חיפה בתקופה העות'מאנית

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מאמר זה מתפרסם ברשות המחבר, יוסי בן ארצי

הגירסה המלאה של המאמר באתר מוזיאון העיר חיפה

התקופה העות'מאנית הינה מסגרת זמן ארוכה (1516-1918), ובמהלכה ידעה חיפה תמורות כבירות. במאתיים וחמישים השנים, לערך, בהם שלטו העות'מאנים בעיירת הנמל הקטנה ששכנה מימי קדם באזור שמדרום לבית-החולים רמב"ם ידעה עליות ומורדות, אך נותרה קטנה בהיקפה ודלה באוכלוסייתה. במהלך המאה ה-18 עלה לגדולה שליט מקומי בצפון ארץ-ישראל, ד'אהר-אל-עומר אל-זידאני, והפך למושל חזק ובעל כוח צבאי, פוליטי וכלכלי בעל משקל רב. הוא קבע את בירתו בעכו, ביצר את חומותיה וסיפח אליו גם אל חיפה והחוף שמדרום לה. בסביבות 1760/1, ובעקבות ניסיון תקיפה של אויביו דרך מעגנה של חיפה, החליט ד'אהר לשנות את מיקומה ולשפר את ביצוריה, ובמהלך מהיר הרסו אנשיו את חיפה עתיקת הימים והעתיקו את משכנה לאתר חדש - מדרום מזרח על קו החוף - ברצועה הצרה ביותר שבין הים ובין ההר. "חיפה החדשה" - שהינה הגרעין לעיר של ימינו, השתרעה באזור שבין 'ככר פריז' ובין סמטת אל-מוכתארי ('בית הפאשה') של ימינו, בין קו החוף לבין מדרגת ההר - היא הוקפה בחומה דקה ונקבעו בה שני שערים ומספר מגדלי שמירה. מעל העיר, באזור 'גן הזיכרון' - ניבנה מגדל תצפית - בורג' א-סלאם - שלימים נחרב, כמו גם החומה ההיקפית שהלכה ונעלמה. 'חיפה העתיקה' נחרבה לחלוטין, ורק שם רחוב קטן מזכיר את קיומה של העיר בת כ-1,800 שנה ששכנה באותו אזור.

'חיפה החדשה' שכנה עוד שנים הרבה בצילה של עכו בירת המחוז, והיוותה מעגן משני לספינות שחיפשו חוף שקט יותר לעת סערה. אל בין חומותיה התכנסו תושבי 'חיפה העתיקה', ומספרם נאמד בלא יותר מ-1,000 נפשות בראשית המאה ה-19. רובם היו מוסלמים, ואך מספר קטן של מבני ציבור בלטו בה: בית המושל ('סראיא') אשר שכן על חוף הים בקו החומה הצפונית [כיום 'בנין המפרש' - בית הממשלה...], מסגד קטן ורחבת שוק בקרבת בית המושל. בחלקה המערבי של העיר הקטנה התרכזו גם משפחות נוצריות שבנו לימים שתי כנסיות: יוונית-קתולית ויוונית-אורתודוכסית. משפחות בודדות של יהודים התגוררו בחלק המזרחי - בקרב המוסלמים, ויצרו גרעין לשכונה יהודית קטנה. כך - משחר הקמתה - חיפה היתה 'עיר מעורבת' כלשהי, בעלת הרכב אוכלוסין מגוון של רוב מוסלמי, ומיעוטים נוצרים ויהודים, אשר דרו בכפיפה בין החומות וחתרו כל אחת לביסוס כלכלי ולקיום משותף.

סובלנותו של ד'אהר לעדות הנוצרים, שנבעה בעיקר מן האינטרסים הכלכליים של קיום קשרי מסחר עם ארצות אירופה, אפשרה גם לנזירים כרמליתים לשפר את מיקום המנזר העתיק שלהם, ששכן במערות בצלע הכרמל ('מערות פרוספר'). ד'אהר העניק להם את כל המרחב של 'ראש הכרמל' - וב-1767 הניחו שם את היסוד למנזר הכרמליתים הראשון - אשר הפך מקור משיכה לעולי רגל, לתיירים ולנוסעים אשר מצאו בו בית הארחה נוח ומכניס אורחים.

ניצנים של שינוי[עריכה]

ששים שנותיה הראשונות של 'חיפה החדשה' עברו, אפוא, בצילה של עכו הגדולה, החזקה והחשובה. בירת זו עמדה במפנה המאות ה-18 וה-19 במצור הממושך של נפוליאון (1799), ספגה מהלומות ונזקים, אך שרדה אותם בהצלחה. ברם, מעמדה כעיר מפתח לשלטון בארץ-ישראל, הביא לסידרת מלחמות נוספת, אשר החלה לחרוץ את גורל השינוי במעמדן של עכו וחיפה. ב-1831 הטיל הצבא המצרי בפיקודו של איבראהים פחה מצור על עכו, בדרכו למסע מלחמה מזהיר לתוככי אנטוליה. בזמן המצור, שימשה חיפה הקטנה בסיס אסטרטגי ולוגיסטי לחיל המשלוח המצרי. עד 1840 שרר בארץ שלטון מצרי, אשר הביא לשינויים משמעותיים בחשיפתה של הארץ לעולם המערבי, לסדרי שלטון חדשים, לשיפור מעמדם של מיעוטים דתיים ולפיתוח כלכלי כלשהו. ב-1840, ספגה עכו מהלומה כבדה עת הטילו ציי בריטניה ואוסטריה מצור נוסף עליה, הרעישו אותה והפכו את הקרב על העיר לקרב מפתח בסילוקו של הצבא המצרי מארץ-ישראל. הרס רב נגרם לעיר, ותנועת המסחר בה שבתה. רבים מתושביה העדיפו את חיפה הקטנה יותר, סוחרים רבים הקימו בה את מחסניהם ולשכותיהם, ונציגים קונסולריים זרים העדיפו לעבור אליה מעכו המסוכנת. שגשוגה של חיפה התבטא בתופעת המסחר של דגנים וכותנה ממרחבי הלבנט אשר יוצאו ממעגנה, וסחורות אחרו שהובאו דרכה לארץ. גידול האוכלוסין צופף את השטח הבנוי, ושמה החל ללכת לפניה כעיר בטוחה יותר למגורים ולמסחר. ב-1836 חנכו הכרמליתים את המנזר החדש, שבא על מקומו של זה הראשון אשר נהרס ב-1821 בידי עבדאללה שליט עכו. בחסות השלטון המצרי נבנה עתה מנזר גדול ממדים ודמוי מבצר, ששוכנו בו גם בית מרקחת קטן ובית הארחה נקי ומסודר, וסביבו גנים, נטיעות וטרסות חקלאיות. הכרמליתים הפכו לגורם מרכזי במשיכת תיירות ונוסעים שרבים אף דילגו אל העיירה בדרכם אל ראש הכרמל. הם שלחו ידם לפעילות קהילתית, והקימו בתוככי החומות כנסיה קטנה לעדה הלטינית שגדלה, ובית-ספר לילדיה. השפעתם של הכרמליתים על חיפה היתה רבה לארוך המאה ה-19 כולה. ניצני ההתעוררות הכלכלית של חיפה לא נבלו עם הסתלקות השלטון המצרי ב-1840. הם קיבלו משנה מרץ עם הופעתו של גורם חדש במימי הים-התיכון: ספינות הקיטור הגדולות והמהירות יותר שהחלו לפקוד את ערי החוף של הלבנט ומצרים. ספינות אלה הגדילו את כושר הנשיאה של נוסעים ומטענים, אך דרשו מתקנים ושטחי עגינה שונים מאלו המסורתיים. נמלה הקטן והסתום, עקוב הקרבות של עכו, שוב לא יכול היה להיענות לצרכים אלה. שינו זה הוא 'נקודת המפנה' ההיסטורית החשובה ביותר במאה -19 בתולדות חיפה ועכו גם יחד. בראשית שנות ה-50 קבעו חברות הספנות העיקריות - 'הלויד' האוסטרית ו'מסג'רי מריטים' הצרפתית את מטה הפעולה שלהן בחיפה, שעלתה באחת על מפת הספנות הים-תיכונית. חיפה הפכה ל'שער של הצפון ושל דרום הלבנט' - ועכו החלה מאבדת את חשיבותה, עד שבהדרגה הפכה לעיר נטולת חשיבות כלכלית, ורק עברה המפואר, הותיר בידה את תואר בירת המחוז, שנשאר על כנו עד סוף ימי התורכים. 'מפרץ עכו' הפך בהדרגה ל'מפרץ חיפה' - והעיירה הקטנה הכפילה במהירות את אוכלוסייתה והעצימה את חשיבותה הימית והמסחרית. ראיה לכך היה מספרם הרב של סוכנים קונסולריים זרים שייצגו מעצמות ומדינות כמו רוסיה, צרפת, פרוסיה, ארה"ב, והגדילה לעשות בריטניה הגדולה שב-1853 שיגרה לחיפה כקונסול מקומי את א"ת רוג'רס, דיפלומט של ממש ולא סוחר מקומי. הכרה זו של מעצמה עולמית בחשיבותה הימית והרגיונלית של חיפה, מסמלת את השינויים הכבירים הצפויים לעיר בשנים שלאחר מכן. התחרות בין המעצמות על ההשפעה בארץ-ישראל התמצתה מעתה גם בחיפה, כמו בירושלים, ועל רקע מסחרי-אסטרטגי שהפיק המעגן הימי. כבר ב-1855 הציע רוג'רס לשולחיו כי בריטניה תממן בנייתו של נמל עם שובר גלים ורציפי עגינה בחיפה - הצעה שנדחתה בין השאר גם בשל עיצומה של 'מלחמת קרים (1853-1858). היו אלה לבסוף הרוסים, שבנו מזח לפריקת נוסעים וסחורות באורך של כ-80 מ' אל מול 'הסראיא', והקימו אכסניה גדולה לעולי הרגל הרבים מרוסיה. ב-1869, עם חנוכתה של תעלת סואץ, התגברה תנועת השייט בים התיכון בממדים גדולים, וחיפה מצאה עצמה בפתחה של תקופה חדשה, תקופת שגשוג ופריחה, התפשטות השטח הבנוי וריבוי תושבים מבני דתות ומיעוטים שונים.

שגשוג והתרחבות[עריכה]

עם תום 'מלחמת קרים' ובניית מזח העגינה הרוסי, מלאה כבר 'חיפה החדשה' על גדותיה. אוכלוסיה מגוונת ביותר נמשכה אל העיר והעניקה לה כבר אז גוון קוסמופוליטי, רב-תרבותי ורב-דתי. היא אלה מהגרים מתוככי ארץ-ישראל, מן הגליל, מלבנון, מעבר-הירדן, מעכו ושפרעם, וגם קבוצות ממצרים, צפון אפריקה, יוון ואיטליה, שמצאו בחיפה כר לפעילות כלכלית באווירה של סובלנות וחתירה לשגשוג ולפיתוח, ללא המתח הפוליטי שאפיין את ירושלים או עכו קודם לכן. החומות צרו מלהכיל את צרכי העיר, והן נפרצו בהדרגה לכל עבר. בתים ראשונים הופיעו במדרון הבורג', והרובע הנוצרי - ח'ארת אל-כנאיס ['רובע הכנסיות'] התפשט מעבר לחומות לארוך הדרך למנזר הכרמליתים [רחוב אלנבי בימינו] ולסביבתו. הכנסיות העתיקות שופצו והורחבו, ונוספו חדשות. עדות נוספות מצאו מקומן בחיפה - כמו המארוניטים שהקימו לימים כנסיה משלהם (1891), והכרמליתים העמידו ב-1864 כנסיה גדולה ולידה מוסד חינוכי גדול ב'שער יפו' המערבי. היהודים, שקהילה קבועה שלהם התכנסה בעיר בראשית ימיו של השלטון המצרי, גיבשו רובע קטן משלהם - 'ח'ארת אל יהוד' - ובו בתי כנסת של ארבע עדות, בית מרחץ ובית ספר. מספר תושבי העיר ב-1870 הוערך ב-4,000 נפשות, פי ארבעה מאשר בתחילת המאה ה-19, עדיין ברוב מוסלמי, אך במגוון עשיר של עדות ותרבויות. לא ייפלא על כן, שבשעה שתהו הטמפלרים הגרמנים על יצירת 'תחנת קליטה' ל"עם האל" אותו קיוו לכנס בארץ-ישראל ולהכשירה לבואו המיוחל של המשיח, בחרו הם בעיירת חוף עולה זו. בחיפה מצאו הם עיירה סובלנית יחסית, פתוחה למגוון תרבותי ודתי, בעלת קשר קבוע לאירופה באמצעות קווי-אניות סבירים וקו טלגרף (1865) לביירות ולאירופה. האקלים הנוח, ואפשרויות הפיתוח הכלכלי, הכריעו את הכף לטובת חיפה, בה הקימו הם את המושבה הגרמנית-הטמפלרית שהייתה לימים לגדולה ולפותחת ביותר מכל מושבותיהם בארץ. הקמת המושבה מ-1868 ואילך אינה מהווה נקודת מפנה היסטורית בדרכה של חיפה שהסתמנה כבר קודם לכן, אך לא קשה יהיה להגזים גם בתוספת הגדולה שהעניקו הטמפלרים להתפתחות כלכלית זו. הופעתו של הגורם האירופי הקבוע הזה בקרב תושבי העיר הביאה עימה חידושים רבים. שוב לא היה זה קונסול-דיפלומט או סוחר בין-לאומי המייצג אינטרס צר, כי אם עדה המבקשת להשתרש בעיר וליצור בה כר פעולה לימים ארוכים. עצם הופעתה של המושבה בנוף העירוני הייתה חידוש מרתק. אל מול גבב הבתים והסמטאות שאפיינו את העיר 'שבין החומות', קם לו פרבר עירוני-חקלאי מודרני, מתוכנן, מרווח ובעל מבני מגורים מרשימים בגודלם ובעיצובם החיצוני. 'המושבה הגרמנית' הפכה למקור חיקוי לתושבי העיר באשר לאורח חיים מודרני ומחדש, ולתכנון עירוני אחר. החידושים שהביאו עמם הטמפלרים השפיעו על כלל תושבי העיר והארץ. הופעתה מחדש של העגלה, למשל, חייבה הרחבת רחובות ויצירת דרכים טובות יותר לעכו ולנצרת. ההצלחה בגידולים החקלאיים שימשה מופת לכפריי הארץ. הטמפלרים ניצלו יתרון יחסי זה, והיו הראשונים בתחומי המלונאות החדשה, התחבורה, החקלאות, הרפואה, התכנון והבניה, ושלחו במהרה ידם למסחר הבין-לאומי ולנציגויות של יצרנים אירופאים מרכזיים. שאיפתם אל הר הכרמל, שהתממשה בתום סכסוך מר עם הכרמליתים שראו בעין כלה את התגברות ההשפעה הגרמנית בעיר, הביאה לראשונה להקמת רובע מגורים ובית-מרגוע בכרמל הגבוה (רחוב קלר בימינו). דרך שנייה נסללה לאזור זה, וחיברה בין העיר לבין ההר, בנוסף לזו של הכרמליתים אל המנזר.

פריחה ומעמד בין-לאומי[עריכה]

לקראת מפנה המאות ה-19 וה-20, היתה חיפה לעיירת חוף ולמעגן אניות בין-לאומי מוכרים ומבוססים. השפעתה חרגה כבר מעבר לגבולותיה אל המרחב הצפוני של ארץ-ישראל כולה, ותנועות המסחר שלה חבקו את דרום הלבנט ועבר-הירדן. בשנות ה-80 למאה ה-19 כבר העלו את שאלת מיקומה של בירת המחוז, ונדרשה העברת מושב המושל מעכו לחיפה. מהנדס מחוז עכו, הטמפלר גוטליב שומאכר, ערך סידרת תכניות לפיתוחה של העיר: בית מושל חדש ומרווח על מקומה של 'הסראיא' הקטנה, גשר על נחל הקישון, נמל עמוק בים(!) וחזית עיר חדשה בין החומות שכבר נעלמו ובין הנמל החדש. מזח האבן הרוסי הוארך באמצעות כלונסאות ברזל תקועות במים, שמנעו השקעת חול והמשך פעילות מסחרית ענפה. תכניות אלה לא מומשו, אך לקראת סיום שלטונם הממושך בארץ ובעיר, הביאו התורכים גם הם תרומה כבירה להתפתחותה של חיפה ולהפיכתה לעיר בעלת מעמד בין-לאומי ואסטרטגי חשוב. הם בחרו בחיפה כתחנה הים-תיכונית של מפעל היוקרה האימפריאלי הגדול - "הרכבת החג'אזית". מסילה זו נועדה להוליך מאמינים ועולי רגל מתורכיה דרך סוריה ועד למכה ומדינה שבחג'אז - והתחייב חיבור שלה לים התיכון - הן כנקודת מעבר לעולי רגל והן לצרכים לוגיסטיים של בניה ותפעול. בחירתה של חיפה הייתה מעין הכרה פורמאלית ומעשית בחשיבותה האסטרטגית כמעגן הטוב ביותר במזרח הים-התיכון. מחיפה נמתח קו חיבור דרך העמקים לעמק הירדן, ובמעלה נהר ירמוך עד לנקודת המפגש עם המסילה מדמשק. בעיר נקבע מושב ההנהלה הראשית של מפעל ענק זה, ורבים מתורכיה הועסקו בבניית המסילה והתחנות. חנוכת תחנה באוקטובר 1905, במקום הידוע כיום כ'תחנת חיפה מזרח' - הינה מאורע היסטורי רב חשיבות בקנה-מידה אזורי ומקומי כאחד. עצם הידיעה שחיפה תשמש 'טרמינל' ים-תיכוני למפעל זה, הקפיצה את כוח המשיכה שלה למשקיעים ולמהגרים. שפע העבודה שסיפק המפעל הזה העניק לחיפה את הכינוי - 'אם-אל-עמל' - "אם העבודה". העיר משכה אליה פועלים, סוחרים, בעלי מלאכה, נותני שירותים, ספקים וקבלנים. מחירי הקרקעות עלו באופן מואץ, והתפתח ביקוש רב לבתי מגורים - ומכאן גם לעסקי בניה ושירותים ציבוריים ופרטיים. ב-1907 נחנך גם 'מזח המסילה', ועליו פסי רכבת ומנופים להרמת משאות. תהליך זה האיץ באחת את התפתחותה של חיפה, והפך אותה בפרק זמן קצר לחשובה שבין עיירות החוף בארץ. מספר תושביה גדל פי ארבעה ויותר בתוך עשר שנים(!), ובהם אירופאים, נוצרים ויהודים. רבים מבני 'העלייה השנייה' קבעו את מושבם בחיה, בה מצאו הכנסה קבועה. הקהילה היהודית גדלה באופן משמעותי, ותרמה גם היא לשגשוגה של העיר: יישוב סניף בנק אפ"ק; הקמת בית החרושת 'עתיד'; יסוד לשכונה חדשה ומודרנית במעלה הכרמל - 'הרצליה' וההחלטה על הקמת 'הטכניקום' (הטכניון) כמו גם בנייתו בפועל מ-1911 והפעלת 'בית-הספר הריאלי העברי' לידו - כל אלה הושפעו מההכרה בעתידה של חיפה כמוקד תעבורה, תעשיה ומודרניזציה בארץ כולה. העיר כולה גדלה והתרחבה בשנים שעד מלחמת העולם הראשונה באופן ניכר. תושביה הנוצרים פנו לכיוון מערב ושכונותיהם השתרעו לאורך דרך יפו ודרך המנזר, עד סמוך למושבה הגרמנית. חלק ממנה כבר החל 'בטיפוס' לכיוון ההר, באזור רחב עבאס ובואדי ניסנאס. האוכלוסייה המוסלמית פנתה מזרחה, לאורך הדרך לנצרת, ובתיה השתרעו לכיוון תחנת הרכבת החדשה ובמעלה ואדי צאליב. מוסדות דת וחינוך רבים ניבנו במרחב העירוני, ונוספו בה כנסיות, מנזרים ומסגד מרכזי (אל-ג'רינה).

ערב מלחמת העולם הראשונה מנתה חיפה כ-24,600 תושבים, ולפי הערכות שונות הורכבה היא מ-40%, 40% נוצרים בני כמה עדות ראשיות, 15% יהודים ועוד מגוון עדות ודתות אירופאיות וים-תיכוניות שהשלימו את מנין האוכלוסין. אופיה הרב-תרבותי של העיר התבטא במרכזיותה לדתות המסורתיות ולדת חדשה – הבהאים, שקבעו בה את משכנם בראשית המאה ה-20. בעיר נמנו תושבים גרמנים, רוסים, צרפתים, יוונים, איטלקים, אנגלים, ספרדים ואחרים - וכל אלה העניקו לה גוון בין-לאומי וים-תיכוני מודגש. מעמדה הבין-לאומי הודגש על-ידי הסחר הימי והמסילה החג'אזית, ולא בכדי נחשבה היא 'עיר מפתח' מבחינה אסטרטגית למי שרוצה לשלוט במרחב הצפוני של ארץ-ישראל. השפעתה של העיר וכוח משיכתה הגיעו זה מכבר לתוככי סוריה ולבנון, ולא בכדי ראו בה הבריטים יעד אסטרטגי מרכזי לשאיפותיהם בלבנט. מעמדה כעיר כראשית במרחב הובטח - ועתידה נראה מזהיר.

עם פרוץ המלחמה, נבלמו כל התהליכים האלה - והעיר נסוגה מבחינה כלכלית ובודדה מתחום השפעתה. ברם, במהלך המלחמה לא נגרם בה חורבן של ממש, לעיתים אף הפכה עיר מקלט למגורשי תל-אביב/יפו - ועם תום המלחמה, בספטמבר 1918, התאוששה באופן מיידי ומואץ. על יסודות אלה של עיר נמל חשובה, צומת רכבות מרכזי, תעשיה בראשיתה, אוכלוסיה רבת-תרבויות ובני דתות שונות שיצרו בה מצב של קיום משותף ואינטרסים משותפים, זינקה חיפה עוד יותר מהר אל עבר פריחה ושגשוג חסרי תקדים שפקדו אותה בתקופת המנדט הבריטי.

ראו גם[עריכה]


מאמר זה מתפרסם ברשות המחבר, יוסי בן ארצי

הגירסה המלאה של המאמר באתר מוזיאון העיר חיפה