המהדורה המוטעמת מציגה את נוסח המקרא על פי המסורה. יתר מהדורות המקרא בוויקיטקסט מציגות את נוסח כתב יד לנינגרד (מהדורת וסטמינסטר). לפרטים מלאים ראו את ויקיטקסט:מקרא.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וְיֵשׁ֙ אֲשֶׁ֣ר אֹמְרִ֔ים שְׂדֹתֵ֛ינוּ וּכְרָמֵ֥ינוּ וּבָתֵּ֖ינוּ אֲנַ֣חְנוּ עֹרְבִ֑ים וְנִקְחָ֥ה דָגָ֖ן בָּרָעָֽב׃
"ויש אשר אומרים שדותינו וגו'" - ויש מהם בעניים שהיו מתאוננים ואומרים שדות וכרמים ובתים נתן לאחרים בערבון ומשכון ליקח דגן למזונותינו
"ברעב" - אחרי שאין מוותרים לנו העשירים מנכסיהם לפרנסתינו
"אנחנו עורבים" - נתונים הן במשכון בעבור הכסף שלוינו ובו נקחה דגן בעת הרעב שאין די בתבואת השדה לכלכל אותנו ברעב וכאומרים מה נעשה מעתה אם אין העשירים מעניקים לנו כלום
(ג) "ויש." שהיו לשם שדות וכרמים, והם אמרו "שדותינו אנחנו עורבים," ר"ל הלא היה מוכרח לתת שדותינו בערובה, דהיינו במשכון, "ונקחה דגן ברעב," שהגם שזרע השדה יתן לחם לזורע אבל עתה שהיא עת רעב והאדמה לא נתנה יבולה נהיה מוכרחים לערוב השדה שיהיה לנו לחם, [ובזה לא אמר אנחנו רבים, שבזה לא יצטרכו לתת רבית כי המלוה יאכל תבואת השדה ויהיה לו שכר דירה בעד המתנת המעות]:
