א.
אגב
היחס של מאמרי חז"ל למקומותיהם הוא משני סוגים: א) יחס עיקרי ומקומי. ב) יחס גררי ואגבי. כי חז"ל שמרו מאד את הסדר וכל מאמריהם יש להם יחס ידוע אל המקומות שנאמרו שם בייחוד. כי הסדר הוא היחס ולכן יחס מאמרי חז"ל למקומותיהם הוא הסדר.
אולם הבדל גדול יש בין היחסים של מאמרי ההלכה להיחסים של מאמרי ההגדה. מאמרי ההלכה יש להם יחס עצמי ועיקרי, כי שם היחס הוא מצד עצם הדבר. כל הלכה והלכה מתבררת בעניינים השייכים לה בייחוד. לא כן היחסים של מאמרי האגדה שיש בהם נם יחסי אגב. כי האגדה ניתנה לא רק מצד הידיעה, כי אם גם מצד הפעולה והרושם. לכן בשעה שרצו לברר וללבן עניין של אגדה בארו בדרך אגב עוד עניינים השייכים לאותו עניין.
אגדה והלכה
בין ההבדלים הרבים, שבין ההלכה והאגדה, יש גם ההבדל הזה: ההלכה נאמרה רק לשם הידיעה, אולם האגדה נאמרה גם לשם הרושם והפעולה. מי שאומר דבר הלכה - כל מגמתו ותכליתו לפעול על השומעים פעולות הידיעה, לקבוע בליבם את ההלכה על בוריה. לא כן באגדה. מלבד הידיעה יש לה עוד מטרה מיוחדת - מטרת הרושם והפעולה, כי רובן של האגדות נאמרו לתכלית הישרה המידות והדעות. ולכן דרשו מלבד הידיעה גם את הרושם והפעולה, שיתפעלו ויתרשמו מהן לבות השומעים. ומההבדל העיקרי הזה יוצאים עוד כמה הבדלים שיש בסגנונם ובייחוסם של שני המקצועות האלה.
ומה נאמנים דברי הרמב"ם, כי האגדה היא שפת הרגש, עניין שירי, לפעול על כוחות הנפש, לעוררם מתרדמתם לעבודה ולמעשה. וההלכה היא שפת השכל והמדע. שפת הרגש בסופה וסערה דרכה, כי מטרתה להניע את הלבבות ולחממם באש קודש, בשלהבת יה, שכן התנועה מולידה חום ואור. והנה כל מניע יש לו להעריך את פעולתו לפי ערך העצם המתנועע, ואם העצם המתנועע הוא כבד ורחוק בטבעו מן התנועה, על המניע להגדיל ולהאדיר את פעולות התנועה במידה מרובה. אי לזאת שפת האגדה שונה משפת ההלכה מן הקצה אל הקצה. כי
