת דז"א בבחינת האל הנאמן הנזכר לעיל. וזהו עקבי לאה כשנשאר בבחינת שמיעה (שהוא מרחוק ולא כראיה שהוא מקרוב) במוחין דקטנות. ושמרתם הוא בחינת ראש רחל שהוא היראה עקב ענוה ראשית חכמה כנ"ל. ועשיתם אותם מחכמה ולמטה. ושמר ה' אלקיך לך באתערותא דלעילא להתענג על רוב שלום. את הברית ואת החסד אשר נשבע וגו' ואהבך וגו' הן עשר ספירות דז"א האל הנאמן. ברית וחסד ושבועה היא בחינת ענוה. וזהו שכתוב את הברית זה אברהם דכתיב כרת ה' את אברם ברית. נקט לשון הפסוק באברם דוקא דאברהם כבר יצא ממנו ישמעאל ואין זה בחינת ענוה אלא אברם דוקא שהוא בחינת רם ומתנשא בבחינת הביטול הגמור. ואת החסד זה חסדו של יעקב דכתיב ביה קטנתי מכל החסדים שזהו גם כן לשון ענוה. אשר נשבע זה יצחק. פירוש שבשבועה שנשבע ה' לאברהם בשעת העקדה נעקד בה יצחק ונמתקו בחינת הדינים שלו כמו שכתוב בספרים הקדושים ונעשה גם הוא בבחינת ענוה. וזהו שורש האבות בבחינת חב"ד דז"א. ואומר ושמר ה' אלקיך הוא הבטחה על הדביקות בישראל בהאל הנאמן בבחינת השמיעה דעקב אף בבחינת המוחין דקטנות למטה מן החזה. ואהבך וגו' הן ז' ספירות תחתונות דז"א דחוקים ומשפטים ומצות ככל הנ"ל וק"ל.