אור החיים על בראשית לה

(א) קום עלה וגו' ושב שם וגו'. טעם אומרו ״ושב שם״, פירושו, הגם שהוא מארץ הכנעני יושב הארץ, שב שם ולא תפחד מהם:

או יאמר ״ושב שם״ ולא תשב כאן, כי שכיח היזק שם במקום הפרצה:

או ירמוז על זה הדרך: ״ושב שם״, פירושו, שם היה לך לשבת ולא במקום זה, כי אין ראוי לתת מרגוע לרגליך עד שמה ועשה מזבח וגו':

(ב) הסירו את אלהי הנכר. פירושו, להיות שרצה יעקב ליסע מהמקום ההוא חש שמא יקחו בידם מאלהי העמים ויהיו ברשותם, ולהיות שלא היו עמהם מהאומות שיבטלו אותם קודם שיבואו לביתם, אין להם ביטול על ידי ישראל. ואם תאמר: למה לא בטלו אותם נשי אנשי שכם קודם שבאו לידם, כאומרם ז"ל (עבודה זרה דף מג.): גוי מבטל עבודה זרה בעל כרחו ואפילו עבודה זרה של חברו, ויש לומר כי הנשים דינם כקטנים, ואין הקטנים מבטלים עבודה זרה, וכמו דאמרינן במס' עבודה זרה דף מ"ג, ואמרו שם וז"ל: ושמע מינה היודע בטיב וכו' ושאינו יודע בטיב עבודה זרה ומשמשיה אינו מבטל ע"כ, והנשים דינם כקטן:

או אפשר שלא היו מדקדקים שלא יגיעו לידם עד שיבטלו אותם. או שהיו עבודה זרה נסתרים בכלים וכדומה ולא היו ניכרים אצלם לתקן ביטולם קודם שיגיעו לידם ועל זה צוה יעקב לבדוק להסיר הכיעור. או אולי שנתערבה עבודה זרה או תשמיש עבודה זרה שלא נתבטלו ונאסרו הכל, ואמר להם שיטהרו ממגע עבר כי עבודה זרה מטמאה אדם וכלים, ואומרו והחליפו וגו' על דרך מה שכתב הרמב"ם בפ"ו מהלכות אבות הטומאה וז"ל כל אב הטומאה שמטמא במגע ובמשא בין אב וכו' אדם הנוגע בו או הנושאו מטמא בגדים בשעת מגעו וכו' ע"כ, לזה אמר להם שאפילו לא נגעו השמלות בעבודה זרה הרי הם טמאים וצריכין להחליפם, ולזה דקדק לומר שמלותיכם פי' אותם שהיו עליהם בעת שבזזו הביזה שהיו בהם עבודה זרה. ואם תאמר למה יחוש להחלפת בגדים והלא אין אדם וכלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה ובגדים אלו לו יהיה שנגעו בעבודה זרה עצמה אינם נעשים אב הטומאה ואינם מטמאים אדם. יראה כיון שמצינו קריאת שם לעבודה זרה מתים דכתיב (תהלים, קו) ויאכלו זבחי מתים ומצינו שאמרה תורה (חולין דף ג.) חרב הרי הוא כחלל וכתב הרמב"ם בפ"ה מהלכות טומאת מת וזה לשונו והוא הדין לשאר כלים וכו' ובגדים ע"כ. אם כן נעשו הבגדים כטומאת עבודה זרה עצמה ולזה יצו הצדיק להחליף הבגדים:

(ה) ויסעו ויהי וגו'. אולי שחידוש ישמיענו כי הגם שנסעו משם וזה יגיד על ענף הבריחה אף על פי כן ויהי חתת וגו'.

או על זה הדרך הגם שראו שמלטו מידם והלכו להם אף על פי כן נפלה עליהם אימתה ולא רדפו והסכימו על מליטתם:

(ז) ויקרא למקום אל וגו'. הגם שכבר קראו כן בברחו ״מפני עשו״. חזר והוסיף לומר ״אל בית אל״, פירושו, ייחד שמו יתברך על המקום ששמו ׳בית אל׳, ונתן טעם לזה כי שם נגלו וגו', ולצד שמקום זה שם קנה ההבטחות שנתקיימו בו יחד הוסיף להעלות למקום ההוא:

(י) לא יקרא שמך וגו' כי אם ישראל. צריך לדעת מה נשתנה יעקב מאברהם, כי הקורא לאברהם אברם עובר בעשה (ברכות דף יג.) אבל הקורא לישראל יעקב אינו עובר. והגם שרז"ל (שם) אמרו כי יעקב אהדריה קרא, ולמה לא נלמוד ממה דאהדריה ליעקב הגם שאמר בו ״לא יקרא״ ואהדריה כמו כן באברהם.

ואולי, כי לצד ששינה ה' דברו הטוב האמור ביעקב מהאמור באברהם במה שאמר ״שמך יעקב״ כי לא היה צריך לומר כן, כי מה חידש בזה באמרו ״שמך יעקב״ אלא ודאי שנתכוין לומר שם קבוע הוא לך. אלא שצריך לדעת טעמו של הקדוש ברוך הוא למה באברהם הקפיד על אברם ועל יעקב לא הקפיד. ויראה כי יש טעם נכון, והוא למה שקדם לנו כי שמות בני האדם הם שמות נפשותם וה' שם שמות בארץ ודרשו ז"ל (שם ז א) וכו'. והנה יעקב יהיה שם נפש שהיתה לו ולזה הגם שניתוסף בו רוח אלהים הנקרא ישראל לא מפני זה אבד הראשון והרי ישנם לראשון גם שני ויכול הוא ליקרא יעקב ואין ראוי שיעקר שמו הראשון לחלוטין, מה שאין כן אברהם כי גם אחר שינוי שמו לעילוי לא נעקר שם הראשון כי יש בכלל אברהם אברם ולזה יצו האל לקרות לו בתמידות אברהם ואין עקירה לראשון כי בכלל אברהם אברם. ואולי כי זה רמז הכתוב בדברי הימים (א' א') אברם הוא אברהם, וכפי זה אומרו לא יקרא שמך עוד וגו' פירוש לבד אלא גם ישראל. גם דייק באומרו לא יקרא שמך עוד ולא אמר לא יקרא עוד שמך כמו שאמר באברהם (לך י"ז ה') והבן:

(יב) לאברהם וליצחק. עיין מה שפירשנו בפרשת תולדות בפסוק (כ"ו ג') ״כי לך ולזרעך״ וגו', כי יצחק ניתוסף לו זכות בחלק אחד יתר על אברהם, ואותו נתן ה' גם כן ליעקב:

״אתן את הארץ״. צריך לדעת למה הוצרך לחזור לומר ״אתן את הארץ״ ולא הספיק במה שקדם לומר ״לך אתננה ולזרעך״.

ואולי, שנתכוון לומר כי לו ליעקב נתן הארץ שיאחוז בה, ואילו אמר ״לך אתננה ולזרעך״ תהיה הכוונה שיתננה לו להנחילנה לזרעו.

לזה דקדק לומר ב' נתינות: אחד לו ואחד לזרעו, מה שלא דקדק לומר כן בהבטחת ב' אבות:

(טו) ויקרא יעקב וגו' אשר וגו' בית אל. קשה, והלא כבר קראו כן וגם בתוספת ״אל בית אל״ וכמו שפירשתי למעלה (פסוק ז'), ומה חידש בקריאה זו.

ואולי, שהוסיף לקרות למקום סמוך לבית אל שגם הוא יקרא בית אל כשדבר ה' אליו בו, והוא שדקדק לומר את שם המקום אשר דבר וגו' פי' כי לצד הדיבור שהיה שם קרא לו גם כן וכו' שאילו למקום שנגלה שם אליו בברחו לא היה צריך לומר אשר דבר:

(יז) אל תראי כי גם וגו'. צריך לדעת מה היא המורא שמבטיחתה עליו שלא תירא, ולכשנאמר כי אימות מות היו לה במה מסירה ממנה המורא באומרה כי גם זה וגו'. עוד צריך לדעת מה כוונתה באומרה גם:

אכן יתבאר על דרך אומרם ז"ל (ב"ר פ' פ"ב) כי בנימין נולדו עמו ב' תאומות, מה שלא נולדו כן עם יוסף כי אם תאומה אחת. ע"כ. ולזה ״ויהי בהקשותה״ אמרה לה המילדת ״אל תיראי״ ממה שאת מתקשת בלידה שמא תסתכני כי יש לך הריון משונה מהראשון. והוא אומרו ״כי גם״ בתוספת ריבוי, זה לך בן כאילו אמר כי גם בן זה לך: עוד תרמוז על פי מה שידוע (נידה דף לא.) כי המקשה לילד בבן זכר אינה מסתכנת והמקשה לילד בת היא מסתכנת, לזה אמרה כי ודאי גם זה לך בן ולא תסתכני:

(כג) בני לאה בכור יעקב וגו'. טעם שהוצרך להודיע היותו בכור יעקב, לומר שלא תחשוב בו דבר בלתי הגון דכתיב בסמוך ״וישכב את בלהה״, כי לא שכב ממש, והראיה שחזר ומנאו עם שאר אחיו דכתיב ״ויהיו בני (ישראל) [יעקב] שנים עשר״, ולזה רשם ואמר ״בכור יעקב״ כי הוא בכור יעקב, ולהיותו טיפה ראשונה של יעקב בחינה זו תשרש בו הרחקת התיעוב ולא תחשדנו:

(כח) ויהיו ימי יצחק וגו'. טעם שלא הזכיר חיים ביצחק כמנהג הכתוב באברהם ויעקב, וגם ביוסף הזכיר חיים דכתיב (בראשית נ', כ"ב) ויחי יוסף, ואולי כי להיות שמיום שנולד עד העקידה לא היתה לו בת זוג ואמרו ז"ל (קהלת רבה פ' ט') השרוי בלא אשה שרוי בלא חיים, ומעת העקידה אמרו ז"ל (ב"ר פ' ס"ה) שהתחילו לכהות עיניו לזה לא הזכיר בו חיים:

או אפשר, להיות שלא הביא עמו חיים עד העקידה לא הזכיר בו חיים: