המהדורה המוטעמת מציגה את נוסח המקרא על פי המסורה. יתר מהדורות המקרא בוויקיטקסט מציגות את נוסח כתב יד לנינגרד (מהדורת וסטמינסטר). לפרטים מלאים ראו את ויקיטקסט:מקרא.
"זמרו לה'" מצד שהוא "יושב ציון" ומשגיח שם תמיד השגחה פרטית ואינו עוזב את יודעי שמו, וגם "הגידו בעמים עלילותיו" איך מתנהג עמהם, אבל יש הבדל בין הנהגתו עם העמים ובין הנהגתו עם יודעי שמו, והוא.
ביאור המילות
"עלילותיו". הם הפעולות היוצאות מתכונות נפשיות כמו רחמים או נקמה, כי מה שדורש דמים הוא מצד הרחמים או הנקמה על דם הנשפך:
(יב) "זמרו לה' יושב ציון" כו'. על זה תשיב רוח הקדש לבני הגלות בעדו יתברך ואומרת, הנה לכם בטחון גדול לבל תתייאשו בגלות, כי הנה "זמרו לה' על" היותו "יושב ציון" תמיד גם אחר החרבן כענין עיר האלקים סלה (תהלים פז ג), כי לא זזה שכינה מכותל מערבי (זוהר ח"ב ד ב), שהוא כמייחל אתכם לכשתגאלו שתשובו ותעלו אליו שמה:
ועוד בטחון שני והוא "הודיעו" בהיותכם "בעמים" בגלות "עלילותיו", (יג) והוא "כי דורש דמים" כו'. והענין כי תשאו קל וחומר ומה אם הוא יתברך שהוא "דורש דמים" ששפכו העמים מישראל, שעם היותו "דורש" עם כל זה "אותם זכר" - הם העמים הנזכרים - זכרם לטובה בעולם הזה ומושלים בישראל, עם היות שדמים רבים שפכו מישראל, כל שכן שלא שכח צעקת ענוים הגולים אתם, מקל וחומר אם לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה:
