שער המצוות/פרשת קדושים

פרשת קדושים

מצות כבוד חכמים וזקנים. כתיב מפני שיבה תקום וגו'. הנה ג' תיקונים נמצאו למעלה : אחד בא"א, שהוא יותר זקן מכולם. וכנגד דיקנא קדישא דיליה אמר מפני שיבה תקום. וכנגד דיקנא קדישא דז"א, והדרת פני זַקֵן. וכנגד הנוקבא דז"א, שאין בה דיקנא, אמר ויראת מאלהיך, שהיא נקראת יראה כנודע. והנה כנגד ז"א, אמר זַקֵן, זה קנה חכמה, כי לא היתה לו חכמה, עד שעטרו אבא בההוא עיטרא, ועייל ליה במוחין, בחינת חכמה עילאה. וזה אומרו, זה קנה חכמה. כי ז"א הנקרא זה, קנה את החכמה מחדש מה שלא היה בו מתחלה.

והנה מי שהוא זַקֵן מס' שנה ומעלה, אפילו שאינו תלמיד חכם, צריך לקום מפניו. אבל בפחות מבן ששים אין צריך לקום מפניו, אלא אם כן הוא חכם, שקנה חכמה. ולכן ראשי תיבות מ"פני ש"יבה ת"קום, הוא מִשֵׁ"ת, כי מִשִׁתִּין שנין ואילך, אז נקרא שיבה. וטעם מספר זה הוא, כי הששה תקונים ראשונים דדיקנא דא"א, נעלמים מאוד, ואין בהם גילוי כלל למטה. והנה כפי גדרם, כך ראוי לכבדן, כי א"א הנקרא שיבה, נאמר בו קימה. ובזַקֵן, נאמר בו הידור לבד. ובאשה, נאמר ויראת מאלהיך, יראה בלב, ואין צריך לא קימה ולא הידור. ואמר לי מורי זלה"ה, שאם יכוין האדם לכונה שכתבנו, בהיותו קם מפני תלמיד חכם, או זקן, שיועיל לו מאוד להתחכם בתורה.

גם פעם אחת הייתי מהלך בדרך עם מורי זלה"ה, ובא תלמיד חכם והלך לפניו במתכוין, וכראות מורי זלה"ה זה, אף הוא מתכוין היה תמיד ללכת אחריו, אף אחר שהתלמיד חכם הלך לצד אחר. ואמרתי לו כי חס ושלום נראה כנותן מכשול לפני עִוֵר, כי אותו התלמיד חכם לא היה מכיר ערך מורי זלה"ה. והשיב לי, כי כיון שהתלמיד חכם היה מתכבד בזה, היה הוא מחוייב לחלוק לו כבוד, ולעשות רצונו בכך, על דרך הלל הזקן שרץ לפני עני בן טובים ג' מילין, כי גם זה בכלל כבוד תלמיד חכם.

פאת הראש. כתיב לא תקיפו פאת ראשכם וגו'. כבר נתבאר לעיל בהקדמת שער זה, שקודם שיעשה האדם המצוה שהוא עושה, יכוין לקיים מצות בוראו יתברך שמו. ולכן כשהאדם מסתפר, יכוין שהוא מקיים שני מצות בפאת הראש, אחת מכאן, ואחת מכאן. וחמש מצוֹת בְּהֵ' פאות הזקן, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה בגמרא, שחייב על כל אחת ואחת. וזו היא הכונה: הנה ברישא דא"א וברישא דז"א וברישא דנוקבא יש שערות כנודע. אמנם שער שבראש א"א, הם רחמים גמורים ונודע, כי כל שערות הם צינורות, כעין וַוִין, ממשיכין הארה מתוך המוח ולחוץ, ולכן הנזיר כתיב ביה גדל פרע שער ראשו כמו שכתוב שם. אבל שערות רישא דז"א, הם בחינת הדין, כמו שכתוב באדרת נַשֹׂא. ולכן צריך לספר שערו בסוד ואיש כי ימרט ראשו טהור הוא, כנזכר בספר הזוהר. וצריך שיכוין האדם שהוא דוגמת ז"א, ושהוא מספר שער ראשו להיותם דינים תקיפין. ובפרט מי שהוא משורש קין, דינא תקיפא.

ואמנם נודע, כי בשערות הראש ,יש בחינת יוּד ספירות. והמלכות שבהם, היא הנקראת פאת הראש, כי לעולם כל פאה, היא במלכות. ולכן פאה גימטריא אלהי"ם, והענין, כי הדינין הם צורך גבוה, והם מכלל קיום העולם, והעולם צריך להם. ולכן אין ראוי להעביר כולם, ולכן משיירין הפאה, שהיא המלכות האחרונה שביוּד ספירות הראש. אבל הספירות הראשונות, אין ראוי שיהיה בהם דינין.

ואמנם נוקבא דז"א, הנקראת בחינת עשיה שבאצילות, וכל אחיזת הדינים ושורשם הם בה, ואם נעביר הדינים גם מראש הנקבה יתבטלו לגמרי, ולכן האשה אינה מגלחת ראשה, ואדרבה מגדלת שער ראשה כנודע, להשאיר שורש אל הדינין.

והענין יותר בביאור, כי הנה פאת הראש דא"א, הוא מצפ"ץ. אבל פאת הראש דז"א, היא אלהי"ם במילוי יודין, העולה בגימטריה מצפ"ץ. ונמצא כי שניהם בחינה אחת, אלא שלהיות שבא"א כתיב ביה, ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי, שאין בו שם אלהים, אלא שם הוי"ה, ולכן בכל מקום שיש בז"א בחינת אלהים, יש בא"א במקומו מצפ"ץ, שהוא חילוף הוי"ה בא"ת ב"ש, וגם הוא גימטריא אלהים דמילוי יודין. כי כיון ששם מצפ"ץ שהוא חילוף הוי"ה הוא דין כמו אלהים, אלא שהוא יותר מתוק.

והנה המלכות הם דינים, ונקרא אלהי"ם כנודע, כי ג' אלהים הם, אחד בגבורה, ואחד בהוד, ואחד במלכות בסוד שלשה אלהים שיש בויכולו, כנזכר בזוהר פרשת בראשית ולכן המלכות של יוּד ספירות דרישא דז"א, היא אלהים במילוי יודין, העולה בגימטריא פאה. ולהיותו למעלה בבחינת הראש, לכן הוא במילוי המובחר, שהוא דיודי"ן. וכנגדו בא"א, הוא מצפ"ץ כנזכר.

והנה כל השערות, הם כחות הדין, ולכן בַּעֵי לספרא רישיה דז"א, כנזכר בזוהר ובתיקונים וזה סוד גילוח שער הלוים, ובפרט מי שהוא משורש קין, שממנו יצא קֹרַח, שצריך לגלח ראשו, כי כל שערותיו דינים קשים, חוץ מפאת הראש, שהיא המלכות שביוּד ספירות הראש, כדי להשאיר שורש אל הדינין, ולא יתבטלו כולם. ואמנם בענין שיעור הפאה היה נזהר מאד מורי זכרונו לברכה, לשייר כל השערות אשר בצדעים, שהוא כל השערות שיש בין האוזן, לאותו המקום החלק שאין בו שער, מכאן ומכאן בשני צדדי הראש. וכמו שכתוב בספר בית יוסף, (ביורה דעה סימן קפ"א) וגובה הפאות שיעורן עד מקום שיגביה ראש האוזן למעלה, ועד המקום שיגיע שם ראש האוזן, נקרא פאה בבחינת הגובה. ואף אם היו שערות הפאות גדולים מאד וארוכים, לא היה חותכן במספרים, רק עד יגדלו ויתארכו וידלדלו וירדו ויכנסו למטה בגבול שערות הזקן, ואז היה חותכן ומקצרן במספרים, לפי שמה שמשתלשל משם ולמטה, אינו נקרא פאת הראש.

וענין פאת הזקן, הנה גם הם צינורות של שפע כנזכר. ויכוין האדם, כי התיקון הראשון שבזקן נקרא אל, כמבואר אצלינו בסוד שלש עשרה מדות דויעבור ועיין שם. והנה הוא ראש הזקן, ונקרא אל, ושאר השתלשלות הזקן, יש בה צד ימין וצד שמאל, והם שני פעמים זַקַן, שהם גימטריא שָׁדַ"י. והרי נרמז בו אֵ"ל שָׁדַ"י. והיה מורי זלה"ה נזהר מאד, שלא לחתוך שער הזקן כלל, לא בתער, ולא במספרים, לא למעלה ולא למטה, ולא בשום מקום מן הזקן, אפילו למטה תחת הזקן, באותם שערות קטנים החופפים על הגרון ממש. אבל השער שבשפה העליונה המעכב את האכילה היה קוצץ במספרים.

ולא עוד אלא שהיה אומר, שאיסור גדול מאד הוא לעקור, או לתלוש בידו אפילו שער אחד מכל מקום זקנו, כי הם צינורות של שפע. ולכן צריך האדם ליזהר שלא ישים ידו בזקנו למשמש בה ,כדי שלא לעקור ויתלוש איזה שער. גם היה אומר מורי זלה"ה, שבכל פעם שהאדם מזרז ומעמיד על עצמו שלא ליגע בזקנו, לטעם הנזכר, יכוין כונה הנזכר לעיל, שבזקן הנזכר נרמז שֵׁם אֵל שָׁדַי. גם היה מורי זלה"ה נזהר מאד, שלא לגלח ראשו אחר שעת המנחה גדולה, ואפילו בערב שבת לא היה מגלח ראשו, אלא קודם חצות היום דוקא:

דין כלאים ושעטנז. כתיב שדך לא תזרע כלאים ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך. הנה טעם איסור כלאים באילנות ובזרעים, הוא במה שהודעתיך, כי האדם החוטא, צריך להתגלגל אחר פטירתו לקבל עונשו. ויש מי שאינו זוכה לבא לעולם הזה, כדרך שאר הנשמות. אבל הוא מתגלגל תוך צומח, או דומם, או בבעל חי, או בגוף איזה אדם חי, ואין זה מקום ביאורו. והנה יש זמן קצוב בהמשך גלגול הזה. ונמצא, כי יש במיני הצמחים, כגון אילנות או זרעים, נשמות מתגלגלים בתוכם, עד מלאת ימי גזירתם בכך. ואם תערב זרעים או אילנות אלו עם אלו, תגרום רעה ועונש יותר לאותם הנפשות המגלגלות בתוכם, כי יש מגולגל בבחינה אחת, ויש בבחינה אחרת, ואין בחינותיהם שוות, ולכן אין לערבם יחד.

וענין השעטנז, בו יתבאר ענין חטא קין והבל, ובו יתבאר ענין צמר ופשתים מה עניינם. הנה רבותינו זכרונם לברכה (בבא מציעא דף ק"ט) אמרו, החוכר שדה מחבירו לז' שנים, לא יזרענה פשתן. מפי שהפשתן לוקח כח הקרקע, עד שבע שנים ומכחישה. והענין כפי הסוד הוא, כי פשתן נקרא עץ, כמו שכתוב ותטמנם בפשתי העץ. והוא בבחינת המלכות, כמו שכתוב ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה', ואמרו רבותינו זכרונם לברכה שהביא זרע פשתן. ודע, כי כל בחינת צומח ודשאים ואילנות, כולם הם במלכות דעולם היצירה. והענין הוא, כי הפשתן הוא בחינת ההוא רוחא, דשבק בעלה באיתתא בביאה קדמאה לעשותה כלי, והוא הוי"ה דְבֵּ"ן דמילוי הֵהִי"ן, והוא ביסוד שבנקבה דיצירה, ולכן הפשתן נקרא עץ כנזכר.

והנה קין העלה מ"ן הנוקבא אל ז"א, בבחינת הוי"ה זו דּבֵּ"ן הנקרא פשתן כנזכר. והנה ענין הוי"ה זו, היא תכליתה לעולם להעלות מ"ן אלו, כדי לקבל אור עליון הנקרא מ"ד, ושניהם ישארו בנוקבא מַ"ן וְמַ"ד. אמנם קין, לא העלה מ"ן אלו לתכלית זה. אלא כוונתו היתה לעקרן מן הנקבה, ולהחזירם לשורשם בז"א עצמו שנתנו בה, ולכן הקריב פשתן, שמכחשת כח הקרקע בשבע שנים הנזכר, והוא ענין שם בֵּ"ן הנזכר, הנקרא כח הקרקע, שהיא מלכות דיצירה. והפשתן מכחיש כל השבעה תחתונות שבה, הנקראים שבע שנים. וזה אומרו, ויבא קין מפרי האדמה, רוצה לומר : מאותו פרי הנקרא פרי האדמה, מיוחס אליה, לסיבת היותו יונק כל כח האדמה, ועוקרו ממנה, ומכחיש אותה. וממילה זו דקדקו רבותינו זכרונם לברכה, שהיה זרע פשתן, והעלהו מנחה לה', שהוא ז"א, והחזירו לשורשו, והוסר כח הוי"ה זו דּבֵּ"ן מן הנקבה, וזה היה חטאו של קין.

ואמנם הבל, רצה לתקן פגמו של קין, וזהו שכתוב והבל הביא גם הוא וגו', אחרי חטאו של אחיו, מבכורות צאנו וגו'. והענין הוא, כמו שהודעתיך תחלה מהיכן נמשך ההוא רוחא שנתן ז"א בנוקבא בביאה קדמאה הנקרא דעת כנודע אצלינו. והנה הוא נמשך מן דעת העליון, הנקרא מזלא קדישא, דדיקנא קדישא דא"א, אשר על ידו מזדווגים או"א כנודע, ומשם נוסף כח בז"א, ואז מזדווג בנוקבא ונותנו בה. כמבואר אצלינו באורך, בענין קריאת שמע שעל המטה, ועיין שם. 

ונמצא, כי להיות שקין חטא במלכות דיצירה, ועקר ממנה שם בֵּ"ן הנזכר, לכן הוצרך הבל לתקן זה, לחזור ולהמשיך מן הדעת עליון, דמזלא קדישא דא"א דיצירה עצמה, עד ז"א, ויחזור ז"א להזדווג בה, ולמיהב בה ההוא רוחא קדישא כבקדמיתא.

ואמנם היות ענין זה נרמז בקרבן הבל הוא, לפי שהנה כל בחינת הצומח והדשאים ואילנות, כולם הם במלכות דיצירה כנ"ל. וכל בחינת בעל חי, כולם הם ביסוד של היצירה, כי הנה היסוד נקרא חי כנודע. והנה הדעת העליון,  גם הוא נקרא יסוד, והוא בחינת כבש, כי כבש הם אותיות שכב, לרמוז כי בו ענין המשכב העליון עם הנקבה. גם עניינו הוא, מלשון ומלאו את הארץ וכִבשוה, הוא לשון כבש, כי הוא הכבש הכובש אותה, ושוכב עמה. והבן סוד הגדול הזה : 

דע, כי כמו שלמעלה יש י"ג תיקוני דיקנא עילאין, בבחינת דעת, בסוד הראש הנקרא זַקַן עליון כן יש זקן תחתון למטה ביסוד כנודע, וגם בו כללות י"ג תיקונים, ואל זה הסוד הנפלא, רמזו רבותינו זכרונם לברכה (נדרים ל"א עמוד ב') במה שאמרו, גדולה מילה שנכרתו עליה י"ג בריתות, ונודע כי ז"א נעשה מן נה"י דא"א, והנה מזקן התחתון דיסוד דא"א, נעשית זקן העליון דז"א. וזהו ענין מן המיצר קראתי יה הנדרש באדרת נַשֹׂא, על דיקנא דז"א. כי מֵצַר הם אותיות צמר, כי מאותם השערות אשר ביסוד העליון, הנקרא כבש, והשערות שבו נקראים צמר כבשים. משם נעשה מצר דיקנא דז"א, שהוא תיקון הראשון שבו כנודע. וכמו ששערות רישא ודדיקנא דא"א, לבנים כעמר נקי, גם שערות היסוד שבו, הם לבנים כצמר הכבשים, ולכן נקרא גם כן צמר.

אבל בז"א אינו כן, כי הנה השערות דברישיה ודיקניה, הם שחורות כעורב. אבל כשהז"א עולה בימי הזקנה כנודע, וגם הוא נקרא זַקֵן, אז מתלבנים שערות רישיה ודיקניה, כדמיון  דא"א סבא דסבא. וזה להיות, כי מן היסוד דא"א אשר שערותיו לבנים, נעשית זקנו, ולכן גם דיקניה מתלבנת בימי הזקנה. אבל השערות שביסוד תחתון דז"א, לעולם שחורות כעורב, אף בזקנותו, כי רחוקים הם מיסוד דא"א, ומבשרינו נחזה אלוה. ובזה תבין מה שכתבנו בהקדמת ביאור אדרת האזינו, כי א"א היסוד שלו נזדווג מִינֵיהּ וּבֵיהּ, כי הוא כלול מז"א ונוקבא, וּמִנֵיהּ נפק ז"א, ונעשית בו דיקנא דיליה, הנקרא מצר כנזכר.

גם זה סוד ענין השופר, שעליו נאמר מן המיצר קראתי יה וגו', שיש בו צד מצר וצד מרחיב. והענין הוא, כי ביסוד דא"א הנקרא צמר, שם היה בחינת זווג להוציא את ז"א, ויצא משם בבחינת וא"ו זעירא, שהם ענין תלת כלילן בתלת בלבד, שהוא סוד קול שופר דכליל אשא ורוחא ומיא בלבד ודי בזה:

והנה הקרבן שהקריב הבל, היה מן הצמר העליון של הכבש ,הנקרא יסוד דא"א, ואז נתעורר דעת העליון דבמזלא דא"א והשפיע בז"א, וניתוסף שפע ביסוד שבו, ונזדווג בנוקביה, והחזיר ונתן בה ההוא רוחא קדמאה ביסוד שבה. ולכן וישע ה' אל הבל וגו', לפי שהנה הצמר הזה נמשך מא"א, מן הדעת שבו כנזכר, ונמשך בז"א, הנקרא הוי"ה דּמַ"ה דאלפין. והנה צמר וּמַ"ה גימטריא שע"ה, ולכן וישע ה' אל הבל, כי המשיך הצמר הנזכר בז"א, הנקרא מַ"ה, ומשם המשיכו אל הנוקבא. אבל אל קין ואל מנחתו לא שעה, כי אדרבא סילק בחינת שע"ה הנזכר. וזהו שכתוב אח"כ הלא אם תטיב שאת, פירוש : כי עד הנה עתה, העלית את הַמַ"ן שבמלכות ועקרת אותם לגמרי ממקומן ונסתלקו בז"א, וע"י כן לא תוכל עתה לעלות את מ"ן. אבל אם תטיב שאת, רוצה לומר : תטיב, ותשוב בתשובה, תוכל להעלות ולישא למעלה בבחינת מ"ן. והנה בדרוש הזה יתבאר לך ענין איסור הכלאים והיתרו בציצית, וכבר ביארתיו בדרוש הציצית.