ההקדמה לתרגום רקנדורף

הקדמת רקנדורף לתרגומו.
ראו גם בויקיפדיה: תרגום הקוראן לעברית; הרמן רקנדורף.

הקדמה

אין אמונה בכל האמונות הנודעות אשר בפתע פתאום שטפה על כל אפיקיה והפכה פני תבל כדת מחמד. דת היהודים שמה לה למטרה את ארץ כנען, את נחלת אבותיהם, ולא היה בלבם לכבוש ארץ אחרת זולתה; דת הנוצרים לא הוסדה, לפי מחשבות לב יוסדה, למשול בארצות כי אם לכבוש לבות בני האדם; אמנם דת מחמד בהווסדה היתה כנחל שוטף העולה על כל גדותיו, משבר הרים ומפוצץ סלעים ומכסה את פני האדמה בחרבות וציים ומעי מפלה.

ואם תשאל, איך נהיתה זאת, כי יושבי מדבר, אשר לא למדו מנעוריהם כי אם לשוט בארצם הנה והנה עם עדרי צאניהם, היו למושלי תבל וחרשו בחרבותם את תלמי אמונתם החדשה על פני רוב האדמה הידועה בעת ההיא; וכל זאת בקרב מספר מעט ימים? הקנאת דתם עשתה זאת או יקר ערך אמונתם? – אשיב: אולי שניהם! – אמונה מעוררת את מאמיניה להלחם לה ומבטיחה אותם את מחמדי התבל ואת תענוגי העולם הבא בהלחמם את מלחמתה ומדברת על לבם בקול גדול לאמר: על חרבכם תחיו!; התתמה בכִתַּת הרועה את אתו לחרב ואת מזמרתו לחנית למען צאת בצבא בעד דתו הקודחת בקרבו כשלהבת יה? – את אשר לא תשיג לשון המפתה בקרב מספר שנים, תפעל החרב השלופה במו רגע; ואיה איפא האיש אשר לא יבטא בשפתים יסודי דת האיש החזק ממנו, למען הציל את נפשו ואת הונו? הלא נמצאו אנשים ממירים את דתם בעד ענינים גרועים מהצלת הנפש וההון? –

ועתה דע, הקורא הנעים, כי איננו דבר נקל לכתוב הקדמה הגונה ומשגת את מטרתה על הספר הזה; כבר יגעו בעניין חכמי הנוצרים: Maracci, Padua 1688; Sale, London 1734; Wahl, Halle 1828; Weil, Bielefeld 1844 u.a.m. אמנם להריק את כל הענין עד תומו, הזמן יכלה והמחבר לא יכלה; לכן שמתי מגמתי לקצר את מצע המלאכה הזאת ולהציע פה כפי אשר יאותו לי שני אויבי כל מחברי ספרים, והם: המקום והזמן והנני מחלק את ענין ההקדמה הזאת לשמונה ראשים והם: (א) ארץ ערב ויושביה לפני בוא מחמד. (ב) חיי מחמד. (ג) הקוראן. (ד) מה לקט מחמד מאמונת ומספרי היהודים, (ה) מה מאמונת הנוצרים (ו) מה מעובדי האלילים. (ז) הסונ"ה או התורה שבעל פה אשר לישמעאלים. (ח) הכיתות היותר חשובות על דת מחמד.

(א) ארץ ערב ויושביה לפני בוא מחמד^[1].

לארץ ערב אשר יושביה יכנוה גם כן בשם ג'זר"ה אלערב (Peninsula Arabica), נקרא שמה על מושבה המערבי לנגד כל ארצות אזיא; ולדעת קצת יקרא לה השם הזה מירב אבן קחטאן (אולי יובב בן יקטן; עיין בראשית י', כ"ט) אבי כל בני ארץ ערב. חכמי הנוצרים קראו את יושבי הארץ הזאת בשם: שרקין (Saraceni), והמילה הזאת מורה בלשון ערבית: אנשי קדם, על מושבה המזרחי לנגד ארצות איירופא ואפריקא. והנה, באשר תוך הארץ הזאת נודע אך מעט מזער לחכמי איירופא, באשר היא לרוב הארץ מדבר וציה, לא תשיג ידיעת חכמי הארצות האחרות להציב את גבולותיה על נכון; לכן נודיעם בדרך כללי: מול צפון לנגד ארם נהרים, מול מזרח לים הפרסיים (Sinus Persicus) וים הודו (Oceanus Indicus), מול דרום לים כוש (Mare Aethiopicum) ומול מערב לים סוף (Mare Rubrum) וקצת הים הים האמצעי (Mare Mediterraneum). ועתה, על אודות חלוקת הארץ הזאת אגיד לך, הקורא הנעים, כי גם דעות חכמי יושביה נחלקו עליה; קצתם מחלקים אותה לשתים, קצתם לשלוש, קצתם לחמש, ומהם גם לשש מדינות; ואני הנני נוטה אחר חלוקת החמש המורגלת מכל שאר החלוקות לכל חכמי בני קדם ואגזר את הארץ הזאת למדינות: ימן, הג'ז, תהאמ"ה, נג'ד, וימאמ"ה (Jemen, Hidjas, Tehâmah, Nedjd & Jamâmah) מדינת ימן היא המבורכה מכל שאר המדינות. היא המצמיחה מקרבה את הקאפפיה (Café), את הקאמפיר (Campharum), את הצרי (Balsamum), את הלוט (Lotos), ואת המאננ"ה (Manna). הערים הנכבדות אשר בה, הן: מוקק"ה (Mokkah), עיר מולדת את הקאפפיה היותר נחשב, למינהו, ועדן (Aden), בימינו עיר מרכולת ליושבי אינגלאנד. הערים הנכבדות במדינת חג'ז הן: מיכ"ה (Mekkah), מדינ"ה (Medinah); הראשונה על היותה עיר הולדת מחמד והשניה על היותה מקום קבורתו. והנה חכמי איירופא מחלקים את ארץ ערב לשלוש, והן: המאושרה, השוממה והמסולעה (Arabia Felix, Deserta et Petraea); אמנם יושבי ערב אינם מכירים את החלוקה הזאת.

לדעת חכמי בני קדם הערביים נחלקים לקדמונים ואחרונים. ממספר הקדמונים היו העמים העצומים עאד, ת'מוד, תבע, תסם, ג'רהם, מדין, עמלק (‎'Ad, Thamud, Tobba, Tassm, Djorham, Madain & 'Amalek); ועתה נזכיר פה קצת קורותיהם. – רעת אנשי עאד, ת'מוד, תבע ומדין ואחריתם הנוראה נזכרות הרבה פעמים בספר הקוראן; עיין שם חזון ז', ע"א–ע"ח, ס"א, ס"ד–ע"ב, כ"ב, מ"ג; כ"ה, מ'; כ"ו, קמ"א–ק"ס; כ"ז, מ"ו–נ"ה; כ"ט, ל"ז; ל"ח, י"ב; נ"ד, כ"ג–ל"ו; ס"ט, ד'–ו'; פ"ה, י"ח; פ"ט, ח'; צ"א, י"א–ט"ז. אנשי עאד ניקבו בשם אביהם עאד, אשר לדעת הישמעאלים היה בן עוץ בן ארם (עיין בראשית י', כ"ג), ויתקע את אהלו אחרי בלול ד' את שפת כל הארץ, בעמק אחקאף (Achkaf), בגליל חצ'ר מות (Hadramauth) אשר במדינת ימן, ויפרץ שם מאד מאד, ויהיו לו צאצאים רבים ועצומים, אשר בנו להם טירות וערים לרוב. ויהי בעזבם את ד' וישתחוו למעשי ידיהם, וישלח להם ד' נביא את הוד (זה עבר בן שלח בן ארפכשד בן שם; עיין בראשית י', כ"ה) למען הורותם את הדרך אשר ילכו בה; ויהי בהקשותם את ערפם ובהמרותם את פי הנביא וישלח עליהם ד' רוח זלעפות אשר נשבה שבעת ימים ושבעת לילות רצופים, והמית את כלם מלבד היראים את פי ד' והשומעים לקול הוד אשר העתיקו אחרי כן את אהליהם אל מקום אחר. – אנשי ת'מוד נקראו בשם ת'מוד בן גתר בן ארם (עיין שם כ"ג), אשר נטה את אהלו במדינת חג'ר בארץ ערב. ויהי בסור האנשים האלה מאחרי ד' ויעבדו אלהי נכר, וישלח להם ד' את צאלח (זה שלח, ולדעת קצת זה פלג, עיין שם י', כ"ה; י"א, ט"ו) למען השיבם אל הדרך הטובה; וישאלו ממנו לאות על אמיתת נבואתו, כי יוציא להם גמלה מנקיק הסלע; וגם אחרי עשותו זאת לא האמינו בו ויעקרו את הגמלה וימיתוה. ויפקדם ד' ברעש שלושת ימים ושלושת לילות אשר הפך את אהלי החוטאים האלה וגם אותם המית. אלה דברי הקוראן במקומות הנ"ל. גם על אנשי תבע ומדין יצאו פגעים דומים לאלה על האטימם את אזניהם לקול מזהיריהם. –אנשי תסם, צאצאי לוד בן שם, ואנשי ג'רהם צאצאי גתר בן ארם, גרו יחד במדינה אחת מעט ימים ואין מכלים איש את אחיו; אמנם בגבור יד אנשי תסם, וישימו את אנשי ג'רהם להם למס ויעבידום בפרך ויהי היום ויתנשא איש אחד גבור חיל מקרב אנשי תסם למלך על עמו וישם חק לאנשי ג'רהם, כי לא יקח איש מהם בתולה אשר לא ידעה המלך מקדם. וישבעו אנשי ג'רהם להנקם מאויביהם ומלוחציהם ויעשו ככה: יום אחד קראו אותם לבוא אל קהלם למען הועץ אתם על דבר מה; ויבואו אנשי תסם אליהם בטח ואין חרב ביד איש מהם, ואנשי ג'רהם התקבצו אל הקהל וכלי מלחמתם היו חגורים תחת מעיליהם, ויקומו על עושקיהם ויכו בהם הרג רב; רק מעט אשר מלטו את נפשם וינוסו אל דו תבשאן אבן אקראן מלך ימן ויתחננו אליו למען ינקום את נקמתם; ויעתר להם ויצא בצבא אל אנשי ג'רהם ויכחידם, לא השאיר בהם עד אחד; ופליטי אנשי תסם התערבו בעם המלך ההוא. – קורות עם עמלק נזכרות בספר שמות י"ז, ח'–ט"ז.

הערביים אשר היו בימי מחמד נפרדו לתולדותם לשני ראשים: בני קחטאן (יקטן), ובני אסמעיל (ישמעאל). הראשונים היו מצאצאי יקטן בן עבר ויקראו את עצמם בשם: ערב אלעריבא (ערבי הערביים, כלומר ערבים קדמונים), והאחרונים נקראו בשם ערב אלמסתעריבא (ערבים אשר עשו את עצמם ערביים, כלומר ערביים חדשים). כפי עסקיהם נחלקו לשני סוגים: בדווין (נוסעים ממקום למקום, כלומר רועי צאן), ופלאח (עובדי אדמה, יושבי ערים, אנשי מסחר וכו'). על קורותיהם הקדמוניות לא נזכיר פה כי אם מבול גדול אשר שטף על כל גדותיו במדינת ימן מעט ימים אחרי מות אליקסאנדרוס מוקדן, וישימה לשממה; זולתי זאת לא היה כל חדש בארץ ערב לפני בוא מחמד כי אם מלחמות והריגות בין שבט לשבט ולרוב על סיבות פחותות וגרועות; כמו כן ד"מ דרך משל מעט שנים לפני בוא מחמד כל ארץ ערב היתה נבוכה במלחמה ארבעים שנים רצופות על סוס אחד, אשר בן שבט אחד גזל לבן שבט אחר. – לענין ממשלת הארץ הזאת אגיד, כי לא היה מעולם מלך על כל ארץ ערב; לכל ראש בית אב היתה הממשלה בחיי וברכוש אנשי ביתו, וכל המשפחות אשר גרו יחד במקום אחד בחרו מקרבן איש נבון וגבור חיל אשר שפטן ויצא לפניהן בצבא ותקראנה אותו בשם: שייח (זקן). עוד כל ימי הארץ לא שמעו הערביים קול נוגש מארץ אחרת ולא דרכו בקרב ארצם פעמי רגלי לוכדי ארצות; אליקסאנדרוס מוקדן שם מגמתו ללכוד את הארץ הזאת אחרי כבשו את ארץ הודו, אמנם המות חתפהו בחצי ימיו וימנעהו מהשיג את חפצו; פומפיוס, שר צבא הרומיים, לא נצח כי אם את יושבי גבול ארץ ערב, אשר שריהם הוליך לפני מרכבתו אסורים בזיקים בשובו אל ארץ מולדתו, אמנם אל קרב הארץ לא בא; איליוס גאללוס, שר צבא יוליוס קיסר, אפס קצה הארץ ראה וכולה לא ראה, כי בבואו אל קרבה ותהפך רוח סערה במדבר ותוליך את האבק הדק אל פני אנשי המלחמה ויקבר את רובם בחול, עד כי כמעט שר הצבא ומתי מספר נמלטו עמו. טראיאנוס, קיסר רומי, שם גם כן מגמתו ללכוד את הארץ הזאת אך לא השלים את חפצו.

ועל אודות אמונת הערביים תדע זאת: בני קחטאן שמרו את אמונתם הקדמונית באל האחד, אשר היתה נחלתם מאביהם קחטאן; אולם בני אסמעיל ערכו לאלהים העליון, אשר קראו בשם: אללה תעאלי אלהים אחרים אשר קראו בשם אללהית כמו הכוכבים, המלאכים, הג'ין (genii) וכו', ויאמרו כי האללהית הן בנות אללה תעאלי; ועל זאת מוכיחם מחמד הרבה פעמים בקוראן, עיין שם חזון ט"ז, נ"ח ובהרבה מקומות. הערביים עבדו את אלהיהם בהיכלים, אשר הנכבד מכלם היה היכל הקאאבה ^[2] אשר במיכה. לפי דמיונם (עיין קוראן חזון ב', ק"י"ט) ההיכל הזה נבנה מאברהם ומישמעאל בנו; בקרבו צפונים האבן, אשר אדם הראשון לקח אתו לזכרון מגן העדן, והבאר אשר הראה המלאך את הגר (עיין שם קי"ז ופירושי). בראשונה לא נעבד בהיכל הזה כי אם האל העליון, אמנם אחרי כן, בתעות הערביים אחרי אלהים אחרים, מלאו אותו פסילים משפתו ועד שפתו (עיין שם ה', קי"א; ע"א, כ"ב–כ"ג). מלבד עובדי האלילים גם יהודים, נוצרים ושבא (עובדי האש) נמצאו שם לרוב בימי מחמד. היהודים בקשו מנוח בארץ הזאת, אשר מימי קדם היתה מקלט לכל הלחוצים ולכל העשוקים, אחרי חורבן הבית השני ולעת השמד בימי הדריאנוס, ויהיו שם לגוי גדול עצום ורב; גם רבים מעובדי האלילים התיהדו ויחסו בצל כנפי השכינה. ד'ו נוואס (Dhu Nowas) ראש שבט המיאר (Himjâr) במדינת ימן, חבק את דת היהודים וילכד את כל מדינת ימן ויכריע את כל יושביה תחת דתו. – דת הנוצרים כבר שלחה שם את יונקותיה במאה הראשונה ללידתה{{הערה|[[האיגרת אל הגלטים פרק א#17|Epistola ad Galatas 1, 17.}} ולעת רדיפת מיני הנוצרים בימי הקיסרים קונסטאנטינוס, טהיודוזיאוס^[3] והיראקליאוס, ארץ ערב היתה מנוס לכל כיתות הנוצרים אשר גורשו מארצות אחרות; אמנם רוב הנוצרים אשר היו שם לעת מחמד היו מכת הניסטוריאנר; ועל קרבות ארץ פרס לארץ ערב גם דת שבא נטתה שם את פאראתיה; אמנם מחבקיה אך מעט מזער היו לנגד שאר בעלי דתות. זה משפט הארץ הזאת לפני בוא מחמד; טרם דברנו על האיש הנפלא הזה, נציע פה מעט על חקי ולשון בני הארץ הזאת.

לערביים כאשר לכל יושבי תבל יש יתרונותיהם וחסרונותיהם. יתרונותיהם המה: נדיבות לב, התרועעות לכל אורח, אהבת המליצה, ידיעת וחקירת לשונם; חסרונותיהם המה: אהבת נקם, אכזריות חמה במלחמה, ואהבת גזל. תאוות נפשותיהם הן: הורות בחצים ומשל משלים; ולמען עורר את רוח מליציהם היה להם חג מדי שנה בשנה בעיר עוקצ' (Okadh), אשר שם קראו מחברי המליצות את שיריהם באזני כל העם, ושירי המשורר אשר נצח את חביריו נכתבו באותיות מוזהבות על גויל משי ויוקעו לפני דלתות היכל הקאאבה אשר במיכ"ה ויקראו בשם: מד'הבאת (מוזהבות). – לשון הערביים היא בלי ספק, מלבד לשוננו הקדושה, הקדמונית לכל לשונות הארץ וגם העשירה מכולן; היא קרובה מאד ללשוננו הקדושה אמנם עוד יותר קרובה ללשון ארמית. אכן לא שוה דיבורה בכל ארצות ערב, כי אם נחלקה לכמה שפות: שפת הקוריישים, משפחת מחמד, היתה הנקייה מכולן, ובה נכתב הקוראן.

(ב) חיי מחמד^[4].

מחמד (Mohammed), גם כן נקרא בשם אחמד (Âchmed), (שתי המלות האלה ענינם בלשון ערבית: המפואר) אבן עבד אללה נולד בעיר מיכ"ה במדינת הג'ז בחודש אפריל לשנת 571 אחרי לידת ישו. משפחתו, אנשי קורייש, היתה הנכבדת מכל משפחות עיר מולדתו. מעט ימים אחרי לידתו אביו מת במלחמה ולא הנחילו כי אם חמשה גמלים ושפחה כושית; אחרי מלאת לו שש שנים ויחתף לו המות גם את אמו אמינ"ה (Aminah), ויאספהו אבי אביו ושמו עבד אל מטלב (‎'Abdul Motallib) הביתה, ובמות גם זה לקחו אחי אמו ושמו אבו טלב (Abu Taleb) לו לבן. באשר האיש הזה איש מסחר היה, לקח את בנו האמון אתו בעברו אל ארצות ארם ונגב הערב, ושם אסף מחמד מלא חפניו מידיעות וחקי ואמונות יושבי הארצות האלה, וירוה את נפשו השוקקה להוסיף דעת ולקח. גם בהיותו נער לא השתעשע עם נערים אחרים אשר כגילו כי אם פנה אל הגיוני לבו. בשנת עשרים וחמש לימי חייו אלמנה אחת ושמה חדיג'"ה (Chadidjah) הפקידתו על מרכלתה, ובאשר איש נאמן וחרוץ היה, לקחתו לה לאיש. ולה דוד אחד ושמו ואראקא אבן נופייל (Waraka ibn Nofail) אשר עזב את עבודת האלילים וחבק את דת היהודים וגם אל זאת פנה ערפו ויתנצר; והאיש הזה ידע היטיב את ספרי אמונת היהודים והנוצרים וספרי התלמוד והאגדה. מחמד, בהכירו את האיש הזה, לא שקט ולא נח מדלות פנינים מים ידיעותיו הגדול ורחב ידים ולא יכול לתת מרגוע לנפשו משמוע את דבריו; ומהעת הזאת והלאה שם את מגמתו ליסד אמונה חדשה. אמונת היהודים בעתתו על רוב חקיה ומשמרותיה, ואמונת הנוצרים היתה מכוערה עד מאוד בהבלי הכיתות; ובאשר שמע כי אברהם אבינו ע"ה האמין בד' ויעבדהו בלב תמים בלי חקים ומשמרות הרבה, שם מזימתו לחדש את אמונת אברהם ולנשא אותה בארץ מולדתו. למען הקל מהיהודים ומהנוצרים לחבק את דתו החדשה ולהנעימה בעיניהם חשב לאסף בה קצת מחקי היהודים וקצת מאמונת הנוצרים; ולמען הגות בהשלמת חפצו בלי הפוגות ישב בדד במערה אצל מיכ"ה שש שנים רצופות. ויהי בהתבוננו תמיד רעיוניו בעתוהו ותבוך רוחו ויתנבא וישתגע וידמה בנפשו, כי המלאך גבריאל ממתיק סוד אתו ומגלה לו חזיונותיו; לכן יש להאמין, כי לא בזדון גלה את שיחותיו עם גבריאל ואת מסעו השמימה (עיין קוראן חזון י"ז, א'; ע"ב, א'–ט"ו;) כי אם במבוכת רוחו. ויהי אחרי דמותו בנפשו, כי כבר השלים את בנין דתו ויעזב את המערה וישב אל ביתו ויגלה אל אשתו חדיג'ה, אל דודו עלי (Ali'), ואל חותנו אבו בכר (Abu Bekr) כי אלהים שמהו לנביא לאנשי ארץ מולדתו ביד המלאך גבריאל. שלושת האלה היו מאמיניו הראשונים, ובתוך זמן ארבע שנים העביר ארבעים איש מיושבי מיכ"ה אל דתו החדשה. אחר כלות הימים האלה עשה משתה ויקרא אליו את כל נכבדי עירו; ויהי בטוב לבבם ביין ויקם מחמד מעל כסאו ויאמר אל הקרואים: לא ידעתי איש בכל ארץ ערב, אשר יוכל לכבד את אוהביו בתשורה טובה מתשורתי אשר אני עושה לכם היום; הנני מבטיח אתכם את כל טוב העולם הזה ואת חיי העולם הבא! האל העליון שמני לנביא למען קרוא אתכם אל עבודתו; מי מכם יתמוך את ידי ויהיה לי לאח ולעזר? – ויקם עלי מעל כסאו ויאמר: אני הראשון מהמאמינים בך! – אמנם כל שאר הקרואים נתנו את קולם בצחוק גדול וילעגו לו, ודודו המצא (Hamza) קללהו קללה נמרצת ויחשבהו למשתגע, ואיש אחד ושמו אבו להב (Abu Laheb, עיין חזון קי"א) השליך אבן אחריו. אמנם עוד לא כלה המשתה ויאחז השבץ את המצא ויפול ארצה. ויהי אחרי קומו ויאמר מחמד עליו: אלהים יסרך על קללך אותי והחיה אותך למען תאמין בי ותהיה לי לעזר להרים את קרן אמונתי! – ויאמין המצא בו מהיום ההוא והלאה ויהי לו לעבד נאמן (עיין שם ו', קי"ט). אכן בכל זאת רוב אנשי מיכ"ה נהפכו לו לאויבים וירדפוהו ויקללוהו תמיד. ויהי בשמוע מחמד כי אויביו חורשים עליו רעה וזוממים לקחת את נפשו ויקם בלילה הוא וחמיו אבו בכר ויברחו אל מדינ"ה אשר שם כבר רב היה מספר המחבקים את דתו. הלילה ההוא (‎26. September 622 A. Ch.‎)‏ נקרא לישמעאלים ליל אלהג'ר"ה (Leil al Hedjirah) כלומר: ליל המנוסה, וממנו מונים את מספר שנותיהם עד היום הזה (עיין שם ט', מ'). ויהי בהגיעו אל מקום מפלטו ויגילו אנשי העיר לקראתו, כי איבה היתה מקדם בין יושבי מיכ"ה ליושבי מדינ"ה, וישישו אלה למצא תואנה להלחם באויביהם ולהיות להם איש אשר יצא לפניהם בצבא. שם בנה מחמד את המסג'ד (Mesdjed, בית תפלה) הראשון ויכהן בו, ושם גלה את רוב חזיונותיו. ויהי בראותו כי גברה ידו וכי רבים העבדים המתפרצים אליו ותחשק נפשו להשיב נקם לצריו. ויהי היום וישמע כי אורחת אנשי מיכ"ה שבה מארץ הנגב אל מקומם, ויקם ויארב להם אצל מקום בדר (Bedr) אשר לדרום מדינ"ה, ושלוש מאות וארבעה עשר איש אתו, ומספר אויביו היה כשש מאות; ותגבר יד אנשיו ויניסו את אנשי מיכ"ה ויכו מהם שבעים איש ושבעים השבו, ולמלקוח אין מספר (עיין שם ג', י"א; ח', י"ז). ויהי אחרי התשועה הזאת וינהרו אליו אנשים לרוב מכל קצוי ארץ ערב למען צאת אתו בצבא ולחלק שלל אתו, עד כי מעט ימים אחרי כן יכול לערוך מלחמה את בני קיינוקע (Kainokὁa), שבט יהודי היושב אצל מדינ"ה, להרוס את טירותם ולשימם לו למס. אמנם אנשי מיכ"ה לא יגעו מהתנקם בו ויצאו בחיל כבד מול מדינ"ה למען אסוף את חרפתם על מקום בדר. ותפגענה שתי המערכות אצל ההר אהוד (Ohud; (עיין שם ג', קנ"ט), ותעז יד מחמד בראשונה ויניס את אויביו; אמנם בנפול אנשיו כזאיבי ערב על השלל ויקומו האויבים מהמארב ויכו שבעים איש מאנשי מחמד וגם את המצא דודו; גם מחמד החלה במלחמה עד כי חשבוהו למת. ויוציאו דבה בכל הארץ כי מחמד מת, למען השיב את מאמיניו מאחריו; אמנם הוא, למען העיד על כחשם, ערך מלחמה את בני נצ'יר (Nadhir), שבט יהודי, ויכבוש את ארצם. ויהי בשנה החמישית למנוסתו (‎627 A. Ch.‎) ויקומו אנשי מיכ"ה בחיל כבד כעשרת אלפים איש ויצורו על מדינ"ה עשרים יום; אמנם בהפוך עליהם רוח זלעפות, אשר הדפה את החול הדק אל פניהם, סרו מאחרי העיר (עיין שם ל"ג, ט'). ויהי אחרי כן ויצא לצבא על עיר מולדתו ויבוא עליה למצור וישפך עליה סוללה עד כי פתחה לו, ויכחשו לו אויביו ויאמינו בנביאותו. ומהיום ההוא והלאה משלה ידו בכל ארץ ערב, אשר יושביה שלחו לו מנחות יקרות ויתנוהו לנביא עליהם. אחרי שוב מחמד אל עיר מולדתו ויטהר את היכל הקאאבה מהגילולים אשר בו ויתוץ את כל הפסילים אשר בארצו ויעש את ההיכל ההוא לבית תפלה לאל עליון כאשר היה מימי קדם ויעביר חק בכל ארצו, כי לא יקרב איש, אשר לא מדת מחמד הוא, אל העיר מיכ"ה בתוך מהלך יום אחד (עיין שם ט', ג', כ"ח). ויהי בשנה ההיא וישלח מלאכים אל היראקליאוס קיסר יוון, אל קוסרויס מלך פרס ואל מלך חבש (Habesch, Abyssinia) למען יחבקו את דתו. הראשון לא השיב אותו דבר, השני קרע את האגרת ויחרף את השלוחים, והשלישי שלח לו מנחה יקרה אך לא חבק את דתו. הנוצרים אשר בארץ ערב, בראותם כי יד מחמד הולכה הלוך וחזק, ויצר להם על דתם ויתחננו אל היראקליאוס למען יבוא להם לעזר ויכניע את מחמד. ויעתר להם הקיסר ויבוא בחיל כבד אל ארץ ערב ותפגשנה המערכות בעמק חוניין (Honain) ותגבר באחרונה יד מחמד (עיין שם ט', כ"ה–כ"ו). ויהי אחרי התשועה הזאת וישם מחמד מגמתו לרדוף אחרי היראקליאוס ולכבוש את ארצו; אמנם אנשיו מאנו לצאת מפני השרב הגדול אשר היה בימים ההם. אחרי כן יצא בצבא על היהודים אשר במדינת חייבר (Chaibar) על הכעיסם אותו במאנם להאמין בנביאותו, וילכד את ארצם. ויען כי היהודים הבישוהו בויכוחיהם ובגידופיהם יותר מהנוצרים, לכן גדלה שנאתו אותם משנאתו את הנוצרים כאשר תראה בקוראן חזון ה', פ"ה. יהודית אחת ושמה זיינאב (Zainab), אשר נשבתה במלחמה וכל בית אביה מתו במערכה, נתנה סם המוות אל מאכלו, אשר ממנו לא מת כרגע כי אם מהיום ההוא והלאה חלה את חליו למות. ויהי בראותו כי קרבו ימיו למות ויקרא אליו את אנשי עירו וישנה להם את תוכן דתו ויעירם להחזיק בה כל ימי חייהם, אז יצליחו בכל דרכיהם (עיין שם ה', ה'); וישא כל העם את קולו בבכי. וימת בעיר מולדתו מיכ"ה בשנת שלושה וששים לימי חייו ושלושה ועשרים לנביאותו (‎10. Junius 632 A. Ch.‎) בלי צוות מי משרי צבאו ימלוך אחריו, ולא השאיר אחריו כי אם בת אחת ושמה פאטמה (Fatimah) אשת דודו עלי; ואנשי מדינ"ה בקשו כי גוייתו תנוח בקרב עירם, באשר הם היו עוזריו הראשונים.

מהמעט אשר הגדנו פה על חיי מחמד נוכל להבין את טבעו המוסרי. כל יתרונות אנשי ארצו וכל חסרונותיהם דבקו בו, ועל אודות נביאותו נוכל לומר, כי אי אפשר לחקור אם חזיונותיו עלו מזדון לבו או אם היו ילדי סרעפיו הנבוכים. מופתים לא עשה ולא יכול עשות; הוא בעצמו מודה בכמה מקומות בספר הקוראן כי אין לאל ידו לעשות מופתים (עיין שם ו', מ"ט וכו'), אמנם שם את התרוממות ספרו למופת נבואתו (עיין שם ב', כ"ב). אם באמת לא ידע קרוא וכתוב, כאשר מגיד על עצמו (עיין שם ז', ק"ס"ד; כ"ט, מ"ז), או אם בזדון אמר זאת למען השיב מעליו את עלילת אויביו אשר אמרו כי הוא מחבר את ספרו ולא גבריאל גלהו לו, – הוא דבר אשר לא יחקר לעולם. מהרבה מקומות בספרו נראה היטיב, כי לא קרא מעולם את ספרי ת"נ"ך ואך למשמע אוזן ידע את ענינם; כמו כן ד"מ שם את יעקב אבינו לבן אברהם, את המן ליועץ פרעה, את מרים הנביאה ואת מרים אם ישו לנפש אחת; אמנם כל זאת איננו ראיה כי לא ידע מחמד קרוא או כתוב כי אם למבוכת שכלו ומדעיו.

מלבד אהבתו העצומה אל הנשים וקנאת דתו אשר אכלתהו, טבעו המוסרי טוב מאד היה; כמה פעמים כל ימי חייו הראה את נדיבות לבו לנגד אויביו אשר חרפוהו וגרשוהו ויבקשו המיתו. מלבד מבוכת ידיעותיו שכלו גדול מאד היה; הוא ידע היטיב למשוך אחריו את בני האדם בעבותות האהבה או בחבלי היראה, ברַכּוּת או בפרך כפי המקרה אשר קרהו וכפי צרכי המקום והזמן; ומזה נוכל לבאר את מצוותיו הסותרות כמה פעמים זו את זו; ד"מ במקום אחד אמר כי היין והשחוק תועלת הם לבני האדם (עיין שם ב', ר"י"ד) ובמקום אחר אומר כי תועבת ד' ומעשה שטן המה (עיין שם ה', צ"א); במקום אחד אמר כי לכל מכבדי ד' יש שכר לפעלתם (עיין שם ב', נ"ח) ובמקום אחר אומר כי אך למאמיניו יש חלק לעולם הבא (עיין שם ג', כ"ח). והרבה כדומיהם.

(ג) הקוראן^[5].

אלקראן (המקרא) הוא הספר אשר לדעת הישמעאלים נגלה מהמלאך גבריאל אל מחמד חזון אחר חזון, וגם לכל מאמר ומאמר מהספר הלז יקרא השם הזה. גם מכנים אותו בשמות אחרים כמו: אלפרקאן (Alfurkân, הפורקן) אלמשאף (Almuschaf, החיבור), אלד'כר (Aldsikr, הזכרון), אלהודי (Alhudâ, קו הישר) וכו'. לדעת הישמעאלים הספר הזה הוא קדמון לבריאת העולם וחקוק על לוח שם ברקיע העליון; הוא עצת ה' הנצחית אשר אין לה חילוף ולא תמורה. הוא נחלק למאה וארבעה עשר חזיונות הנקראים בלשון ערבית: סור"ה (Surah, חזון). יש ממנו שבע נוסחות נפרדות לעניין שמות החזיונות וחלוקת פסוקיהן; שתים מהן יש במדינ"ה, אחת במיכ"ה, אחת בקופ"ה (Kufa), אחת בבצרה (Bossrah), אחת בדמשק ואחת המצויה בידנו והמורגלת לרוב הישמעאלים. כל חזון וחזון נחלק לפסוקים הנקראים בלשון ערבית: אית (Ajât) אותות. כפי הנוסחא אשר בידנו יש בכל ספר הקוראן ששת אלפים מאתים ותשעה וחמישים פסוקים, שבע רבבות שבעת אלפים שש מאות ותשעה ושלושים מלות, ושתים ושלושים רבבות שלושת אלפים וחמשה עשר אותיות. גם לא יגעו הישמעאלים ממנות כמה פעמים ימצא בכל הספר כל אות ואות מאלפא ביתא, כל ג'זם (Djesm, שוא) וג'זם, כל תשדיד (Teschdid, דגש) ותשדיד. האחרונים גם כן חלקו את הספר לשלושים אג'זת (Idjsât, פרקים) וכל אג'ז"ה לשני אחזב (Achdsab, חצי פרק).

אמנם כל החלוקות האלה לא נעשו על פי מחמד, באשר הוא לא כתב את ספרו כי אם גלה את כל החזיונות כפי המקרה אשר קרהו; אמנם תלמידיו ושרי צבאו כתבו את אשר שמעו מפיו, כפי זכרונם וכאשר מצאו ידיהם, על גויל, עלי תמרים, עצמות ואבנים וכו'. אחרי מות מחמד, אבו בכר, חותנו ומשנהו הראשון, קבץ את כל הזכרונות האלה וכתבם בספר אחד בלי ענין או המשך או סדר זמן היגלותם, רק לפי גדלותם וקטנותם; את החזיונות הגדולים שם בראש הספר ואת הקטנות בסופו, כאשר יראה הקורא; שמות החזיונות, שמות מקום היגלותם וחלוקותיהם לפסוקים גם כן על פיו נעשו. בכ"ט חזיונות נמצאו על ראשם ראשי תיבות, אשר עליהם מודים מפרשי הישמעאלים כי אלהים לבדו יודע את ענינם; ואני בפירושי הלכתי באשורי חכמי הנוצרים Maracci, Sale וכו' האומרים כי אלה דברי הסופר, כמו ד"מ אותיות: א'ל'מ בראש החזון השני וכו' עיין שם. והנה כבר יגעו רבים ממפרשי הקוראן לערוך את חזיונותיו כפי סדר זמן היגלותם וכלם לשוא עמלו, ולמה זה אני הבל איגע? – יספיק לקורא אם אערך לפניו את אשר לקטתי מדבריהם.

לעניין מקום היגלותם יחלקו חזיונות הקוראן לשבעה ושמונים הנגלים במיכ"ה, תשעה עשר אשר במדינ"ה, ושמונה תולים על בירור מקומם. לעניין הזמן נחלקים לראשונים הנגלים במיכ"ה טרם נוס מחמד משם, לאשר גלה במדינ"ה בעת מקלטו שם, ולאחרונים הנגלים במיכ"ה אחרי שובו שמה בעז וחיל. גם לא יאמין הקורא הנעים, כי כל הפסוקים הנכללים בחזון אחד ביום אחד נגלו, כי אם כאשר כבר אמרנו: אבו בכר לקט בחפזון את כל אשר מצאה ידו וקבץ כעמיר גורנה תבן ובר, חקים ותוכחות וויכוחים, ויעשם גדיש אחד כאוות נפשו. כמו כן ד"מ כל המפרשים מסכימים כי חמשת הפסוקים הראשונים בחזון צ"ו הם החזון הראשון אשר נגלה למחמד, באשר גבריאל שם בהם את מחמד לנביא, עיין שם; והפסוקים האחרים של החזון ההוא נגלו בזמן מאוחר מאד. כמו כן לדברי הכל חמשת הפסוקים הראשונים של החזון החמישי הם החזון האחרון אשר בו מחמד מזהיר את מאמיניו לאמר: היום הזה השלמתי לכם את האיסלאם וכו' עיין שם; והפסוקים האחרים קודמים מאד בזמן; ועוד הרבה כדומיהם.

לפי ענין דבריו יחלק הקוראן לשני חלקים: אימאם (Imâm) וזה: תורת האמונה, דיוו (Diw) וזה: תורת החקים. תוכן אמונת הישמעאלים הוא המאמר: לא אללה אלא אללה, מחמד רסול אללה (אין אל מבלעדי אל, מחמד שליח אל). תורת האמונה נחלקת לששה עיקרים והם: האמין באלהים, במלאכים, ובכתבי הקודש, בנביאים, בתחיית המתים וביום הדין, ובעצת אל הקדמונית אשר יעץ על מקרי ועלילות בני האדם והיא לא תופר (Fatalismus & Praedestinatio). תורת החקים נפרדה לארבעה ראשים: צלות (Ssalât), והוא: תפלה ורחיצת הגוף, ציאם (Ssiâm) והוא: צום, זכות (Sakât), והוא: נתינת צדקה, וחג' (Chadj), והוא עליית הרגל למיכ"ה. על ערך המצוות האלה יורנו המשל אשר היה תמיד בפי מחמד: התפלה מעלה את האדם עד חצי דרך השמימה, הצום מנחהו עד שער השמים והצדקה פותחת את השער.

לענין עצמית אלהים הישמעאלים מסכימים עם אמונת היהודים על היותר נכון; הם מערכים לו את האחדות הגדולה מכל האחדיות; אין בו חילוק ופירוד, אין לו גוף, הוא יודע כל, חכם לב, אדיר על כל, טוב לכל, רחום לכל וכו'^[6]. – המלאכים הם רוחות בלי גוף. החשובים מהם הם: ג'בראיל (Djebrajil), הממונה לגלות לנביאים את החזיונות; מיכאיל (Mikaïl), המבצע את אמרות וענשי אל; עזאיל (Asaïl), מלאך המות המוכיח את בני האדם בקבריהם שלושת ימים אחרי מותם על אודות מעלליהם (כמו חיבוט הקבר על ידי המלאך דומה לדעת היהודים), ואסרפיל (Issrafil) הממונה על יום התקומה; הוא יתקע בשופר ביום תחיית המתים ויעורר את ישיני עפר מקבריהם. גם יש לכל אדם שני מלאכים הסובבים אותו בכל דרכיו ומעידים ביום התקומה על מעלליו (עיין קוראן י"ג, י"ב). מלבד המלאכים יש גם רוחות הנקראות בשם ג'ין (genii), והם אמצעים בין המלאכים לבני האדם; יש להם כנפים, טסין מסוף העולם ועד סופו ושומעים מאחורי הפרגוד את אשר עתיד להיות; אוכלים ושותים, פרים ורבים ומתים (עיין חגיגה ט"ז, א'). כפי דברי מחמד גם הרוחות הקשיבו לקולו בקראו להם את הקוראן וחבקו את דתו (עיין חזון ע"ב כולו). – את כתבי הקודש מחלקים הישמעאלים לארבעה ראשים והם: תורית (Taurât) והוא: ספרי ת"נ"ך מלבד ספר תהלים; זבור (Subbur) והוא ספר תהלים; אנג'יל (Indjil) והוא תורת הנוצרים, והקוראן; כל האחרון מאלה הכביד על הקודם לו. – מלבד נביאי היהודים הישמעאלים שמים לנביאים את אדריס (Idris, חנוך), את הוד, את צאלח, את לוט, את שעיב (Schoaib, יתרו) את דולכפל (Dulkefl, עובדיה עבד אחאב), את זכריה (אבי יוחנן המטבל), את יחיי (Jahia, יוחנן המטבל), את איסי בן מרים (Issa Ben Mariam, ישו) ואת מחמד אשר יכנו בשם: חותם הנביאים, כי אחריו לא יקום עוד נביא. ששת הנביאים הגדולים מכלם הם לדעת הישמעאלים: אדם, נח, אברהם, משה, ישו ומחמד, וכל האחרון מאלה חשוב יותר מכל הקודמים לו. – על אודות תחיית המתים מחמד בעצמו אומר כי אלהים לבדו יודע את יום בואה; אמנם שם לה אותות ומופתים אשר יקדמוה, ואלה יחלקו לגדולים וקטנים. האותות הקטנים הקודמים לתחיית המתים ודומים קצת לחבלי משיח אשר ליהודים (עיין סוף משנת סוטה) הם: (א) פריעת מוסר בקרב בני האדם. (ב) התנשאות אנשים רקים ופוחזים אל המדרגות העליונות. (ג) שפחות תהיינה אמות גברותיהן. (ד) מלחמות ושפיכות דם בכל ממלכות הארץ. (ה) מלחמת אדום עם ישמעאל. (ו) רעב וחוסר כל בכל הארץ עד כי כל איש העובר על קבר אוהבו יאמר: מי יתן והייתי במקומו! (ז) מדינות אירק וארם ימאנו לתת מס למלך ישמעאל; והרבה כדומיהם. –

האותות הגדולים הם: (א) השמש יצא במערב. (ב) חיה גדולה ונוראה תצא מן הארץ בהיכל הקאאבא. (ג) מלחמת ישמעאל עם מלכות יון וכבישת העיר קונסטאנטינא על ידי שבעים אלף אנשי מלחמה מצאצאי יצחק. (ד) ביאת המשיח ליהודים, וישו ינצחהו במלחמה ויהרגהו. (ה) ירידת ישו ארצה. (ו) מלחמת גוג ומגוג. (ז) מלחמת ישמעאל עם היהודים. (ח) קיטור עב אשר יכסה את פני כל הארץ. (ט) הירח יחשך. (י) הערביים יהפכו לעובדי אלילים. (יא) שני מטילים גדולים, אחד כסף ואחד זהב ימצאו בנהר פרת. (יב) הכושיים ילכדו את העיר מיכ"ה ויהרסו את הקאאבה, וזאת לא תבנה עוד לעולם. (יג) כל החיות וכל היצורים הבלתי חיים ישיחו. (יד) תבערה גדולה במדינות הג'ז וימן. (טו) רוח זלעפות אשר תמית את כל ישרי לב. – אורך היום הנורא ההוא מגבל במקום אחד בקוראן לאלף שנים (עיין חזון ל"ב, ד'), ובמקום אחר לחמשים אלף שנה (עיין שם ע', ד'). ביום ההוא יתקע שלוש פעמים בשופר; לקול השופר הראשון יקיצו ישיני עפר, לקול השני יובאו בדין לפני אלהים ולקול השלישי הצדיקים יבואו אל גן העדן והרשעים לחרפות ולדראון עולם.

למען עורר את מאמיניו להלחם בעז וחיל את מלחמת האמונה, מחמד אמר להם כי כבר כתוב מימי קדם בספר המקרים באי זה יום ובאי זה שעה כל איש ואיש ימות, ובבוא השעה הזאת לא יאחרה ולא יחישה אפילו רגע אחד; גם אמר כי ה"ק"ב"ה כותב בספר המקרים קודם לידת כל אדם: פלוני לחיי עד ופלוני לבאר שחת; פלוני יהיה צדיק ופלוני רשע וכו'. הוללות וסכלות הדעה הזאת, המונעת מבן האדם את בחירתו וחושבתו כצאן אשר לטבח יובל, ידועות לכל משכיל; לכן לא אאריך בה ואשים למטרתי את הענינים האחרים הראויים יותר לערוך מלין עליהם והם: חקי הישמעאלים.

(א) תפלה ורחיצת הגוף. שתי המצוות האלה לאחת תחשבנה לישמעאלים, כי התפלה מביאה לידי טהרת הנפש והרחיצה לידי טהרת הגוף. לישמעאלים יש חמש תפלות קבע בכל יום: בעלות השחר, בצאת השמש, בצהרים, בבוא השמש ובצאת הכוכבים. מצוותן להיעשות בבית התפלה, ואם אי אפשר, גם כן בכל מקום; ובתפלה שמים הישמעאלים את מגמת פניהם לאל קבל"ה מול מיכ"ה, ולפני התפלה רוחצים את פניהם, את ידיהם ואת רגליהם ונכנסים יחפים אל המסג'ד. את עת התפלה מודיע המואזן (Muezzin, משמיע) בעלותו על המנר"ה (Minarat, מגדל בית התפלה) בקול גדול לאמר: לא אללה אלא אללה, מחמד רסול אללה; אללה אכבר, לא אללה אלא הו (La Allah ila Allah, Mohammed rassul Allah; Allah Akbar, La Allah ila hu; אין אל מבלעדי אל, מחמד שליח אל; אלהים אדיר, אין אל מבלעדו). עיקר תפלת הישמעאלים הוא החזון הראשון אשר בקוראן, והוא הנכבד מכל החזיונות; לכן יקרא בשם אם אלכתב (Um al Kitab, אם הספר). – יש שני מיני רחיצה: ע'סל (Ghossl, טבילת כל הגוף) ווודו (Wodu, רחיצת הפנים, הידים והרגלים). על הראשון מצווים האנשים אחרי תשמיש מטתם, שפיכות זרע וטומאת מת, והנשים בימי נדת דוותן ואחר הלידה. על השני מצווים אחרי הסך את רגליהם ולפני התפלה. ובמדבריות, אשר אין שם מים, יוצאים ידי חובתם בשימם חול דק על פניהם ועל ידיהם ועל רגליהם (עיין קוראן, חזון ד', מ"ד).

(ב) צום. מחמד קרא את הצום: שער האמונה; גם היה משל בפיו: ריח פי המתענה ערב לד' מנופת צופים. חכמי הישמעאלים מחלקים את הצום לגופני, חושי ורוחני. הראשון כולל את ההעצרה ממאכל ומשתה ומתשמיש המטה; השני את המניעה מהריח בבשמים, מעשן ואבק הטאבאק, משמוע קול שיר וכלי זמר; השלישי והוא העיקר, את ההחדלה מהרהורים רעים וכו'. בקוראן מצווה לישמעאלים צום הרמצ'אן; בחודש הזה, אשר בו נגלה הקוראן (עיין שם ב', ק"ע"ז-ק"פ"א), מצוה להתענות כל החודש כולו מעלות השחר עד צאת הכוכבים ולמנוע את עצמו מכל התענוגים הגופנים והחושיים והרוחניים הנזכרים למעלה. אחר כלות החודש הזה יש לישמעאלים חג שלושת ימים הנקרא בעירם (Baïram) אשר בו ששים ושמחים ומטיבים לנפשותיהם בעד התנזרותם בימי הצום. – אחרי מות מחמד גם כן הושם צום שלושת ימים אחרי ראש כל חודש, אמנם הישמעאלים בזמננו אינם מקפידים בו כל כך.

(ג) נתינת צדקה. זאת נחלקת לשתים: זכות (Sakât), ובה יובנו המסים אשר לכל איש לתת אל אוצר המלך, וצדקת (Ssadakât), מתנות לאביונים אשר כל איש נותן כמתנת ידו וכנדבת לבו. לעניין הראשון כל ישמעאלי מוכרח לתת מכל רכושו, מבקרו, מכספו, מפרי אדמתו וממרכלתו וכו' שנים וחצי ממאה מדי שנה בשנה אל גנזי המלך.

(ד) עליית הרגל למכה עם מנהגיה כבר חק היתה לישמעאלים מימי קדם, אמנם מחמד העביר את התועבות אשר נעשו בה; כמו כן ד"מ לפני בוא מחמד הערביים התפשטו ערומים בהקיפם את הקאאב"ה וכו'. – טרם דברנו על חקי החג הזה, נציע פה תבנית קטנה על היכל הקאאבה אשר במיכ"ה. היכל החרם (Charâm) הוא באמצע העיר ונקרא מסג'ד אלחרם, ובאמצעו בנין משלוש דפנות הנקרא קעב"ה או בית אללה, כ"ד אמה על אמה ארכו, כ"ג אמה על אמה רחבו וכ"ז אמה על אמה קומתו. בקרן זויות אצל הפתח נמצאה האבן השחורה ממולאה כסף, והיא האבן אשר לדעת הישמעאלים אלהים נתן לאדם הראשון לזכרון מגן העדן, ואת האבן הזאת שם יעקוב מראשותיו וישכב עליה בנוסו מבאר שבע חרנה. הישמעאלים מכבדים אותה מאד ונושקים אותה מדי עברם עליה. לצפון הקאאב"ה מונחת אבן לבנה המכסה את קברי ישמעאל והגר. למזרחו הוא הבאר זמזם (Zamzam), אשר המלאך הראה את הגר בבקשה מים. אנשי מיכ"ה עושים סחורה גדולה במי הבאר הזה ומשלחים אותה בצלוחיות נחתמות בכל ארצות ישמעאל, באשר לדעת הישמעאלים המים האלה מחזקים את כח הזכרון, מעוררים את רוח המליצה ומרפאים מחליים שונים וכו'. אצל הבאר הזה הוא מקאם אברהים (Makâm Ibrahim, מכון אברהם) והוא האבן אשר עמד עליה אברהם בבנותו את הקאאבה. כל גבול מיכ"ה לקודש יחשב לישמעאלים; בהיקף י' פרסאות מהעיר הוא גדר, אשר בקרבו אסור לעשות מלחמה, להרוג איש, ולצוד ציד; ואיש אשר לא מדת מחמד הוא, בעברו את הגדר ההוא, אחת דתו להמית. כל ישמעאלי השלם בבריאת גופו מצווה לעלות לכל הפחות פעם אחת כל ימי חייו לרגל אל מיכ"ה ולהתפלל שם בהיכל הקאאבה; חדשי השנה המועדים לעליית הרגל הם: שוול, דולקדי ודולחגי (Schewâl, Dulkadi, Dulhadji); בחודש האחרון הזה כל העולים לרגל כבר נקהלים במיכ"ה, יען כי קרבנות הרגל נקרבים בעת ההיא. העולים לרגל מתעטפים בקרבם אל גבול מיכ"ה באדרת צמר לבנה הנקראה: אחרם (Ihram); כל עת עלותם אסור להם לצוד ציד, להלחם באויביהם, לגשת אל אשה, לגלח את שער ראשם ואת צפרניהם, ולדבר דברים בטלים. אחרי כל מאה ומאה צעדים אשר צעדו משתחוים ואומרים: לביית אללה (Labaith Allah, הנני אדוני!), גם זורקים אבנים מתחת רגליהם למען השיב את השטן מרדוף אחריהם (עיין חזון ג', ל"א). בבואם אל מיכ"ה שמים את פעמיהם בלי התמהמה אל היכל החרם אשר בתוכו הקאאבה, ונושקים את האבן השחורה ומקיפים משם את הקאאבה שבע פעמים, ובכל הקפה והקפה נושקים את האבן מדי הגיעם אליה; אז הולכים לבקר את שני ההרים צפה ומרות (Ssafa & Merwat) אשר אצל מיכ"ה ומתפללים שם ומשקיפים בתפלתם פעם לימין ופעם לשמאל, זכר להגר אשר עיניה שוטטו הנה והנה לכל פינה למען מצוא מים לשתות. משם שמים את דרכם על עמק מינ"ה אשר שם המערה אשר נחבא בה מחמד שלושת ימים מפני אויביו בנוסו ממיכ"ה, ועומדים שם שלושת ימים בתפלה. משם הולכים אל ההר ערפת (Arafât) אשר שם הראה המלאך להגר את באר המים, ועולים עליו לאט לאט כאיש עיף ויגע, ויורדים ממנו במרוצה זכר להגר אשר עלתה עליו לאט מעייפות ומצמא וירדה ממנו במרוצה למען השקות את בנה אחרי ראותה את עין המים. בהר הזה מתפללים וקוראים את הקוראן כל הלילה ההוא. אחרי שובם משם אל עמק מינ"ה מקריבים שם את קרבנות הרגל: צאן או בקר או עזים או גמלים, ואוכלים מבשרם כדי שבעה ואת הנותר נותנים לאביונים. אחר הסעודה מגלחים את שער ראשם ואת צפרניהם ומבעירים מדורה גדולה אשר בה ישליכו את השערות ואת הצפרנים. אז שבים אל הקאאבה וחוזרים ונושקים את האבן השחורה ועושים בה תפלה ארוכה, ואז – חסל סדר עליית הרגל כהלכתו. – זולתי ארבע המצוות האלה: תפלה ורחיצת הגוף, צום, נתינת צדקה ועליית הרגל, יש עוד לישמעאלים חק אשר לא הזכירו מחמד בקוראן, והוא: מצות מילה, והיא נפרדת ממילת היהודים כי היא בלי פריעה ומציצה, וזמן עשייתה בשנת שלוש עשרה לחיי הישמעאלים, זכר לישמעאל אשר נמול בשנת שלוש עשרה לימי חייו. ויען כי החק הזה איננו נזכר בקוראן, הנוצרים העוברים אל דת מחמד אינם נזקקים לו. – עוד יש לישמעאלים מצוה אחרת והיא: מלחמת האמונה, אך אינה נוהגת כי אם בהחל אויבי דת מחמד להלחם.

טרם אחדל מדבר על הקוראן, אגיד מעט על האיסורים אשר בו, על מליצותו ועל ערך ענינו.

הקוראן אסר לישמעאלים את היין, את שחוק הקוביא ובכללו כל השחוק המאבד את הממון, את הפסילים, את החלוקה על פי הגורל (עיין שם ה', צ"א), את הריבית (עיין {{קישור רקנדורף|ב|רסח|שם ב', ר"ס"ח-ר"ע), את הנבלה, את דם הנפש (אמנם דם האיברים מותר לישמעאלים, לכן אין להם תורת מליחה), את בשר החזיר, את תקרובת עבודת אלילים, את החנוקה, את השבורה, את הנפולה ואת הנגוחה מקרני בהמה אחרת ואת הטרפה (עיין שם ה', ד'). גם יש להם מצות שחיטה בלי בדיקה, ובשחטם שמים את פניהם לאלקבלה (Alkiblah, דרום) מול מיכ"ה ואומרים לפני השחיטה: בסם אללה אלרחמן אלרחים (Bismillah alrachman alrachim, בשם אלה הרחמן והרחום). ארבעה מיני בהמות מותרים לאכול לישמעאלים: הבקר והצאן והעזים והגמלים (שם ו', ק"מ"ז–ק"מ"ח); מהעופות והדגים ושאר החיות לא נאסר להם מאומה.

דיני העריות חמורים לישמעאלים מליהודים, באשר גם כן אסור להם לקחת את בנות אחיהם ואת בנות אחיותיהם (שם ד', כ"ז); ביאה שלא כדרכה והחזרת הגרושה משנשאת ומת או גרשה בעלה האחרון מותרת (שם ב', ר"כ"א–ר"כ"ח); גם אסור לישמעאלים לקרב אל נשיהם בימי נדת דוותן (שם ר"כ); על הטבילה לא הוזהרו הנשים בפירוש בקוראן, אמנם נוהגות בה.

שפת הקוראן היא הצחה והנכבדת מכל השפות הערביות אשר דובר בהן בימים ההם, כאשר כבר בארנו לעיל, ומלמדת להועיל את כל בעלי לשון ערב ההוגים בה, המליצה אשר בו היא לפעמים נעימה ורוממה^[7], אמנם לרוב פחותה, גרועה, בזויה ומלאה דברי ריק וכזבים החוזרים מאה פעמים ומלאים את אזן השומע, ועליהם הכתוב אומר: ככלב שב אל קיאו, כסיל שונה באולתו. – ומה אומר ומה אדבר על ערך ענינו? הוא נופל כל כך מערך תורתנו הקדושה כיקר נפש מחמד מיקר נפש משה רבינו ע"ה; הבט נא וראה את קורות יוסף הצדיק כאשר הם כתובים בקוראן חזון י"ב, לנגד ספר בראשית ל"ז עד תומו - או את קורות משה בקוראן חזון כ"ח לנגד ספר שמות ב'-י"ב והרבה כדומיהם; אז תדע להבחין בין סגים לכסף ובין שמרים ליין. ואם אגיד לך האמת, הקורא הנעים, לולי היה הקוראן ספר כולל את יסודי דת נפרצת עד מאד, לפי ערך ענינו לא היה כדאי לראותו אף כי לקרא בו.

(ד) מה לקט מחמד מאמונת ומספרי היהודים.

על אודות הענין הזה כבר כתב החכם המפואר גייגר את ספרו הנודע בשערים לתהלה ולתפארת: Was hat Mohammed aus dem Judenthume aufgenommen? Bonn 1833, והנני נוטל רשות ממנו ללקט איזה פרחים מגן חכמתו הגדול ורחב ידים ולשתלם בספרי זה. כאשר כבר אמרנו לעיל, מספר היהודים אשר בארץ ערב גדול ועצום מאד היה, לכן לא בזה מחמד לשיתם לו לאוהבים גם אם שנאם בכל לבו (עיין שם ה', פ"ה). הוא ידע היטיב כי גדולים היו ממנו בחכמה ובמדע, לכן יגע ועמל לדעת מעט מענין ספרי קדשיהם ותלמוד ואגדה, למען יוכל להתווכח עמהם. מצאנו הרבה פעמים בקוראן כי היהודים שטנו את מחמד בשאלות נשגבות ממנו, ולמען הכעיסו בקשו ממנו מופתים באשר ידעו כי אין לאל ידו לעשותם, והוא ענם בקושי תשובות רפות וחלשות הסותרות זו את זו ומורות על שקרותו וסכלותו, ולפעמים הודה על האמת לאמר: אין בידי לעשות מופתים, אינני כי אם מזהיר! – את דברי המדרש והאגדה אשר הביא בקוראן למד למשמע אזן מפי דודו ואראקא, כאשר כבר ביארנו לעיל, וגם מפי עבד אללה אבן סלאם (‎'Abd Allah Ibn Salâm) אחד מחכמי היהודים אשר מאהבת בצע חבק את דתו; ומחמד נטה עליהם קו תהו ואבני בהו ויתארם כמתכונת שכלו הנבוך וכפי המקרה אשר קרהו. – הנני מחלק את אשר לקט מחמד מדת היהודים לשלושה, והם: חקי היהודים, סיפורי התורה, ודברי תלמוד ואגדה ומדרש.^[8] חקי היהודים אשר אסף מחמד אל דתו נראים מאשר פירשנו בפרק הקודם; את סיפורי ספרי ת"נ"ך אשר ניוול וכיער מחמד בכזביו נשמיט פה, באשר ידעתי כי כל המבין לקרא את ספרי בקי היטיב בספרי ת"נ"ך; אם כן לא אציע פה כי אם את דברי התלמוד ואגדה ומדרש הנמצאים בקוראן ואערכם כפי סדר החזיונות:

חזון ב'.

פסוק כ"ח: הוא נטה שמים וימתחם לשבעה שחקים וכו'.

חגיגה י"ב, ב': אמר ר' יהודה שני רקיעין הן שנאמר: הן לד' אלהיך השמים ושמי השמים; ר"ל אמר: שבעה ואלו הן: וילון, רקיע, שחקים, זבול, מעון, מכון, ערבות.

פסוק כ"ט–ל"ד: באמור אדונך אל המלאכים: שום אשום לי משנה בארץ, ענו: התשים לך שם אחד אשר ישחית בארץ וישפוך דם וכו' ויורה את האדם שמות כל הדברים וכו' ויאמר אלהים: אדם! קרא אתה; ויקרא וכו'.

מדרש רבא במדבר י"ט: בשעה שבא הקב"ה לברא את האדם נמלך במלאכי השרת ואמר להם: נעשה אדם בצלמנו וכו' אמרו לפניו: מה אנוש כי תזכרנו? אדם זה מה טיבו? אמר להם: חכמתו מרובה משלכם. הביא לפניהם את הבהמה ואת החיה ואת העוף, אמר להם: זה מה שמו? ולא היו יודעים; כיון שברא אדם העבירם לפניו, אמר לו: זה מה שמו? אמר: זה שור, זה חמור, זה סוס וזה גמל. ואתה מה שמך? אני נאה להקרא אדם שנבראתי מן האדמה. ואני מה שמי? לך נאה להקרא: אדוני, שאתה אדון לכל בריותיך וכו'. –

גם תמצא במסכת סנהדרין נ"ט, ב': אדם הראשון מסב בגן עדן היה, והיו מלאכי השרת צולין לו בשר ומסננין לו יין.

פסוק ל"ה: אבל השטן גרשם והוציאם משם וכו'.

פרקי דרבי אליעזר י"ג: היה סמאל השר הגדול שבשמים לוקח את הכת שלו וירד וראה כל הבריות שברא הקב"ה ולא מצא חכם להרע כנחש עלה ורכב עליו וכל דבריו שדבר לא דבר ולא עשה אלא מדעתו של סמאל.

פסוק נ"א: ותאמרו: משה! לא נשמע בקולך עד כי אם נראה אלהים עין בעין וכו'.

עבודה זרה ג', ב': שני דברים שאלו ישראל מלפני הקב"ה שיראו כבודו וישמעו קולו וכו'.

פסוק נ"ח: בכרתנו לכם ברית ונרם עליכם את ההר וכו'.

שם ב', ב': ויתייצבו בתחתית ההר אמר ר' דימי בר חמא: מלמד שכפה הקב"ה הר כגיגית על ישראל ואמר להם: אם אתם מקבלים את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם.

פסוק ק"כ"ה, ק"כ"ו: – – בקרב ימי יעקב למות ויאמר אל בניו: את מי תעבדו אחרי מותי? ויענו: את אלהיך נעבד ואת אלהי אבותיך וכו'.

בראשית רבא צ"ח: בשעה שהיה יעקב אבינו נפטר מן העולם קרא לשנים עשר בניו ואמר להם: שמעו אל ישראל אביכם! שמא יש בלבבכם מחלוקת על הקב"ה. אמרו לו: שמע ישראל אבינו! כשם שאין בלבך מחלוקת על הקב"ה כך אין בלבנו מחלוקת אלא: ד' אלוהינו ד' אחד! פירש בשפתיו ואמר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד! –

פסוק רכ"ו: האשה הגרושה תאחר להינשא עד טהרתה השלישית.

יבמות מ"א, א': וכן כל שאר הנשים לא יתארסו ולא ינשאו עד שיהו להן שלושה חדשים.

פסוק רל"א: האם תיניק את בנה שתי שנים שלמות.

כתובות ס', א': יונק תינוק והולך עד עשרים וארבעה חודש, מכאן ואילך כיונק שקץ.

פסוק רנ"ד: הלא התבוננת על האיש אשר הריב באברהם על אלהיך הנותן לו המשרה וכו'.

בראשית רבא י"ז^[9]: נסביה ומסריה לנמרוד אמר ליה נסגד לנורא! א"ל אברהם ונסגד למיא דמטפין לנורא א"ל נמרוד נסגד למיא; א"ל נסגד לעננא דטעין מיא; א"ל נסגד לעננא א"ל א"כ נסגד לרוחא דמבדר עננא א"ל נסגד לרוחא א"ל נסגד לבר אנשא דסבל רוחא. אם מלין את משתעי, אני איני משתחוה אלא לאור, הרי אני משליכך לתוכו ויבוא אלוה שאתה משתחוה לו ויצילך הימנו. ירד אברהם לכבשן האש וניצל.

חזון ד'.

פסוק מ"ד: אל תתפללו בשכרותכם וכו' גם אל תתפללו אחרי צאת מכם שכבת זרע וכו'.

עירובין ס"ד, א': שכור אסור להתפלל וכו';

ברכות ל"א, ב': בעל קרי אסור להתפלל וכו'.

חזון ה'.

פסוק ד': ואת החנוקה ואת השבורה ואת הנפולה וכו'.

עיין חולין פרק ג' משנה א'.

פסוק ל"ד: וישלח אלהים עורב אשר גרר את האדמה להורות את קין איך יכסה את נבלת אחיו וכו'.

פרקי דרבי אליעזר כ"ח: היו אדם ועזרו יושבים ובוכים ומתאבלים עליו ולא היו יודעים מה לעשות להבל שלא היו נהוגים בקבורה; בא עורב אחד שמת לו אחד מחביריו לקח אותו וחפר בארץ וטמנה לעיניהם; אמר אדם: כעורב אני עושה; מיד לקח נבלתו של הבל וחפר במרץ וטמנה.

פסוק ל"ה: לכן צוינו את בני ישראל: איש כי יכה נפש אחת וכו' יחשב לו כאלו המית את כל בני האדם, ואיש כי יחיה נפש אחת כאלו החיה את כל בני האדם.

סנהדרין ל"ז, א': מצינו בקין שהרג את אחיו שנאמר: דמי אחיך צועקים, אינו אומר דם אחיך אלא דמי אחיך וכו' ללמדך שכל המאבד נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא וכל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולא מלא.

חזון ו'.

פסוק ע"ב: זכור את אשר אמר אברהם אל אזר אביו: האתה עובד אלהים אחרים וכו'.

בראשית רבה י"ז^[9]: תרח עובד לצלמים היה; חד זמן נפק לאתר הושיב לאברהם מוכר תחתיו; הוי אתי בר אנש, בעי דיזבן והוא אמר ליה: בר כמה שנין את? והוא אמר ליה: בר חמשין או שתין; והוא אמר ליה: וי ליה להאי גברא דהוי בר שתין ובעי למסגד לבר יומי! והיה מתבייש והולך לו. חד זמן אתת חדא אתתא טעינא בידה חדא פינך דסולת, אמרת ליה: הא לך, קרב קדמיהון! קם נסב בקלסא בידיה ותברינין לכלהון פסיליא ויהב בקלסא בידא דרבא דהוה ביניהון; כיון דאתא אבוהי אמר ליה: מאן עביד להון כדין? אמר ליה: מה נכפר מנך? אתת חדא אתתא טעינא לה חדא פינך דסולת ואמרת לי: הא לך קרב קדמיהון! קרבית לקדמיהון. הוה דין אמר: אנא איכול קדמי, ודין אמר: אנא איכול קדמי! קם הדין רבא דהוה ביניהון, נסב בקלסא ותברינון! – אמר ליה: מה אתה מפלה בי; וידעין אינון? אמר ליה: ולא ישמעו אזניך מה שפיך אומר וכו'.

חזון ז'.

פסוק מ"ג: מסך ביניהם (בין הצדיקים ובין הרשעים לעתיד לבוא), ועל המחיצה אנשים אשר יכירום בסימניהם.

קוהלת רבא, ז', י"ד: "כמה ריוח ביניהם (בין גן עדן לגיהנום)? ר' יוחנן אמר: כותל; ר' אחא אמר טפח; ורבנן אמרי: שתיהן שוות כדי שיהיו מציצות מזו לזו.

פסוק נ"ו, נ"ז: הן שלחנו את נח אל עמו לאמר: עמי! את ד' לבדו תעבוד וכו' ויאמרו אליו זקני עמו: הן שוגה אתה מאד וכו'.

סנהדרין ק"ח, ב': "דרש רבא מאי דכתיב: לפיד בוז לעשתות שאנן נכון למועדי רגל, מלמד שהיה נח הצדיק מוכיח אותם ואמר להם דברים שהם קשים כלפידים והיו מבזין אותו; אמרו לו: זקן! תיבה זו למה? אמר להם: הקב"א מביא עליכם את המבול וכו'.

פסוק ס"ו: ואל אנשי עאד שלחנו את אחיהם הוד לאמר: עמי! את ד' לבדו תעבד וכו'.

ילקוט בראשית ס"ו^[10]: נביא גדול היה עבר שקרא את שמו פלג ברוח הקודש שנאמר: כי בימיו נפלגה הארץ. –

גם תמצא בבראשית רבה ל"ח: ויהי בנסעם מקדם, הסיעו עצמם מקדמונו של עולם; דור הפלגה אמרו: בואו ונעשה לנו מגדל ונשים עבודה זרה בראשו.

פסוק פ"ג: ואל אנשי מדין שלחנו את אחיהם שעיב (יתרו) לאמור: עמי! עבדו את ד' כי אין לכם אל זולתו וכו'.

שמות רבא א': ולכהן מדין שבע בנות, והלא הקב"ה שונא ע"א ונותן מנוס למשה אצל עכו"ם? אלא אמרו רבותינו: יתרו כומר היה לע"א וראה שאין בה ממש ובסר עליה והרהר לעשות תשובה. עד שלא בא משה, קרא לבני עירו ואמר להם: עד עכשיו הייתי משמש אתכם, מעתה זקן אני; בחרו לכם כומר אחר! והוציא כלי תשמיש ע"ז ונתן להם; הכל עמדו ונידוהו שלא יזדקק לו אדם ולא יעשה לו מלאכה ולא ירעה את צאנו, ובקש מן הרועים לרעות לו את צאנו ולא קבלו. ויבואו הרועים ויגרשום, אפשר הוא כהן מדין והרועים מגרשים בנותיו? אלא ללמדך שנידוהו וגירשו בנותיו.

פסוק ק"י"ח: ויאמר פרעה: התאמינו בו בלתי אם רצוני וכו'.

שמות רבא ה': "אמר להם פרעה: מתחילה שקר אתם אומרים, כי אני אדון העולם ואני בראתי את עצמי ואת נילוס שנאמר: לי יאורי ואני עשיתיני.

פסוק ק"מ"ז: ונגד רצון משה עשה עמו עגל שורק מנזמיהם וכו'.

פרקי דרבי אליעזר מ"ה: ויצא העגל הזה גועה, וראו אותו ישראל; רבי יהודה אומר: סמאל נכנס לתוכו והיה גועה להתעות את ישראל.

פסוק ק"נ"ד: ויאמר אהרון: בן אמי! העם הזה גבר עלי; עוד מעט והרגוני.

סנהדרין ה', א'^[11]: אהרון ראה חור שזבוח לפניו; אמר: אי לא שמענא להון, השתא עבדי לי כדעבדי בחור.

פסוק ק"ע"א: שאל נא אותם על העיר הקרובה אל הים אשר חטאה ביום השבת בהיראות אליהם הדגים ביום שבתם, אך ביום אשר חללו את השבת לא נראו הדגים.

קידושין ע"ב, א': בירתא דסטיא (שם עיר) איכא בבבל; היום סרו מאחרי המקום דאקפי פירא בכוורי (הציף הביבר דגים הרבה) בשבתא ואזיל וצדי בהו בשבתא ושמתיהו ר' אחי ברבי יאשיה ואישתמוד.

חזון ט'.

פסוק ל': היהודים אומרים: עזרא בן אלהים הוא.

לא מצאתי על העלילה הזאת סמך אחר בספרי חכמינו כי אם במסכת סנהדרין כ"א, ב': ראוי היה עזרא שתנתן תורה על ידו לישראל אלמלא לא קדמו משה.

חזון י'.

פסוק כ"ט: ביום הדין נקבץ את כלם ונאמר אל עובדי האלילים: לכו אל מקומכם אתם ואליליכם! –

סוכה כ"ט, א': אין לך כל אומה ואומה שלוקה שאין אלהיה לוקין עמה שנאמר: ובכל אלהי מצרים מעשה שפטים.

פסוק פ"ח: ולא האמין במשה כי אם שבטו בתוך עמו וכו'.

שמות רבה ה': שבטו של לוי פנוי היה מעבודת פרך.

פסוק צ': אמנם היום נצילך למען תהיה לאות לדור נולד.

פרקי דרבי אליעזר מ"ג: תדע לך כח התשובה מפרעה מלך מצרים שמרד בצור עליון הרבה מאוד שנאמר: מי ד' אשר אשמע בקולו; ובאותו לשון שחטא, בו בלשון עשה תשובה שנאמר: מי כמוכה באלים ד', והצילו הקב"ה מבין המתים. ומניין שלא מת שנאמר: כי עתה שלחתי את ידי ואך אותך, והעמידו הקב"ה מבין המתים לספר כחו וגבורתו; ומניין שהעמידו שנאמר: ואולם בעבור זאת העמדתיך.

חזון י"א.

פסוק ט': ויכן את כסאו על פני המים.

ר'ש'י בראשית א', ב': כסא הכבוד עומד באויר ומרחף על פני המים ברוח פיו של הקב"ה.

פסוק מ"ב: ובבוא דברנו ויחם התנור.

סנהדרין ק"ח, ב': אמר רב חסדא: ברותחין קלקלו בעבירה, וברותחין נידונו.

פסוק ס"ג: מארה באה עליהם בעולם הזה ותרבץ בהם ביום התקומה.

סנהדרין ק"ז, ב': דור הפלגה אין להם חלק לעולם הבא שנאמר: ויפץ ד' אותם משם על פני כל הארץ, וכתיב: ומשם הפיצם; ויפץ ד' אותם בעולם הזה ומשם הפיצם לעולם הבא.

פסוק ע"ג: אך בראותו כי ידיהם לא נגעו במאכל וכו'.

בבא מציעא פ"ו, ב': אמר ר' תנחום בר חנלאי: לעולם אל ישנה אדם מן המנהג, שהרי משה עלה למרום ולא אכל לחם, מלאכי השרת ירדו למטה ואכלו לחם. אכלו סלקא דעתך, אלא אימא נראו כמי שאכלו ושתו.

חזון י"ב.

פסוק כ"ד: ותחשק נפשה בו וגם נפשו חשקה בה, לולי ראה אות מאת אדוניו.

סוטה ל"ו, ב': ויהי כהיום הזה ויבא הביתה לעשות מלאכתו אמר ר' יוחנן מלמד ששניהם לדבר עבירה נתכוונו וכו' באותה שעה באתה דיוקנא של אביו ונראתה לו בחלון, אמר לו: יוסף! עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם רצונך שימחה שמך מביניהם וכו'.

פסוק כ"ו: אם כתנתו קרועה מלפניו, דבריה נכונים והוא דבר כזבים וכו'.

עיין ספר הישר פרשת וישב.

פסוק מ"ב: וינשהו השטן את זכרון אדוניו וישב עוד ימים במשמר.

בראשית רבה י"ט^[12]: ודבר שפתים אך למחסור, על ידי שאמר לשר המשקים: זכרתני והזכרתני, נתוסף לו שתי שנים שנאמר: ויהי מקץ שנתים ימים.

פסוק ס"ז: בני! אל תבואו בשער אחד כי אם בשערים שונים אל העיר.

בראשית רבה צ"א: אמר להם יעקב: אל תכנסו כלכם בפתח אחד.

פסוק ע"א: ויאמרו: הן גנב, גם אחיו גנב.

בראשית רבה צ"ב: אמרו: הא גנבא בר גנבתא; אמו גנבה את תרפי אביה והוא גנב את לב אביו.

פסוק פ"ה: אני יודע מאתו אם אשר אתם אינכם יודעים.

ילקוט בראשית קמ"ג: שאל אפיקורוס אחד לרבנו: אפשר שהמתים חיים? אבותיכם אינם מודים ואתם מודים? מה כתיב ביעקב: וימאן להתנחם; אילו היה יודע שהמתים חיים היה ממאן להתנחם? אמר לו: שוטה! לפי שהיה יודע ברוח הקודש שהוא חי ואין מקבלין תנחומין על החי.

חזון י"ג.

פסוק י"ב: לכל אדם יש מלאכים הולכים לפניו חליפות וצבא; הם שומרים את ארחותיו כדבר אל וכו'.

תענית י"א, א': דבי רבי שילא אמרי: שני מלאכי השרת המלוין לו לאדם הן מעידין עליו שנאמר כי מלאכיו יצוה לך וגו'.

חזון ט"ו.

פסוק י"ז: ונשמרם מכל שטן נסקל.

חגיגה ט"ז, א': ששה דברים נאמרים בשדים, שלושה כמלאכי השרת ושלושה כבני אדם; שלושה במלאכי השרת: יש להם כנפים וטסין מסוף העולם ועד סופו ויודעין מה שעתיד להיות; יודעין סלקא דעתך אלא שומעין מאחורי הפרגוד; שלושה כבני אדם: אוכלים ושותים, פרים ורבים ומתים.

פסוק מ"ד: לגיהנום שבעה שערים וכו'.

עירובין י"ט, א': אמר ר' יהושע בן לוי: ז' שמות יש לגיהנם: שאול ואבדון ובאר שחת ובור שאון וטיט היון וצלמוות וארץ התחתית.

ובספר הזוהר שמות ק"נ איתא: שבעה פתחים אינון לגיהנם.

חזון י"ט.

פסוק נ"ה, נ"ו: הזכיר נא גם את אדריס (חנוך) בספרך, כי צדיק היה, ונרוממהו על במתי על.

עיין ספר הישר בראשית ה'.

חזון כ'.

פסוק מ"א: ונשיבך אל אמך למען תבליג עינה וכו'.

סוטה י"ב, ב': האלך וקראתי לך אשה מינקת מן העבריות, מאי שנא מעבריות? מלמד שהחזירוהו למשה על כל המצריות כלן ולא ינק; אמר (הקב"ה): פה שעתיד לדבר עמי יינק דבר טמא?

פסוק ס': הן נראך קסמים כקסמיך.

ילקוט שמות קפ"ב: אותו פרעה שהיה בימי משה אמגושי גדול היה.

חזון כ"א.

פסוק פ': ונשם את הרוח עבד לשלמה.

תרגום שני על מגלת אסתר א': ליה ישתמעון שדין ופגעין וחיין, ורוחין בישין אתמסרו בידיה.

חזון כ"ז.

פסוק י"ז-מ"ה: עיין תרגום שני שם.

חזון כ"ח.

פסוק ע"ו: קארון (קורח) מעם משה היה וירם לבו על תתנו לו אוצרות לרוב, עד כי המון אנשים גבורי חיל לא יכול שאת את מפתחות בית גנזיו.

ילקוט קוהלת ה', י"ב^[13] ומסכת סנהדרין ק"י, א': עושר שמור לבעליו לרעתו, אמר ר"ל זה עשרו של קורח וכו' ואמר רב לוי: משוי ג' מאות פרדות לבנות היו מפתחות של בית גנזיו של קורח וכולהו אקלידי וכלפי דגילדא. אמר ר' חמא בר חנינא: שלוש מטמוניות הטמין יוסף במצרים; אחת נתגלתה לקורח ואחת נתגלתה לאנטונינוס בן אסוירוס ואחת גנוזה לצדיקים לעתיד לבוא.

חזון כ"ט.

פסוק ז': אך אם יפצרו בך לדמות לי אלהי נכר אשר לא ידעתם, אל תשמע בקולם.

יבמות ו', א': "אמר לו אביו: היטמא או שאמר לו: אל תחזיר יכול ישמע לו, תלמוד לומר: איש אמו ואביו תראו ואת שבתותי תשמרו כלכם חייבים בכבודי.

פסוק ל"ח: גם את קארון ואת פרעה ואת המן הכרתנו.

במדבר רבא י"ד^[14]: קורח היה קתוליקוס לביתו של פרעה.

חזון ל"ג.

פסוק נ"ג: והוא יבוש מהגידו לכם וכו'.

פסחים פ"ו, ב': כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה חוץ מצא.

דרך ארץ פרק ו': הנכנס לבית כל מה שיגזר עליו בעל הבית יעשה.

פסוק ס"ט: אל תהיו כאנשים אשר הכעיסו את משה בדיבותיהם.

סנהדרין ק"י, א': וישמע משה ויפול על פניו, מה שמועה שמע? מלמד שחשדוהו באשת איש וכו' אמר ר' שמואל בר יצחק מלמד שכל אחד ואחד קנא את אשתו ממשה וכו'.

תנחומא במדבר כ': כיוון שירדו משה ואלעזר מן ההר נתקבצו כל הקהל עליהם; אמרו להם: היאך מלאך המוות יכול לפגוע באדם שעמד במלאך המוות ועצרו, דכתיב: ויעמד בין החיים ובין המתים ותעצר המגפה? אם אתם מביאים אותו, מוטב, ואם לאו נסקל אתכם! – באותה שעה עמד משה בתפלה ואמר: רב"ש"ע; הוציאני מן החשד! – מיד פתח הקב"ה את המערה, והראהו להם שנאמר: ויראו כל העדה כי גוע אהרון.

חזון ל"ד.

פסוק י"ג: לא גלה להם איש את מותו כי אם תולעת הארץ אשר אכל את מטהו.

סנהדרין כ', ב': אמר ריש לקיש: בתחלה מלך שלמה על העליונים וכו' ולבסוף מלך על התחתונים וכו' ולבסוף לא מלך אלא על ישראל וכו' ולבסוף לא מלך אלא על ירושלים וכו' ולבסוף לא מלך אלא על מטתו וכו', ולבסוף לא מלך אלא על מקלו שנאמר וזה היה חלקי מכל עמלי. –

גטין ס"ח, ב': וזה היה חלקי מכל עמלי, מאי וזה? רב ושמואל, חד אמר מקלו וחד אמר גונדו (כלומר: לבושו; עיין ר"ש"י שם).

חזון ל"ח.

פסוק ל"ב: ויאמר: הגישו אלי את סוסי.

סנהדרין כ"א, ב': אמר ר' יצחק: מפני מה לא נתגלו טעמי תורה? שהרי שני מקראות נתגלו טעמן ונכשל בהן גדול העולם. כתיב: לא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו, אמר שלמה: אני ארבה ולא אסור וכתיב: ויהי לעת זקנה שלמה נשיו הטו את לבבו; וכתיב: ולא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה, ואמר שלמה: אני ארבה ולא אשיב וכתיב: ותצא מרכבה ממצרים כשש מאות וכו'.

פסוק ל"ג: ונשם על כסאו גוף דומה לו עד כי שב מפשעו.

גיטין ס"ח, ב': אותביה (אשמודאי לשלמה) לחד גפיה ברקיעא ולחד גפיה בארעא פתקיה ארבע מאה פרסי; על ההיא שעתא אמר שלמה: מה יתרון לאדם בכל עמלו וכו' היה מחזר על הפתחים, כל היכא דמטא אמר: אני קוהלת הייתי מלך על ישראל וכו'.

חזון מ'.

פסוק מ': ויאמר איש מאמין מעם פרעה וכו'.

שמות רבא א': אמר אחד מהחרטומים: אלולי יוסף לא היינו חיים.

חזון נ'.

פסוק כ"ט: ביום ההוא נאמר אל הגיהנם: האינך עוד מלא? – יענה: היש לך עוד? –

אותיות דרבי עקיבא ח', א': מניין ששרה של גיהנם אומר בכל יום ויום: תן לי מאכל כדי סיפוק? שנאמר: לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חק וכו'.

פסוק מ': חכה ליום קרוא הקורא ממקום קרוב.

אותיות דרבי עקיבא ט', ב': הר הבית עומד באמצעו על עולם.

חזון נ"ז.

פסוק כ"א: ואת גן העדן אשר רחבו כרוחב השמים והארץ.

תענית י', א': עולם אחד מששים בגן, גן אחד מששים לעדן ועדן אחד מששים לגיהנם; נמצא כל העולם כולו ככיסוי קדרה לגיהנם.

חזון ס"ב.

פסוק ט': בהקראכם להתפלל ביום הקהל וכו'.

פירוש הרא"ב"ע שמות ט"ז, א': בלשון ערבי קראו חמשה ימים על דרך המספר ויום הששי: אלגומע"ה (הקהל) על שם חיבורם, כי הוא להם היום הנכבד בשבוע, ויום השבת קוראים אותו סבת (Ssibt) כי ה"ש"י"ן וה"ס"מ"ך מתחלפים בכתיבתם ואלה מישראל למדו.

אלה הם לפי עניות דעתי כל מאמרי הש"ס ואגדות ומדרשים הנזכרים בספר הקוראן.

(ה) מה לקט מחמד מדת הנוצרים.

על הענין הזה אומר דרך כלל, כי מחמד עשה לספרי אמונת הנוצרים כאשר עשה לספרי ת"נ"ך אשר ערבב ובלבל את סיפוריהם. והנה לדעת רוב מפרשי הנוצרים לקט מחמד את כזביו על עניין ישו מאיוואנגיליאום אפוקריפי הנקרא בשם: Evangelium Barnabae, והוא הוסיף עוד עליהם נופך משלו. כמו כן דרך משל דבר ישו אל בני ישראל: הנה אצור לכם דמות צפור מחומר ואפח בו רוח חיים (חזון ג', מ"ג; ה', ק"ו); או כי תלמידי ישו בקשו ממנו כי יוריד להם שלחן מן השמים (שם ה', קי"ב); והרבה כדומיהם. לעניין עצמית ישו מחמד הסכים לדעת כת המונופיזיטן האומרים כי לישו היה אך טבע אחד והוא אלהי ורק דמות גוף היה לו בשעת היתלותו, וטרם נתלה העלהו אלהים חי השמימה ותשאר אך דמות גופו בארץ (עיין שם ג', מ"ו; ד', ק"מ"ז, ופירושי). את אשר חשב מחמד על ערך ישו נראה מהמאמר הזה (שם ד', ק"ס"א, ק"ס"ב): באמת, המשיח ישו בן מרים שליח ד' היה, דברו ורוחו אשר שם במרים. האמינו בד' ובשלוחו ואל תוציאו את הדבר: שלוש! חדלו לכם מזאת, אז טוב לכם. אין אלהים כי אם אחד; חלילה לו להוליד בן! –האומרים: ישו בן מרים אלהים הוא, בוגדים המה (שם ה', ע"ו). – גם האומרים: אלהים הוא השלישי מהשלושה בוגדים המה וכו'.

(ו) מה מעובדי האלילים.

בימי מחמד היו לערביים חקים ומנהגים רבים מימי קדם, אשר מחמד לא העיז פניו לשלוח יד בהם ולטאטאם במטאטא השמד על יקר ערכם בעיני עמו, לכן אסף אותם אל דתו החדשה כמו דרך משל: עליית הרגל למיכ"ה, הקפת הקאאבה ז' פעמים בעת הרגל, העלייה על הרי ערפת, צפה ומרות, מנהגי הקרבנות וכו'.

(ז) הסונ"ה (Sunnah) או התורה שבעל פה אשר לישמעאלים.

כל הקורא את הקוראן יבין, כי מאמרי הספר הזה הם סתומים ונפלאים עד מאד ובלי פירוש הרי הם כספר חתום; גם ימצא, כי החקים והמשפטים הנמצאים בקוראן לא יספיקו בעד צרכי המקום והזמן. את כל זאת הבינו היטיב חכמי הישמעאלים, לכן יגעו ועמלו לבאר את כל מאמר ומאמר בספר הלז על אפניו ולהזכיר את כל מקרי מחמד אשר עליהם גלה את חזיוניו; גם אמרו כי מחמד נתן חקים ומשפטים לרוב אשר לא נכתבו בספר הקוראן ונעלמו מעיני כותבי הספר; לכן אספו את כל מאמרי מחמד השגורים בפי יודעיו ומכיריו וילקטום בספר הנקרא סונ"ה^[15] (משנה, Tradition); וכל הישמעאלים המכבדים ומוקירים את הספר הזה, באשר גם הוא מוצא פי מחמד ותשלום הקוראן, נקראים בשם אחצב אלסונ"ה (עדת המשנה, Achssab alsunnah, Sunnitae).

(ח) הכתות החשובות על דת מחמד^[16].

לא יפלא בעיני כל מבין אם רבו כמו רבו הכיתות על אמונה מיוסדת בספר חתום אשר כל מאמר ומאמר שלו יוכל להתבאר על כמה פנים. לפני מלאת מאה שנה למיתת מחמד היו יותר ממאה כיתות בדתו, ואחרי הימים ההם נוספו עוד רבות עליהן; ואני לא אזכיר מהן כי אם שש החשובות מכולן: כת הסונ"ה (Sunnitae), כת המוטאציל (Motazelitae), כת הסיפאטי (Ssefatitae), כת החאריג'י (Charedjitae), כת העלי (‎'Alitae) וכת הויחאבי (Wechabitae).

כת הסונ"ה היא העצומה מכולן; היא מוקירה את ערך הסונ"ה באשר היא תשלום הקוראן, ואומרת, כי לאבו בכר חותן מחמד יאתה במשפט המלוכה אחרי חתנו, ומכחשה בבחירת האדם באשר כל מעלליו נכתבים מימי קדם בספר המקרים; גם מאמינים כי הקוראן איננו נברא כי אם הוא נצחי. הכת ההיא נחלקת לארבעה סדקים הנפרדים אך למנהגיהם (כמו ד"מ מנהג היהודים האשכנזים והספרדים) אמנם שוים בעיקרי הדת; והם: חאניפי (Hanefitae), מאליכי (Malekitae), שפעי (Schafeïtae), והנבלי (Hanbalitae). המנהג הראשון נפרץ לרוב בארץ טורקיא וטרטריא, השני בארצות אפריקא, השלישי בארצות ארם וערב והרביעי אך במתי מספר בארץ ערב.

כת המוטאציל אומרת, כי גם אם ידועים לאלהים מימי קדם כל מעללי בני האדם, בכל זאת יש ביד האדם לבחור בטוב ולמאוס ברע; גם אומרים, כי הקוראן איננו נצחי כי אם נברא.

כת הסיפאטי אומרת כי אלהים הוא גופני, אמנם אין אדם בארץ אשר יוכל לערוך ממנו דמות.

כת החאריג'י אומרת כי גם איש אשר איננו ממשפחת קורייש יכול לשבת על כסא מחמד, מה שאין אומרות כן שאר הכיתות.

כת העלי (כת הסונ"ה מכנה אותה בשם: שעית, Schiït כלומר: מורדים) והיא המושלת בארץ פרס, הודו, מונגוליא, יאווא וכו' מכחשה בקדושת הסונ"ה, ולענין זה היא לנגד כת הסונ"ה כמו כת הקראים לנגד כת הרבנים; גם אומרת כי לעלי חתן מחמד יאתה המלוכה אחרי חותנו ואבו בכר היה גזלן ואיש חמס, ונמשכת אחרי חקי הקוראן אות באות.

זה כמעט חמשים שנה קם איש אחד בארץ ערב ושמו עבד אללה, אשר העז פניו לאמור כי מחמד איש חסיד היה אך איננו נביא וכי הקוראן לא נגלה מאלהים כי אם מעשה ידי מחמד הוא; וילך אחריו עם רב ויעש חיל כבד אשר בו לכד את הערים הקדושות מיכ"ה ומדינ"ה וכל מדינות הג'ז ונג'ד; וילך לקראתו מחמד עלי פחת ארץ מצרים בחיל כבד, ותעז ידו ויתפוש את עבד אללה חי, ויאסרהו בזיקים וישלחהו מתנה אל הקיסר סלים (Sselim) אשר בקונסטאנטינ"ה ויומת שם ביסורים קשים (1825). פליטי הכת הזאת הנקראים ויחאבי (Wechabitae) אך מעט מזער הם במדינת ימן.

סוף דבר.

ועתה אשים קנצי למלין ואחלה את פני צורי וקוני למען יסלח לעוני אשר נשאתי עלי בחללי את לשוננו הקדושה בהעתיקי אליה דברי כזבים וריק. הטעמים אשר הסיבוני להעתיק את הקוראן אל הלשון העברית שלושה הם: הא': כי הלשון הזאת נוחה יותר מכל שאר הלשונות להשיב את ענין ותוכן הקוראן מלה במלה באשר אחות היא ללשון הערבית אשר בה נכתב הקוראן. הב': כי הלשון העברית מובנת לכל חכמי בני עמנו. הג' והוא העיקר: כי כל הקורא את חקי תורתנו הקדושה ואת חקי הקוראן, את הסיפורים הנעימים ואת המליצות הנשגבות אשר בספרי ת"נ"ך ומעריך כנגדם את הבלי השוא הנכללים בקוראן, ידע ויבחין בין קודש לחול, בין טהור לטמא ויוקיר בעיניו את ערך אמונתנו הקדושה. כי לא יוכר ערך הטוב והאמת כי אם מתוך ידיעת התפל והשקר. ובזה הֵשַׁבְתִּי את חורפי דבר, אשר בחנפי לעגי מעוג חרקו עלי שנימו על השלימי את העבודה הזאת; ואם אין פעולתי רצויה, תהי נא מחשבתי רצויה. גם אשלם נדרי במו פי ואקריב את תודתי אל החכמים המפוארים, אבני נזר מתנוססות על ראש קהלת יעקב אשר פה ק"ק לייפציג, והם: יעללינעק ופירסט, אשר עוררוני וירהיבו בנפשי עז ויתמכו את ידי בספרים מועילים להשלים את מלאכתי ולתת מהלכים לשמי בין השוקדים על דלתות התורה והמדעים. ישלם ד' את פעלם בהקימם אותי מעפר, ותהי משכורתם שלמה מאת המֵרים מאשפות אביון! –

שלום לך הקורא הנעים, מאת

המחבר.

לייפציג יום א' ר"ח סיון לשנת: אלה דברי ה'ב'ר'י'ת ביני ובינך לפ"ק, אחרי מלאת לי שתים ושלושים שנה וארבעה חדשים לימי חיי.

הערות שוליים

1. Sale's Koran: The Preliminary Discourse Section 1, 1-32. Edition London 1734.
2. בלשון ערבית נכתבה המלה הזאת כזה: קעב"ה (Ka'bah); אמנם למען הקל על הקורא את מבטאה ההגונה, כתבתיה: קאאב"ה. המחבר
3. כוונתו לתיאודיסיוס. ויקיעורך.
4. Sale's Preliminary Discourse 38–56
5. Sale, Prel. Disc. 56-122
6. הישמעאלים מערכים לאלהים צ"ט כינויים, עיין קוראן חזון ז' ק"פ"ז ופירושי
7. כאן נוקט רקנדורף במתכוון בשפה בוטה ובלתי מכובדת כלפי האסלאם והערבים ועל פניו נוכל לחשוב שהוא אמנם מגנה ועושה חטא כלשהו בנפשו, עבור העם שאת תורתו למד. הוא כביכול, משמיץ את הטקסט שאותו הוא עצמו תרגם. אין לדעת מאילו טעמים עושה זאת רעקענדורף, נוכל רק לשער כי יש לכך קשר לטעמים כלשהם של צנזורה או נסיבות חברתיות כלשהן הקשורות לזמן שבו יצא הטקסט לאור. ויקיעורך.
8. טענתו של רקנדורף כי כל הסיפורים והדימויים כולם נלקחו בהכרח ממקורות יהודיים טעונה הוכחה שכן אין המדובר במדע מדויק או בטענה שניתן לוודא. בחלק זה מובאות מסורות עממיות של האסלאם ושל הקוראן, הרווחות, בגרסאות כאלה ואחרות בסיפורי עמים ומיתוסים שונים. כמו כן מציין כאן רקנדורף את היהדות בתור ההשפעה המכרעת על האסלאם; גם אם לא ניתן לבטל את חשיבותה של האינטרקציה בין האסלאם ליהדות בתקופה ההיא, יש לומר כי המחקר המודרני גורס שבין הדתות שהשפיעו על האסלאם מצויות גם הנצרות, הדת הזורואסטרית ובמידה מסוימת גם אחרות. ויקיעורך.
9. לפנינו הוא בבראשית רבה לח יג. ויקיעורך.
10. לפנינו: ס"ב. ויקיעורך
11. לפנינו הוא בדף ז' עמוד א'. ויקיעורך.
12. לפנינו הוא פרשה פ"ט. ויקיעורך.
13. כנראה כוונתו לקהלת רבה ה יב. ויקיעורך.
14. לפנינו הוא פרשה י"ח. ויקיעורך.
15. Sale, 132–147
16. Ibidem 147–151