האמונות והדעות/הקדמה

שיר פתיחה

גשה אלי אחי חכמות וחידות
גשה נא לאכול מִגדֵי תבונות
אשר ארו לך שפתי יהודה
בנו שאול בספר האמונות

הקדמת הרס"ג (תרגום אבן תיבון)

אמר יהודה בן שאול. פתח מחברו ואמר: ברוך יי אלהי ישראל, אשר לו יאות עין האמת הברורה, המאמת למדברים מציאות נפשותם אמת ברורה, ומצאו בה מוחשיהם מציאה ברורה, וידעו בה ידיעותם ידיעת צדק, נסתלקו בה מעליהם השבושים וסרו עמה הספקות, ונצללו להם הראיות, והזדכו להם המופתים. וישתבח על כל ספור נעלה לתהלה.

ואחר מה שפתחנו בו מתהלת אלהינו ושבחו במאמר קצר, אני מקדים לספר הזה אשר כוונתי לחברו, הודעת סבת נפילת הספקות לבני אדם בדרושיהם ואופני הסרתם, עד שתשלם הגעתם אל הדרוש. ושלוט קצתם על קצתם, עד אשר קיימו אותו אמתות כפי מחשבתם וסברתם, ובאלהים אעזר לגלותם מעלי עד אשר ישלם לי מה שאגיע בו אל עבודתו, כאשר שאל אותו חסידו באמרו: "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" (תהלים קיט יח). ורצוני לשום את זה עם דברי הספר כלו, מאמר קרוב ולא רחוק, מהדברים הקלים ולא הקשים, משרשי הראיות והטעם ולא מסעפותם, לבעבור יקרב דרכו ויקל טרחו ויישר למודו, ויגיע בו מבקשו אל הצדק והאמת, כמו שאמר החכם על החכמה כשהיא קרובה: "אז תבין צדק ומשפט ומישרים כל מעגל טוב" (משלי ב ט).

ואודיע תחילה סיבת נפילת הספיקות לבני אדם. ואומר, כי המושכלות, מפני שהיו יסודותם מושמים על המוחשים, והיו הדברים המושגים בחוש נופלים בהם הספקות באחת משני סיבות: וזה, אם מפני קוצר ידיעת הדורש בדרושו, או מפני שהוא מקל על עצמו ומניח העיון וההשתכלות. כאדם שמבקש את ראובן, ונסתפק לו בא' מב' דברים: אם בעבור שאין יודע אותו, ואפשר שיהיה לפניו ולא יכירנו, או שיהיה זולתו ויחשוב שהוא הוא, או מפני שהוא מקל על עצמו ומבקש אותו בקלות ורפיון לב. ובעבור זה לא יתברר לו, גם כן הדברים המושכלים יפול בהם הספק לאחת משתי סיבות האל: אם מפני שמבקש המדע השכלי אינו יודע אופני הראיות, ומשים הראיה לא ראיה, ומשים גם כן מה שאיננה ראיה ראיה. או שהוא יודע דרך העיון, אך הוא מקל על עצמו וממהר לגזור על הידוע קודם השלמת מלאכת העיון בו. וכל שכן אם יתקבצו באדם ב' הדברים יחד, רוצה לומר שלא יהיה בקי במלאכת העיון, ועם זה איננו ממתין עד שישלים מה שהוא נודע ממנה כמשפט, ויהיה רחוק מבקשתו אז בענין יאוש. ואמר החכם בראשונים מן הנזכרים "יודע מבין" (נחמיה י כט), ובאחרונים מהם "לא ידעו ולא יבינו" (תהלים פב ה). וכל שכן אם יצטרף אל שני הדברים האלה דבר שלישי, והוא שיהיה המבקש לא ידע מה יבקש, כי אז יהיה יותר רחוק מן הדבר, עד שיקרה לו האמת, או ימצאהו ולא ירגיש בו. והוא כמי שאינו בקי במלאכת המשקל ולא דמות המאזנים והאבנים, ולא כמה זוזים יש לו אצל המחוייב לו, אפילו היה המחוייב לו פורעו משלם, לא היה מתברר לו שפרעו מה שהיה חייב לו, ואם יקח ממנו פחות ממה שהוא חייב לו, הוא חושב שהונה אותו. וכמו שיהיה זה העניין בשנים, התובע אחד מהם את חברו, כן עניין הדורש לשקול לעצמו ואיננו יודע כלי השקילה ולא הכמות השקולה. ומשלו עוד במי שהוא מקבל ממון לעצמו או לזולתו ברצוי עצמו, והוא אינו בקי במלאכת הרצוי, ויקח פעמים רבות המעות הרעות ויניח הטובות. וכן אם יהיה בקי במלאכה ולא יסתכל בטוב. וכבר דימה הכתוב רצוי דברי הצדק ברצוי הממון, באמרו: "כסף נבחר לשון צדיק לב רשעים כמעט" (משלי י כ). ושם אשר ידיעתם במלאכת הרצוי מעטה או סבלם מעט – רשעים, מפני שהם חומסים האמת, כאשר אמר: "לב רשעים כמעט" (שם). ושם המרצים צדיקים, בעבור סבלם וידיעתם, בהקדמתו "כסף נבחר לשון צדיק". ואין החכמים משובחים והספקות מסתלקות מעליהם, כי אם בסבלם עול ידיעת תכלית חלקי המלאכה אחר ידיעתם אותה, כמו שאמר החכם: "הן הוחלתי לדבריכם אזין עד תבונותיכם עד תחקרון מילין" (איוב לב יא), ואמר הצדיק האחר: "ואל תצל מפי דבר אמת עד מאד" (תהלים קיט מג):

ואשר הביאני אל הדבר הזה, הוא מה שראיתי רבים מבני אדם באמונתם ודעותם, מהם מי שהגיע אל האמת והוא יודע אותה ושמח בה, וכן אמר הנביא: "נמצאו דבריך ואוכלם ויהי דברך לי לששון ולשמחת לבבי" (ירמיהו טו טז). ומהם מי שהגיע אל האמת והוא מסתפק בה ואיננה מתאמתת אצלו ולא מחזיק בה, וכן אמר הכתוב: "אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו" (הושע ח יב). ומהם מי שלא מתאמת אצלו ומחזיק בה, והוא אומר השקר וחושב שהוא אמת, והוא מחזיק בשוא ומניח השוא, ועליו נאמר: "אל יאמן בשו נתעה" (איוב טו לא), כי שוא תהיה תמורתו. ומהם מי שמנהיג את עצמו בדעת מן הדעות זמן, ואחר כך מאסו בעבור דבר שראה בו, והעתיק ממנו אל דעת אחרת זמן, ומאסו בעבור דבר שהיה מגונה בעיניו בו, ואחר כך העתיק ממנו אל דעת אחֵר זמן, ועזבו בעבור עניין שהפסיד אותו בעיניו, וזה בהתהפכות כל ימיו. ומשלו במי שרוצה ללכת אל עיר ולא ידע הדרך אליה, והוא הולך פרסה ואחר כך נבוך בדרך וישוב וילך בדרך אחרת פרסה, ויהיה נבוך בה וישוב, וכן בשלישית וברביעית. וכן אמר הכתוב: "עמל הכסיל תיגענו כי לא ידע ללכת אל עיר" (קהלת י טו).

וכאשר עמדתי על השרשים האלה ורוע סעפותם, כאב לבי על מיני מן המדברים, והתעוררה נפשי לעמנו בני ישראל, ממה שראיתי בזמני מרבים מן המדברים המאמינים, אמונתם בלתי זכה ודעותם אינם ברורים, והרבה מהמכחישים מתגדלים בהפסד ומתפארים על אנשי האמת והם התועים. וראיתי בני אדם כאלו טבעו בימי הספקות, וכבר כסו אותם מימי השבושים, ואין צולל שיעלה אותם ממעמקיהם ולא שוחה שיחזיק בידם וימשם. והיה אצלי ממה שלמדני אלהי מה שאוכל לסמוך אותם בו, וביכלתי ממה שחננני מה שאשימהו להם למסעד. וראיתי כי הועילם בו חובה עלי, והישירם אליו מן הדין עלי, וכמו שאמר הנביא: "יי אלהים נתן לי לשון למודים לדעת לעות את יעף דבר" (ישעיהו נ ד). וגם מה שאני מתודה בקצור חכמתי שאיננה תמימה, ובחסר ידיעתי שאיננה שלימה, ואינני חכם מכל בני דורי, אך כפי יכלתי והשגת שכלי, וכמו שאמר הנביא: "ואנא לא בחכמה דאיתי בי מכל חייא" וגומ' (דניאל ב ל). ועם זה אינני מתיאש שיצליחני אלהי ויצילני ויחנני במה שידע מכוונתי ומצפוני במה שבקשתי לא כפי פעלי ויכלתי, וכמו שאמר חסידו: "ידעתי אלהי כי אתה בוחן לבב ומישרים תרצה" (דברי הימים א כט יז]]).

ואני משביע באלהים בורא הכל, כל חכם לב שיעיין בספר הזה, ויראה בו שום טעות, שיתקנה, או מלה מסופקת – שישיבנה אל הישרה, ואל יעכבהו מזה עניין שאין הספר שלו, או שאני הקדמתיו לגלות מה שלא נזדמן לו. כי לחכמים חמלה על החכמה, והם מוצאים לה חנינה, כחנינת אנשי הקרבה, וכאשר אמר: "אמור לחכמה אחותי את" (משלי ז ד); אף על פי שהכסילים חומלים על סכלותם ואינם מניחים אותה, כמו שאמר: "יחמול עליה ולא יעזבנה" (איוב כ יג).

ואחרי כן אשביע על כל מבקש חכמה שמעיין בו, בשם הבורא יתברך, שיכוין את לבו בעת שיקראהו ויכוין בו כוונתי, ויעזוב התואנה והערבוב, עד שתשלם לו הטובה ותתום לו התועלת באומץ מי שלמדנו מה שמועיל לנו, כאמרו: "אני י"י אלהיך מלמדך להועיל" וגו' (ישעיהו מח יז). וכאשר ינהג החכם והתלמיד בספר המנהג הזה, יוסיף בו המאמין אמונה, ויסתלק הספק מעל המסתפק, וישוב המאמין בקבלה להאמין בעיון ובהבנה, ויעמוד הטוען בשקר, ויתיישר המתעקש המתאנה, וישמחו הצדיקים הישרים, כאמרו: "יראו ישרים וישמחו וכל עולה קפצה פיה מי חכם וישמר אלה ויתבוננו חסדי י"י" (תהלים קז מב). ובזה ייטבו מצפוני בני אדם ותזך תפלתם, כאשר יהיה עמם בלבם גוער בם על התעות ומעיר אותם על הנכונה, וכאשר אמר החסיד: "בלבי צפנתי אמרתך למען לא אחטא לך" (תהלים קיט יא). ותתקיים אמונתם בעסקיהם ותמעט קנאת קצתם בקצתם על ענייני העולם, ויבאו כלם לפני אנשי החכמה ולא יטו אל דבר אחר, ותהיה להם תשועה וטובה ורחמים, כאמרו: "פנו אלי והושעו כל אפסי ארץ כי אני אל ואין עוד" (ישעיהו מה כב). כל זה יהיה עם הסתלקות הספקות והסרת השבושים, ותתפשט הידיעה באלהים ובתורתו כהתפשט המים בחלקי הים, כמו שאמר: "כי תמלא הארץ לדעת את כבוד י"י כמים יכסו על ים" (חבקוק ב יד).

ואולי יאמר אומר: מה עניין החכמה, שהבורא יתברך שם אלה השבושים והספקות בין הברואים? ונקדים הנה התשובה על זה ונאמר: היותם ברואים – הוא עצמו חייב להם הספק והשבוש. והוא, כי כאשר היו צריכים בחלק הבריאה בכל פעל שיפעלוהו אל מדה מהזמן ישלם בה פעלם חלק אחר חלק, והיה המדע אשר הוא אחד מהפעלים צריך בלא ספק אל כמו זה, ותחלת מה שתחלינה ידיעותם להם, תחלינה מדברים מקובצים ומשובשים, ובכח השכל אשר בם אינם מניחים לזקק אותם ולצרפם במדה מהזמן עד סור מעליהם הספיקות, ויזדקק להם הזך בלתי מעורב עם שום ספק, וכאשר יש לכל מלאכה ממלאכתם חלקים, אם הם פוסקים מעשיהם קודם השלמתם לא תתום המלאכה להם, כמו הזריעה והבניין והאריגה ושאר המלאכות, אשר לא ישלמו כי אם בהמתין עושיהם עד אחריתם. כן מלאכת המדע צריכה שתוחל מתחילתה, והולכים עמה פרק אחרי פרק עד אחריתה. ובעניין ההתחלה יהיו הספקות על דרך הדמיון עשרה, ובעניין השני ישובו תשעה, ובעניין השלישי ישובו שמונה; וכן כל אשר יעיין האדם ויסתכל – יחסרו הספקות, עד אשר יזדקק בסוף העניינים האחד ההוא המבוקש וישאר לבדו בלי ספק עמו ולא שבוש בו. וביאור זה כמי שמבקש מופת שיעמוד בו על האמת, ואנחנו יודעים כי המופת דיבור, והדיבור מין מן מיני הקול, והקולות על דרכים רבים. וכאשר יבא המבקש לזקק מבוקשו, וכבר מצא הקולות משובשים מסופקים, והחל בחילוקם, והפריש מהם תחילה קול הקשת הגרמים, כנפול אבן על אבן, וכהבקע קצת הגשמים, וכקול הרעש והרעם והדומה להם, וידע כי אלה המינים לא יועילו לו להביא מופת, ויעלה אל עניין השני – אל קולות החיים בלבד, והוא אשר יקווה למופת להיות בהם. ואחר כן יפריש מהם קולות החיים שאינם מדברים, כצהילה והנהיקה והגעייה והנעירה והדומה להם, מפני שאין בהם שום חכמה, ויעלה בעניין שלישי אל קולות בני אדם בלבד אשר במינם כל מדע, עד שיפריש מהם הקול הטבעי אשר הוא קולנו והדומה לו, בעבור שאין בו תועלת, ויעלה בעניין רביעי אל קול האדם הלימודי, רוצה לומר אשר הוא מכ"ב אותיות, ויפריש ממנו האותיות הנפרדות, מפני שכל אות נפרדת מהם לא יועיל על דבר, כאמרך א' ב' ג' ד' כל אחד לבדו. ויעלה אל העניין החמישי, אל האותיות המורכבות, עד שיהיו שמות כל אחד מהם משתי אותיות או שלשה או יותר. ואחר כן יפריש מהם כל שם נפרד שיאמר לבדו, כאמרך 'שמים' 'כוכב' 'אדם', כי אין בטבע השמות האלה כשהם נפרדים שיורו על יותר מהנקרא בהם. ויעלה בששי אל הדיבור המחובר, כאמרך 'כוכב מזהיר', 'אדם כותב' והדומה לזה, מה שיהיו שתי מלות מחוברות, או מלה ושם, או יותר מזה, כי הוא מקוה שיגיע במחוברים האלה אל מבוקשו. ואחר כך יפריש מאלה השתי מלות המחוברות או יותר, כל חלק שאיננו הגדה. ואחר כך יעלה במעלה השביעית אל ההגדות, כאשר יאמר: 'כבר זרחה השמש' ו'כבר ירד המטר' והדומה לזה. ואחר כן ידע כי ההגדות על שלשה דרכים: ראוי, כאמרך 'האש חמה'. ונמנע, כאמרך 'האש קרה'. ואפשר, כאמרך: 'ראובן באשכנז' או 'בבבל'. ואחר כן ישים שני חלקי הראוי והנמנע לצד, ויעלה בשמינית אל ההגדה האפשריית, ויחקור עליה אם היה כאשר הגיד המגיד עליה אם לא? ואחר כן יעלה בעניין התשיעי אל הבאת הראיה בדבר ההוא, אם הוא מן הראוי, יוציא ממנו מה שמחייבו בקצת הדרך אשר אני עתיד לבארה. אבל הנמנע, ימנע בו כל הדומה בדבר אשר גזר בו. וכאשר יבטלו כלם, ולא נשאר כי אם האחד ההוא אשר עלה בידו בעניין העשירי והזדקק לו והזדכך, יפיל כל השערים הראשונים מלבו אשר היו מספקים מבוקשו ומשבשים אותו קודם העיון בו, והסיר כל אחד ואחד מהם. וכבר התבאר כי המעיין החל בעיון מדברים מעורבים, ולא זז לזקק אותם תשעה מעשרה, ואחר כן שמנה מתשעה, ואחר כן שבעה משמנה, עד שיסתלקו מעליו כל הערבובים, נשאר לו המזוקק הצרוף. ואם הוא פוסק העיון בהגיעו אל העניין הרביעי או החמישי או איזה מעלה שתהיה, כבר סרו מעליו מן הספקות כפי המעלות אשר הניח אחריו, ונשארו עליו מהם כפי אשר הניח מן המעלות לפניו. ואם הוא מחזיק בעניין שהגיע אליו, יקווה לו שישוב עליו וישלימנו, ואם איננו מחזיק, צריך לשוב אל העניין מראשיתו. ובעבור הדבר הזה טעו אנשים רבים ומאסו בחכמה; קצתם, מפני שלא ידעו הדרך אליה, וקצתם ידעו ונכנסו בדרכה, אך לא השלימוה והיו מהאובדים, וכמו שאמר הכתוב: "אדם תועה מדרך השכל בקהל רפאים ינוח" (משלי כא טו).

ואמרו חכמי ישראל במי שלא השלים ענייני החכמה: משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן, רבו המחלוקות (סנהדרין פח ב). ולמדנו מזה, כי התלמידים כשהם משלימים הלמוד, לא תהיה ביניהם מחלוקת ולא ערבוב. על כן אל ישיב הכסיל או הקץ, חטאו על הבורא יתברך הוא הטוב, אלה הספיקות, אך סכלותו וקוצו ועצלתו בהם כאשר ביארנו. כי לא יתכן שיהיה מעשה ממעשיו ברגע אחד בהסתלקות הספיקות, כי אז היה יוצא מחק הברואים והוא נברא. ומי שלא תלה החטא בזה בעצמו, אך התאוה שישימהו הבורא יודע מדע שאין בו ספק, כבר שאל שישימהו אלהיו דומה לו, כי היודע בלא סבה הוא הבורא יתברך, וכאשר אני עתיד לבאר. אבל כל הברואים, לא יתכן שיהיה מדעם בלא סבה, והיא הדרישה והעיון הצריכים למידה מהזמן כאשר ספרנו, והם מתחילת רגעי הזמן ההוא עד אחריתם בספקות כאשר ביארנו. והמשובחים הם הממתינים עד אשר יצרפו הכסף מן הסיג, וכאשר אמר: "הגו סיגים מכסף" (משלי כה ד), וימיצו חלב המלאכה עד אשר יוציאו חמאתה, וכמו שאמר: "כי מיץ חלב יוציא חמאה" וגו' (משלי ל לג), ועד אשר יצמח זרעם ויקצרוהו, כמו שאמר: "זרעו לכם לצדקה קצרו לפי חסד" (הושע י יב), ועד שיתבשל פרי עֵצָם וישוב למזון, וכמו שאמר: "עץ חיים היא למחזיקים בה" (משלי ג יח).

וכיון שהשלמנו מה שרצינו לזכרו מענין השבושים והספקות, אנחנו צריכים לבאר: מה היא האמונה? ונאמר, כי היא עניין עולֶה בלב לכל דבר ידוע בתכונה אשר הוא עליה, וכאשר תצא חמאת העיון, יקבלנה השכל ויקיפנה ויכניסנה בלבבות ותמזג בהם, ויהיה האדם מאמין בעניין אשר הגיע אליו, ויצניעהו לעת אחרת או לעתים, וכמו שאמר: "חכמים יצפנו דעת" (משלי י יד), וכמו שאמר: "קח נא מפיו תורה" (איוב כב כב).

והאמונה על שני דרכים: אמת ושקר. והאמונה האמתית הוא שידע הדבר כאשר הוא, הרב רב והמעט מעט, והלבן לבן והשחור שחור, והנמצא נמצא והנעדר נעדר. והאמונה השקרית היא שידע הדבר בהפך מה הוא, הרב מעט והמעט רב, והלבן שחור והשחור לבן, והנמצא נעדר והנעדר נמצא. והחכם המשובח – מי ששם אמתות הדברים שרש, ומנהיג עליהם דעתו, ועם חכמתו בוטח אל המובטח בו, ונזהר ממה שצריך להזהר ממנו. והכסיל המגונה, מי ששם דעתו לשרש, וחשב כי אמתות הדברים הולכות אחר דעתו, ועם סכלותו בוטח במה שצריך להזהר ממנו, ונזהר מהבטוח בו, וכאשר אמר החכם: "חכם ירא וסר מרע וכסיל מתעבר ובוטח" (משלי יד טז).

ואחבר אל המאמר הזה זכרון אנשים תמהתי עליהם, המה עבדים וחושבים כי אין אדון להם, וסמכו על כל מה שהרחיקו שהוא בטל, וכל מה שיקיימוהו שהוא מקויים, אלה אשר צללו בתהומות האולת, וכבר הגיעו אל תהומות האבדון. ואם האמת אתם, מי שאין לו מהם ממון יעלה על דעתו שתיבותיו וארגזיו מלאים ממון ויראה מה יועיל לו. או יעלה על דעתו שהוא בן שבעים שנה והוא בן ארבעים, ויראה מה יועיל לו. או יעלה בדעתו שהוא שבע כשהוא רעב, או שהוא רוה כשהוא צמא, או שהוא מכוסה כשהוא ערום ויראה עניינו מה יהיה. ומי שיש לו מהם אויב מזיק יעלה בדעתו שאויבו כבר מת ואבד ואיננו ירא ממנו, ומה מהרה תבואהו רעה שלא יגור ממנה. וזאת היא האולת הגמורה מאנשים, חשבו כי כאשר לא יאמינו באלהותו – ינוחו ממצותיו ואזהרותיו וגמולו וענשו ושאר מה שדומה לזה, ובכמוהם אמר הכתוב: "ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבותימו" (תהלים ב ג).

והנה קצת אנשי הודו התגברו לסבול האש, והיא שורפת אותם בכל עת שיקרבו אליה. וקצת מהמתפקרים בענייני הבחרות מתגברים לסבול מכות המטות והמקלות, והם מכאיבים אותם בכל עת שיפגעו בם, כל שכן שיותר יהיה חזק מה שיגיע אל המתגברים על בורא הכל כעניין הזה, והם עם אולתם אינם נמלטים ממה שחייבה חכמתו, וכמו שאמר החכם: "חכם לבב ואמיץ כח מי הקשה אליו וישלם" (איוב ט ד).

וכיון שהשלמנו מה שראינו לחברו אל האומר הראשון, צריך שנדבר הנה על משכי האמת ונותני הבירור אשר הם מוצא כל ידוע ומבוע כל נודע, ונדבר עליו כפי מה שהוא ראוי לעניין הספר הזה, ונאמר שהם שלשה משכים. הראשון, ידיעת הנראה. והשני, מדע השכל. והשלישי, ידיעת מה שההכרח מביא אליו. ונסמיך לזה ביאור כל אחד מאלה השרשים.

ונאמר, כי ידיעת הנראה הוא מה שישיגהו האדם באחד מן החמשה חושים, אם בראות או בשמע או בריח או במשוש או בטעם. אבל מדע השכל הוא אשר יעלה בשכל, כמו שהצדק טוב והכזב מגונה. אך מדע ההכרחות הוא מה שאם לא יאמין בו האדם יתחייב לבטל המושכל או המוחש, וכאשר לא יתכן לבטל אחד מהם, מכריחו הדבר להאמין בעניין ההוא. כאשר אנחנו מודים בעל כרחנו כי יש לאדם נפש, אף על פי שאין אנו רואים אותה, שלא נבטל פעלה הנראה. וכי יש לנפש שכל, אף על פי שאין אנו רואים אותו, שלא נבטל פעלו הנראה. ואלה השלשה שרשים מצאנו בני אדם שאין מודים בהם, והמעט מהם שכפר בשרש הראשון, ואני עתיד לזכרם במאמר הראשון מן הספר ואשיב עליהם. ובכפירתו בראשון, כופר בשני ובשלישי, מפני שהם בנויים עליו. ורבים מאלה מי שהודה בראשון וכפר בשני ובשלישי, ואני עתיד לזכור עוד דבריהם במאמר הראשון ואשיב עליהם. ויותר מכלם מי שהודה בשני השרשים הראשונים וכפר בשלישי. וסבת התחלק מעלותם בזה, שמדע השני יותר נעלם מהראשון, והשלישי יותר נעלם מהשני, והכפירה יותר ממהרת אל הנעלם מאל הנראה. ויש אנשים שכפרו במדה הזה להחזיק בתמורה, וכל אחד מהם שלא כדעת חברו, וכל אחד מהם מקיים מה שהרחיק בעל דינו וטוען עליו שההכרח מביאו לזה, כמי שקיים שכל הדברים נחים וכפר בתנועה, ואחר קיים כי כל הדברים נעים וכפר בנוח, וכל אחד משים הראיה שמביא חברו ספק ושבוש. אבל אנחנו קהל המיחדים מאמינים באלה השלשה משכים אשר למדעים, ונחבר אליהם משך רביעי, הוצאנו אותו בשלש ראיות ושב לנו שרש, והוא ההגדה הנאמנת, כי היא בנויה על מדע החוש ומדע השכל ומה שחייבו, כאשר אני עתיד לבאר במאמר השלישי מן הספר הזה.

ואומר הנה כי זה המדע, רוצה לומר ההגדה הנאמנת וספרי הנבואה, מאמתים לנו אלה השלשה שרשים כי הם מדעים אמתיים, מפני שהוא מונה המוחשים המורחקים מן העצבים ומשים אותם חמשה ומחבר אליהם שנים, כאומרו: "פה להם ולא ידברו עינים להם ולא יראו" (תהלים קטו ה). והחמשה הם החושים עצמם. והשנים המחוברים אליהם, אחד מהם התנועה, כמו שאמר: "רגליהם ולא יהלכו" (תהלים קטו ז), ובה יודע הכבד והקל, כאשר ימנע האדם התנועה לכבדותו, או שלא ימנעהו לקלותו. וזה שהאנשים רצו להוסיף במספר אלה החושים ואמרו: במה מהם תודע הקלות והכובד, ונאמר בחושי התנועה שבה תמצא הקלות והקושי. והאחר הדבור, כאמרו: "לא יהגו בגרונם" (תהלים קטו ז), והוא כלל הדבור בעל השמות והחבור וההקדמות והמופתים כאשר בארנו. וכאשר אמר לנו מדע השכל וצוה בצדק והזהיר מהכזב, באמרו: "כי אמת יהגה חכי" וגומר "בצדק כל אמרי פי" וגומר (משלי ח ז). ואחר כן אמת לנו המדע ההכרחי, כי כל מה שמביא לדחות מאומה מן המוחש או מן המושכל שהוא שקר, ובטול מה שדוחה המוחש, באמרו: "טורף נפשו באפו הלמענך תעזב" וגו' (איוב יח ד). אבל בטול מה שדוחה המושכל מהכזב והצדק, באמרו: "אם לא איפה מי יכזיבני" וגו' (איוב כד כה). ואחר כך הודיענו שכל המדעים בנויים על מה שהשגנו בחושינו אשר זכרנום, ומסתעפים מהם ומוצאים מהם, כאמרו: "שמעו חכמים מלי ויודעים האזינו לי כי אזן מלים תבחן וחיך אכל יטעם לו" (איוב יב יא). ואחר כן אמת לנו האמרים הצדיקים שהם אמת, כאמרו: "אחוך שמע לי וגו' אשר חכמים יגידו ולא כחדו מאבותם להם לבדם נתנה הארץ" וגו' (איוב טו יח). ויש להם תנאים, כבר בארנום בפירוש אלה הפסוקים במקומם.

וכיון שזכרנו אלה השרשים הד', צריך שנבאר אופני הראיה מהם. ונאמר, כי מדע החוש, כל אשר יפול חושינו האמתי בדבוק אשר בינינו ובינו, ראוי שנדע שהוא הוא באמת כאשר השגנוהו אין בו ספק, אחר אשר נהיה רגילים בעניין הדמיונים ולא נטעה בהם, כעם אשר חשבו כי הצורה אשר תראה במראה כי היא צורה ברואה שם באמת, ואינה כי אם טבע מיוחד לגשמים הזכים שתהפך צורת מה שהוא נכחה בה. ולא כעם אשר שמו הקומה אשר תראה במים נהפכת, שהיא אמת תברא בעת ההיא, ולא ידעו שהסבה בזה היא בשיהיו המים יותר עמוקים שיעורם משיעור אורך הקומה. וכאשר ישמר מזה וזולתו, יגיע אל דעת המוחשות באמת ולא תטעהו הדמות, כאשר אמר הכתוב: "ויראו מואב מנגד את המים אדומים כדם" (מלכים ב ג כב). אך המושכלות, כל אשר יצטייר בשכלנו הנצל מכל פגע והוא מדע אמת אין בו ספק, אחר שנדע איך נעיין, ואחר כן נשלים העיון ונשמר מן הדמיונים והחלומות. כי יש עם שקיימום אמתות ברואות בצורות אשר ראה האדם, וחייבו עצמם זה כדי שלא ידחו הנראה, ולא ידעו כי קצתם יהיה מענייני היום החולף אשר עברו על המחשב, ובזה אמר הכתוב: "כי בא החלום ברוב ענין" (קהלת ה ב). וקצתם מפני המזונות וחומם וקורם ורובם ומיעוטם, ובזה אמר הכתוב: "כאשר יחלום הרעב והנה אוכל וכאשר יחלום הצמא והנה שותה" (ישעיהו כט ח). וקצתם מפני המסך הגובר על המזג. והחם והלח ידמה שמחות ומיני שחוק, והיבש ידמה אבל ודאגות, וכמו שאמר הכואב החולה: "כי אמרתי תנחמני ערשי ישא בשיחי משכבי וחתתני בחלומות ומחזיונות תבעתני" (איוב ז יג). אך בהם רמז מעט עליוני מתערב בהם על דרך הרמז והדמיון, כמו שאמר: "בחלום חזיון לילה" וגו' (איוב ד יג). אבל ההכרחיים מהמדעים, כאשר ישיג חושנו בדברים אחרים עמו, אנו חייבים שנאמין בהם כלם בין שיהיו מעט או הרבה, מפני שלא תתקיים המוחש ההוא כי אם בהם, ואפשר שיהיה א' ואפשר שיהיו ב' או ג' או ד' או יותר מזה ואפילו הגיעו אל מה שהגיעו, מפני שאי אפשר בלתי המוחש ההוא ואי אפשר בלעדיהם כלם.

והאחד מהם, כי כשאנחנו רואים עשן, שנאמין מציאות האש במציאות העשן, כי לא יתום זה כי אם בזה. וכן כאשר נשמע קול אדם מאחורי הפרגוד או מאחורי הכותל, אנחנו חייבים שנאמין במציאותו, מפני שלא יהיה קול אדם כי אם מאדם נמצא. אבל מה שיוסיף על האחד, כמו שאנו רואים המזון נכנס בבטן בעל חי מוגשם ותצא הפסולת ממנו; ואם לא נאמין בד' דברים לא ישלם מה שהשיגו חושינו, והוא שיש בהם כח מושך המזון לפנים, וכח מחזיק בו עד שיתבשל, וכח שמעכל אותו, וכח דוחה פסלתו בו נדחה חוץ. וכאשר יהיה המוחש לא יתום כי אם באלו הארבעה, צריך שנאמין שארבעתם אמת. ואפשר שלא תשלם לנו אמונת מה שנאמין עד שנחדש לו מלאכה שתאמתהו לנו, ואפשר שנצטרך למלאכות רבות, וכאשר יתאמת שהדבר ההוא המוחש נתלה בהם; אנו חייבים שנחשוב אותם כלם אמת עד שיתקיים המוחש ההוא. וזה, כאשר נראה הירח מאיר על הארץ, והוא בא בעתים שונים מיום ומלילה, ועם זה הולך הליכה ארוכה והליכה קצרה, כאשר יקצר עתים להגיע אל אחד המחנות השמנה ועשרים אשר השגנום וקראנו להם שמות, וימשך עתים ויעבור אותם. ועם זה אנו רואים אותו פעם הולך בנגב ופעם בצפון, ונדע מזה כי אם היתה לו תנועה אחת בלבד, לא היתה מתחלפת הליכתו ורחבו. וראותנו התחלפותו מחייב שיש לו תנועות רבות, ושהתנועות הרבות לא תהיינה כי אם מגשמים רבים, מפני שהגשם האחד לא ינוע בעת אחד שתי תנועות מתחלפות, כל שכן שלשה או ארבעה. ושהגשמים הרבים השוים בצורתם פוסקים קצתם את קצתם, ולכן התנועות יחסרו קצתם מקצתם או יוסיפו עליו, ושזה לא יתאמת לנו כי אם במלאכת השיעור שנקראת הנדסה, והיא תראה אותם לנו נכנסים בצורה על דרך ההרכבה, אחר שנעמוד על הפשוט מהם והתעסקנו לדעת הצורות הפשוטות, אחר הנקודות והקוים, עד שידענו הצורה המשולשת והמרובעת והעגולה והנכנסת והפשוטה והפוסקת, עד שהגענו לידיעת הצורה הפוסקת ומה שמתברר מחלקיה, ומה שמתבטל, עד שידענו כי צורות הגלגלים כדוריות או עגולות ומקצתם בתוך קצתם. ובהשלמת המלאכות האלה יתברר לנו כי הליכת הירח מורכב מארבעה תנועות, וצריך שנאמין כי אלה המלאכות אמת, מפני שלא תתום לנו אמונת התחלפות הליכתו על החק הטבעי כי אם בהם.

וכיון שבארנו איך יהיה המדע ההכרחי, צריך שנזכיר מה שישמרהו מן ההפסד, והוא שרוב מחלוקות בני אדם והתחלפות ראיותיהם בו וממנו. ונאמר, כשיאמר אומר: האמנתי בכך שלא אבטל המוחש, אנו חייבין לעיין, שמא המוחש יתקיים בזולת מה שהאמין בו, ואם הוא כן, מה שהאמין בו בטל. וזה כמי שהאמין כי המגורה^[1], בעבור שרואים מלבנתה שהיה עליה סבוב גלגל השמש מקדם, וכאשר יבחנו דבריו נמצא זולתן אפשר, והוא שיהיה זה איד עולה מחלק אישיי עומד, או כוכבים קטנים נקבצים, או זולת זה, ויתבטל מה שאמר. ואם יאמר אומר: האמנתי כך שלא אבטל המושכל, אנו חייבין לעיין אם המושכל ההוא יתחייב בזולת מה שהאמין בו, בטלה אמונתו. וזה, כמי שחשב שיש ארץ אחרת זולת זאת, וראיותם על זה שתהיה האש באמצע, כי כל דבר חשוב שמור באמצע. וכבר התישר לנו שנחשוב זה לאדם השוכן בארץ אשר הוא באמצע הכל, ובטל מה שחייבוהו עצמם בו. וכשיאמר אומר: האמנתי בכך הקשה על המוחש, והיתה האמונה ההיא מפסדת מוחש אחר, נדון בגבול שבשני המוחשים, כמו שחשבו כי הדברים כולם הוחלו מן המים, כי ב' ח' מיסוד לח, ועזבו מה שהם רואים אותו מהגרת המים מהתוכו, לא יתכן שיהיה שרש כי לא יעמוד בעצמו, וכאשר נפגשים בהבאת הראיה כמו אלה השנים, הגדול שבהם יותר ראוי לראיה. וכאשר יאמר אומר: האמנתי כך הקשה על המוחש, ויהיה קצת מאמרו סותר את קצתו, מאמרו שקר, כמאמר אשר חשבו כי הטוב הוא כל מה שהוא ערב לנו, מפני שכך הם חשים, ואינם זוכרים שהריגתם תערב לשונאיהם כאשר הריגת שונאיהם תערב להם, ויהיה טוב ורע יחד דבר שסותר זה את זה.

וכשיאמר אומר: האמנתי כך לעילת כך, ודקדקנו העילה ההיא ומצאנו אותה מחייבת דבר אחר איננו מאמין בו, כבר בטלה, כמאמר אנשי הקדמות האמינו כי הדברים קדומים, מפני שאין אנו מאמינים אלא במה שהשיגוהו חושינו, ואשר אין מאמינים כי אם במה שהשיגוהו חושיהם – ימנעם שיאמינו כי הדברים קדמונים, כי אי אפשר שיחושו הקדמון בקדמותו. וכן אם יאמר אומר: האמנתי (בדפו"ר: מאנתי) כך לעילה כך, ותמצאהו שנכנס ביותר קשה ממה שברח ממנו, כאשר ברח קצת המיחדים מאמור שאינו יכול על השבת אתמול, ונכנס במה שהוא יותר רע לספר עליו מה שהוא הבל, וכאשר אני עתיד לזכור במאמר הראשון.

ואנחנו עתה כאשר נדרוש קיום אמתת מדע ההכרחי, נשמרהו מחמשת העניינים האלה המפסידים אותו. והוא, שלא תגזר בזולתו אמתת המוחש, ולא תגזר בזולתו אמתת הידוע, ולא שיהיה מפסיד אמת אחרת, ושלא יסתור קצתו את קצתו, כל שכן שיכנס ביותר רע ממה שברח ממנו. וזה אחרי שמירת המוחש והמושכל ברגילות אשר זכרנו. ויהיו שבעה עניינים, עם המיתון על מלאכת העיון, עד השלמתה תצא לנו האמת. וכשיבא זולתנו להביא לנו ראיה במדע ההכרחי, נבחין דבריו באלה השבעה. וכאשר יבחן במבחן וישקל במאזניו, יהיה אמת גם כן מקובל. וכן נשתמש בהם בענייני ההגדה הנאמנת, רוצה לומר ספרי הנביאים, אך אין זה מקום לבאר בו כל אופניהם, וכבר בארתי מזה קצת ברחב בפתיחת פירוש התורה.

ואם יאמר אומר: איך נשים עלינו לדין העיון בידיעות ודקדוקים, עד אשר נאמין אותם כפי מה שיתבררו במלאכת השיעור ויתישבו? והעם מרחיקים המלאכה הזאת, עד שהם אומרים שהעיון בה מביא הכפירה ומביא אל האפיקורוסות? נאמר, כי זה אינו אלא אצל עמי הארץ שבהם, כאשר סוברים עמי הארץ שבעיר הזאת כי כל מי שהוא הולך אל ארץ הודו יעשיר. וכמו שנאמר על עמי הארץ שבעירנו, שהם סוברים שדבר שהוא דומה לתנין בולע הירח ונקדר. וכאשר אומרים על קצת עמי הארץ שבערב, שהם סוברים שמי שמת מהם ולא ישחטו גמלו על קברו, יביאוהו ליום הדין רגלי. והרבה כזה ממה שראוי לשתוק עליו. ואם יאמר אומר: הנה חכמי ישראל הזהירו מזה, ובלבד העיון בתחילת הזמן ותחילת המקום, כאמרם: כל המסתכל בארבעה דברים ראוי לו כאלו לא בא לעולם; מה למעלה, מה למטה, מה לפנים, מה לאחור (חגיגה יא ב). נאמר ונעזר באלהים, כי העיון האמתי לא יתכן שימנעוהו ממנו, ויוצרנו כבר צוה בו עם ההגדה הנאמנת, כאמרו: "הלא תדעו הלא תשמעו הלא הוגד מראש לכם הלא הבינותם מוסדות הארץ" (ישעיהו ט כא). ואמרו החסידים קצתם לקצתם: "משפט נבחרה לנו נדעה בינינו מה טוב" (איוב לד ד), וכאשר יש לחמשת האנשים בזה, רוצה לומר איוב וחבריו, מאמרים נרחבים. אבל מנעו שנעזוב ספרי הנביאים לצד ושנסמך על מה שיצא לכל אחד ואחד בדעת עצמו, בהעלותו על דעתו התחלות הזמן והמקום, כי כל המעיין מן הצד הזה – אפשר שימצא ואפשר שיטעה, ועד שימצא יהיה בלא דת, ואם ימצא הדת ויחזיק בה – לא יבטח מהעתקתו ממנה בספק שיעמוד לפניו, ויפסיד עליו אמונתו, ואנחנו כלנו מסכימים שהעושה זה חוטא, אם הוא בעל עיון. אבל אנחנו קהל בני ישראל חוקרים ומעיינים על דרך זולת זו, שהוא מה שאני עתיד לזכרו ולבאר בעזר ה'.

דע, אלהים יישירך האיש המעיין בספר הזה, כי אנחנו חוקרים ומעיינים בענייני תורתנו בשני ענינים: האחד מהם, שיתברר אצלנו בפעל מה שידענו מנביאי האלהים במדע; והשני, שנשיב על כל מי שטוען עלינו בדבר מדברי תורתנו. והוא, שאלהינו ית' חייבנו כל מה שאנו צריכים אליו מעניין תורתנו על ידי נביאיו, אחר שאמת להם הנבואה אצלנו באותות ובמופתים, וצונו שנאמין בעניינים ההם ונשמרם. והודיענו, כי כאשר נעיין ונחקור, יצא לנו הברור השלם בכל שער, כאשר הודיענו על יד נביאו. והבטיחנו כי לא יתכן שיהיה לכופרים עלינו טענה בתורתנו, ולא ראיה למספקים באמונתנו. והוא באמרו, כמה שהגיד לנו מן הדברים כלם שהם מוחלים, והוא הבורא את התחלתם, והוא אחד אין שותף לו, כאמרו: "כה אמר י"י מלך ישראל וגואלו י"י צבאות אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים" (ישעיהו מד ו). ואמר אחריו במה שצוה בו והזהירנו ממנו והגיד אותה לנו שהוא היה והוא יהיה, כאמרו: "ומי כמוני יקרא ויגידה ויערכה לי משומי עם עולם ואותיות ואשר תבאנה יגידו למו" (ישעיהו מד ז). והסיר פחדנו מן החולקים עלינו, כי לא יתכן להם שיגברו עלינו בטענה ולא שיראו עלינו דבר מחוייב, כמו שאמר: "אל תפחדו ואל תרהו הלא מאז השמעתיך והגדתי ואתם עדי היש אלוה מבלעדי ואין צור בל ידעתי" (ישעיהו מד ח). ואמרו "אל תפחדו", רוצה בו ענייני בעלי דינין ברובם וכחותם ומדותם, כמו שאמר במקום אחר: "ותפחד תמיד כל היום מפני חמת המציק" (ישעיהו נא יג]]). ואמרו "ואל תרהו" הוא כמו 'ואל תיראו', כאשר יבא בענין התמורה ה"א במקום אל"ף, ורוצה מן הדברים עצמם ומן הטעיות עצמם, כאשר אמר במקום אחר: "מפניהם אל תירא ומדבריהם אל תחת" (יחזקאל ב ו), ואמר: "הירא את דבר י"י" (שמות ט כ). ואמרו "הלא מאז השמעתיך", רוצה בו ההגדות שעתידים לבא. ואמרו "והגדתי", רוצה בו ההגדות אשר חלפו, כמו שאמר: "הראשונות הנה באו וחדשות אני מגיד" (ישעיהו מב ט). ואמרו "ואתם עדי", דומה אל מה שראה העם מן האותות המלאות והמופתים הנגלים, והם על פנים רבים, מבא העשר מכות על מצרים ובקיעת הים ומעמד הר סיני. ואני רואה כי עניין אות המן יותר נפלאת מכולם, כי הדבר המתמיד יותר נפלא מהנפסק, כי לא יעלה בדעת תחבולה שתכלכל עם שמספרם קרוב לאלף אלפים אדם ארבעים שנה לא מדָבר, כי אם ממזון מוחל יחל אותו הבורא להם באויר. ואלו היה הנה שום פנים לתחבולה לקצת זה, היו מקדימים אלה הפילוסופים הקדמונים והיו מכלכלים תלמידיהם בו, ומלמדים אותם החכמות והיו מספיקים להם, מהצטרך להתעסק בקניין ולבקש עזר מבני אדם, ולא שיהיו המון בני ישראל מסכימים על העניין הזה, ומספיק זה בתנאי כל הגדה נאמנת. ועם זה, כשהיו אומרים לבניהם שאנחנו עמדנו במדבר ארבעים שנה אוכלים המן ולא היה לו שום עיקר, היו אומרים להם בניהם: הנה אתם מכזבים לנו; אתה פלוני הלא זה שדך ואתה פלוני הלא זה גנך אשר מהם הייתם תמיד מתפרנסים, זה מה שלא היו בניהם מקבלים מהם בשום פנים. ואמרו: "היש אלוה מבלעדי", רוצה בו: שמא הייתם יראים שיהיה קצת מה שהגדתי לכם שהיה, או קצת מה שהגדתי לכם שיהיה? אין כן אם היתה בריאה מבורא זולתי, ושמא לא הייתי יודע כל מה שיעשהו, וכיון שאני אחד, דעתי כוללת כל מה שעשיתיו ומה שאעשהו. ואמרו: "ואין צור בל ידעתי", נכנסו בו גדולי בני אדם וחכמיהם, כי מלת "צור" נופלת על גדולי בני אדם, כאמרו: "הביטו אל צור חוצבתם ואל מקבת בור נוקרתם הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם" וגו' (ישעיהו נא א); ועוד, "אף תשוב צור חרבו ולא הקמותו במלחמה" (תהלים פט מד). ורוצה בו, כי אין חכם ואין גדול שלא אדעהו, ולא יתכן שיהיה להם טענה עליכם בתורתכם ולא שבר לאמונתכם, מפני שדעתי כוללת הכל והודעתי לכם אותו.

ועל הדרך הזה ירחמך האל, נעיין ונחקור להוציא אל מה שהודיענו אלהינו במדע ובהכרח. ויסמך לשער הזה שער שאנו צריכים לו, ונאמר כשיהיו דברי התורות מתקיימות בחקירה ובעין הברור כאשר הגיד לנו אלהינו, מה אופני החכמה שהודיענו אותם מדרך הנבואה והעמיד עליהם מופתים ואותות הנראות, לא המושכלות? אחר כן אשיב בעזרת האל התשובה השלימה. ונאמר, מפני שידע בחכמתו כי המבוקשים המוצאים במלאכת העיון לא ישלמו כי אם במדה מהזמן, כי אם ימחה אותנו בידיעת תורתו עליה, נעמוד זמן בלא תורה עד שתשלם המלאכה ויתום העסק בה. ושמא רבים ממנו לא תשלם בו המלאכה, בעבור חסרון שיש בו, או שלא ישלם לו להתעסק בה בעבור שיקוץ בה, או מפני שהספקות שולטים עליו ומבלבלים אותו, ושמרנו הבורא מכל אלו הטרחים כלם במהרה, ושלח לנו שלוחיו והגיד לנו בהגדה והראנו בעינינו אותות עליה ומופתים שלא התערב בהם ספק, ולא מצאנו דרך לדחותם, כמו שאמר: "אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם" (שמות כ כא). ודבר עם נביאו בפנינו, ושם זה מחייב להאמין בו תמיד, כמו שאמר: "בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם" (שמות יט יט). והתחייבנו מיד לקבל עניין התורה וכל אשר נכלל בה, כי כבר התקיים בעד המוחש והתחייב בקבולו כל מי שהוגד לו בראיית ההגדה הנאמנת, כאשר אני עתיד לבאר. וצונו שנרצה לעיין במתון, עד שיצא לנו זה בעיון, ולא סרנו מהמעמד ההוא עד שנתקיימה טענתו עלינו, והתחייבנו להאמין בתורתו ממה שראו עינינו ושמעו אזנינו. ואם יארך הזמן למעיין ממנו עד שישלם עיונו, לא יחוש לזה, ומי שיתאחר בעבור דבר מונע מזה לא ישאר מבלי דת. ומי שיהיה מן הנשים או הנערים, ומי שלא ידע לעיין, תהיה דתו שלמה לו ומגיע אליה, כי כל בני אדם שוים במדעים החושיים, ישתבח החכם המנהיג. ובעבור זה אתה רואה בתורה מקבץ בהרבה מקומות הנשים והבנים והאבות בזכרון האותות והמופתים.

ואחר כן אומר בהקרבת זה כמי ששקל מממונו אלף זוז, לחמשה לכל אחד כ"ב זוז, ולששה אנשים לכל אחד ששה עשר זוז ושני שלישי זוז, ולשבעה – לכל אחד ארבעה עשר זוז ושתי שביעיות, ולשמנה אנשים – לכל אחד שנים עשר זוז ושלש שמיניות, ולתשעה אנשים – לכל אחד עשרה זוזים ותשיעית. ורוצה לאמת אצלם במהרה מה שנשאר מן הכל, והוא אומר שהנשאר הוא ת' ק' זוז, וישים ראיתו על ממונו שקילת הממון, וכאשר ישקול אותו מהרה וימצאנו ת' ק' זוז – התחייבו להאמין מה שאמר להם, ויש להם מתון לדעתו מדרך החשבון כל אחד כפי השגחתו והבנתו, ומה שקורה לו מדבר מונע. וכמי שספר על חולה מהחולים בעניין מענייני החולי, והוא נותן במהרה עליו אות טבעית עד שיעמוד הדורש אותה מדרך העיון על מבוקשו. וראוי שנאמין עוד שהתורה היתה לבורא על ברואיו קודם בני ישראל באותות ובמופתים נגלים, מי שראה – יש עליו טענה במה שהשיגו חוש ראותו, ומי שהוגד לו – יש עליו טענה במה שהשיגו חוש שמעו. וכמו שאמרה תורה על קצתם: "כי ידעתיו למען אשר יצוה" וגו' (בראשית יח יט):

ואסמיך לדברים אלה מה שעלה בדעתי בסבות, אשר הפילו בכפירה ובכזב וברוח מהאמנת האותות והעיון באמונות, כי אני רואה מהם שמונה, הם נמצאות הרבה. תחילתם כובד הטורח על טבע בני אדם, וכאשר ירגיש הטבע בעניין שבא עליו לחזק אותו ולאמצו בראיה, ומשתמש בה בענין התורה, הוא בורח ומפחד מזה. ובעבור זה אתה רואה הרבה בני אדם אומרים: האמת כבדה. ומהם אומרים: האמת מרה. והם רוצים בחירות ובורחים ממנה, ועליהם אמר הכתוב: "רחקו מעל י"י לנו היא נתנה הארץ למורשה" (יחזקאל יא טו). ולא הבינו הפתאים, כי אם ילכו לרצון הטבע בברחם מהעמל והיגיעה, ישארו רעבים ונענים בבטול הזרע והבנין.

והשנית, הסתכלות הגוברת על רבים מהם, והוא מדבר בלשון האולת וחושב בלבו העצלה, ואומר מבלי מחשב: אין דבר, וכן במצפונו. ובאלה הוא אומר: "כי עתה יאמרו אין מלך לנו כי לא יראנו את י"י והמלך מה יעשה לנו" (הושע י ג). ואינם חושבים כי כאשר הם מדברים בקצת האולתות האל והגבוהות, ימותו ויאבדו.

והשלישית, נטות האדם למלאת תאוותיו במאכל ומשתה, ומשגל, ובקניין, והוא ממהר לעשות זה בזריזות בלי מחשבה, ובהם אומר הכתוב: "אמר נבל בלבו אין אלהים" וגו' (תהלים נג ב). ולא חשב כי כאשר יעשה זה בחליו ובבריאותו, ויאכל כל מה שיתאוה, וישגל כל אשר ימצא, ימות ויאבד.

והרביעית, הקיצה בעיון ומיעוט התישבות בעת השמע והמחשב, ומספיק לו המזער ויאמר: כבר עיינתי ולא יצא לי כי אם זה, ובהם אמר הכתוב: "לא יחרוך רמיה צידו" וגו' (משלי יב כז). ופירוש "רמיה", הקץ לא יגיע לחפצו, ולא ידעו כי אם ינהגו בזה בענין תאותם, לא תשלם להם.

והחמישית, עזות וגאוה שגוברים על האדם, ולא יודה כי יש חכמה נעלמת ממנו ולא מדע עמד לפניו, ובהם אמר הכתוב: "רשע בגובה אפו בל ידרוש" וגו' (תהלים י ד), ולא הרגיש כי הטענה הזאת לא תועילהו בעשות טבעת ולא בכתיבת אות.

והששית, מלה שישמענה האדם בשם אחד מן המכחישים, והגיעה אל לבו ותמחצנו ויעמוד כל ימיו במחצו, ובו אומר: "דברי נרגן כמתלהמים" וגו' (משלי יח ח). ולא חשב כי אם לא יגן על עצמו מהחום והקור, יביאוהו אל המות.

והשביעית, ראיה חלושה, שמע אותה מאחד מן המיחדים, והוא חושב כי הכל הוא כן, ויהיו משחקים עליהם ומלעיבים בם, ולא העלה במחשבתו כי סוחר הבגדים היקרים, אם איננו בקי בקיפולם, לא יפחית זה הבגדים מאומה.

והשמינית, אדם שיש בינו ובין קצת המיחדים שנאה, ומביאו זה עוד לשנוא אלהיו. ובהם הוא אומר: "צמתתני קנאתי כי שכחו דבריך צרי" (תהלים קיט קלט), ולא ידע הכסיל ששונאו לא יוכל להגיע ממנו מה שהגיע הוא מעצמו, כי אין ביכולת משנאו להתמיד עליו הענוי המכאיב עדי עד. אך מי שהיה מנהגו חלוף הדעות, כאשר חשב בפסוקים מהמקרא, וראה בהם מה שהרחיקו, או שהתפלל לאלהיו ולא ענהו ושאל ממנו ולא נתן לו, או שראה רשעים שלא נקם מהם, או שהיה תמה: איך תעמוד לכופרים מלכות, או שראה המות אוסף את הבריות וכולל אותם, או שעניין האחדות והנפש ועניין הגמול והעונש לא עלה בשכלו. אלה כלם והדומה להם אני עתיד לזכור כל אחד מהם במאמר אשר הוא ממנו, ובשער הראוי לו, ואדבר עליו כפי היכולת, ואקוה שאגיע בו אל תקות המנהגים בזה בע"ה.

וכאשר הגיעו הדברים עד הנה, אני רואה לזכור עניין הספר ומספר מאמרם, ואחר כך אחל לבארם. ואקדים בהתחלתם זכרון מה שבא בדברי הנביאים, ואחר כך אביא עליהם המופתים המושכלים כאשר הקדמתי. ואומר, כי כל מאמרי הספר הזה עשרה.

המאמר הראשון, בשהעולם וכל אשר בו מחודש. המאמר השני, בשהבורא אחד. המאמר השלישי, בשיש לו צווי ואזהרה. המאמר הרביעי, בעבודה והמרי. המאמר החמישי, בזכיות ובחובות. המאמר הששי, בנפש ובעניין המות ומה שאחריו. המאמר השביעי, בתחיית המתים. המאמר השמיני, בגאולת בני ישראל. המאמר התשיעי, בגמול והעונש. המאמר העשירי, במה הוא הטוב לאדם שיעשהו בעולם הזה.

ואחל בכל מאמר במה שהוא לו ממה שהודיענו אלהינו, ובמה שמחזקו מן המושכל, ואחר כן אסמיך לו מי שנטה אליו, ומי שחלק עליו ממי שהגיע אלי, ואזכור מה שיש לו מן הדברים ומה שיש עליו מן התשובות, ואח"כ אחתום בראיות הנבואה אשר לעניין ההוא אשר לו המאמר. ומאלהים אשאל להישירני וכל מי שמעיין בו, ולהגיעני אל תאותי בעמו וחסידיו, והוא שומע קרוב. נשלמה ההקדמה.

הערות שוליים

1. פירוש מגורה, הוא העגול הלבן הנראה בשמש. ויש אומרים שהוא כוכב הנקרא נר השמים. ויש מי שקורא אותו שער השמים. ויש מי שאומר שהוא מקום ריוח בין שני קטבי הגלגל, הקוטב הצפוני והקוטב הדרומי. והשם יתברך הוא היודע.