מלבי"ם - התורה והמצוה

קנג.

ארבעים יכנו . פי' שימנה עד ארבעים, והוה כמו שהיה כתוב "עד ארבעים". וא"כ אנו מסופקים אם עד בכלל או לא עד בכלל, ולכן לא נוכל להכותו יותר מל"ט, פן יעבור על " לא יוסיף ". וזה שאמרו, "התורה אמרה ארבעים יכנו, ואתו רבנן ובצרי (=החסירו) חדא". פי' שרבנן חששו על ספק, שמא יעבור על " לא יוסיף ".

אם " במספר " פי' סכום, אם על הסכום הפשוט ודוקא ארבעים; א"כ הוא מיותר, הלא כתיב " ארבעים יכנו "! ואם כונת הסכום, שיהיו המכות משולשים, היה לכתוב "ארבעים יכנו במספר"; שהיה לומר תחלה הסכום העקרי, ו"במספר" להורות הסכומים הקטנים! וגם היינו לומדים שימנו אותם, מדלא כתיב "מספר"! ומדכתיב " במספר " קודם ארבעים, וגם יש סוף פסוק בינתים - יורה דעיקר המלקות הם " במספר " ולא " ארבעים ". ולא יוכל להיות פחות מארבעים, שהרי אמר " ארבעים "!

לכן נלמד שהוא סכום של ארבעים; שדרך כל הסוכם דבר, שאף אם יחסר לו אחת, יאמר הסכום השוה. כמו וספרתם לכם שבע שבתות, ואמר תספרו חמשים יום . וזה שאמר בגמ', "אלו כתיב "ארבעים במספר", הו"א (=הוה אמינא) ארבעים במנינא". פי', " ארבעים " הוא שעור הקצוב, ו" במספר " יורה על המנין. אבל כיון דכתיב " במספר ארבעים ", סכום שהוא סוכם את הארבעים. שלשון סכום, גם ל"ט יחשב לארבעים.

וזה לשון הרמב"ם, (הל' סנהדרין יז א) "לפיכך אמרו חכמים, שאפילו הבריא ביותר מכין אותו ל"ט. שאם יוסיף לו אחת, נמצאת שלא הכהו אלא ארבעים הראויות לו". ותמהו כל המפרשים, שהרי בגמ' שם מבואר, דלמדו כן מהמקרא! והנראה לי, שמה שאמר ז"ל "אמרו חכמים", רצה לומר שלמדו כן מהמקרא, מדלא כתיב "ארבעים במספר", וכתיב " במספר ארבעים ; ופרשו שכוונת הכתוב שילקהו במספר כזה, שלא יבוא רק לידי ארבעים ולא יותר. לפי שהמונה עלול לטעות באחת, לפיכך אם ילקהו ל"ט, לא יוכל לבוא רק לידי ארבעים; שהוא ראוי באמת לזה. אבל אם ילקהו ארבעים, יוכל לבוא לידי ארבעים ואחת. וזה שאמר הכתוב, והכהו לפניו " כדי רשעתו במספר ". וכמה הוא המספר? " ארבעים יכנו לא יוסיף ", מספר כזה שהוא לכל היותר ארבעים, והוא ל"ט כנ"ל. וזה כוונת הגמ' שם, "מספר שהוא סוכם את הארבעים". של"ט לפעמים יסכום לתוכו ארבעים, ע"י טעות המונה שהוא רגיל (=טעות נפוצה) .

לא יוסיף … פן יוסיף . מפני שהל"ט הוא מצוה על הב"ד להכות, ואם יהיה אומר רק " לא יוסיף ", הייתי אומר שאין בו מצוה, אבל אין בו לאו. (כמו " לא יבדיל " (ויקרא א יז), שפי' שאין מצוה להבדיל). לכן אמר " פן יוסיף ", שיהיה עובר בלאו, דכל " השמר " " פן " הוא ל"ת. ובספרי אמר, " לא יוסיף " הוא אזהרת הוספה על מספר הרגיל. ו" פן יוסיף " הוא אזהרת הוספה על המספר שיבא רק במקרה, אם אמדוהו הב"ד שלא להכותו רק מספר קטן. וע"ז אמר " פן ", שיורה שאינו רגיל כ"כ.

על אלה מכה רבה . " על אלה ", משמע שאם רק יותר ממספר הקצוב הוא עובר. (ויש רמז בזה, כי מספר " אלה " עם הג' אותיות, עולה ל"ט). ואם נתן לו א' יתרה חייב. א"כ למה אמר " מכה רבה ", שמשמע הוספת מספר רב? ולכן אמר בספרי ובגמ', "מלמד שהראשונות יקראו מכה רבה". ופי', שלשון " רב ", יורה לפעמים לא על הרבוי, רק על שהוא "די", "לא מעט". וכמו רב לכם שבת בהר הזה (דברים א י), שאין לפרשו שהוא יותר מהצורך, הלא ע"פ ה' יחנו וע"פ ה' יסעו ! רק שהוא די, ועתה פנו וסעו לכם . וכן רב לכם בני לוי (במדבר טז ל), שג"כ אין פי' שהוא רב, שהלא ה' בחר בהם! רק שהוא די. וכמו שאמר אח"כ, המעט מכם וגו' , פי' האם הוא מעט, הלא הוא די! וכן רב לך, אל תוסף דבר אלי עוד (דברים ג כו), שאין פי' שהוא רב, שהלואי יתפלל אדם כל היום; ואפי' חרב חדה מונחת על צוארו, אל יתיאש מהרחמים! אלא שפי' שהוא די, ועתה אל תוסף .

וכן כאן בא רק להורות, שבמספר ארבעים קבל כדי רשעתו, ואסור להכותו עוד. וזה שאמר " על אלה מכה רבה ", שיש בם די רשעתו. ויותר יובן בזה, כי להכות הרשע אין חטא. (ובזה יובן מ"ש משה לרשע, " למה תכה רעך ", שהיו דתן ואבירם שניהם רשעים. שאם אחר היה מכה את אחד מהם, לא היה רשע בזה; אבל אמר " למה תכה רעך ", שהיה רשע כמוהו). א"כ יקשה, למה יזהיר עליו? לזה אמר, " על אלה ", שהם " מכה רבה "; שהוא די לנקותו עי"ז מרשעתו, ומעתה אינו רשע. וכמו שאמרו, "כיון שנקלה, הרי הוא אחיך".

ונקלה אחיך לעיניך . ע"פ הפשט פי', שאם תכהו יותר, הלא יראה שהוא דבר קל בעיניך. ובאמת, אחר שקבל עונש התורה הרי הוא אחיך, ואי אתה רשאי להקל בכבודו. אבל היה לכתוב "ונקלה אחיך בעיניך", ולא " לעיניך "! ודרשו, שאף אם אינו נקל בעיניו, שהרי לא קבל עדיין שעור התורה; אבל הוא נקל רק לפני עיניך, שנתקלקל ברעי ונתבזה להעינים - ה"ה (=הרי הוא) אחיך, ונפטר.