שער כבוד ה'/וירא אליו
[תשובה על השגות הרמב"ן בפרשת וירא אליו ה'][עריכה]
ובפרשת וירא אליו ה' (רמב"ן על בראשית יח א) השיג עליו ג"כ השגות גדולות על מ"ש בפמ"ב מהחה"ב מהמורה כי מראת וירא אליו ה' היתה כלל ופרט כי בתחילה נראה אליו ה' במראה הנבואה דרך כלל, ופרט ענין הנבואה כי נשא עיניו וראה במראה ההיא שלשה אנשים נצבים עליו ורץ לקראתם ואמר להם ואמרו לו ושאר הענין, והוא מקשה עליו שאם במראה הזאת לא נראו לו אלא אנשים אוכלים בשר איך אמר וירא אליו ה' והנה לא נראה לו לא במראה ולא במחשבה ועוד שלדבריו לא לשה שרה עוגות ולא רץ אברהם אל בן הבקר ולא צחקה שרה ומה תועלת להראות לו כ"ז כחלומות השקר. ומקשה עוד על ענין יעקב על מה שאמר שכן הוא הענין ביעקב בהאבק איש עמו שהיה במראה הנבואה ואמר לא ידעתי על מה צולע על יריכו בהקיץ, ולמה אמר עליו כי ראיתי אלהים פנים אל פנים ותנצל נפשי. וגזר שהנביאים לא יפחדו שימותו מפני מראה הנבואה, וחתם עליו בסוף שאלו הדברים אסור לשמעם אף כי להאמין בהם. והוא מודה לו במקצת מ"ש במורה בפמ"ב מהח"ב שלא יעלה על הדעת שיש ראיית מלאך או שמע דבורו אלא במראה הנבואה או בחלום, ואמר ר"ל הרמב"ן ז"ל וז"ל ובאמת כ"מ שהוזכר בכתוב ראיית מלאך או דבור מלאך הוא במראה או בחלום כי ההרגשים לא ישיגו המלאכים עכ"ל, וחולק עליו על מה שאמר בפרק ההוא כי אין הפרש בין ראיית הנביא במלאך בצורת מלאך או שחשב שהוא איש מבני אדם ובסוף יתבאר לו שהוא מלאך כי בודאי ראיית האיש ההוא היתה ג"כ במראה הנבואה, וגזר שאין הענין כן אלא שבכ"מ שיזכירו הכתובים מלאכים בשם אנשים כענין באברהם ולוט וביעקב ומנוח [אינה במראה הנבואה] שראייתם היא חושיית מורגשת לעיני בשר.
והנה לך תשובות על הקושיות ותרוצם לפי דעת הרמב"ם ז"ל. עם היות שיש לשאול תחילה מה הכרח לרבינו המורה לדחוק עצמו ולגזור שראיית אאע"ה השלשה אנשים שהיתה במראה הנבואה ולמה לא יהיו אנשים ממש כפשוטו ומשמעו של כתוב שיהיו נביאים כמ"ש הראב"ע ז"ל [בשם יש מפרשים] והחכם הגדול רלב"ג ז"ל. ואם בעבור שקראם הכתוב מלאכים הנה כי כן דרך הכתובים לקראות לנביאים מלאכים כמו ויען חגי מלאך ה' או יהיו מלאכי עליון מתלבשים בדמות אנשים כדברי הרמב"ן ז"ל שיושגו לפי דעתו לעיני בשר בהרגש ממש אשר הענין ההוא ידוע אצל המקובלים וקוראים אותו המלבוש, וזה כדי לקיים ענין הפרשה הארוך הנקשר עם ענין לוט והפיכת סדום בפועל עם הצלתו של לוט שהיה ענין ממשי.
והתשובה שאי אפשר שיהיו אנשים ממש ולא מלאכים מתלבשים לפי משמעות הפרשה גם לדעת התורה ולדעת רז"ל אם לפי משמעות הפרשה הקשר וירא אליו ה' עם וישא עיניו וירא והנה ג' אנשים והמשך הענין באמרו להם יוקח נא מעט מים וכו' ואקחה פת לחם וכו' ואמרם אליו כן תעשה כאשר דברת וימהר אברהם וכו' ויאמר מהרי שלש סאים וכו' ואל הבקר רץ אברהם וכו' והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו עד ותצחק שרה ולבסוף ויאמר ה' אל אברהם למה זה צחקה שרה שהיה במראה הנבואה, שזה יורה ודאי שהיה הכל במראה הנבואה מתחילה ועד סוף, ואפילו תאמר ויאמר ה' אל אברהם היה על ידי מלאך א"כ ג"כ יש לומר וירא אליו ה' היה ע"י המלאכים שנראו אליו במראה הנבואה בדמות אנשים כדברי המורה וטעם הראות לו כל זה הענין במראה הנבואה מפני שכל הנביאים זולתי מרע"ה נבואתם ע"י הכח המדמה כמו שמבואר שם בפ"ו מהשני שהכח הדמיוני יקרא מלאך ובפמ"ו אמר הלשון הזה (ויסוככו) [ויסודנו] שכל נביא אמנם ישמע (הכבוד) [הדבור] באמצעות מלאך זולתי משה רבינו ע"ה אשר נאמר בו פה אל פה אדבר בו דע כי הענין כן ושהאמצעי הוא הכח המדמה עכ"ל, וממה שנאמר ומראה ולא בחידות למדנו שכל נביא זולת מרע"ה היתה נבואתו ע"י משל וחידה הוזכרו בכתוב או לא הוזכרו כמו שהשריש זה בספר המדע בפ"ז מה' יסודי התורה. ומאחר שהענין כן בטלה שאלת הרמב"ן ז"ל למה נראו אנשים בנבואה אוכלים בשר וצווי שרה לעשות עוגות ועשיית בן הבקר ואכילת האנשים ובשורתם לשרה ושחוק שרה בקרבה וגילוי השחוק לאברהם בנבואה, וזה כי כחו המדמה היה בתכלית השלימות והיה נמשך אחר מדותיו ונדיבות לבו ומנהגו הטוב ובאתהו הנבואה בהקיץ במשל וחידה מעין מה שבלבו לעשות סעודה גדולה ונכבדת עד מאד יותר מסעודת שלמה בשעתה כדאיתא בב"מ בפרק השוכר את הפועלים (בבא מציעא פו ב) עשה במהירות נפלא לכבוד האורחים הבאים אליו אשר נדמו לו כערביים שהיו רגילים לבוא אליו תמיד. וקבלנו תועלת מהנבואה הזאת שמאחר שמל אברהם נתעלה במעלה גדולה עד שראה המראה הזאת בהקיץ מזולת תרדמה וחשכה ואימה נופלת עליו וזה בזכות המילה, ולא נצטער בה כלל עד שביום השלישי אשר יגדל הכאב (לגמול) [לנימול] לא הרגיש ע"ה כי האלהים שם לו למענה בשמחת לבו במצוה הזאת עד שזכה למראה הנכבדת ביום ההוא כדברי רז"ל וקבלנו עוד תועלת שנית מהנבואה הזאת כי הכנסת אורחים יש לה שכר גדול עד מאד עד שהוא מנצח המערכת והטבע משני פנים, האחד שהיתה עקרה ולא ילדה כלל בשמן אפשריות הריונה אשר אלו ילדה באותו זמן היה בזה נס גדול אשר נודע שהיתה עקרה, והשני שילדה לעת זקנתה אחר שחדל להיות לה ארח כנשים וזה נס יותר גדול מאד מן הראשון ויותר מפורסם עד שמפני כן נראה לו באותה מראה שהשם מגלה לו מה שצחקה שרה בקרבה ומכחיש אותה כדי לקיים ענין הנבואה והנס שאין ספק ולא פקפוק כלל. והנה כדי להגדיל מעלת הכנסת אורחים אמרו רז"ל במסכת שבת בפרק מפנין (שבת קכז א) על דרך הדרש גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה שנא' ויאמר אדני אל נא תעבור מעל עבדך והדרש הזה לא יסתור היות הענין הזה במראה הנבואה כלומר [ממה] שהיה נראה לו במראה הנבואה שהיה נוטל רשות מהשכינה כדי להכניס הארחים לפי שהיתה הכנסת האורחים אצלו גדולה מאד. והראיה ע"ז משרז"ל בפ"ק דקידושין (קידושין לב ב) שמא תאמר כמלאכי השרת נדמו לו אלא כערביים נדמו כי ידוע הוא לכל בעל שכל כי מלאך השרת הנדמה לנביא כערבי אינו ענין ממשי הרגשי חוץ לנפש הנביא ואולי יתכן לומר שנאצל על שרה מן הרוח הנבואיי שהיה על אברהם [כמו שנאצל מן הרוח אשר היה על משה לשבעים הזקנים] עד ששמעה או נגלה לה ברוה"ק מה שהיה המלאך אומר לאברהם וצחקה בקרבה והאלהים גילה סודו אל עבדו הנביא אברהם אישה.
ואם לדעת התורה אי אפשר לומר כי משמעות וירא אליו ה' הוא ענין נפרד בפני עצמו מבלי הקשר לוישא עיניו כדעת הרמב"ן ז"ל או ענין מאוחר לוישא עיניו כלומר וכבר נשא עיניו קודם לכן וירא שלשה אנשים וכל הענין כמ"ש הראב"ע והחכם הגדול וזה כי ידוע הוא ומושכל ומקובל ומפורש בתורה כי א"א שיושג הש"י לאדם במראה או במחשבה בהקיץ שנא' כי לא יראני האדם וחי ותכלית מה (שאי) שאפשר להשיג לנביא זולת מרע"ה שיתודע אליו במראה בהקיץ ע"י משל וחידה ישיג בהם עתידות או השגות שכליות יגיעו בעבורם עיני חכמות כמ"ש בפמ"ה מח"ב מהמורה וא"כ אם וירא אליו הוא ענין בפ"ע אין לו הקשר עם שאחריו כדברי הרמב"ן ז"ל, וא"א שיושג ה' במראה ולא במחשבה בהקיץ כמו שהשריש המורה בפמ"ה במדרגת הי"א ממדרגות הנבואה שלא יגיע כח המדמה לזה הנה לא נראה אליו הש"י כלל, וזה דבר סותר הכתוב באמת, ומה שדימהו לוירא כבוד ה' אל כל העם במשכן אינו דומה כי כבוד ה' הנראה אל כל העם ענין מוחש כמו שהיה מוחש מראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההרעל הר סיני ולא יעלה על הדעת שהיו כל העם נביאים כאברהם בהראות אליהם במשכן כבוד ה' אלא כדי להראות להם כי הש"י שיכן שכינתו ביניהם כמו שיעד אותם ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם וכמו ששכינת ה' הנראית להם במשכן [שקראה] כבוד ה' היתה כבוד נברא ויחסה השם לעצמו באמרו ושכנתי בתוכם כן יחס [המראה הזאת] לשם וירא אליו ה' אעפ"י שהיתה ע"י מלאכים. ולהאומרים שהיו אנשים ממש מי ישמע להם לעוות את הכתובים ולשום המוקדם מאוחר והמאוחר מוקדם ללא צורך וללא הכרחי ולמה לא סדרום הכתובים המוקדם מוקדם והמאוחר מאוחר מאחר שזה ענין בפני עצמו וזה ענין בפ"ע ולא יובן מהם יותר בהיותם מעוותים מהיותם מסודרים ולא יסבול זה אלא מי שלא ידע גדר הנבואה ומהותה ועניני משליה וחידותיה ומעלותיה ואיכותה. ואחר שהתבאר שוירא אליו ה' אינו נפרד בפ"ע מן הפרשה התחייב א"כ [אינם] אנשים ממש ולא מתלבשים מאחר שאמר וירא אליו ה' כי מראות המתלבשים אינם נבואה כלל, א"כ לא נשאר אלא שיהיו מלאכים נראים במראה הנבואה בדמות אנשים כמו שהאיר עינינו הרמב"ם ז"ל.
ואם לדעת רז"ל שהם מסכימים בתלמוד ובכל המדרשים שהאנשים האלה שבאו לאברהם היו מלאכים ממש [כדאיתא] בפ' השוכר את הפועלים (בבא מציעא פו ב) מאן נינהו שלשה אנשים מיכאל וגבריאל ורפאל וכן בב"ר (בראשית רבה מח ט) אמר אברהם עד שלא מלתי היו עוברים ושבים באים אצלי ועכשיו שמלתי אינן באים אצלי א"ל הקב"ה עד שלא מלתה היו בני אדם ערלים באים אצלך עכשיו שמלתה אני ופמליא שלי נגלין עליך הה"ד וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ וירץ לקראתם, וירא וירא שני פעמים וירא בשכינה וירא במלאכי השרת ע"כ, א"כ אינם אנשים ממש כפי דעת רלב"ג ולא מתלבשים יורגשו בחוש הראות כדעת הרמב"ן ז"ל כי גבריאל הנראה לדניאל אשר הביא ממנו ראיה שהיה בהקיץ שהוזכר בשם איש לא נראה לו אלא בחזון שנא' בשנת שלוש למלכות בלשאצר המלך חזון נראה אלי אני דניאל אחר הנראה אלי בתחילה ואראה בחזון ואני בשושן הבירה אשר בעילם המדינה, והוא היה בבבל כי כן כתוב ויהי דניאל בבבל עד שנה אחת לכורש המלך, ובמראה ההיא כתוב ויהי בראותי אני דניאל את החזון ואבקשה בינה והנה עומד לנגדי כמראה גבר ולא גבר ממש, ואשמע קול אדם בין אולי ויקרא ויאמר גבריאל הבן להלז את המראה והודיעו את אשר יהיה באחרית הזעם וידוע הוא כי חזון ומראה כלם הם ממראות הנפש כמו שביאר המורה בפמ"ב, ובמראה אחת שהיה מתפלל ומפיל תחנתו לפני ה' אלהיו על הר הקדש שאמר ועוד אני מדבר התפלה והאיש גבריאל אשר ראיתי בחזון בתחילה, יתבאר שגם עתה ראהו בחזון גם באומרו מועף ביעף רוגע אלי כעת מנחת ערב בכף הדמיון יתחייב כן וכן ממראה של קץ הגאולה שהיה אומר ר"ל הרמב"ן ז"ל שהיתה בהקיץ בלכתו עם חביריו על יד הנהר יתחייב שהיתה ג"כ במראות הנפש שלא יעלה על הדעת שהאיש לבוש הבדים שהוא גבריאל כדאיתא במסכת יומא שהיה חגור במתניו באזור זהב מופז וגויתו כתרשיש ופניו כמראה ברק ועיניו כלפיד אש וזרועותיו ומרגלותיו כעין נחשת קלל וקל דבריו כקול המון ושתהיה צורתו זאת מוגשמת מורגשת ממשית בחוש הראות לעיני דניאל והכתוב מעיד שהיתה מראה שנא' וראיתי אני דניאל לבדי את המראה והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה אלא שהיתה המראה הזאת לדניאל ואם היתה ברוה"ק היתה כשרפים שראה ישעיה והחיות שראה יחזקאל והמלאך הנראה אליו בדמות אש והמלאך הדובר בזכריה שהיו כלם במראה הנבואה, ומאמרם ז"ל שאמרו מאי נינהו האנשים חגי זכריה ומלאכי איהו עדיף מנייהו דאיהו חזה ואנהו לא חזו ואינהו עדיפי מיניה דאינהו נביאי ואיהו לא נביא יתחייב שהיה הענין במראות הנפש לא בהקיץ מוגשם מורגש לחוש הראות הממשיי כי אלו היה הענין כן למה לא ראו אותו הנביאים אשר היו עמו כי לא הוכו בסנוירים כמו שכתב הוא הרמב"ן ז"ל בפרשת בלק למה לא ראה בלעם המלאך אם היה מאותן המלאכים המתלבשים בדמות אנשים אשר על כן הוצרך לפרש ותרא האתון ותרגיש האתון בדבר מפחיד לא ראייה ממש ולא עוד אלא ששם הוא מודה שגם דניאל היה משיג המלאכים במראות הנפש וזה לשונו ומלאכי השם השכלים הנבדלים לא יראו לחוש העינים כי אינם גוף נתפש במראה העין וכאשר יראו לנביאים או לאנשי רוח הקדש כדניאל ישיגו אותם במראות הנפש המשכלת כאשר תגיע למעלת הנבואה או למדרגה שתחתיה.
והנה דבריו אלו סותרים מה שכתב בפרשת וירא אליו ה' שכתב על דניאל [וז"ל] וכן לא נכתב ספרו עם ספרי הנביאים (מחגי) [מפני] שהיה ענינו עם גבריאל אעפ"י שהיה נראה אליו ומדבר עמו בהקיץ [וכן המראה של קץ הגאולה] היתה בהקיץ בלכתו עם חביריו על יד הנהר עכ"ל ולא ימלט אם היה גבריאל אצלו מן השכלים הנבדלים א"כ לא נראה אליו בהקיץ כי הנבדל אינו נתפש לחוש העינים [ואם היה גבריאל מהמתלבשים] הנה לא השיג דניאל המלאכים שהם שכלים נבדלים, וזה הפך מה שכתב שדניאל היה מכלל המשיגים אותם ברוח הקדש במראות הנפש המשכלת, ומאחר שהתבאר ממשמעות הפרשה ומשרשי התורה ומדברי רז"ל שאי אפשר שיהיו אנשים ולא מתלבשים ממש א"כ נתקיימו דברי האלהי המורה ע"ה שהיה במראה הנבואה.
וכן הוא הענין ביעקב אבינו ע"ה בהאבק איש עמו במראה הנבואה ואי אפשר לומר שהיה איש ממש או נביא או גנב או קוביוסטוס שהנביא לא יבוא להרע ליעקב ולתקע כף יריכו ולגנב ולקביוסטוס לא יקרא מלאך ולא יאמר עליו כי שרית עם אלהים (האלהים אם לא נאמר שגילה לו עצמו באחרונה כשנצחו יעקב) וגם אינו מתלבש משש והראיה על זה מה שאמרו בפ' גיד הנשה (חולין צא א) רבי שמואל בר נחמני אמר כגוי נדמה לו וריב"ל אמר מלמד שהעלו אבק ברגליהם עד כסא הכבוד וידוע הוא שאלו הדמויים אינם ממש אלא במראות הנפש וכן אמרו בב"ר רבנין אמרין לארכלסטיס נדמה לו לזה צאן ולזה צאן לזה גמלים ולזה גמלים אמר לו העביר את שלי ואני אעביר את שלך העביר המלאך את של יעקב כהרף עין, ופי' ארכליסטיס בעל מקנה וידוע הוא כי המלאך לא היה לו צאן וגמלים ממשיים אלא כך נדמה לו במראות הנפש וכמו כן אמרו בואלה שמות רבה פרשה ג אמר ר' ענניאל בר ששון אמר הקב"ה כשאני מבקש אחד מן המלאכים שהוא שלישו של עולם פושט ידו מן השמים ומגעת לארץ שנא' וישלח תבנית יד ויקחני בציצת ראשי, וכשבקשתי שלשה מהם עשתים יושבים תחת האילן וכו' וידוע הוא כי וישלח תבנית יד ויקחני בציצת ראשי היה במראה הנבואה א"כ אמרו כשבקשתי שלשה מהם עשיתם יושבים תחת האילן יחוייב שהיה במראה הנבואה, ומבואר הוא זה לכל מי שיש לו עינים רואות במראות הנבואה.
ומה שהיה צולע על יריכו בהקיץ כבר נתן בו טעם נכון החכם הגדול רלב"ג ז"ל כי הנה ענין התאבקות יעקב עם האיש שהיה בחלום של נבואה וכתב ע"ז וז"ל ואם יספק אדם עלינו איך יתכן שישאר מזה זה הרושם שהיה צולע על יריכו כאשר הקיץ נאמר לו שזה אפשר אצלנו לאחת משתי סיבות: אמנם האחת היא שכבר נראה התפעל כלי הנפש מהדמיונים שיהיו לאדם בעת השינה לפי שהדמיונים ההם הניעו כלי הנפש תנועה מה, וזה שכבר תראה שיחלום האדם שהוא שוכב ויראה קרי כאלו היה פועל שלם בהקיץ וכן תמצא שיחלום האדם שהוא נופל ממקום גבוה ומפני זה יתנועעו אבריו בעת השינה תנועה נפלאה עד שכבר יקרה שיקיץ בסבת זאת התנועה וימצא עצמו שכבר התנועע תנועה נפלאה וזה מבואר מאד מן החוש, ולזאת הסבה אפשר שיקרה לו כשיראה שנקעה כף יריכו בחלום שישאר לו מזה רושם במקום ההוא מצד תנועה תקרה לו אז ולזה קרה שמצא עצמו צולע על יריכו כאשר הקיץ.
והסבה השנית היא שכבר יתעורר לפעמים בדמיון מהדברים שיתפעל האדם בהם בעת השינה ולזה יקחו הרופאים ראיה חזקה על ענין החולה מחלומות החולי, והמשל שאם יגיע הישן בדבר קר יחלום שהוא במים קרים או שכבר ירד עליו הכפור והשלג ומה שידמה לזה ואם יגיע בדבר חם יחלום שהוא באש או שהשמש מכה עליו ומה שידמה לזה וזה דבר אין ספק בו כי החוש יעיד על זה, ולזאת הסבה הנה כאשר יהיה המותר הזרעי באדם ויתעורר לצאת יחלום שהוא שוכב עם אשה ולזאת הסבה בעינה הנה בעת שיתחדש לאדם כאב בעת השינה יחלום שכבר הוכה במקום ההוא בסבת ריב היה לו עם איש מה בחלומו וזה ממה שיקרה לו ג"כ הרבה לפי מה שהושג לנו בחוש. ובהיות הענין כן הנה היה אפשר שיקרה ליעקב מהעמל בהעברת הנחל לכל אשר לו שהתחדש לו כאב בכף הירך בעת השינה ונדמה לו מפני זה בחלומו של נבואה שיתאבק עם זה האיש ותקע כף יריכו בהאבקו עמו.
והנה היה לפ"ז להתאבקות הנראה לו בעת השינה שלש סיבות. האחת חוזק הדבקות אשר היה לו עם זה המלאך, והשנית מה ששוטטה מחשבתו בהקיץ להמציא תחבולות להפיל עשו אם יקום להכותו, והשלישית הכאב שנתחדש לו בשינה בכף הירך עכ"ל.
וכבר קרה לי אני בעצמי כדמות זה הענין בהיותי בעיר מראכו"ש בתמוז משנת רועה אב"ן ישראל בקשו ממני הקהל לדרוש להם ביום השבת אחר סעודת הבקר בבית הכנסת וילכו הקהל עמי כלם לבית הכנסת ועברנו על שער השר המושל בעיר והיה שם שוער אחד כושי ונתקנא מכבוד הקהל אלי ויצא לקראתי בחימה גדולה ושבט אחד גדול להכות אותי. וכראות הזקנים ההולכים עמי שהיה יוצא לקראתי נשתטחו לפניו ופייסוהו ולא הכה אותי והלכתי לבית הכנסת ודרשתי להם בענייני הפרשה ומשכתי את לבם כמים בדברי הגדה ודברתי על לבם דברי ניחומים והתפללנו תפלת מנחה ויצאנו מבית הכנסת ויבואו כל הקהל עמי עד ביתי והמה משבחים ומפארים ומתפארים בדברי הדרש הרבה מאד. וכאשר נפטרו רוב הקהל אל בתיהם נשארו עמי הזקנים העשירים ואמרו שיסעדו עמי סעודה שלישית ואומר להם שאם יאכלו ואם ישתו הם הם האוכלים והשותים כי אני הייתי מתאבל על הגזירה הגדולה אשר נעשתה בספרד בשנת עד מתי יחרף צר ינא"ץ אויב שמך לנצח אשר כמוה לא נהיתה מאז גלו שם ושאני הייתי מתאבל על חרבן הקהלות הגדולות אשר לקו מיד ה' כפלים מיום [גלות] ירושלים ושאני לא הייתי אוכל לחם חמודות ובשר ויין לא בא אל פי ושוש לא ששתי [על אשר] הסתיר ה' פניו מקהלות ספרד והיו לאכול ואפ"ה סעדו שם ונמשכו בסעודתן עד לערב ואמרו לעשות הלילה ההוא משתה ושמחה לכבודי וכן עשו ואני נכנסתי (לאדר) [לחדר מטתי] וישנתי לי ואראה בחלומי והנה העבד הכושי הוא מכה אותי במטה אשר בידו וישבור זרועי מקנה ואין מציל מידו ואיקץ ואעמוד מרעיד ואצא אל הזקנים ואומר אליהם העת אתם אוכלים ושותים ואין מכם חולה עלי והולך לזעוק אל השר על אשר עשה לי עבדו הכושי ההוא. ואני הייתי מראה להם מקום המכה וכשהיו מגביהים זרועי והיו מניחים אותו מיד היה נופל כאלו היה שבור ממש ולא היה בי כח להניעו כלל והייתי שומע לקצת מהם אומרים כי דברי היו בחלום והייתי כועס על זה והייתי אומר להם הלא אנכי פלוני אשר דרשתי היום לכם בבית הכנסת ואמרתי בדרושי ענינים כך וכך הלא אתם פלוני ופלוני והמקום אשר אתם מסובים בו לאכול ולשתות הוא המקום הפלוני והייתי מחזיק בידי הכלים אשר היו שם והייתי אומר להם הלא זה הוא הכלי הפלוני ופלוני ואיך תכחישו המוחש לומר שאני בחלום והעבד הכושי ההוא שבר אזרועי בהקיץ והראיה שאני מגביהו לפניכם בידי האחרת וכשאני מניחו מיד הוא נופל וישבתי מאמת להם הדבר כמו שני שעות עד שהכרחתם לקום ממש (תההיין) [מן היין] וללכת עמדי לצעוק אל השר לילה. וכאשר פתחו שער הבית בפני והייתי רוצה לצאת אז רפתה המכה מעלי והניעותי זרועי מהדמיון וידעתי כי המכה הגדולה ההיא היתה בחלום ונכנסתי עמהם אל תוך הבית ואמרתי להם עתה ידעתי כי פה החכם הגדול רלב"ג בהאבק האיש עם יעקב אבינו שהיה בחלום הנבואה שהוא פירוש נכון מאוד. והנה נתבארו לי בזה הענין הב' סיבות, האחת חוזק התפעלות דמיוני בהקיץ מהכושי ההוא עד שנשאר רישומו ניכר בנפשי (עדיף) [עד] עת השינה והשנית שוטטה מחשבתי כל היום ההוא שהיה פלא בעיני היאך ניצלתי מידו, אבל הסיבה הג' היא רחוקה אצלי ר"ל שמהתחדש כאב בשינה בזרועי נדמה לי שהכני הכושי אבל ביעקב היא קרובה מצד שהעביר את כל אשר לו בנחל כי בלא ספק נתעמל בזה הרבה. ואולי מחוזק התפעלות דמיוני נעשה רושם בזרועי ולא הרגשתי בו עד עת השינה. סוף דבר פירוש החכם הזה ר"ל רלב"ג ז"ל נתאמת בעיני מצד החוש וא"כ לפי אלו הפירושים הנה דברי הרמב"ם באלו הענינים ראוי לשמעם ומחוייב להאמין בהם.
ונשאר לנו עוד לקשר שאר עניני הפרשה ונאמר מאחר שהתחייב היות ענין הפרשה מוירא אליו ה' עד כי צחקת במראה הנבואה הנה היה רואה אברהם בתשלום הענין שקמו האנשים וילכו להשקיף על פני סדום והיה הולך עמם לשלחם כדרך שהיה עושה לכל האורחים הבאים אל ביתו, ובאתהו הנבואה בענין סדום הרעים והחטאים והקדים וה' אמר המכסה אני מאברהם וכו' ליסד לנו השורש האמתי להשריש לנו כי לא יעשה ה' אלהים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים ואח"ך פירש כי באה הנבואה אל אברהם ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה כי רבה וכו' ארדה נא ואראה וכו', וראה במראה הנבואה שפנו משם האנשים וילכו סדומה בהיותו עומד לפני ה'. ומכאן ראיה גדולה שעניני האנשים והליכתם לסדום במראה הנבואה כי מה טעם להכניס בכאן בתוך הנבואה ויפנו משם האנשים, ואלו היתה פניית האנשים קודם הנבואה הזאת היה לו לכתוב בתחילה ויקומו משם האנשים וישקיפו על פני סדום ואברהם הולך עמם לשלחם ויפנו וילכו סדומה וה' אמר המכסה אני מאברהם. ומלת וישקיפו יתכן שתהיה מענין השקפת שכל ומחשבה כלומר שראה במראה הנבואה שהיו משקיפים בעניני סדום ובאתהו הנבואה מעין מה שבלבו ויתכן שהיו שני ענינים ר"ל אכילתם ובשורתם וענין סדום במראה אחת או בשתי מראות כלומר כשראה שלוה אותם והלכו להם לפאת סדום נסתלקה ממנו המראה והיה מחשב בלבו בענין סדום ומנהגיהם הרעים ובאתהו הנבואה השנית כי זעקת סדום ועמורה רבה מאוד וחטאתם כבדה מאד ולמד עליהם זכות כפי היכולת ונסתלקה ממנו הנבואה כאשר כלה לדבר אתו אלהים ונשאר הדבר בספק אצלו אם ימצא בסדום עשרה צדיקים להציל אותם בזכותם.
וחזר להתחיל במעשה הפיכת סדום ואמר ויבואו שני המלאכים סדומה בערב ולוט יושב בשער סדום כלומר שבאה ללוט נבואה בערב כלומר בחלום וראה שני אנשים מאותן שנראו לאברהם ונדמו לו כדמות מלאכים לפי שהיה כחו רע כלומר שלא היה כדאי לראות במראה (בשם) [אנשים] בהקיץ כאברהם אחר שהלך לו מיכאל כי לא היה ראוי לכך וראה בחלומו שהיה משתחוה להם אפים ארצה והשתדל עמהם עד שהביאם לביתו ועשה להם סעודה ומשתה כאשר למד מבית אברהם והיה רואה שטרם ישכבו שנסבו כל אנשי העיר החטאים בנפשותם על ביתו לעשות עם האנשים ההם נבלה גדולה אשר עליה יתחייב שתרד אש מן השמים ותאכל אותם ושאותם האנשים הוכו בסנוירים וילאו למצוא הפתח ושהאנשים ההם אמרו לו עוד מי לך פה חתן ובניך ובנותיך לצאת מן המקום ההוא כי משחית ה' את המקום ויהי כמצחק בעיניהם והמה ראו היאך הוכו כל אנשי העיר בסנוירים והיה להם לחשוב כי כמו שהוכו בסנוירים כן יכלה אותם ה' כרגע. גם מפסוק ויבואו שני המלאכים סדומה ראיה ברורה שהיה הענין מראה לא בהקיץ לפי ששני המלאכים האלה מאותם שלשה שבאו לאברהם היו ולכן הם בה"א הידיעה ואם אברהם לא ראה אותם אלא במראה הנבואה יתחייב שאין לומר שהיו אנשים ממש או מתלבשים שנראו ללוט (אם אפשר לומר כן) [גם אי אפשר לומר] לאברהם נראו במראה הנבואה וללוט נתלבשו לפי שהנראים במראה לא יהיה להם ממשות כלל חוץ לנפשו ואם אלה הנראים ללוט היה בהם ממש מציאות לנפשו של לוט יתחייב שלא יהיו המלאכים האלה מכלל אותם הנראים לאברהם וזה סותר הכתובים ודברי רז"ל.
והוסיף עוד לוט לראות באותה מראה שכמו השחר עלה שהאיצו בו המלאכים לקחת את אשתו ואת שתי בנותיו לברוח בהן מן העיר פן יספה וראה שהחזיקו האנשים בידו וביד אשתו וכו' וכל אותו הענין. ויהי בבקר בהקיצו משנתו ותפעם רוחו מן המראה ההיא וימלט על נפשו ויבא צוערה בצאת השמש על הארץ ואח"ך חוזר ומפרש כי השם המטיר על סדום גפרית ואש מאתו מן השמים ושהאלהים זכר את אברהם וישלח את לוט בפועל (בזכות סתם) [בהפוך סדום] כאשר נראה אליו במראה והנה בא החלום הזה ללוט ברוב ענין להודיע כי מראה הנבואה אין בו ספק כלל אצל הנביא ולזה היה נמשך ממנו הפעל מיד בהקיצו משנתו בלי עכוב ובלי איחור כלל להיות ענין הנבואה אצלו אמת ויציב ונכון וקיים בלי ספק כלל.
הנה זה הוא הראוי והמחוייב להאמין בו החכם התורני היודע עניני הנפש וכחותיה והשגותיה החושיים והנפשיים מבלי שישתבש בדיעות ההמון החושבים כי אין מציאות שלימה אלא לדברים הגשמיים והדברים השכלייים אצלם חסרים עד שמפני כן הוצרכה התורה לצייר לש"י צלם ודמות אנושי ולייחס לו הכלים האנושיים ופעולתם כדי שיתפס בדמיונם ענין מציאות הש"י ולא יכחשו בו ויאמרו לא הוא, ומי שיקשה בעיניו לפרש המראות האלה וזולתם משאר מראות הנביאים הנראה מפשטיהם דברים סותרי המציאות והתורה והמצוה והמושכל והמקובל שהם במראות הנבואה כדי שימשך לדעת ההמון, אין אחריות דבריו על האלהי המורה כי לא חובר הספר ההוא אלא לחכם השלם התורני המשכיל בכל חכמה הנבון בעניני הסברות הדמיוניות ויחשוב שהם אמתיות ואינם אלא לשכך את האזן להמון כפי מה שיכולים לשמוע, ולזה כתב בתחילת ספרו מאמר שלמה ע"ה אליכם אישים אקרא וקולי אל בני אדם כלומר אליכם אישים שהם החכמים המשכילים אקרא לדיעות אמתיות וקולי בדברים הדמיונים אל בני אדם הם ההמון אשר אין להם בחינה בכל דבר חכמת בינה.
ולענין המלאכים המתלבשים שכתב הרמב"ן ז"ל שנראים לעיני בשר בזכי הנפשות אפילו לאנשים שאינם נביאים, כתבו בזה טעם נאות ומתוקן ומקובל ומתקבל על לב המשכילים המזהירים כזוהר הרקיע ומכללם החכם החסיד רבי אברהם בן דאוד הלוי כתב בספר האמונה הרמה וז"ל כי השכלים הנפרדים המניעים את הגלגלים יש להם השגחה על פרטי הענינים האנושיים ועל שאר כל אשר בעולם הזה ועל כל איש מבני אדם והם נראים לקצת אנשים בצורות גשמיות שמתחדשות להם לשעתם לא שיהיה להם אמתיות והצורה המתחדשת הנראית כן לחסידי עליון תהיה למלטם כמו שראה נבוכדנצר באמרו הא אנא חזה גברין ארבעה שריין מהלכין בגו נורא וכו' וגם נראים כאוכלים כמו שאירע כן לאברהם ולוט ומזה המין היה מלאכו של יעקב שנאמר ויאבק איש עמו עד עלות השחר שבא כדי להרגילו בגבורת הניצוח ולחזק את לבו.
ואל הענין הזה רמז החכם ראב"ע במה שכתב בפרשת וישלח יעקב ודעת זה המלאך שנראה ליעקב שהוא גוף תתברר לך אם ה' יפקח עיני שכלך בפסוק כי שמי בקרבו עכ"ל, והתבונן איך אמר שנראה ליעקב שהוא גוף כלומר שאינו גוף אלא ליעקב כדמות גוף. ובפסוק שמי בקרבו כתב כי טעם שמי בקרבו כטעם ה' שמו וטעם ה' שמו הוא הכבוד שקבל השם ופירוש הענין כי מהשפע השופע מהשם על השכלים ועל הגלגלים שהם צבאות מעלה ישפיע ג"כ למטה לארץ על המלאך הנראה בדמות גוף וזהו הכבוד שקבל השם אשר נאמר עליו כי שמי בקרבו, וכן ביאר על לשונו זה בואלה המשפטים החכם רבי שמואל בן מטוט נ"ע וז"ל וכן כתב בספר השם וז"ל והנכון בעיני כי השם הנעלה פעם הוא שם העצם ופעם הוא שם התואר והנה טעמו שהוא בקרב צבאות כדרך כי שמי בקרבו וכן כתוב ראיתי את ה' יושב על כסאו וכל צבא השמים עומדים עליו מימינו ומשמאלו ודעתו כי צבאות מעלה שהם הכוכבים יקבלו כבוד מן הנפש הכללית שהיא הכסא והכבוד ההוא יקבל כבוד ה' ונעשה מלאך והוא שמו אשר בקרב הצבאות, והשגת האדם במראה תהיה תהלה לכבוד הצבא אשר בקרבו הכבוד ומצד הכבוד הזה יזדמן לנביא שיראה לו המלאך בצורת גוף עכ"ל.
ובספרי חכמי המזלות כתוב כי ימצאו אנשים שיראו בהקיץ כחות יראו להם שהם גופות וידברו עמהם ויגידו להם עתידות, ואמרו שהסבה בזה היא מצד קבלת האדם השפע מהעליונים ויתחזק להם זה הענין לפי הוראת המערכת בשעת המולד, וביארו עוד שהרואים אותם כחות הנראים להם כדמות גופים שאינם רואים אותם חוץ מהם אלא כל מה שהם רואים הוא מהם ובהם כמי שרואה צורות במראה או בדבר זך וצלול שהוא רואה אז בעיניו והראיה היא מצד עצמו ורואה צורתו והיא בו ויחשוב השכל שהצורה ההיא דבר נמצא חוץ ממנו. והנה הדעת הזאת מסכמת עם דעת החסיד רבי אברהם בן דוד הלוי ז"ל גם עם דעת החכם הראב"ע ז"ל שאין גוף ממשיי לאותן צורות הנבראים לזוכים להם חוץ לנפשו, גם להרב רבי חסדאי ז"ל יראה שאינו חולק על זה ממה שכתב בספר אור ה' בפ"א מהכלל השני וז"ל התבאר א"כ מכונת התורה הענין הראשון בבחינת המשגיח והוא היותו משגיח באמצעי וזולת אמצעי והאמצעים רבים ר"ל הפועלים בבחירה ורצון ושהם שלשה מינים המלאכים והם השכלים הנפרדים והנביאים והחכמים וידוע הוא שהשכלים הנפרדים אינם מתלבשים ולכן נקראו נפרדים כלומר שהם נפרדים מן החומר לגמרי וגם הרמב"ן ז"ל מודה בזה כי כן כתב בפרשת בלעם מלאכי ה' השכלים הנבדלים לא יראו לחוש העינים כי אינם גוף נתפש במראה עכ"ל ואם היה מאמין במתלבשים היה אומר ד' מינים והיה מונה אותן כמו שמנה השכלים הנפרדים אלא הדברים כולם מסכימים עם דעת הרמב"ם ז"ל ומקיימים אותה שכל הנראה במראה הנבואה אפילו בהקיץ הוא במראות הנפש, אלא שהרמב"ן ז"ל הוא חולק על זה הדעת כי הוא נותן ממשות חיצוני חוץ מנפש הנביא למלאך הנקרא בשם איש כמו שכתב בפרשת וירא אליו בסוף השגתו על הרב המורה וז"ל אבל במקום שיזכיר המלאכים בשם אנשים כענין הפרשה הזאת ופרשת לוט וכן ויאבק איש עמו וכן וימצאהו איש על דעת רבותינו ז"ל הוא כבוד נברא במלאכים יקרא אצל היודעים המלבוש יושג לעיני בשר בזכי הנפשות כחסידים ובני הנביאים ולא אוכל לפרש עכ"ל, ועדיין היינו יכולים להסכים ביניהם ומה שאמר יושג לעיני בשר שהוא כמו שרואה צורתו במראה כמו שביארו חכמי המזלות, אלא שהוא מגלה דעתו בפ' בלעם שגוף המלאך המתלבש הוא ממשיי חוץ לנפש הרואה עד שאפשר שיושג לעיני הבהמות וכן כתב שם ואם נאמר המלאכים הנראים כדמות אנשים כאשר הזכרתי בפ' וירא יושגו אף לעיני הבהמות א"כ איך לא יראנו בלעם ולא הוכה בסנוירים ואלו היתה זאת דעתו ר"ל שאין להם ממשות חוץ לנפש לא היה חולק בזה על הרמב"ם ז"ל, ועוד כי תלמידיו המקובלים ממנו פירשו דעתו כי המלאכים הנק' בשם אנשים הם מתלבשים בגוף אויריי דק והוא הנראה לחסידים בלי שום הכנה אחר. וסוף דבר אם קבלת אמת היא בידו עד מרע"ה נקבל אותה בעל כרחנו ואם לאו כבר דחינו אותה למעלה וזה מספיק בקיום כדברי האלהי ז"ל, ובלי ספק שכל מה שלא ראה ועיין עיון זך ומופשט מן ההרגל והמנהג בדברי האלהי בפרקי הנבואה לא ראה מימיו בשרשי התורה והאמונה מאורות ופליאה.
ונשאר לנו להשיב על מה שסתר עוד דברי המורה במה שהשריש לנו בפ"ז מהלכות יסודי התורה ובמורה בפמ"א ומ"ה מהחלק השני שכל הנביאים זולתי מרע"ה נבואתם היא ע"י מלאך וגזר שאין העניין כן ושאין נבואה ע"י מלאך כלל שכבר אמרו בדניאל אינהו עדיפי מניה דאינהו נביאי ואיהו לאו נביא ולכן לא נכתב ספרו עם ספרי הנביאים מפני שהיה ענינו עם גבריאל אעפ"י שהיה בהקיץ, וכן הגר אינה מכלל נביאות אעפ"י שדבר עמה המלאך כמה פעמים. ונסתייע מבלעם שאמר למלאך ועתה אם רע בעיניך אשובה לי ואז"ל אמר לו אני לא הלכתי עד שא"ל הקב"ה לך אתם ואתה אומר שאחזור, כך אומנותו לא כך אמר לאברהם להקריב את בנו ואח"ך ויקרא מלאך ה' ויאמר אל תשלח ידך למוד הוא בכך שאומר דבר ומלאך מחזירו. ונסתייע מאד ממה שאמרו חכמים בתחילת ויקרא רבה ויקרא אל משה לא כאברהם כי באברהם כתיב ויקרא מלאך ה' שנית מן השמים המלאך הקורא והדבור מדבר ברם הכא אמר הקב"ה אני הוא הקורא ואני הוא המדבר, ולמד מאחר שהתעוררו רז"ל להבדיל בין הדבור הראשון אשר הזכיר בו השם לבלעם לדבור השני שהזכיר בו דבור המלאך וכן מאמרם המלאך קורא והדבור מדבר ראה משם שאין קריאת המלאך נבואה עד שידבר הדבור והחליט הדבר וגזר שאין ראית המלאך ברוח נבואה אבל היא מראה תקרא גילוי עינים כענין בלעם ונער אלישע לא נבואה, וחילק הוא נבואת משה ע"ה משאר נביאים שנבואת מרע"ה היתה מתוך אספקלריא מצוחצחת כדכתיב ותמונת ה' יביט ושאר נביאים מתוך אספקלריא שאינה מצוחצחת שנא' וביד הנביאים אדמה כמו שמפורש בויקרא רבה ובמקומות רבים.
ונאמר שהרב המורה לא אמר שכל המשיג לראית המלאך או דבורו לבד שהוא נביא כמו שחושב הרמב"ן ז"ל שהרי במורה אמר בפמ"ב ח"ב וז"ל וממה שהקדמנו מצורך ההזמנה לנבואה וממה שהזכרנו משתוף שם מלאך תדע שהגר המצרית אינה נביאה ולא מנוח ואשתו נביאים, ובפ' מ"ה כתב בזה הלשון ולזה העירותיך שזה המין מן הנבואה שבא לדניאל ושלמה אעפ"י שראו בו מלאך בחלום ולא מצאו בעצמם שהיא נבואה גמורה אבל חלום יודע באמתת הענינים עכ"ל, ומאחר שהמורה מודה בכך אין כאן קושיא ולא סתירה על דבריו כלל, ומה שאמר האלהי שכל הנביאים נבואתם ע"י מלאך אינו ר"ל נבואתם ממלאך כמו שהוא חושב עליו ג"כ אלא נבואתם באמצעות מלאך כמו שביאר לנו בגדר הנבואה [בפל"ו ח"ב הוא] שפע שופע מהש"י באמצעות השכל הפועל על הכח הדברי ואח"כ על המדמה ובפ"ו ח"ב ביאר שמדמה יקרא מלאך ובפמ"ו ח"ב אמר שהנביא ישמע הדבר באמצעות מלאך ושהאמצעי הוא הכח המדמה. ולפי הנראה שקרה לרמב"ן ז"ל עם המורה ז"ל בשתוף שם מלאך כמו שקרה לערבי עם העברי שהבין ממנו הפך כוונתו בעבור שיתוף השם כמ"ש במורה בפכ"ט ח"ב, ואולי אם הסתכל הרמב"ן ז"ל בכוונת המורה בשתוף שם מלאך לא היה חולק עליו בזה ולא סותר דבריו. ולא עוד אלא שהראיה שהביא לסתור דבריו היא בעוזריו כי אמרם ז"ל כל הנביאים נתנבאו מתוך אספקלריא שאינה מצוחצחת היא אספקלריאת הכח המדמה והפסוק שהביאו ממנו ראיה לעד וביד הנביאים אדמה כלומר אדמה להם דמיונות ע"י חידות ומשלים שהם פועל המדמה המסתבך בדמיונים ועינינים גשמיים לדמות בהם הענינים הרוחניים השכליים, וככה יתבאר מפרש"י ז"ל שפירש בסוף החולץ כל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה וכסבורין לראות ולא ראו ע"כ, וזהו מעשה הדמיון שחושב שהשיג ולא השיג אבל משל וחידה, ומשה נסתכל באספקלריא המאירה וידע שלא ראהו ע"כ, כלומר שידע שלא ראהו ולא יראה ע"י משל וחידה ולא בשום מחשבה שנאמר כי לא יראני האדם וחי. ואפילו לדעת המקובלים שאומרים שאספקלריא שאינה מאירה היא ספירת מלכות היא נקראת אצל בעלי המחקר השכל הפועל כמ"ש המורה ז"ל שהנבואה שפע מאת הש"י באמצעות השכל הפועל, וידוע הוא אצל המקובלים שספירת מלכות תקרא לפעמים מלאך כמו שרמז הרמב"ן ז"ל במקומות רבים למבין סודותיו כגון ויסע מלאך האלהים והנה אנכי שולח מלאך לפניך המלאך הגואל אותי, וא"כ אם ספירת מלכות תקרא מלאך [ונבואתם] מתוך אספקלריאתה הנה הוא מודה שכל הנביאים נבואתם ע"י המלאך, ומאחר שכל הנביאים אינם מתנבאים אצלו אלא במראות הלילה כמו שהודה בזה לחכם ראב"ע ז"ל בתחילת פרשת וארא, הנה הוא מודה בעל כרחין לדעת כל מבין שכל הנביאים נבואתם באמצעות המדמה כי לילה היא מלכות אצלם ומראות הלילה הוא המדמה. והנה לפ"ז חושב הוא לשבש דברי המורה והעמידם על מתכנתם, כי זרע קדש מצבתם, והנה אין ביניהם מחלוקת כלל אלא בשיתוף שם מלאך כמו שזכרנו למעלה והשיתוף ההוא לא נעלם מהאלהי ז"ל. ואין לומר שדעת הרמב"ן ז"ל היא שהנבואה היא מספירת מלכות התחלה ראשונה כי זה הוא קיצוץ בנטיעות לדעת המקובלים רחמנא ליצלן ועוד יתבאר בפירוש מהמימרא ההיא שהביא מתחילת ויקרא רבה שארז"ל ויקרא אל משה לא כאברהם כי באברהם כתיב ויקרא מלאך ה' אל אברהם שנית מן השמים המלאך קורא והדבור מדבר ברם הכא אני הוא הקורא ואני הוא המדבר הנה ביארו לנו ז"ל כי אברהם וה"ה לשאר נביאים הם צריכים לקריאת המלאך ואח"ך יבוא להם באמצעות הקריאה ההיא שפע הדבור. וכמה אני תמיה היאך לא נתעורר ממנה הרמב"ן ז"ל להודות למורה ולא די בזה אלא שהביאה לסתור דבריו.
ומכאן יתבאר כי כל תפיסותיו עליו בכמו אלו הענינים הם הפוכים,
בהטעאת שתופי הלשון סבוכים,
וזה מספיק לקיים בזה דברי המורה,
כדי שלא יטו אמות ספיו מקול הקורא.