שו"ת הרא"ש/כלל סו
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
כלל סו[עריכה]
סימן א[עריכה]
שאלה ילמדנו רבינו ראובן שקנו מידו שנתן בית לשמעון במתנה והעדים עשו כתב זכירה על זה וחתמו עליו ותקנת העיר שלא ישוה (שום] שטר אם לא יהיה מכתב יד הסופר וכשבאו העדים אל הסופר שיכתבו השטר ויחתמו עליו מיחה ראובן ואמר שלא יכתוב השטר אם יוכל לעכב אם לאו.
תשובה גרסינן בפ' המוכר את הספינה (ע"ז) אמר רבה בר יצחק אמר רב שני שטרות הן זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו את השטר חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה ופירש רשב"ם אף על גב דאמרינן בחזקת הבתים קנין בפני שנים ואין צריך לומר כתובו הני מילי סתמא דמסתמא ניחא ליה למקנה שיכתבו שטר לקונה אבל הכא דמיחה לא כתבינן על כרחו וכן משמע לישנא דגמרא בכתובות פרק אף על פי אמר לעדים כתבו וחתמו והבו ליה קנו מיניה לא צריך לאימלוכי ביה ומשמע לא צריך לאימלוכי ביה אלא כותבין כל זמן שלא מיחה דסתם קנין לכתיבה עומד אבל אם מיחה לא יכתבו דאי לא תימא הכי הוה ליה למימר קנו מיניה כותבין ואין יכול לחזור בו אלא מדתלה הדבר בהמלכה משמע שאם חזר ומיחה בהם לא יכתבו וכי תימא אמאי יכול למחות זה נהנה וזה אינו חסר אם מתנה הוא אינו מפסיד בכתיבה זו כלום וגם אם שטר מכר הוא אינו מפסיד בכתיבה זו כלום דאי משום אחריות אפילו בלא שטר נמי דאמרינן בחזקת הבתים (מ"א) המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים ואם יאמר המוכר בכל פעם לא יהיו מזומנים אצלו לגבות על ידם ממשעבדי או ימותו העדים ולא ידעו שמכרתיו לו כהדין טענתא לא טענינן ליה כיון שדעתו לעשות עול ויש לומר משום דהשטר יש לו קול ולא ניחא ליה דליפשי שטרי עילויה משום דזילי נכסיה וסבורים דשטרי הלואה הם ונכסיו משועבדין ולא יוכל למכרם כך ראיתי כל רבותי פוסקין ואי משום שכבר כתבו שטר זכירה רבי שמואל פירש אפילו נכתב שטר גמור ונחתם יכול לחזור בו עד שלא יבא לידי מקבל מתנה ובמקומנו נוהגין שהעדים אומרים למקנה בשעת הקנין דע כי אנו נכתוב השטר ולא תוכל למחות בנו ואין לפרש דהאי דקאמר זכו בשדה זו לפלוני חוזר בשטר היינו כגון שזכו לו בחזקה ונעל גדר ופרץ אבל אם הקנה לו בקנין סודר אינו יכול לחזור בשטר דסתם קנין לכתיבה עומד דאי אפשר לומר כן דקנין בסתם לא עדיף ממה שאמר להם בפי' כתבו לו השטר ואעפ"כ חוזר בו ומה שסתם קנין [לכתיבה עומד לענין חזרה לא עדיף מדיבורו שצוה לכתוב את השטר ואין לומר כיון דסתם קנין] לכתיבה עומד הוי כאלו הקנה לו בפירוש לכתוב את השטר בקנין סודר ואפילו אם אמר בפי' אני מקנה לכתוב השטר ולא אוכל למחות בסופר מלכתבו ולעדים מלחתום יראה לי שיוכל לחזור ולמחות בהם שלא יכתבוהו דלא שייך קנין בדבר זה כדאיתא בריש בתרא (ג’) וכי רצו מאי הוי ליהדרו בהו אמר רבי יוחנן כשקנו מידם וכי קנו מידם מאי הוי קנין דברים בעלמא הוא ופרש"י וזה לשונו קנין דברים הוא דאין חליפין קונה אלא דבר הנקנה או מכר או מתנה או שעבוד קרקע שהקנין חל עליו או מטלטלין עד כאן לשונו וכן אם אדם הקנה עליו לחבירו לכתוב לו שטר אין דבר זה נתפס בקנין דאין זה שעבוד נכסים דאם מתנה הוא אין משעבד לו נכסיו בשטר ואם מכר הוא כבר נשתעבדו לו נכסיו משעת מכירה דהמוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים הילכך נראה לי שאין תקנה שלא יוכל לחזור בו עד שיבא השטר ליד הלוקח או ליד המקבל המתנה אשר בן ה"ר יחיאל ז"ל.
סימן ב[עריכה]
וששאלתם ראובן הלוה לשמעון מנה לפרעו עד זמן פלוני ושמעון הקנה לראובן בקנין ושעבד לו נכסיו ואחר כך מיחה שמעון בסופר ובעדים שלא יעשו שטר על ההלואה אם יוכל ראובן לתבוע מעותיו מיד לפי' התוספות שפירשו דאע"ג דאמרינן סתם קנין לכתיבה עומד הני מילי בסתם אבל אם מיחה המקנה לא יכתבו השטר וכתוב בתוספות דאם קנין של מכר הוא ומיחה המוכר שלא יעשו השטר גם הלוקח יכול לבטל המקח כי אמר אדעתא שיכתבו לי השטר קניתי וצריך המוכר להחזיר לו הדמים ונסתפקתם אם גם בהלואה יוכל המלוה לתבוע מעותיו מיד.
תשובה יראה לי דכל שכן הוא דמה הנאה יש למלוה וכיון שהלוה לו עד זמן פלוני אדעתא שתהיה מלוה בשטר למה יפסיד מעותיו אם זה ימכור נכסיו אחר כך וזה לא ימצא ממה לגבות פשיטא שצריך לפרוע מיד אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל.
סימן ג[עריכה]
שאלה ראובן הוציא שתי שטרות של משכון על חצר ידועה לשמעון וללאה אמו ובא שאול בנו של שמעון והוציא שטר מתנה שלאה זו זקנתו נתנה לו החצר קודם זמן שטר משכנתא של ראובן וטען ראובן ששטר מתנה זו לא בא ליד שאול זה בחיי לאה זקנתו ולא זכה בו מעולם אלא היה מופקד ביד לוי ונתנו לשאול אחר פטירת לאה ושאלנו ללוי זה על ענין שטר מתנה זו היאך בא לידו והשיב לוי ששטר זה לא נפקד אצלו אלא לאה הפקידה כרך אחד אצל ישמעאלית אחת שפחתו וכשנפטרה לאה לקח לוי אותו הכרך מן השפחה ולא עיין אם היו בו שטרות או ניירות (ופירות) ונתנו לשמעון אבי שאול זה ודקדקנו על לוי בענין כרך זה אם אמרה לאה הזקנה שינתן לשאול בן בנה שטר המתנה או לאו והשיב לוי שמעולם לא צותה לא מחיים ולא בשעת פטירתה שיתן השטר לשום אדם ושאלנו לשאול שטר המתנה זו מאין הגיע לידך או מתי והשיב כי מן הכרך הנזכר שנתן לוי לשמעון לקחו אחר פטירת זקנתו ושהיתה אומרת לו הזקנה שהחצר שלו עד כאן לשון השאלה וכתבת וזה לשונך ואנו דקדקנו ופשפשנו בדין זה ונראה לנו דמתנה זו אינה כלום מאחר שהודה שאול מקבל המתנה לפני בית דין שאחר פטירת זקנתו באה לידו מתנה זו וכיון שלא הגיע לידו ולא זכה [לו] בו אחר מחיים שאין מתנה זו מועלת שאין שטר לאחר מיתה לא הבנתי דבריכם כי מאחר שכתוב בשטר שלאה נתנה החצר בקנין חליפין לשאול בן בנה מה אנו צריכים שיגיע השטר לידו או שיזכה לו בו אחר מחיים מה שייך כאן לומר אין שטר לאחר מיתה כי שטר זה אינו אלא לראיה בעלמא כי משעת הקנין כבר זכה שאול בחצר וזכין לאדם שלא בפניו כדאמרינן בפרק המוכר את הספינה (ע"ז) אמר רבה בר יצחק אמר רב שני שטרות הן האומר זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו את השטר חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה אלמא אפילו בלא שטר זה נמי זכה בשדה מאחר שזכו לו העדים ואי משום שהוחזר השטר ליד הנותן בשביל זה לא נתבטלה המתנה דהא מילתא היא פלוגתא דרשב"ג ורבנן בברייתא בפרק בתרא דבבא בתרא (קס"ט) וכן היה רשב"ג אומר הנותן מתנה לחברו והחזיר לו השטר חזרה מתנתו וחכמים אומרים לא חזרה מתנתו והלכה כחכמים ועוד כתבתם ומסתייע מילתא ממה ששנינו בפרק יש נוחלין (קל"ה ע"ב) מי שמת ונמצאת דייאתיקי קשורה לו על ירכו הרי זו אינה כלום זיכה בה לאחר בין מן היורשים בין שאינו מן היורשים דבריו קיימים וה"ה במתנת בריא שצריך נתינה או זכייה ע"י אחר הדין סייעתא לאו כלום הוא דדוקא במתנת שכיב מרע צריך זכייה על ידי אחר כי שכיב מרע יכול לחזור בו ואף על פי שכתבה שמא הומלך ולא נתנה לו וגם מתנת שכיב מרע היה (הוא) בלא קנין ואין המקבל יכול לזכות אלא ע"י קבלת השטר או שיזכה אחר בשבילו והוא הדין נמי במתנת בריא אם כתבה בשטר שדה זו נתונה לפלוני לא זכה בו עד שיבא השטר לידו אבל מתנת בריא בקנין אינו צריך שיזכה המקבל בשטר כי משעת הקנין קנה השדה והשטר אינו אלא לראייה בעלמא ועוד כתבתם ומצינו לאחד מן המפרשים נוסח זה כיון דקיימא לן במתנה דבדעתיה דנותן תליא מילתא ובגילוי דעת סגי אין לך גילוי דעת גדול מזה שלא נתן השטר למקבל מתנה הילכך אף על פי שקנו מידו במתנה זו כיון שאין ידוע שבא השטר ליד מקבל המתנה ואנו מוצאין אותו עכשיו ברשות הנותן אין מתנתו מתנה אלא א"כ יעידו עדים על פה שזכה בו למקבל מתנה או ע"י עצמו שמסרו לו או על ידי אחר נראה מתוך לשונכם שמפרש זה כתב דבריו על מתניתין דיש נוחלין מי שמת ונמצאת דייאתיקי קשורה לו על ירכו ולא דבר כלום במתנת בריא אלא במתנת שכיב מרע ורוצה לומר שאם הוא מתנת שכיב מרע בכולה אף על פי שקנו מידו לא מהני אם לא שמסר השטר למקבל משום שמתנת שכיב מרע בכולה אפילו בקנין יכול לחזור וכיון שלא מסר השטר ליד המקבל חיישינן שמא כתב ליתן ונמלך בו אבל מתנת בריא משעת הקנין כבר זכה המקבל ואין בו חזרה וגם שטר זה אין ידוע שהיה ברשות הנותן אלא על פי שאול מקבל המתנה והנה גם הוא אומר בטענה שאמרה זקנתו בחייה שחצר זו שלו ודאי שטר שנמצא ביד הנותן אם אין עדי הקנין קיימין או שהלכו למדינת הים והיה טוען הנותן שעל תנאי קנו מידו ולא נתקיים התנאי איפשר דהוי נאמן במגו דאי בעי הוה קליא לשטרא כל זמן שלא הוחזק בבית דין אבל בנדון זה שאין השטר יוצא מתחת יד הנותן ואין ידוע שבא ליד המקבל אחרי מות הנותן אלא על פי דברי המקבל וגם הוא טוען שזקנתו אמרה לו שנתנתו לו מחיים ולא היה השטר אלא פקדון ביד הנאמן נאמן לומר טענה זו במגו דאי בעיא הוה אמר מחיים בא לידי ואין אדם מכחישו בדבר זה שגם לוי אמר שלא היה יודע אם היו בכרך ניירות או שטרות ומה שהבאתם ראיה מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב וכן מי שכתב שטר חוב על עצמו ונתן השטר ביד שליש ואמר לו יהא אצלך ולא פירש כלום ומת הרי זו אינה כלום ובאתם לדמות שטר מתנת בריא בקנין לשטר חוב אין הנדון דומה לראיה שכותבין שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו ושמא כתב ללוות ולא לוה אבל במתנה בקנין מיד שהקנה זכה המקבל הילכך נראה לי כמו שכתבתי שזכה שאול במתנה זו.
סימן ד[עריכה]
ראובן היה לו ארבע בהמות לשחוט ומכר העורות לשמעון בקנין סודר ובעוד שהוליכן לשחיטה ברחו ונטבעה האחת בנהר ופסק מורינו ה"ר אשר ששמעון הפסיד העור שכבר שלקח קנין נקנו לו העורות בכל מקום שהן ונתחייב בחליפין.
סימן ה[עריכה]
ראובן שנטל קנין והתנה על מנת שיכתב ויחתם ומיחה בטרם נכתב כל תנאי שבבמון קיים ואם לא נכתב ונחתם ומיחה בו קודם כתיבה יכול לחזור בו [דכיון שהקנה ע"י תנאי הקנין [תלוי] עד שנכתב ונחתם וכל זמן שלא נתקיים יכול לחזור בו]
סימן ו[עריכה]
שאלה ראובן היה חייב מעות לשמעון ולא היה לו מה לפרוע וראובן פייס ללוי שיעשה שטר על עצמו לפרוע לשמעון הממון ההוא ולוי בקש מראובן לעשות לו דברים אחרים כנגדו וראובן אמר לו אל תחוש תקח קנין בשטר הנזכר והשטר יהיה ביד יהודה ובינתיים אגמור לך אשר תשאל ולוי נתחייב בקנין לשמעון בסכום הממון הנזכר ולא היה שמעון במעמד ההוא ובכאן יש תקנה כמו בטוליטולה שאם יעברו שלשים יום על השטר קודם שיכתוב אותו סופר בית דין שלא יכתוב יותר ולא ידונו בו בית דין עתה שמעון תובע ללוי הממון שנתחייב לו בקנין ההוא ולוי טוען שלא יפרע לו כלום אא"כ יראה השטר שלא קנו מידו אלא על דעת שינתן השטר ביד יהודה ואפי' אם היה נכתב לא היה נותנו לו יהודה לתבעו כל שכן שלא נכתב ושמעון טען שאע"פ שלא נכתב השטר הוא תובע אותו בכח הקנין בעל פה והתנאי שהיה בשטר שינתן ביד יהודה טוען שמעון שלא התנה לוי התנאי אלא אחר שקנו מיד לוי בלא תנאי כלל הזהיר ראובן את הסופרים שימסרו השטר ההוא ליד יהודה והוא אינו חושש מתנאי ראובן כיון שלוי שנתחייב לא התנה ולוי טען שהתנה הוא התנאי הנזכר קודם שקנו מידו ובאו העדים שהיו בשעת הקנין והעידו שראובן שלח אחריהם ואמר להם שיקנו מיד לוי שחייב לשמעון בסכום המעות ההם ושיכתבו שטר וימסרו אותו ליד יהודה והיה זה במעמד לוי ושקנו מידו על דעת כן ושנאנסו בענין שלא נכתב השטר בזמנו ועל זה נראה לי שכיון שלוי לא נתחייב לשמעון אלא כדי לעשות נחת רוח לראובן שהתנאי שהתנה ראובן בפני לוי על העדים שהיה בו זכות ללוי הרי הוא כאלו התנה לוי ואין לו לשנות יותר השטר שלא נכתב משאם היה נכתב והיה ביד יהודה ולא היה יהודה קוצה לתתו ליד שמעון דאיכא למימר שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר וכל זמן שלא הגיע השטר לידו אין לו תביעה אצלו דהא בכולהו שטרות איכא למימר היכא דשייך לא גמר להקנותו אלא בשטר כמו שלמדתנו רבינו בפרק קמא דגיטין (ט') דגרסינן התם כי קתני מילתא דליכא בשטרות מילתא דאיכא בשטרות לא קתני דשלח רבין וכו' שכיב מרע שאמר כתבו ותנו לפלוני ומת אין כותבין ונותנין שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה אלמא בכולהו שטרות היכא דשייך איכא למימר דדמיא לשכיב מרע דכי היכי דגבי שכיב מרע אי לא הוה אמר (ואומר) כתבו הוה יהבינן ליה משום דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורים דמו ומשום דאמר כתבו אמרינן לא גמר להקנותו אלא בשטר ה"נ בנדון זה שלפנינו אף על גב דאיתחייב ליה בקנין כיון דאתניה למכתביה ולמסריה ביד יהודה איכא למימר דלא גמר להקנותו אלא בשטר וכל היכא דלא מטי שטריה לידיה לית ליה גביה ולא מידי ושמעון התובע הוא תלמיד וחולק עלי בדין זה ואני מייחל לתשובת רבינו שיחיה הנה עתה בא יהודה ואמר שאם היה השטר כתוב בידו שהוא היה מוסרו ליד שמעון ולוי טוען שלא נתחייב אלא בהראות השטר ביד שמעון וכיון שלא נכתב ואי אפשר ליכתב מחמת עיכוב התקנה שלא יתן לו כלום עתה הודיענו רבינו אם יש לומר דלא גמר להקנותו אלא בהראות השטר בידו כתוב אפילו מחמת התקנה או נאמר שלא הקפיד אלא שיראה השטר בידו ושלא יעכבנו יהודה אבל בעיכוב התקנה יהיה לו דין שאר אנשי העיר שתחזור להם המלוה על פה אף על פי שנוהגים בכל השטרות שאחר שקונין הסופרים מיד מי שיהיה ושאלו אותו אם יצוה אותם לתת השטר ביד המלוה דהשתא הוה מצי למימר שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר דכל זמן שלא נכתב השטר לא יתחייב אעפ"כ נהגו כך ובאמת אם לא שנהגנו כך היה להסתפק בדבר אנא רבינו הודיענו אם המנהג הזה הוא ישר ואם יש לדון בכיוצא בזה על פי המנהג ובנדון זה כיון שיהודה אינו מעכב אם דומה לשאר שטרות או לא כיון שהתנה בפירוש שיכתב והשב אותי על כל הספקות האלה באר היטב.
תשובה אמת הדבר כאשר כתבת מה שאמר ראובן בפני לוי לעדים שיזכו לשמעון בחיוב שמחייב עצמו לוי לשמעון ושימסרו השטר ליד יהודה התנאי הוא קיים כאלו התנהו לוי והעדים לא זכו לשמעון אלא כפי שנאמר להם בפני לוי והדברים מוכיחין שהוא אמת כמו שטענו שבפיוס ראובן חייב לוי עצמו לשמעון ועל מנת שיעשה לו ראובן דברים אחרים ולדעת כן צוו לתת השטר ביד יהודה שיהא נאמן ושליש ביניהם כאשר יתבאר לו שקיים ראובן ללוי את אשר נדר לו אז יגמר החוב שחייב את עצמו לשמעון ואז ימסור הוא את השטר וכל זמן שלא יתברר לו שקיים ראובן ללוי את אשר נדר לו שיעכב השטר ולא יגמר החיוב שחייב עצמו לשמעון כן מוכיחים כל הדברים וכיון שנאמר לעדים שיתנו את השטר ליד יהודה בודאי גם הקנין היה על דעת כן שבנאמנותו של יהודה יהיה הדבר תלוי כאשר יתבאר לו שקיים ראובן ללוי שאז יגמר הענין והראיה כאשר כתבת ועתה שאומר יהודה שאם היה השטר בידו שהיה נותנו ליד שמעון ישאלוהו הדיינים למה היה נותנו לשמעון אם יאמר שברור לו שקיים ראובן ללוי את אשר נדר לו ישאלו ללוי מה הוא אומר אם הוא מודה לדברי יהודה הרי נגמר הקנין ונהי שנתבטל הקנין על פי התקנה מכל מקום מלוה על פה היא ואם יכחיש לוי את יהודה ויאמר שלא קיים לו ראובן את אשר נדר לו ישבע לוי להכחיש את יהודה ואם יהודה אינו אומר שברור לו שקיים ראובן ללוי את אשר נדר לו אפילו מלוה על פה אין כאן וגם שבועה אינו חייב כיון דאין אדם טוען עליו טענת בריא.
סימן ז[עריכה]
שאלה ראובן הלוה לשמעון וללוי אלפים זהובים להתעסק בהם ועשו לו שטר עליהם ועשו לו שבועת תורה שכל מה שירויחו שיתנוהו לראובן בידו ויקח הוא החצי ויתן להם החצי בא ראובן לפרוע מעותיו ונתנו לו אלף זהובים ואחר כך בא לפניהם פעם שנית אמרו לו כך וכך הרוחנו ולא יותר אמר לו ראובן לשמעון אתה אמרת שהרוחתם חמש מאות זהובים אמר שמעון לא אמרתי לך כלום ונשבע ראובן שכך אמר לו שיתנו לידו מאתים וחמישים זהובים ושמעון ולוי מפני כח השטר שלא היה כתוב בו שום פרעון הוצרכו ליתן בידו כל מה שאמר ועוד שראובן היה מתרעם ונותן אותו בקנס בכל יום ויום ליתן לשלטון ה' זהובים הוצרכו ליתן לו עכשיו בא לוי ותבע ראובן לדין וטען אני תובע שלקחת ממני מאתים וחמישים זהובים ולא הרוחתי ומה שהוצרכתי לפרוע מפני כח השטר השיב ראובן מה שלקחתי מהריוח לקחתי כמו שאמר לי שמעון חברך טען לוי מה שאתה טוען שחברי אמר לך הוא מכחש לך ועוד אפילו אם אמר שכל כך הרויח ואח"כ מצא שלא הרויח באמירתו אינו יכול להזיק לי אפי' אם היה אומר אותו בכוונה.
תשובה יראה לי כיון שהלוה ראובן לשמעון וללוי בשותפות נעשו אחראין וערבאין זה לזה והיה ראובן יכול לתבוע כל החוב מאיזה מהם שירצה והנה תבע את שמעון ונשבע ראובן שאמר לו שמעון שהרויחו [חמש מאות זהובים ופרע לו מהם חלקו חצי הריוח שהוא מאתים וחמישים זהובים חצי כל הריוח שהוא ת"ק חמש מאות זהובים נשבע ראובן שכך אמר לו שמעון שהרויח] הרי נסתלק ראובן משמעון ולוי שפרעו לו חובו מדעתם על פי מאמר שמעון שאמר ראובן שכך וכך הרויחו במעותיו ומה שטוען לוי שאנוסים היו מחמת שהיה לראובן שטר חוב של אלפים זהובים עליהם ולא נכתב בו פרעון של האלף שפרעו וגם היו יראים מהקנס של השלטון לאו טענה היא כיון שלא מסר מודעא בפני עדים קודם שפרע ולא דמי להנהו גינאי בפ"ק דגטין (י"ד) דאמר דקנין בטעות חוזר כמו שפירש ר"ח ז"ל התם דמיירי שהודה חבירו שטעה בה דאי לא תימא הכי היאך היה נאמן לומר טעיתי כיון שכבר הודה לו בחשבון וגם הקנו זה לזה אלא מיירי שהודה לו חבירו אלא שרצה לזכות בשביל הקנין אף על פי שטעה ולהכי קאמר כיון שהודה שטעה הקנין אינו מועיל דקנין בטעות חוזר אבל בנדון זה שראובן אינו יכול לידע אם טעה שמעון אם לאו לאו כל כמיניה דשמעון לומר טעיתי והחזר לי מה שנתתי לך אדרבה נאמר אלמלא דקדק ועמד על החשבון יפה לא היה נותן לו ומה שאמר לוי שמחמת אנס נתן לו כבר כתבתי דלאו טענה הוא כיון שלא מסר מודעא אשר בן ה"ר יחיאל ז"ל.
סימן ח[עריכה]
שאלה ראובן הרויח משמעון אלף זהובים בשחוק ואח"כ עשה שמעון לראובן שטר עליו באלף זהובים והקנה לו בעדים ועדי הקנין היו קרובים זה לזה כשהוציא ראובן את השטר אמר לו שמעון השטר פסול אמר לו ראובן תשבע שלא הקנית לי אמר אמת כי לקחתי קנין אבל בשביל שידעתי שהעדים היו פסולים לא חששתי להקנות לך כי היתה כונתי לרמותך כמו שרימתני בשחוק שעשית לי עול בשחוק.
תשובה דע לך בני כי שטר שנעשה בקנין על ידי עדים קרובים או פסולין השטר פסול ולא גבינן ממשעבדי אבל אם הוא מודה בקנין הוי כמו מלוה על פה וחייב לפרוע דלא איברו סהדי אלא לשקרי אף על גב דאמרי' בפ' חזקת הבתים (מ’) קנין בפני שנים לאו דוקא אלא הוא הדין בלא עדים דקנין סודר הוי כמו משיכה או מסירה או שאר קנינים שאם היה מודה לו שמשך ממנו חפץ קנאו אפילו בלא עדים ועוד יש ראיות הרבה ואין צריך להאריך והא דקאמר בחזקת הבתים בפני שנים משום דבעי אסוקי ואין צריך לומר כתובו ואם אינו מודה בקנין ישבע שלא הקנה לו ובנדון זה שהמעות היו משחוק אם טוען שמעון שבשעת הקנין אמר לו אני מקנה לך לפרוע לך אלף זהובים שנתחייבתי לך אין הקנין כלום שהרי לא נתחייב לו כלום דשחוק דאמנה אסמכתא היא ולא קניא אבל אם אמר לו בסתם אני מקנה לך מנכסי אלף זהובים [אם הדבר ידוע ומפורסם שנתחייב לו אלף זהובים] בשחוק אומדנא דמוכח הוא ורגלים לדבר שעל אותם אלף זהובים של שחוק הקנה לו ואין הקנין כלום אבל אם אין החזוק ידוע ומפורסם אלא על פי דברי שמעון לא מהימנינן ליה בטענה זו אף על גב דאיכא הכא מגו דאי הוה בעי אמר לא הקניתי לו כלום לא מהימנינן לי' בהאי מגו כיון דאיכא עדים שהקנה דאע"ג דפסולין נינהו מכל מקום ניחא ליה למימר טענה זו שאין העדים יכולין להכחישו כדאמרינן בחזקת הבתים (ל"ב) בעובדא דרבא בר שרשום לקוחה היא בידי לא מצית אמרת כיון דנפק עלה קלא ופשיטא דמצי למימר לקוחה היא בידי כיון שאכלה שני חזקה בחיי אביהם אלא אותה טענה שהוא היה רוצה לטעון ולכבוש שטר המשכנתא ולומר שהיא ממושכנת עדיין בידו ולא כלו שני המשכנתא במגו דלקוחה היא בידו לא מצי טעין דלאו מגו טוב הוא דלא ניחא ליה למימר לקוחה היא בידי כיון דנפק עלה קלא שהיתה עדיין של אביהם הלכך בנדון זה על שני דרכים אני רואה לפטור את שמעון אם אמר אני מקנה לך ממון שנתחייבתי או אפי' בסתם והדבר ידוע שנתחייב לו בשחוק אבל אם אין הדבר ידוע והקנה לו בסתם חייב אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל.
סימן ט[עריכה]
שאלה ראובן היתה לו פרה והיה ירא לשחטה פן תמצא טרפה אמר לו שמעון שחוט אותה ואם תמצא טרפה אני אתן לך בעבור הבשר כך וכך ואם תמצא כשרה אני אתן לך כך וכך נתן לו שמעון משכון ביד שליש לסוף נטרפה הפרה והתחילו למכור בשר הפרה וגבה שמעון המעות עד כדי חצי וראה שהיה לו בה הפסד מרובה אמר לראובן טול מעותיך מה שגביתי והבשר הנשאר כי איני חפץ בו השיב לו ראובן אני כבר קניתי המשכון והוא ברשותי ואינך יכול לחזור בך ואמר ליה שמעון שלא קנאו כי אסמכתא היתה אם תמצא טריפה או כשרה ילמדנו רבינו הדין עם מי ואם תאמר לנו שהדין עם ראובן המשכון שבידו אינו שוה כנגד כל המעות מי מתחייב לו שמעון להשלים על המשכון או נאמר שלא קנה אלא כנגד משכונו.
תשובה יראה לי שמקח זה נעשה בלא קנין כי לא היה כאן אלא דברים בעלמא ויכול שמעון לחזור בו ואף על פי שנתן משכון ביד שליש בשביל זה לא נגמר המקח חדא דמעות אינן קונות כדאמרינן בפרק אותו ואת בנו (פ"ג) אהך דתני במתניתין בארבעה פרקים הללו משחיטין את הטבח בעל כרחו אפילו שור שוה אלף דינרים ואין ללוקח בו אלא דינר כופין אותו לשחוט לפיכך אם מת מת ללוקח ופריך בגמרא והא לא משך ועוד אפילו אי מעות קונות נתינת משכון אינו קונה דנתינת משכון לא חשיב כנתינת מעות כדאמרינן בפרק קמא דקדושין (ח’) אמר רבא אמר רב נחמן התקדשי לי במשכון ונתן לה משכון אינה מקודשת מנה אין כאן משכון אין כאן ואם שמעון משך את הפרה מחיים לקנותה אם תהיה טרפה או הגביה את הבשר אחר שנשחטה אז ודאי קנאה ולא מצי מהדר ביה ולא הוי אסמכתא ולא דמי לאם אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזי דהתם גזים והכא לא גזים ואפילו אם תאמר דהכא נמי גזים דשמא קנה את הטרפה יותר מכדי שוויה כדי שישחטנה מכל מקום כיון שהתנה שמעון תן לי כך וכך אדעתא דבעי למקני גמר ומקני כדאמרינן בפרק במה מדליקין (ל"א) מעשה בשני בני אדם שהמרו זה בזה ופי' רבינו תם דלא הוי אסמכתא דאגב דבעי למקני גמר ומקני והכי אמרינן בסנהדרין בפרק זה בורר (כ"ד) גמרא דאלו הן הפסולים אשר בן הרב ר' יחיאל זצ"ל.
סימן י[עריכה]
שאלה בני ראובן שהיה להם שטר על שמעון מחמת נדונית אמם ומת א' מהם ותבע ראובן חלק בנו המת מחמת השטר הנזכר ותבע יותר חוץ לשטר שיתן לו שמעון זה כל מה שהרויחו המעות מכמה שנים והשיב שמעון על זה כי מה שעליו לתת שטרו מוכח שאין לו לתת שום ריוח והשיב ראובן שכך התנה עמו שיתן ריוח שהיה זה התנאי לפני פלוני ושגרו עתה מבית דין לפלוני אם היה תנאי כזה לפניו ואמר שלא שמע מעולם ועוד טוען שמעון כי מכל התנאים שתבעו ראובן שאין עליו לא חיוב ולא קנין ואינו רוצה לעמוד בהם ועוד תבע ראובן לשמעון זה כי הפקידה אשתו זהב וחפצים אצל שמעון זה ושהחזירם שמעון זה לאשת ראובן ולקצת הימים נפטרה אשת ראובן זה ובא שמעון ותבע לו לראובן שיתן לו החפצים והזהב הנזכרים ונתנם לו ולאחר מכאן נתעורר ראובן שהיו אלו החפצים והזהב מממונו ותובע לשמעון שיתנם לו ושמעון טען כי מה שלקח מראובן של עצמו לקח.
תשובה מה שטוען ראובן על שמעון שיתן לו ריוח החוב שהיה לבן ראובן עליו מחמת נדוניא ואמר כי התנה עמו ליתן לו ריוח ואין לו מזה לא שטר ולא עדים ושמעון אומר שלא התנה ליתן לו ריוח נראה לי ששמעון פטור מליתן לו ריוח ואף שבועה אין צריך כי נראה לפי הענין שאף לדברי ראובן לא היה תנאי זה בשעה שנתחייב שמעון החוב ואף אם אמר שמעון אחר כך אני אתן לך ריוח דברים בעלמא נינהו בלא קנין ויכול לחזור בו וכיון שהוא כופר אינו צריך שבועה מאחר שהיה יכול לחזור בו אם היה מודה ועל התביעה השנייה של זהב וחפצים ישבע שמעון שכן הוא כדבריו שמה שלקח מראובן אותם החפצים והזהב שלו היה אשר בן הרב ר' יחיאל זצ"ל.
סימן יא[עריכה]
שאלה ראובן ושמעון ולוי חכרו חכירות לשנה ומנו גבאי שיגבה במקומם בכך וכך לחדש לסוף ט' חדשים עשו חשבון עם הגבאי ונשאר להם מהמעות בידו אמר להם בחסדכם שתחשבו אלו המעות שיש לכם בידי בשכרי שיש לכם ליתן לי משלשה חדשים שיש לי לגבות עדיין בשבילכם ונתרצו לו אחר כך הסכימו שראובן ושמעון מכרו חלקם מהחכירות ללוי לאחר שמכרו אמרו לגבאי החזר לנו מה שהקדמנו לך שכרך של ג' חדשים שלא הקדמנו לך אלא על דעת שהיינו סבורים שישאר החכירות בידינו עתה שמכרנוהו או תן לנו מה שהקדמנו לך או יפרע הקונה בעבורך והקונה טוען אחר שעשינו חשבון ופרענו הגבאי קניתי מכם ואין לכם עלי ולא על הגבאי כלום.
תשובה רואה אני כשבקש הגבאי מהחוכרים שיניחו לו בשכרו מה שגבה בשביל ג' חדשים שיש לו עדיין לגבות נתרצו החוכרין ואמרו לו מוטב יהא בשכרך נמצא שכבר הקדימו לו שכרו ומה שטוענין עתה דאדעתא דהכי הקדימו לו שכרו שישאר החכירות בידם ולא ימכרוהו לאחר דברים שבלב הם אלו ואין בהם ממש כי היה להם לפרש כשהקדימו לו שכרו או כשמכרו החכירות לאחר והקונה יכנס בחיוב השכירות ומדלא פירשו אין להם עסק ודברים לא עם הגבאי ולא עם הקונה כי הוא קנה באשר הוא שם והגבאי היה כבר פרוע אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל.