קטגוריה:שמות יב מה

מפרשי רש"י

[עה] תושב זה גר תושב ושכיר זה גוי והלא ערלים הם כו'. והא דמוקי ליה בגמרא (ערל) [שכיר] ותושב לגזירה שוה ללמוד תרומה מפסח, כדאיתא בפרק הערל (יבמות דף ע.), והשתא לא יקשה 'והלא ערלים הם' דהא צריך קרא לגזירה שוה, דסוף סוף אף לרבי אליעזר צריך לאוקמי קרא בערבי מהול וגבעוני מהול דאם לא כן אף על גב דקרא אתא לגזירה שוה, סוף סוף לא יתכן לכתוב שקר בשביל הגזרה שוה, דהא משמע דוקא "תושב ושכיר לא יאכל" אבל ישראל בהאי גוונא יאכל בו, והלא אף ישראל כשהוא ערל לא יאכל בו, ולפיכך צריך לומר דקרא איירי בערבי מהול וגבעוני מהול, והשתא לא יקשה דאם היו ישראלים כהאי גוונא נמולים - יאכל בו. והשתא יתורץ קושית הרמב"ן ז"ל, שהקשה על רש"י ז"ל למה כתב דברים הנדחים בגמרא, דהא בגמרא (יבמות דף עא.) פריך על זה 'והני מולין נינהו', דערבי מהול וגבעוני מהול לא נקרא כלל מהול, דודאי הך סוגיא הוא אליבא דרבי עקיבא דמצריך קרא לגופיה, ופריך 'והני מולין נינהו', אבל לרבי אליעזר דמוקי קרא לגזירה שוה לא קשיא מידי, דודאי צריך קרא לגזירה שוה לאסור ערל בתרומה, ומכל מקום צריך גם כן לפרש קרא בערבי מהול וגבעוני מהול, דאם לא כן לא נאמר שהכתוב כתב לך דבר כזה שאין לו משמעות לגמרי, "תושב ושכיר לא יאכל בו" דמשמע תושב ושכיר אסורים בו, אבל ישראל שרי, והרי אף ישראל אסור, אלא שכך פירוש הכתוב - ערבי מהול וגבעוני מהול לא יאכל, אבל ישראל מהול יאכל. ומכל מקום הכתוב מופנה, דלמה לי קרא, דודאי ערלים נחשבים, וכאילו כתיב עוד פעם ערל, דהא דכתיב (פסוק מח) "וכל ערל לא יאכל בו" - ערל ישראל שלא נמול ותושב ושכיר גוי שנמול, דהוי כמו ישראל שלא נמול. ורש"י כתב אליבא דרבי אליעזר, דהוא לפי פשטיה טפי, דלא משמע פשט הכתוב בגר שמל ולא טבל. ועוד, דהרי אליבא דרבי עקיבא "תושב ושכיר" חדא אתא למעוט גר שמל ולא טבל, וחד למעט קטן שנולד כשהוא מהול, וכל זה אינו פשוטו, לכך פירש אליבא דרבי אליעזר ואליבא תנא דמכילתא (כאן), וזה נכון בלי ספק: