רפואה למכה/שיר השירים ב יא

<< · רפואה למכה · שיר השירים ב יא · >>

כי הנה הסתיו עבר הגשם חלף הלך לו.

ויחמס כגן שכו שחת מועדו שכח ה' בציון מועד ושבת וינאץ בזעם אפו מלך וכהן.

גם אפשר כי תחלת הפסוק כי הנה הסתיו עבר הגשם חלף הלך לו, לפי פשוטו הוא ממש דרך קשתו כאויב, שהרי בר"מ פ' נח בענין הקשת ז"ל, כד אתחזי ביום הגשם אחזי רחמי, וכד אתחזי בלא מטרא אחזי דינא. מעורב בין מטרא לשמשא אחזי דינא ורחמי כליל עכ"ל. וזה כי הכתוב אומר דרך קשתו כאויב בלי רחמים כלל, ובזה נצב ימינו שהוא החסד, נצבה בצד ולא מתקה הדין חזק שהיה בעולם, ולכן ויהרג כל מחמדי עין באהל בת ציון. שפך כאש חמתו ופעלה הדין בחוזק ואין מכבה. ולזה אמ' כי הנה הסתיו עבר הגשם חלף הלך לו. פירוש כאשר דרך קשתו הנז', הגשם חלף הלך לו באופן דאתחזי בין מטרא לשמשא כלול דינא ורחמי, ובזה תתמתק ותתמעט מדה"ד. ובזה יבא על נכון או' כאויב ולא אויב ממש, כמשאז"ך כי הסתיו הוא כנוי אל ימי הרעה והגלות. והנה למעלה מזה בר"מ אמרו בענין הקשת, אית צדיק דזכותי ועובדוי לאנהרא בהון מטרוניתא ולמפשט מינה לבושי קדרותא דפשטין, ולקשטא לה בלבושין דגוונין נהירין דרזי דאורייתא, מה כתיב ביה וראיתיה לזכור ברית עולם, וראיתיה ברזין נהירין דאורייתא דאור רז אתקרי, הה"ד כי נר מצוה ותורה אור, ובאילין רזין אתמר וראיתיה, ובבהוא זמנא סליק מאני רוגזא דברית וחמת המלך שככה, ויימא לה מלכה בצלותא דעמידה קמיה, מה שאלתך וינתן לך ומה בקשתך, בההוא זמנא שאלת על פורקנא דיליה ובנהא ועמה, הה"ד תנתן לי נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי. אבל קשת דאתחזייא בעלמא דעבדא איהו זמנין דנפיק בשלימו כד בנוי מכשרין עובדוי ולזמנין לא אשתכח בשלימו כד בנוי לא מכשרן עובדוי עכ"ל. העולה מזה כי בזמן שאין יש' עושי' רצונו של מקום, אעפ"י שתפלתם מקובלת ואתחזי קשת לשון בקשה, והוא ע"ד משארז"ל על בחרבי ובקשתי, צלותי ובעותי, מ"מ אינה מקובלת בשלימות, וזה ע"ד מ"ש במקום אחר דמשכין מבתר כתפוי דמלכא דרך אחוריים ולא דרך פנים, והוא דומה ג"כ למשז"ל סבור מינה שבחא דצבורא, א"ל אמשול לכם למה"ד לעבד שמבקש פרס מרבו, א"ל תנו לו ואל אשמע בקולו. וזהו דרך קשתו כאויב, אעפ"י שקבל התפלה המכונה בלשון קשת כנז', הנה הוא כאויב ועדיין לא הופיעה מדת החסד בעולם ונצב ימינו כצר. והטעם מפני כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב אשר עליו נאמ' וראיתיה לזכור ברית עולם. דאתגלי קשת בגוונוי נהירין, ועי"ז באהל בת ציון שפך כאש חמתו, וכנגד זה אמר כי הנה הסתיו עבר אלו ימי הגלות כמ"ש, וכיון שעברו ימי הגלות, הנה השכינה מתגלה והקשת מתחזי בגוונין נהירין. א"נ דרך קשתו כאויב בתיקו' אמרו קשתא איהו לישנא דפומא. והנה הרבה פעמים מצינו כי אעפ"י שאלו מיימינים לזכות ואלו משמאילים לחובה, אם מדה"ד מקטרגת עד שהסניגור אינו יכול עוד להליץ זכות, הנה הוא ית' פותח בזכותן של ישראל, וכמו שהיה במצרים, וכן לעתיד לבוא בעת ההיא יעמוד מיכאל השר הגדול. וכאן או' דרך קשתו כאויב. והסכים לגזור ולמצוא העוונות כמו האויב עצמו, ובזה נצב ימינו כצר, ומלאך טוב יענה אמן בעל כרחו, ישב לו ולא ידע מה לטעון, ובזה ויהרוג כל מחמדי עין ע"ד שאמרו במד', וממקדשי תחלו אל תקרי ממקדשי אלא ממקודשי. וכמו שאו' אח"כ ויחלו באנשים אשר לפני הבית. והנה כשאנו דורשי' אל תקרי, הנה אנו מפרשי' הפסוק שלא כפשוטו, אלא שנוי קריאתו. וכאן לא די כי ויהרוג כל מחמדי עין כמ"ש ויחלי באנשי' אשר לפני הבית, ואז"ל אלו בני אדם שקיימו את התורה מא' ועד תי"ו, אלא גם באהל בת ציון שפך כאש חמתו, ונתקיים הפסוק כפשוטו, ג"כ וומקדשי תחלו. והנה סבת כל אלו הדברים הוא כמש"ה לכן המשכיל בעת ההיא ידום כי עת רעה היא. והם הימים ששולט בהם הקליפה וכיוצא, מה עושה הב"ה, מביא הזמן אשר הוא עת רצון ואז ע"ז נאמ' ויזכור להם בריתו וינחם כרוב חסדיו, והוא כמו שפי' מהרמ"ק ייחד להם המדות הראויות להם, וזהו כי הנה הסתיו עבר, אעפ"י שדרך קשתו כאויב, והסכים לדברי המקטרג, הוא מפני הזמן עת אשר שלט האדם באדם. אבל יבא הזמן אשר עליו נאמר כי הנה הסתיו עבר שהם ימי הרעה, שאמרו הגשם חלף הלך לו שהוא טרחות של סתיו כמשאז"ל. והנה ע"ז אמרו במד' אלו ל"ח שנה שהיו ישראל כמנודים במדבר ולא היה הדבור מדבר עם משה, הנה שפ' הגשם חלף הלך לו שסר מהם הנידוי אשר היו כמנודים לשמים, ועתה אמר כי הגשם חלף הלך לו בהתייחד דבורו ית' עם המיימיני' לזכות, להיות פותח בזכותן של יש'. וע"פ מ"ש בר"מ וראיתיה ברזין נהירין דאורייתא וכו'. אפשר שבא כמתרעם על מה שפשטה אש המחלוקת בין החכמי' ולא נמצאת הלכה ברורה, וכמשז"ל כי בתחלה לא היתה מחלוקת בישראל וכשרבו תלמידי שמאי והלל אחרי חרבן בית שני, אז רבו המחלוקות, וזהו דרך קשתו כאויב, כי בתחלה היו כחצים ביד גבור, הוא מותיב והוא מפרק לה, עד דממילא רווחא שמעתא, ועתה רבו המחלוקות ואין אתנו יודע להוציא הדין לאמתו, וזהו דרך קשתו כאויב, שהם ת"ח זה עם זה כל א' דקך קשתו בתורה כאויב כאלו היו אויבים זה את זה, אבל לפי האמת לא יעשו כי ידברו את אויבים בשער, אעפ"י שדרך קשתו כמ"ש, הנה נצב ימינו בצד ימין ה' רוממה, אשר עליה נאמ' מימינו אש דת למו, עדיין היא ניצבת ולא נתגלית, ואין אתנו יודע להיכן הדין נוטה, ואמר כצר לרמוז למ"ש בפסוק וליוצא ולבא אין שלו' מן הצר. מאי אין שלו'. הסבה לזה הוא ויהרוג כל מחמדי עין שמתו החכמי' השלמי', וכמ"ש משמת ר"ע באל כבוד התורה, וכן משמת יוסי בן יועזר וכו' בטלו האשכולות, ועי"ז באהל בת ציון שהם שערים המצויינים בהלכה, שפך כאש חמתו. פי' אש מחלוקת עדיין תלויה ועומדת עד ירחמנו עושנו, וכנגד זה אמר כי הנה הסתיו עבר אשר יפורש ע"פ הדרך שכתב מהר"ש אלקבץ שהוא כינוי אל החומר כוחות המטרידים אותו, כבר חלפו למו ע"ש. והנה סבת על המחלוקות הוא מפני כי אין כח השגתינו מגעת להבין הדברי' על אמתתן. אבל כאשר יאר ה' פניו אלינו ויזכך החמר, אז ישיגו בני אדם השגה שלימה, וזהו כי הנה הסתיו עבר הגשם חלף הלך לו. ובמד' אמרו דרך קשתו כאויב זה פרעה, שנ' אמר אויב. נצב ימינו כצר זה המן שנ' איש צר ואויב. ויהרג כח מחמדי עין. ר' תנחום בר ירמיה אמ' אלו בני' שהם חביבים על אבותם כגלגל העין שלהם. רבנין אמרי אלו סנהדרין שהם חביבין על יש' כגלגל העין. אפש' לפ' כי דרך היורה בקשת לזרוק מרחוק, וזה היה כוונת פרעה כמ"ש ראיה, אמר אויב ארדוף אשיג. וזה כמשז"ל שאמר עד דאינון דקיקין וכו'. והוא ע"ד מ"ש אחז, אם אין גדיין אין תישים. אבל המן היה כוונתו להשמיד להרוג ולאבד במהרה ולא היה מאחר, וזהו דרך קשתו כאויב זה פרעה, נצב ימינו כצר זה המן, ויהרוג כל מחמדי עין אלו הבנים שהם חביבים על אבותם כגלגל העין, דמיון פרעה שהיה משליך הבנים ליאור, והנה פרעה גזרתו אינה מתקיימת, אבל הב"ה נתקיימה גזרתו, ולפי' נאמר ויהרוג כל מחמדי עין בפועל, וכנגד נצב ימינו כצר רבנין אמרי אלו סנהדרין שחביבין על יש' כגלגל העין, כי הנה עיקר כוונת המן היתה להרוג למרדכי ולסנהדרין שלו, רק כי ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו, והנה הגם כי הבנים הם כפרה על אבותיהם, וגם כשיש איזה גזרה ח"ו, אז דודי ירד לגנו ונוטל הרב שלהם ובזה מתכפר עליהם, עתה או' אעפ"י שהרג כל מחמדי עין, מ"מ עדיין כאהל בת ציון שפך כאש חמתו, וכנגד זה אמ' כי הנה הסתיו עבר אמרו במד' כי הנה הסתיו עבר אלו ת' שנה של גלות מצרים, וכמו שבגלות מצרים הציל אותנו אעפ"י שגזר האויב שזה פרעה כל אותן הגזרות שגזר, כן אעפ"י שדרך קשתו כאויב הקדים לנו רפואה למכה, וזהו ג"כ הגשם חלף הלך לו דומה למ"ש על פסוק הרכבת אנוש לראשנו באנו באש ובמים. באנו באש בימי נ"נ ובמים בימי פרעה, ותוציאנו לרויה בימי המן, גם אמרו על אותו זמן נאמ' הפסוק בעצלתים ימך המקרה ובשפלות ידים ידלוף הבית בימי המן. והעיקר הוא כי באמת היה דלף שורר וכל מחשבותיו להרע, וכנר' מפשטי הכתובי' ועתה הגשם חלף הלך לו, שכיון שמן המן נתבטלו גזרותיו והנה גם בגלותינו זה הגם כי נצב ימינו כצר, אם יקום עלינו אדם בגזרות קשות ח"ו, הגם כי הנה הוא שלוח מאתו ית', מ"מ ע"י שישובו ישראל בתשובה ע"ז נא' כי הנה הסתיו עבר הגשם חלף הלך לו. ומתוך צרה ימצאו פדות ורוחה. א"נ אז"ל בכל יום ויום יצה"ר עומד עליו להורגו, ואלמלא הב"ה עוזרו אינו יכול לו. ולפעמים כשהאדם חוטא הרבה ח"ו, לא די שנועלים בפניו דרכי התשובה אלא שמסייעים אותו לחטוא, כמש"ה ונתתי מכשול לפניו. וז"ש דרך קשתו כאויב. כמו שהאויב הוא שטן הוא יצה"ר הוא מלאך המות, שדרך קשתו על האדם חץ אחר חץ עד יפלח חץ כבידו. וכן ג"כ כב יכול מפני העוונות דרך קשתו כאויב, ובזה כאשר שערי תשובה ננעלו, אז אין כח במדת החסד, ימינו הפתוחה לקבל שבים ולהאריך אפו, רק יזכה לה מן הצר, וזהו נצב מן הצר. אמר רב כיון שיצא אדם מדבר הלכה שוב אין לו שלו' וכו'. וזהו נצב ימינו כצר הזה שאין לו שלו', נצב ימינו כצר ובזה ויהרוג כל מחמדי עין וכו'. א"נ ויהרוג כל מחמדי עין, כמשאז"ל אלו סנהדרין כמ"ש, ואין מי שיוכיח את ישראל להחזירם בתשובה, ובזה באהל בת ציון שפך כאש חמתו, גם אם אפי' יהיה להם התעוררות לשוב, הנה באהל בת ציון שפך כאש חמתו, וגודל הצרות התכופות אינם מניחים אותנו לשוב בתשובה שלמה לפניו ית', וכנגד זה אמר כי הנה הסתיו עבר, ואז"ל א"ר עזריה זו מלכות כותים שמסיתה את העולם ומטעה אותו בכזביה, המד"א כי יסיתך אחיך בן אמך. הגשם חלף הלך לו, זה השעבוד עכ"ל. והכוונה כי דרך טבע הרע מכלה את עצמו, כי לא תהיה האחרית לרע, באופן כי הגם כי דרך קשתו כאויב, ובפרט כמשאז"ל דרך קשתו כאויב זה עשו, מ"מ סוף טומאה לצאת, כי הנה הסתיו עבר זו מלכות שהיא מסיתה וכו'. עתה נסתלק הקטיגור וההסתה, וגם מה שבאהל בת ציון שפך כאש חמתו, עתה הגשם חלף הלך לו, זה השעבוד נסתלק, ואין פרץ ואין יוצאת, ואנחנו בשם ה' אלקינו נזכיר לעבדו שכם א', כי זה עיקר הכל ותכלית כל האדם לעבוד את ה'. ובזוהר פ' נח הנז' פי' בענין הקשת ז"ל, מאי קשתו כמה דאתמר ביוסף דכתי' ותשב באיתן קשתו, בגין דיוסף צדיק אקרי. ובג"כ קשתו וכו' עכ"ל. הנה כי הקשת מכונה ליוסף, וזה פשוט ג"כ בהרבה מקומות, וכענין אותו מעשה של אשת פוטיפר אשר אז נאמר ויפוזו זרועי ידיו, הנה נתעורר לו אותה תאוה אבל אח"כ וינס ויצא החוצה, ואהדר לאחוריה ונעץ צפורני רגליו ויצאו י' טיפין והן שנתלבשו בי' הרוגי מלוכה. ובס' הגלגולים פרק מ"ג ביאר האר"י זלה"ה יותר ואמר ז"ל, והנה יוסף הוא דוגמת היסוד העליון וכו', עד והנה כמה מיני יסודות יש למעלה, ויוסף הוא רמז לכלם, ומכלם יצאו ניצוצות של נשמות לבטלה עכ"ל. עוד ביאר אח"כ ואמר, והנה הזווג היותר מעולה הוא זווג ישראל ורחל, ואמנם יש בו ב' בחינות, משא"כ בשאר הזווגים, והוא שביסוד ישראל האמתי שהוא המזדווג עם רחל נמשכים בו חו"ג ממוחי דאימא, וגם ממוחין דאבא, כי היסוד דאבא מגיע עד היסוד דזעי' ממש, וא"כ שני בחי' יש אל או"א, והנה העשר גבורות שהם ה' דאבא וה' דאי', הם סוד י' הרוגי מלוכה, אשר נשמותיהם נתלבשו בטיפות האלו. ואמנם ה' גבורות דאבא הם (ר"ע) וכו' עד ואמנם להיותם סוד גבורות הוצרכו ליהרג, כי הקליפה אוחזת בגבורות עכ"ל. ובפרט בטפות קרי כמו אלו העצומים והגדולים והי' חסדים הם הי' תלמידים של הרשב"י שהם ר' אלעזר ור' אבא וגם הם הי' חסדים דאבא ואי'. ולכך לא הוצרכו לו הרג כי אין הקליפה אוחזת בהם עכ"ל. ובזה נבא לביאור הכתוב שאו' דרך קשתו שהוא יוסף הנק' קשת, ובפרטות שתי קשת ו' שהוא יש' הנה דרך קשתו ויצאו ממנו נשמות כמ"ש, וזאת הדריכה היתה כאויב ולא אויב ממש, שהרי לא יצאו הטיפין דרך היסוד עצמו כמוציא קרי ח"ו, רק כאויב שיצאו מבין צפורני רגליו. ועי"ז נצב ימינו כצר, אותם שהם באים מצד הימין היה בהם כח לעמוד כנגד הצר ולא נתלבשו כ"כ בקליפה ולא הוצרכו ליהרג, וזהו נצב ימינו כמו הצר. והנה בצר עולה נוטריקון שלו כמנין יק"ר וסוד ידוע בס' הגלגולים הנז', וכל יקר ראתה עינו, אבל בגבורות אשר שלטה בהם הקליפה כנז', ויהרוג כל מחמדי עין כידוע שבהם נתלבשו י' ניצוצות של עשרת השבטים אשר על השבטי' אמרו כי נשמתם הם מז' תקוני עתיק יומין, (ג"ט קרע פ"ח שעולי' עין). גם נק' מחמדי עין שהם מחמד כל הנשמות שבג"ע, כמ"ש בזוה' איכה ז"ל, בשעתא דאתמסר דינו לעילא עשר מרגלאן שפיראן נהירו דכל גנתא וכו' עכ"ל. והטעם שנהרגו אלו מחמדי עין כנז' הוא מפני כי באהל בת ציון שהיא נקודה פנימית שבמל', כמ"ש. הנה באהל בת ציון הנז' שפך כאש חמתו ונתגברה מדה"ד עד כי התעותו אנשי החיל, והנה עוות דינא כמ"ש בזוה' איכה הנז'. ולפי ד"ז אפשר ג"כ לפרש נצב ימינו כצר, שלא יכלה מדת החסד להגין כמו שהגינה עד עכשיו כמ"ש בזוה' פ' מקץ על פ' הבקר אור וכו'. וכנגד זה אמר כי הנה הסתיו עבר כמ"ש, כי עי"ז יש בהם כח להעלות מ"נ עד ביאת המשיח. וא"כ נחשב אצלנו כאילו הסתיו והגלות עבר, גם אם נפרש מלשון הסתה, הנה הסתיו עבר כי עי"ז אין כח בקליפות להתגבר, גם כי הנה הסתיו זו מלכות כותים שמסיתה את העולם וכו', עבר, וזה הוא מ"ש בפרקי ר' ישמעאל, אר"י כל ההתראות הללו והתנאים הללו התנו והתרו בו בס"מ, והוא או' קבלתים עלי ויכחדו י' אבירים אל. אר"י מה עשה ה' אלקי יש' באותה שעה, לא הספיק לומ' לסופר כתוב גזרות גדולות ומכות עזות ונוראות וכו' אלא מיד נטל הוא נייר וכתב יום נקם וכו' עכ"ל. וזהו כי הנה הסתיו שהוא המלכות, עבר ע"ד הא (שויתיה בכסלי), וכמש"ה ואשים את הריו שממה. וזהו כי הנה הסתיו עבר, ואעפ"י ששלטו בי' הרוגי מלוכה הללו, לא שלטו רק בגופם אבל בנשמותיהם העלו מ"ן ועלו למעלה עד כי עליהם נאמ' הרוגי מלכות אין לפנים ממחיצתם. וזהו הגשם חלף הלך לו שהוא הגשמיות דווק', וכ"ש לפי מה שיפ' כי כל מה שנעשה היה ללופינוס קיסר, וזהו הגשם חלף שאפי' הגשם שלהם נתחלף בצורה אחרת, אבל הם בעצמם לא שלטה בהם יד רק כל א' הלך לו אל המנוחה ואל הנחלה, וכנר' ממעשה דר"ע הובא בילקוט משלי ע"פ חכמות בנתה ביתה. ולפי דברי המד' שאו' דרך קשתו כאויב זה פרעה וכו'. גם נצב ימינו כצר זה המן, הנה המן אפשר לומ' כי הנה פרעה הנה הוא במדרגת העורף, ושם כנגדו הוא הקשת ג"כ, וזהו דרך קשתו כאויב זה פרעה, גם נצב ימינו כצר זה המן, הנה המן הוא מן הקליפה אשר למטה במלכות אשר שם הגבורות, ולהיותו למטה יש ספק בידו להזיק ח"ו, וכנר' מאותה הגזרה שגזר עלינו, והנה מצינו שאמר ישנו עם א', ישן לו וכו'. שהוא זמן קדרותא דצפרא, אשר הדין הנה הוא מתגבר ואין החסד שולט אם לא ע"י תיקון חצות לילה וכיוצא כמבואר במקומו, וזהו נצב ימינו כצר וכו' ויהרוג כל מחמדי עין כמ"ש באהל בת ציון. שפך כאש חמתו. הנה אז"ל כי כדי שלא יתפשטו הגבורות למטה, מהו עושה הוא פורס סכת שלו' שהוא מסף יסוד הבינה, ויתפשט ויתרחב, ובזה אין בהם כח לבקוע שתי דפנות, וכמ"ש בכוונת שבת על ופרוס עלינו סכת שלומך. והנה בזמן החרבן אשר נסתלקו נה"י דאימ' אז ירדו הגבורות המרוצה בתוך המלכות דרך שפיכה, וזהו באהל בת ציון שפך כאש חמתו, וכנגד זה אמר כי הנה הסתיו עבר, ע"ד שאז"ל על ותקח מרים הנביאה את התף בידה. שהסירה אותה הקליפה העולה כמנין הנ"ל עם הכולל, עבר והוסר, וגם לפי הדרך שפי' במד' מלשון הסתה, הנה עיקר הפיתוי וההסתה היא בנקבה כידוע. ועתה או' כי הנה הסתיו עבר, והנה הוא כנגד מ"ש דרך קשתו כאויב, וכנגד נצב ימינו כצר, זה המן כמ"ש. אמ' הגשם חלף הלך לו. זה יובן עם מ"ש האר"י זלה"ה בהבדל שיש בין גשם למטר, כי הגשם הנה הוא ביסוד דאבא, שכן הוא שבי"ל בגי' גשם, והנה בזמן המן ואחשורוש ידוע מ"ש האר"י זלה"ה שנתגלה יסוד אבא והאיר במלכות למטה עד סוף העשיה, וזהו הגשם חלף הלך לו, שנתגלה הארתו למטה שלא כמנהגו, וזהו חלף הלך לו, א"נ חלף הלך לו, הלך לו או שירד למטה יותר מן היסוד של ז"א, וכן יהיה לעתיד לבא בבי"א. ובס' הליקוטי' פי' הפסוק הזה על ענין מילה ופריעה ז"ל, כי המילה היא קליפה קשה, והפריעה הוא סוד אש מתלקחת והוא הקליפה האחרת והחצונה היא הקליפה הרחוקה כמו מריטה, ובזה תבין פי' כי הנה הסתיו עבר, כי היא קליפה א', הגשם חלף הלך לו הוא מתוק הקליפה כי יצא ממנו שחוזרת אליו בעצמו כמו שפי' הרשב"י ז"ל עכ"ל. וזה כי למעלה פי' על מ"ש בזוה' (בראשית דף רי"ז ע"א) עד לא מריט דא רישא דמריה, ועד לא גליש. ופי' כי מריט הוא לגמרי כי אפי' השרש אינו מניח. וז"ס מילה ופריעה ואטיפו דדמא, וא"כ יבא על נכון אעפ"י שדרך קשתו כאויב שהערלה דבוק בו ועי"ז נצב ימינו וכו'. ע"י מה שיסירו הקליפה כי הנה הסתיו עבר וכו'. כמ"ש בלקוטי' כנז', הנה תתבטל הקליפה ויעלו לציון מושיעים.